מהות הזמן

"לו הכרת את הזמן כמוני," אמר הכובען, "לא היית מדברת על לבזבז אותו, הוא לא אחד שמתבזבז!"
"אני לא יודעת למה אתה מתכוון," אמרה אליס.
"ודאי שלא!" אמר הכובען, מנער את ראשו בבוז. "אני מתערב שלא דיברת עם הזמן אפילו פעם אחת!"
"אולי לא," ענתה אליס בזהירות "אבל אני יודעת איך לנצל אותו."
"זהו! זה מסביר הכל," אמר הכובען "הוא לא סובל שמנצלים אותו. ובכן, לו ידעת לשמור איתו על יחסים טובים, היה עושה בשעון כמעט כל מה שהיית מבקשת ממנו."

- לואיס קרול  "הרפתקאות אליס בארץ הפלאות"

חיים נכנס בסערה למעבדה, קול הבס העמוק שלו פורץ לדממת הקודש של המעבדה: "זהו! מספיק! כף רגלי לא תדרוך לעולם על הבמה. נמאס לי לשמוע את הקהל רוקע ברגליים ושורק שריקות בוז!"

עמי בחור רזה וקטן, בשנות השלושים המאוחרות וכבר מקריח במרכז גלגלתו הסיט את משקפיו על מצחו והביט בחברו. כן, חיים נראה נסער בבירור: "שלום רב גם לך, חיים. מה קרה הפעם?"

חיים הציג את הסיפור כדרכו בצורה דרמטית, משתמש בגופו הגדול וביכולת הבעה בפרצופו הגמיש: "אתה יודע שאני מופיע במחזה בתפקיד משני אך חשוב. עמדתי במרכז הבמה כאשר שושנה, דקלמה את הרפליקה שלה במבטא הרוסי המצחיק שלה..." כאן הוא חיקה את שושנה כך, שעמי יכול ממש לראות את שושנה הקטנה והשברירית ושכח שעומד בפניו גבר גדל מידות: "...לרגע מוחי החשיך. עמדתי על הבמה מגמגם והקהל התחיל לצחוק ולרקוע ברגליו. שושנה היא שהצילה אותי ואלתרה ..." ובחיקוי מושלם של שושנה "...טוב, הבנתי לך לדרכך!" ושוב חזר לקולו הטבעי "...והורידה אותי מהבמה."

"רגעים כאלו קורים לכל שחקן." מלמל עמי באדישות, הוריד את משקפיו לעיניו וחזר לתקתק במחשב.

חיים הרים את קולו: "זה לא כל הסיפור. כאשר המחזה הסתיים, הקהל קיבל את כל השחקנים במחיאות כפים, אך כאשר אני נכנסתי לקוד לקהל, הם עברו לשריקות בוז."

לרגע רצה עמי לנחם את חברו כרגיל בכמה מילים מחמיאות, אך במקום זאת הביט על חברו במבט בוהה ושקע בהרהורים.

"נו! אין לך מה להגיד על זה?" רעם חיים.

עמי התנער ואמר לואט את מילותיו: "האם אתה רוצה לשנות את הרגע הבלתי נעים הזה?"

חיים הסתכל בחברו בחשדנות: "בוודאי, זה לא רגע שהייתי רוצה לזכור, אך זה הרגע שכנראה חתם את הקרירה שלי כשחקן."

עמי עדיין מדבר לאט מתוך הרהור: "לא. אני שואל אם באמת אתה רוצה למחוק רגע זה?"

חיים הביט בו לא מבין.

עמי הסתובב חזרה למחשבו ואמר: "יש לי כאן המצאה חדשה שהייתי רוצה לנסות אותה. זו מעין טייפרקורדר של המציאות. אני אחזיר אותך לרגע המבוכה ואתה תגיד את הרפליקה שלך כמו שצריך. אם ההמצאה תעבוד הכול יהיה בסדר."

