שפרעם

בוריס שלא מצא את התחנה הרוסית שחיפש, דחף את משקפיו במעלה חוטמו והתחיל לפטפט. בוריס הרגיש שלא בנוח אם לא ממלאים את הזמן במשהו, הוא לא סבל שקט. האזנתי בחצי אוזן שקוע במחשבותיי נוהג באופן אוטומטי.

רק אתמול קיבלתי את האישור למחקר ורציתי לנצל את הזמן הקצר שעמד לרשותי בצורה מרבית.

ישבתי מול המחשב וניסיתי להחליט מה יהיה מושא המחקר הראשון שלנו. לאחר בדיקה של כמה אתרים החלטתי על שפרעם.

שפרעם הייתה במאה השניה לספיר לזמן קצר, העיר החשובה ביותר ליהודים, מקום מושב הסנהדרין.

בחלוף השנים מבנה האוכלוסייה השתנה. לפי סקר הכפרים 1945 בארץ ישראל התגוררו בעיר שפרעם 3,640 תושבים (מתוכם 10 יהודים ושטח העיר השתרע על 338 דונמים (מתוכם 41 דונם שטחים ציבוריים). בשטח הכפרי סביב שפרעם שכלל 97,268 דונמים (מתוכם 31,219 דונם שטחים ציבוריים ו-7,621 דונם בבעלות יהודים) התגוררו 3,560 ערבים.

היום היא עיר ערבית ללא תושב יהודי אחד, עם רוב של 60 אחוז של אוכלוסייה ערבית מוסלמית, קהילה מספיק גדולה של התרבות המוסלמית/ערבית שמאפשרת לחקור את ההשפעה של התרבות המוסלמית על הפרט.

הבחירה שלי לא מצאה חן בעיני בוריס. לדעתו זו עיר מסוכנת. הוא ציין שתושביה עשו בשנת 2005 לינץ' ביהודי כפות. לבוריס זה הזכיר את הפרעות שעשו ביהודים בארץ מוצאו. בוריס ציוני אמתי בן להורים גיבורים 'מסורבי עליה' שלחמו לעלות לארץ ישראל בה אנו אדונים לעצמנו ובה לא יהרגו יהודי רק בגלל שהוא יהודי. מבחינתו תושבי שפרעם לא רק הרגו אדם אלא פגעו בעצם הסיבה לקיום ישראל, הסיבה שבגינה עלו הוריו לארץ.

אני הבנתי אותו, אך מחקר מדעי חייב להיות משוחרר מאמוציות. בשם המחקר הטהור טענתי שאלו נימוקים טובים לבחור דווקא בעיר זו כמטרה למחקר: “מעשה לינץ' הוא דוגמה ברורה להתנהגות 'עדרית'. בדיוק התנהגות שאנו רוצים לחקור. מעניין מה חושב אדם ערבי החי בשפרעם של היום על ההיסטוריה היהודית המפוארת בעירו.”

"קרוב לוודאי שהוא לא יודע זאת. מנהיגי הערבים המוסלמים מטשטשים בכוונה כל היסטוריה יהודית בארץ." התריס בוריס תוך צמצום עיניים והנפת ידיים.

בלבי תהיתי אם בוריס יכול להתגבר על הדעות וההרגשות הלאומיים שלו לשם המחקר הטהור. הכוהן שבתוכי הבין את ההרגשה של בוריס, אך צביקה ידע שזו הבחירה הנכונה.

לבסוף שאלתי אותו אם הוא יכול למצוא מקום טוב יותר למחקר שלא יאלץ אותנו לבצע את המחקר באחת מארצות ערב. על כך לבוריס לא הייתה תשובה.

התנערתי מהרהורי כאשר בוריס הפסיק את דיבורו והתחיל לחייג בטלפון הנייד שלו. התברר לי שאני לא זוכר אף מילה ממה שהוא סיפר לי בכל הדרך הארוכה שעשינו. התביישתי שהמוח שלי סינן את הדיבורים של בוריס כרעש המפריע להרהורים. מתברר שהמוח שלנו מתוכנת להתעורר כאשר יש שינוי. דיבור לאחר שתיקה מסב את תשומת ליבנו בדיוק כמו השתיקה לאחר הדיבור המתמשך של בוריס.

"למי אתה מחייג?” פניתי אליו מנסה לכפר על חוסר העניין שגיליתי עד עכשיו.

"סוגר את ההזמנה שלנו למלון בו נהייה בלילה.” ענה בוריס במהירות, והתחיל לדבר לתוך הטלפון בוהה לנקודה דמיונית באין סוף.

