המחקר מאושר

 

לפעמים אני רואה עצמי כשלושה אנשים נפרדים.

אני האיש הפרטי בעל שאיפות וחלומות, אותו אדם שמחזיר לי מבט בראי.

אני גם חלק מעם ישראל. חשוב לי מה קורה לאחרים ואני מרגיש זהות עם המשפחה, החברה סביבי כאן בישראל והיהודים בכל העולם.

ויש בי גם אישון קטן כזה שעומד בחוץ, באחורי מוחי, מתבונן בשני האחרים ומנתח את מעשיהם.

לאני הראשון אני קורא פשוט צביקה, כמו שכל חברי קוראים לי.

שמו של האני השני שלי הוא כמו שם משפחתי – כהן. שם המסמל גם את הזהות המשפחתית, הישראלית והיהודית שלי.

האישון הוא פשוט 'אישון'.

לא תמיד כל הישויות שלי מסכימות אחת עם השנייה, אומנם כאשר אחמיניזאד איים להשמיד אותנו, כולנו, צביקה, כהן והאישון, התרגזנו.

אבל כאשר המרצה ההוא מאוניברסיטת באר- שבע קרא לחרם על ישראל, צביקה וגם כהן התרגזו נורא. האישון ניסה להבין מה מניע את אותו מרצה, גם אם הוא לא אהב את התנהגותו.

כאשר נראה שלא אקבל את המימון למחקר, רק צביקה דאג מאד, כהן היה די אדיש והאישון לגלג על צביקה הדאגן.

האישון הוא החכם ביותר מבינינו, כי האחרים מעורבים רגשית.

האישון חושב שיש סיבה טובה לכך שצביקה וכהן, חיים באותו גוף. הכול עניין של הגנים שהתפתחו במשך מיליוני שנים. עם זאת את עצמו האישון רואה כמשהו ייחודי. לא רק שהוא יכול להסתכל ולבקר אותנו, הוא גם יכול לעשות זאת מנקודת המבט של האחרים.

בוריס התפרץ לחדר קצר נשימה עם הידיעה המשמחת: “סידרתי לנו מחר פגישה עם ראש עירית שפרעם!” והפריע למחשבות העמוקות האלו על שלושת האישיות ששוכנות בי.

עצרתי לרגע את ההקלדה על המחשב ממלמל, "רק דקה" כדי לא לאבד את קו המחשבה, והמשכתי בהקלדה האטית שלי בשתי אצבעות. אף פעם לא התגברתי על השעמום שכרוך בלמוד הקלדה עוורת.

בוריס צעד בצעדים מהירים הנה וחזור בחדר בחוסר סבלנות, אך הוא ידע שאין להפריע לי בריכוז. לאחר עוד כמה דקות של שתיקה, שאם אני מכיר את בוריס, ואני מכיר אותו היטב, נדמו לבוריס כנצח, הפסקתי את ההקלדה ופניתי לבוריס: "דיקי לא התנגד?" 'דיקי' הוא כינוי שלנו לדיקן שהתנהג כמו 'dick' וניסה להצר את צעדנו.

“לא. הוא בטח עסוק עם המרשעת.” 'המרשעת' הייתה אשתו. אחות ראשית בבית החולים ומרשעת אמתית. יותר מפעם אחת ראיתי איך דיקי הגדול והיהיר מתכווץ בנוכחותה.

"בעצם הוא עדיין לא יודע.” הוסיף בוריס שהיו לו דרכים משלו לדחוף נושאים שלא בצינורות המקובלים.

תהיתי אם יש גם שלושה דיקים. לא. אני משער שהאגו של דיקי לא משאיר מקום לישויות אחרות בגופו. ואז חשבתי שאולי יש גם רק בוריס אחד, הבוריס החברתי שהוא חלק מהעם, אם כי אולי בכל זאת יש בוריס פרטי קטן מאד שנדחק הצידה על ידי בוריס החברתי.

לרוב האנשים יש לפחות שתי ישויות, המחקרים שנעשו, וההיגיון של אבולוציה חברתית, קובעים כך. מי כמוני יודע? זה בדיוק נושא המחקר שלנו.

בוריס שכח את התסכול שחש רק דקה קודם, וסיפר בהתרגשות איך הצליח לארגן את הפגישה. שתקתי מהנהן. סמכתי על בוריס שיארגן את הפגישה, ועכשיו החמאתי לו על ההישג.

בוריס הוא אסיסטנט במחלקה שלי וגם החבר הטוב ביותר שלי.

אף אחד לא הבין איך אנחנו חברים. אי אפשר לתאר שני אנשים השונים יותר אחד מהשני, אך זו עובדה שאני צביקה כהן הפרופסור הצבר ובוריס שמואלוביץ, האסיסטנט שהגיע מחבר העמים, היינו חברים טובים.