חיים עדיין הביט בחברו במבט בוהה: "אתה רוצה להגיד לי שאתה יכול לתקן מציאות?"

"כן, זה הרעיון."

עמי תקתק במהירות במחשבו. חיים עמד והביט בחברו בסקרנות, שותק ולא מעז להפריע.

לפתע ראה חיים וידאו של המערכה הראשונה בהצגה על מסך המחשב: "הי, מתי צילמת את ההצגה?"

עמי מלמל: "לא צילמתי." והמשיך בתקתוק האין סופי המהיר שלו.

"או, כאן!..." חיים ראה עצמו ניכנס למרכז הבמה עומד ומגמגם.

"...זה הקטע?"

"כן. לא היית צריך לצלם אותו לדיראון עולם."

שוב עמי מלמל משהו שנשמע כמו: "לא צילמתי." והקפיא את התמונה. הוא מסר לחיים מיקרופון והנחה אותו לחזור על הרפליקה שלו, ברגע שהוא יסמן לו.

בלתי מאמין אך משועשע, חיים שיתף פעולה ואמר את הרפליקה שלו בקול רם וצלול.

עמי התעסק במחשב ואחר כך במכשיר, ששכב עירום, כל קרביו האלקטרוניים גלויים, על שלחן הסמוך.

חזר למחשבו ולחץ ENTER.

לא קרה שום דבר.

עמי נאנח ואמר: "זהו, עכשיו רק צריך לחכות לתגובות."

***

חיים התעורר בבהלה מצלצול הטלפון. מבט על השעון בישר לו שהשעה שש בבוקר, הרבה זמן לפני הזמן שאנשים ישרים צריכים לקום.

תוך מלמול: "מי האידיוט שמטלפן בשעה כזו, מי בכלל ער בשעה כזו?" הוא הרים את השפופרת ומלמל 'כן?' ישנוני.

 "נו... " שמע את קולו של עמי, "איך הביקורות?"

"לשם כך אתה מעיר אותי באמצע הלילה? ובכלל ממתי ביקורות על הצגה מעניינות אותך?"

"לך ותקרא את העיתונים!" הכריז עמי בקול מתרונן.

בבת אחת חזר אליו הזיכרון הצורב של ההצגה: "למה אתה צוחק עלי?"

"לא, באמת, תסתכל בעיתון." וניתק.

זה העיר את חיים לגמרי. הוא הכניס את כפות רגליו היחפות לנעלי הבית ודשדש לדלת,

חוטף את העיתון המגולגל מחוץ לדלתו, פותח אותו במדור 'התרבות', וקורא בשקיקה את הביקורת על ההצגה.

כנראה שהמבקר לא היה בהצגה, הוא חשב למראה התשבחות עליו.

חיים זרק על עצמו כמה בגדים ושעט לקיוסק הסמוך, שם קנה את כל העיתונים ועיין בהם על המקום.

אף אחד לא הזכיר ברמז את הגמגום שלו וקריאות הבוז של הקהל, אפילו לא קונשטטר המבקר ששנא אותו.

חיים חזר לביתו תוהה והרים טלפון לעמי: "עמי מה קרה?"

עמי קולו זורח מאושר אמר: "אתה רואה ההמצאה הצליחה. מחקנו את הגמגום."

"חכה, אני בא אליך."

כעבור רבע שעה ישבו שני החברים וחיים אמר: "אני לא מבין איך עשית זאת, אך זה פנטסטי!"

עמי ישב מרוצה, כוס קפה הנצחי בידו וקופסת עוגיות פתוחה, ממנה הציע עכשיו כיבוד לחיים 'לחגוג את ההצלחה'.

חיים הביט בחברו ואמר: "המצאה כזו יכולה לשנות את ההיסטוריה."

עמי לא חשב לשנות את ההיסטוריה. הוא חשב יותר בכיוון של הוכחת התאוריה שלו לגבי מהות הזמן: "אתה מתאר לעצמך איזה חשיבות עצומה יש להוכחה הזו למדע?"