האם יש בנימת הדיבור שלו איזו תרעומת על כך שלא הקשבתי לו? החלטתי שלא. בוריס הוא ידיד אמת. למעשה הוא יותר מידיד הוא רואה אותי כאחד מהמשפחה שלו משפחת היהודים. ידעתי שהוא מודע, אולי יותר ממני עצמי, לנטייה שלי לשקוע במחשבות ולהתנתק מהעולם שלפני. את מה שהאישון בתוכי חושב לתכונה מעצבנת הוא מקבל בהשלמה. הרגשתי זרם של חיבה לבוריס שזרם גם מצביקה וגם מכהן. האישון שתק כמו שהוא שותק בכל זמן שזרם של רגשות מציף אותי. אולי זו הסיבה שאומרים שאהבה היא עיוורת. חוש הביקורת המתגלם באישון לא רק עיוור אלא גם אילם כאשר האדם הופך רגשני.

שעתיים מאוחר יותר לאחר שצלחתי את הפקקים בדרך, נגלתה לפני שפרעם.

ואו, לא ידעתי שהיא כל כך גדולה ומשתרעת משני עברי הכביש. שלטים הנושאים בגאווה: "שפרעם דרום" “שפרעם מרכז” ו "שפרעם צפון", ממש כמו ברומא.

בתי אבן בני קומה אחת כיסו את הגבעות כאשר ביניהם מפוזרות טירות, אין דרך אחרת לתאר את בתי המידות המפוארים. אי אפשר להבין איך הפאר הזה משתלב בנחלי השופכין שהתפתלו על הכבישים המשובשים.

על כל ראש גבעה מתנוסס צריח של מסגד מחומש ב 4 רמקולים גדולים שאפשר לראות אותם מרחוק.

פניו של בוריס התכרכמו, הוא נשף באפו בסלידה כאילו האכילו אותו בדייסה מעופשת. ציפיתי שיעיר איזו שהיא הערה ארסית, אך הוא שתק שלא כדרכו. אולי הוא הפנים שאנו חייבים לעשות זאת בשביל המחקר.

הפניתי את המכונית לתוך שפרעם, נוהג בזהירות בכבישים הצרים המלאים באנשים שכנראה סומכים יותר ממני עצמי על כישורי הנהיגה שלי. חתרתי לכיוון בית העיריה.

ראיתי שבוריס מחזיק את ידיו על דש המכונית כאילו מצפה כל רגע להתנגשות. המבט החטוף שהפניתי אליו גרם למכונית להיכנס לבור גדול שנפער בכביש. המכונית הנאמנה שלי גנחה בתאום עם ידידי היושב לצידי. עצרתי את המכונית, יצאתי והסתובבתי סביבה לראות אם נגרם נזק. כנראה שלא. נכנסתי שוב ונהגתי במשנה זהירות. מימיני ומשמאלי עקפו אותי רכבים מקומיים במהירות מסחררת. באפינו עלה ריח צחנה של הביוב שזרם חופשי ברחוב.

לאחר כמה דקות של נסיעה במסלול המוות הזה, הדממתי את המכונית וחניתי מול בניין עירית שפרעם.

בוריס לא הצליח להתאפק וסינן מבעד לשיניים חשוקות: "תראה את הבניינים המפוארים, ואת המכוניות היקרות לצידי הכביש. כל זה בא מתוך כך שהם לא משלמים מסים.”

בלבי קיוויתי שהוא לא יפלוט הערות כאלו בעת הראיון עם ראש העיר, אך לא הערתי דבר.

ראש העיר קבל אותנו בלבביות מזויפת, מחייך בפה מלא שיניי זהב ומלטף את שפמו, תוך אשד של הצהרות הידידות המזויפות שהשפיע עלי. לא הייתי מתפלא אם הוא מצליב את האצבעות מאחורי הגב כמנהג הילדים, כדי לבטל את מה שהוא אומר.

גבר שמן וגדול, עיניים קטנות מתרוצצות מתחת לגבינים עבים, אף עבה בעל נוכחות, שהיה גולש לכיוון הסנטר אם לא היה נעצר על ידי השפם העבה. חשבתי בלבי שאילו היה מגלח את השפם האף היה טובע בחור הפה הענק. לבושו היה מסורתי בניסיון להראות עממי, אך עם זאת מקפיד להציג את עושרו. שמתי לב לשעון הזהב על ידו ולתכשיט משובץ יהלום שעיטר את העקאל שעל הכפייה שלו.

העברתי את מבטי לחדר אליו הוכנסנו. 'חדר? זה יותר אולם'. לחש לי האישון. החדר היה יותר גדול מאולם ההרצאות על שם צ'רצ'יל בו העברתי הרצאות למאה ועשרים סטודנטים.