בוריס היה גבר קטן קומה שעשה הכול מהר. אף פעם לא הלך לטייל בניחותא, תמיד צעד בצעדים קטנים ומהירים לעבר מטרה זו או אחרת. את הארוחות בלע במהירות, לא שם לב למה שהכניס לפיו, קורא תוך אכילה. הוא אפילו ישן מהר ומתעורר בחטף להמשיך בעיסוקיו. איש תזזי קטן ורזה, שעיניו השחורות רצות בארובותיהן כאותם עכברי המעבדה במבוך. הוא לא עשה רושם של אדם רציני, אך אני ידעתי שמתחת לחזות הזו היה אדם מבריק וחבר שאין טוב ממנו.

העפתי מבט אל המאמר הבלתי גמור שחיכה לי בסבלנות על המסך. הסמן הבהב בשקידה, רומז לי להמשיך בהקלדה. בוריס התחיל שוב להתהלך בחדר הקטן שהוקצה לי, כאריה בסוגרו מקיר אחד לקיר הנגדי, מרים את מבטו אלי כל פעם לאחר שהחדר נגמר לו והוא היה צריך להסתובב. היה לו עוד משהו להגיד והוא חיכה שאקדיש לו את מלוא תשומת לבי. על המסך הסמן הבהב בקוצר רוח לא מבין מה מעכב אותי. נפרדתי בצער מהסמן המהבהב, סגרתי את מכסה המחשב הנייד שלי מתעלם מהסמן הדוחק בי להשלים את המאמר. פניתי לבוריס שעצר בחריקה והתיישב על הכיסא מולי. בוריס שלף דף מקומט מכיסו האחורי: “אתה צריך לחתום על החוזה הזה אחרת לא נקבל את המימון למחקר.”

הושטתי את ידי ולקחתי את דף הנייר שהגיש לי. יישרתי את הדף כמיטב יכולתי רוטן: “ למה היית צריך לתחוב את החוזה לכיס האחורי שלך? תראה איך הוא נראה!”

"מיהרתי כי בדיוק שמעתי את הצעדים של דיקי במסדרון.”

הנהנתי. כמובן הכול נעשה מאחורי גבו של דיקי. אנחנו עוד נשלם על כך.

בוריס כאילו קרא את מחשבותיי. הושיט לי עט והעיר: “ממחר לא נצטרך לראות את דיקי לפחות למשך שבועיים של חופשת פסח. אולי תחתום כבר.”

שרבטתי את חתימתי בתחתית הדף, לא טורח לקרוא את הממבו ג'מבו המשפטי, והחזרתי את הדף והעט לבוריס.

בוריס קם, מקפל את הדף תוך כדי תנועה ומחזיר אותו לכיס האחורי. מקלקל את כל עבודת היישור שעשיתי: "אל תעבוד עד מאוחר, אנחנו יוצאים מחר בשש בוקר.”

"חכה, בא תשים את החוזה בניילון כדי לשוות לו צורה מכובדת פחות או יותר.” אמרתי אל גבו המתרחק של בוריס. הספקתי עוד לראות את תנועת הזלזול שלו, לפני שהוא נעלם במעמקי המסדרונות החשוכים.

פתחתי את מכסה המחשב הנייד שלי. הסמן המהבהב הביט בי בגערה. נאנחתי, וקראתי שנית את מה שהספקתי לכתוב כדי להמשיך את חוט המחשבה שנקטע: “אין חולק על כך שהאנושות לא הייתה משיגה הישגים כפי שהשיגה ללא יצירת חברות גדולות. ככל שהחברה כוללת פרטים רבים יותר התורמים לה, כך ההישגים גדלים.

יש גם דוגמאות של חברות גדולות בעולם החי - הנמלים והדבורים הם דוגמאות טובות שהשיגו הישגים שפרטים בודדים או אפילו חברות קטנות לא יכולים להשיג. מחקרים גנטיים הוכיחו שיש גנים המאפשרים לאנשים בודדים להסתנכרן עם חבריהם ובאופן זמני ליצור גוף המורכב מאנשים רבים. ההיגיון של תורת האבולוציה תומך בקשר כזה בין אנשים ואפילו בין מיני חיים וצמחים אחרים. סימביוזה בין מינים שונים אינם חזיון נפרץ בטבע.

אחד המנגנונים שעזרו לאנושות להתארגן בחברות גדולות הוא מנגנון שנקרא פעם 'דת' והיום נקרא 'תרבות' כדי לכלול גם מנגנונים שאינם קשורים באמונה באלוהים. התרבות, במובן של כללי התנהגות בחברה, מחליקה את החיכוך בין רצונות סותרים של פרטים בחברה. הנימוס הוא דוגמה בולטת אך גם יצירת מכנה משותף רחב של ערכים, מיתוסים משותפים וכמובן סטראוטיפים דומים הם מרכיבי תרבות המאחדים עם מצד אחד ומבדלים אותו מעמים אחרים מצד שני.”

החפסקתי את ההקלדה ורשמתי על הדפדפת הצהובה שלי הערה "האם לנמלים יש תרבות?” הדפדפת הצהובה הזו המלאה הערות שכל אחת מהן יכולה להיות בסיס למאמר נוסף.