חיים הנהן: "כן. פרס נובל מובטח לך, אך האם אתה לא חושב שיש כאן הרבה יותר מסתם פרס נובל?"

עמי צחק "ממתי אתה מזלזל בפרסים?"

"הו לא, אני לא מזלזל, אך אם אתה יכול לשנות מציאות, למה שלא תשנה מציאות ותעלים את השואה?"

"זה מסוכן מידי. שנוי גדול כזה יכול להביא לתוצאות בלתי צפויות."

חיים הביט בחברו, נזכר בסבו וסבתו שנרצחו בשואה יחד עם כל כך הרבה יהודים ושאל: "מה יכול להיות נורא יותר מהשואה?"

עמי סירב. זה לקח עוד שבוע של נדנודים ושכנוע. לקח שבוע נוסף של שיפורים שעמי עשה לתוכנה, וחודש נוסף בתחקיר היסטורי של מה צריך לשנות כדי למנוע את עלית הנאצים לשלטון.

לבסוף היו מוכנים.

עמי גלגל את הזמן עד שמצא את הזמן והמקום הרצויים.

חיים עשה את השינוי משתמש ביכולתו כשחקן חקיין, ועמי לחץ ENTER.

***

לא הורגש שום שנוי במעבדה אך עמי נעלם ובמקומו ישב גבר הזר בעל החזות הסינית מביט בו בשאלה. חיים לא מבין, שאל אותו איפה עמי.

הסיני הביט בו בפליאה: "אתה עברית יודע?..." אמר הסיני בעברית קלוקלת.

"...גם אני תחביב לימוד שפות נכחדות." הוסיף.

אולי זה עוד אחד מהטריקים האופייניים לחוש ההומור המעוות של עמי: "בוודאי, למה שאני לא אדבר עברית? אני יהודי לא?"

"יהודי ראשון אתה לי. שואה לא הרגה לך?"

אוי ואבוי, חשב חיים, ההמצאה התבררה כאכזבה! "עמי לא הצליח לשנות את ההיסטוריה ולהעלים את הנאצים?"

הסיני הצמוק עם המשקפים הגדולות והקרחת המבריקה, העיף מבט בחיים. סדקי עיניו מצומצמים אפילו דרך ההגדלה של עדשות המשקפים: "אני לא טוב מבין עברית. מי נאצים?"

"איפה אתה חי? הנאצים. הגרמנים שהרגו את היהודים!"

"גרמנים? לא, מה פתאום? מוסלמים יהודים הרגו."

חיים הסתכל על הסיני כמו על משוגע.

"טוב איפה עמי? אני רוצה לדבר אתו."

"עמי? מי עמי?"

חיים חשב שזה כבר מגוחך: "עמי, החבר שלי שהמציא את 'טייפרקורדר המציאות' כאן במעבדה!"

הסיני רגליו הקטנות לא מגיעות לרצפה, הרים מבטו אל חיים הגבוה במבט חשדני.

"מאיפה המצאה שלי יודע?"

לחיים הייתה הרגשה עמומה בבטנו שמשהו נורא השתבש.

"אתה טוען שאתה המצאת את טייפרקורדר היכול לשנות את המציאות?"

"כן. אני חדשה תאוריה של הזמן גיליתי והנה הוכחה." ענה הסיני הקטן מחווה אל השולחן הסמוך המלא בציוד אלקטרוני.

"אתה רוצה להגיד שכל היהודים הושמדו שוב?"

"לא יודע 'שוב', מוסלמים כל יהודים הרגו."

חיים ביאושו דחק בסיני: "אתה חייב לגולל את ההיסטוריה להציל את היהודים!"

הסיני הביט בחיים בצינה, ואמר במה שאולי נחשב כנימוס סיני: "סליחה מאד, לא מותר לשנות היסטוריה. לא בשביל יהודים."

וחזר אל מחשבו.