החדר היה חשוך בגלל התריסים המוגפים שחסמו את אור היום. את החדר האירה נברשת קריסטל ענקית כמו בסרטים, אך היא הצליחה להאיר רק את המסובים סביב השולחן. על הרצפה היו שטיחים עבים שכיסו כל סנטימטר פנוי.

ראש העיר הנחה אותנו בידו השמנמנה עטורת הטבעות לשבת על כורסאות ענק נוחות. הוא נראה כמו דוד חביב וחייכן אך ידעתי שמתחת למעטה החביבות היה שכן אדם קשוח שניצח במלחמת החמולות אכזרית שהפילה כמה וכמה חללים. תהיתי מדוע המשטרה הולכת על קצות האצבעות ולא התערבה במלחמת החמולות בעיר כדי להפסיק את מסע הרציחות.

בוריס התיישב על קצה הכורסה. ראיתי שהוא לא הרגיש בנוח מול הפאר שמסביב. למען האמת גם הכהן שבי לא חש בנוח בקקופוניה הצעקנית של החדר. לעומתם הצביקה שבי זכר שזו דרכה של התרבות הערבית לכבד את האורחים: 'הכנסת אורחים היא ערך חשוב ששרד עוד מזמן שהערבים חיו כשבטים נודדים במדברות ערב הסעודית'.

האישון תרם את חלקו ואמר שזו באמת מידה יפה, והוסיף בציניות טיפוסית לו: “ בייחוד שהאורחים המכובדים הם אנחנו.”

בקיר האחורי של האולם היה פתח עם וילון חרוזים צבעוניים ומעבר לו הציצה דמות מטושטשת של אישה.

היה משהו מוכר באותה דמות.

ראש העיר סימן בידו לעברה, וזו הסתלקה.

בפינת החדר ישב בנו הבכור בשתיקה כבדה. צעיר בעל פנים צנומים חורשי רע. עיניים נוקבות תחת גבינים עבים. כאשר אביו הציג אותו לפנינו, פניו עטורות זקן שחור ומסולסל, נשארו קפואים. הוא היה עוין במוצהר האם הוא לא שמע על מידת הכנסת אורחים?

לאחר מילות הנימוסים, הבעתי את בקשתי לחקור אם תושבי שפרעם.

ראש העיר ליקק את שפתיו הבשרניות פעם ופעמיים ושאל בחשדנות לצורך מה.

סיפרתי לו שאני עושה מחקר על תפקיד התרבות בדרך בה אנשים חושבים ופועלים.

"אז מה אתה רוצה לשאול?" חזר ושאל מתחיל להזעיף פנים.

"אני רוצה לדעת לאיזה חברה תושבי שפרעם משייכים עצמם. האם הם מרגישים סולידריות עם אזרחי ישראל האחרים, או שהם מרגישים יותר שהם חלק מהאומה הערבית."

החיוכים גוועו..

עיניו נעשו קשות כמו עיני בנו. הוא סלסל את שפמו בידו והכריז בעברית טובה: “אזרחי ישראל הערבים רוצים שוויון זכויות כמו ליהוד. אנחנו נגד האפליה הגזענית. אני לא אתן לך לדבר עם תושבי שפרעם כדי להציג את אזרחי ישראל הערבים בצורה שלילית במחקר שלך.”

נראה שדברים אלו מצאו חן בעיני הבן חמור הסבר, כי בזווית עיני ראיתי שהוא מהנהן ושמץ של חיוך לועג בזווית פיו.

צביקה החוקר חסר הפניות ענה מפי, אבל הכהן שבי נסך נימת תלונה בשאלה: "איך אתה יודע שתושבי שפרעם יוצגו בצורה שלילית, כאשר אני עצמי איני יודע מה הם יענו?”

עכשיו ראש העיר כבר הרים את קולו תוך שהוא מורה בידיו עלי: "אנו הפלשתינים מכירים את השקרים שלכם!”

הוא קם בכבדות נשען על מקלו כמו לוויתן בעל כרס עצומה העולה ממעמקי הים. הצביע בידו לכיוון הדלת: "צא מכאן מיד ותהיה בטוח שאגיש תלונה לדיקן האוניברסיטה על החוצפה שלך!”

ראיתי את בחורה יפה מציצה שוב מאחורי הפרגוד. נדמה היה לי שפניה הביעו מורת רוח, רציתי להשתהות ולנסות להכיר בקרוב יותר את הבחורה היפה, אך הכהן שבתוכי התרה בי לא להסתבך.