לקחתי לגימה מספל הקפה שהתקרר בשקט בקצה השולחן, והחלטתי שמגיע לי עוד ספל קפה של אחר הצהריים. בזמן שחיכיתי שהמים ירתחו חזרתי אל הכיסא הקשה מול המחשב והוספתי להקליד:

"שני הנושאים האלו: הסנכרון בין אנשים, והדבק של התרבות שלהם הם נושאי המחקר שלנו.

האנושות זינקה מעל לכל עולם החי בגלל יכולת תקשורת טובה המאפשרת להעביר ולצבור ידע במנגנונים משוכללים יותר ממנגנון הברירה הטבעית המוסברת בתורת האבולוציה.

תרבות נוצרת בעקבות אבולוציה חברתית. בבסיס התרבות (והאבולוציה החברתית) ישנו אותו מנגנון עלום של סנכרון בני האדם זה לזה. ללא סנכרון זה, אי אפשר לתאר רבות מהפעילויות הרצוניות והבלתי רצוניות של בני אנוש. נגנים לא היו יכולים לנגן בתיאום כזה בתזמורת, והקהל לא היה מוחא כף בתאום מושלם לדרוש הדרן.

אותו מנגנון סנכרון גורם לאנשים להרגיש הזדהות עם חבריהם לתרבות.

לעתים ההזדהות כל כך חזקה שהם מוכנים להרוג ולהרג למען שלמות הקהילה התרבותית.

הזדהות של אנשים עם בני קהילתם, מטשטשת ומטה עובדות שקרו במציאות, כך שיתאימו לתרבות המשותפת.

כאן החוזק של תרבות וכאן גם סכנתה.

בתרבויות הנוצרית והמוסלמית שהתפצלו מהתרבות היהודית, האלמנט הזה של הזדהות טוטלית הביא לרצון לאלץ בכוח את כל האנושות להשתייך לאותה תרבות.

היהדות לעומת זאת דגלה תמיד בחופש המחשבה 'עשה לך רב' – כל אחד יכול לבחור את הרב בעל הדעות המוצאות חן בעיניו.

זו הסיבה שקהל המאמינים בנצרות ובאסלאם כל כך גדול בעוד היהדות נשארה קטנה.

הליברליזם מתהדר אמנם בסובלנות כמו היהדות, אך כמו כל דת, הליברלים סובלניים רק למי שחושב כמוהם. לליברליזם המקצין יש מאפיינים של הזדהות טוטלית המביאה לאלימות נגד 'הבלתי מאמינים'. דוגמה לכך אנו מוצאים באגרסיביות של 'הירוקים'. הנצרות מתהדרת באהבת אדם, בפועל אנשים עשו מעשים נוראים בשם הנצרות. מעשים שלא תאמו בדיוק את העקרון של אהבת האדם.

קיימות שתי מגמות סותרות בחברה האנושית. המגמה של חופש הפרט, מול המגמה של השתייכות טוטלית לקהילה....”

במשך כמה דקות הבטתי במרקע מנסה להתרכז ולחשוב על המשך המאמר, אך ההתרגשות שגרמה הידיעה שסוף סוף אנחנו יוצאים לדרך, רוקנה את מוחי. מצאתי את עצמי בוהה באוויר. מבטי נפל על הקומקום שנח לו בשקט. האם שכחתי להפעיל אותו? קמתי ובדקתי. המים היו חמים אך לא במידה מספקת לספל קפה כפי שאהבתי. זה קורה לי הרבה פעמים שאני מפעיל את הקומקום החשמלי ושוכח ממנו עד שהמים מתקררים ואני צריך להפעיל אותו מחדש.

אין טעם בעבודה על המאמר כאשר אני לא מרוכז. באנחה סגרתי את מכסה המחשב, קמתי מתרץ לעצמי שבאמת צריך ללכת לישון מוקדם, מודע שזה רק תרוץ שהמוח מספק לי כדי להצדיק את חוסר הרצון שלי להמשיך ולשקוד על המאמר.

החלטתי לצאת לאוורר את ראשי. עליתי על בגדי ספורט ויצאתי בריצה. שעה לאחר מכן עייף ומזיע נכנסתי למקלחת עם תרוץ חדש. אני עייף מכדי שאוכל להעלות רעיון חדש לתוך המאמר, וכתירוץ נוסף המחזק את מה שתת-המודע שלי כבר החליט מזמן, חשבתי שאת המאמר הזה אני חייב בין כה וכה לכתוב מחדש. אולי רק לאחר שנאסוף עובדות נוספות בעבודת השטח שתתחיל מחר.

כאשר ירדתי למחרת אל מגרש החניה מוקדם בבוקר, מצאתי שבוריס כבר מחכה לי רוקע ברגליו בחוסר סבלנות. מבט אחד במושב האחורי של המכונית, הבהיר לי שבוריס דאג לכל הדרוש. פתחתי את הדלת, קיפלתי את רגלי הארוכות שלא תוכננו למיני מינור החבוטה שלי, והתיישבתי מאחורי ההגה. בוריס כבר חגר את החגורה וישב במושב לידי מחפש את החדשות ברדיו. התנעתי את המכונית ללא מילה ויצאתי מהחניה.

כך התחיל מסע המחקר שלנו ואני לא שיערתי לאיזה למה הוא יוביל.