הרכבת

הרכבת הגיעה אך אני לא עליתי עליה.

נשארתי בתחנה מביט בקרונות העוברים על פני ובתוכם אנשים שיודעים לאן הם נוסעים.

אני בא לכאן לעיתים תכופות.

לפעמים אני פוגש מכר. "מה נשמע?", "אין חדש".

זה נכון אף פעם אין חדש.

לפעמים מתחשק לי לעלות על הרכבת ולנסוע, אך אין לי לאן.

אני יודע שגם החברים שלי – זה שבבאר שבע ואלו שבתל אביב וחיפה, מחכים בתחנת רכבת.

גם להם אין לאן לנסוע.

זה שבבאר שבע נוסע לפעמים להודו, אך הוא תמיד חוזר.

אני לא נוסע להודו כי אני מפחד ללכת לאיבוד, לכן אני נשאר כאן.

גם החברים שלי נשארים.

אנחנו מתקדמים מתחנה לתחנה למרות שאנו עומדים על הרציף. אפשר להגיד שאנחנו כבר קרובים לתחנה הסופית.

כל הרכבות מתקדמות לכיוון אחד – אל העתיד.

מה יש שם בעתיד שכל הרכבות נוסעות אליו?

אני רואה נוסעים צעירים. הפנים הצעירות דאוגות, אך עם זאת מלאות צפיה לעתיד.

גם אנחנו שלחנו את הילדים לרכבת החיים.

מידי פעם אנו רואים אותם עוברים בתחנה, אך אנו נשארים על הרציף.

כשהיינו צעירים גם אנחנו עברנו בתחנות הקבועות. בית הספר, צה"ל, לימודים.

ירדנו מהרכבת בתחנה של האישה.

עכשיו רק הילדים נוסעים ואנחנו מנופפים להם מהרציף.