לא היה לנו עוד מה לעשות בביתו של ראש העיר. נפרדנו לשלום ונכנסנו לבית מלון בסביבה, נחושים לממש תכנית ב' - מחקר סמוי.

בוריס הקדים אותי בצעדים מהירים ונכנס למכונית במושב הנהג. ניכר שהיה מרוגז ועצבני יותר מהרגיל. תהיתי, ולא בפעם הראשונה, אם היה זה מעשה נבון לקחת אותו איתי, אך כמובן איך יכולתי להשאיר אותו?

השמש כבר טיפסה בדרכה לרום השמים מנסה לשרוף את הכביש המשובש שהוביל אל המלון.

הדרך למלון עברה בשתיקה. בוריס שתק שלא כהרגלו ונהג בצורה פראית מוציא את תסכולו על הדרך. אני שתקתי מסיבה אחרת. דמותה של הנערה היפה הטרידה אותי. ניסיתי כל הדרך לבית המלון להיזכר אפוא ראיתי את בתו היפה של ראש העיר, לשווא. הייתי בטוח שראיתי אותה בעבר. האישון הקטן שבתוכי ניסה לשכנע אותי בהגיון בלתי ניתן להפרכה: 'אם נפגשתי איתה בעבר איך זה שלא ניסיתי להתיידד? לא יתכן שלא אזכור בחורה יפה כל כך.' אך ההיגיון לא עבד על מערך הדמיון שלי שהציג את דמותה כל הדרך וצבט את לבי.

לאחר כמה דקות בוריס שבר את השתיקה "איזו חוצפה של ערבי!”

אני הייתי תקוע עדיין במחשבות על הבחורה ולא הבנתי ברגע ראשון לאיזה ערבי הוא מתכוון. אהה, הוא מתכוון לראש העיר. שתקתי, ידעתי שבוריס חייב לשחרר לחץ על ידי מונולוג ואין לי צורך להגיב.

"ערבי שמן חסר תרבות!” המשיך בוריס למלמל מבעד לשפתיים חשוקות, פרקי ידיו לבנים מהלחץ על גלגל ההגה.

'לא חסר תרבות' תרם האישון את תרומתו הלוגית, 'בעל תרבות מוסלמית השונה מהתרבות המערבית שלנו'.

המשכתי לשתוק.

התיאוריה שלי קבעה שיש צורך בכללי תרבות, כדי לצפות בעטיפה חלקה את הטבע הבסיסי המחוספס של האדם. כך היא מונעת התנגשות אלימה כאשר הוא מתחכך עם בני אדם אחרים באותה חברה. לפעמים, כאשר קליפת התרבות דקה, פורצות קטטות, אך בדרך כלל הצפוי של התרבות חזק מספיק כדי לאפשר חיים בצוותא.

קליפת התרבות העוטפת בני אדם מקבוצה אחת, אינה מחליקה היטב במגע עם קליפות תרבויות אחרות ולכן קיימים קונפליקטים בין תרבותיים.

חקר התרבות, ואני מגדיר את התרבות כ- 'כללי התנהגות של אדם במסגרת חברתית', מהווה חלק בלתי נפרד מהמחקר שלנו על ההתנהגות הדואליות האנושית.

הגענו לחדר המלון ששכרנו ולאחר ארוחת צהריים ומנוחה קצרה, בוריס החזיר אותי למציאות בדרכו היבשה והעניינית. הוא הושיט לי את הבגדים הערביים המסורתיים שהכנו מראש והתחיל להתעסק עם סט הבגדים שלו.

"מעניין איך האימאם במסגד מצליח להדביק את המתפללים לישות אחת." שיתפתי את בוריס במחשבותיי, אוחז את הכאפיה בשתי ידי ומסדר אותה על הראש.

"את זה בדיוק נחקור במסגד... אתה לובש את הכאפיה הפוך.”

הפכתי את הכאפיה: "חבל שאין לנו אסיסטנט ערבי שייתן את חוות הדעת מנקודת מבט של התרבות המוסלמית."

"דווקא יש." מלמל בוריס בשקט, בועט את נעליו ומושך עליו את 'השרוואל' השחור וקושר חבל לבן כחגורה כדי לשמור שלא יחליק מגזרתו הצרה.

פתחתי את שרוכי הנעליים ושמתי אותם למרגלות המיטה, התיישבתי למשוך עלי את השרוואל שלי. ראשי עסוק במחשבות. המחקר שלנו מתמקד על המעבר של הפרט האינדיבידואלי למצב של אבדן זהותו ומזיגתו להיות חלק מישות גדולה יותר. “אולי נתחקר אחד המתפללים." אמרתי.

בוריס היה עסוק בהדבקת זקן מלאכותי על פניו ולכן הוא סינן בפה סגור: "למה?”

התיישבתי על המיטה: "כדי להבין את התהליך שעובר הפרט הבודד במהלך התכתו לישות גדולה יותר.“

בוריס משך בכתפיו טופח על הזקן המודבק כדי לייצב אותו במקומו.

הוא כבר גמר להתלבש כאשר אני עדיין נאבק עם שרוכי הנעליים והתחיל לפסוע הלוך ושוב בחדר.

"שב בשקט יש לנו עוד זמן." הפסיעה העצבנית שלו הפריעה לי להתרכז במהלך הבא שלנו.

לעת ערב חזרנו לשפרעם. האוויר בחוץ התקרר והאור התמעט עם השקיעה. המואזין קרא לתפילה במלוא גרונם של הרמקולים הגדולים שהושתלו על מרפסת המסגד.

יצאנו מהמכונית והשתלבנו בזרם ההולכים אל המסגד המרכזי הגדול.

המסגד היה במעלה הגבעה. מרחוק נראה נחיל של אנשים מנמר את הדרך הלבנה בכתמים שחורים של המכנסיים ועיגולים קטנים של 'העקל' על הכאפיות, מרצדים במעלה נהר האדם.

השמש נטתה לערוב צובעת את העננים בצבעי וורוד וכתום בלתי מציאותיים. רוח קרירה נשבה מצננת את ראשי שלא היה רגיל לעטיפת הכאפיה ששימשה גם להסתרת הפנים. בוריס הלך ליידי צועד שני צעדים קטנים ומהירים על כל צעד שלי. מלפנים מהצדדים ומאחורינו צעדו אנשים לבושים באותה תלבושת אופיינית. הזקנים שותקים ממוללים מחרוזת בידיהם, הצעירים טופחים זה על שכם האחר מדברים בקולות גבוהים.

"תראה איך כולם בתלבושת אחידה?" לחשתי לבוריס.

"יש לזה משמעות?" הפטיר בזוית פיו.

"ודאי! תלבושת אחידה מאחדת את הלובשים לגוש אחד."

"ברור, זו גם אחת הסיבות שהצבא לובש מדים." בוריס הרים את קולו בהתלהבות.

הסתכלתי לצדדים "ששש... אתה מסב אלינו את תשומת הלב."

בוריס מבויש לחש: "סליחה, אבל הנושא הזה מרתק, המנהיג שרוצה לגבש את האנשים מלביש אותם במדים שגורמים להם לגאוות יחידה."

"נראה לי שהאנשים עצמם מעוניינים לפעמים להשתייך, על ידי קוד לבוש אחיד."

בוריס הנהן: "נכון, זה מסביר גם את תופעת הנשים שמתלבשות לפי 'צו האופנה'."

רשמתי לעצמי במוח להרחיב את הנושא במחקר שלנו, אך עכשיו כבר הגענו למסגד חלצנו את נעלינו ונכנסנו לאולם התפילה.

המסגד היה מלא מפה לפה. באוויר הורגש ריח חמוץ של זיעה, מעורב בריח המתוק של נרגילות שנעזבו בבתי הקפה כאשר הגברים מיהרו לתפילה. מסביב לתקרה הגבוהה של אולם התפילה היו כתובות המהללות את אלוהים ואחמד נביאו. המנורות הגבוהות האירו באור צהוב חולני את קהל המתפללים. אור זרקור חזק האיר את הבמה ואת האימאם העומד מאחורי פודיום גבוה במקצת מהקהל.

מלמלתי יחד עם כולם את התפילות הרגילות, מעיף מבט אל בוריס מקווה שהוא לא מושך יותר מידי תשומת לב. השתחווינו על השטיח הגדול מצחנו נוגע בשטיח כמקובל.

חיכיתי במתח לדרשה.

אני לא מקנא במוסלמי שחייב להתפלל כאשר הוא כורע, ראשו על הקרקע 5 פעמים ביום, אבל נראה שלאנשים מסביבי לא אכפת והם עושים זאת בהתלהבות. דוגמה ליכולת של המוח להתעלם מצרכי הגוף. ברור שהמוח יכול להתעלם מתחושת אי הנוחות ואפילו במידת מה מכאב, מעצם העובדה שכל התחושות הן יצירות המוח. השאלה היא למה מעדיף המוח להתעלם מהן? האם אין כאן עוד עדות להעדפת הקשר עם החברה הסובבת אותנו אליה אנו שייכים על טובת הגוף הפרטי שלנו? ציינתי לעצמי גם הערה זו למחקר. אצבעותיי משתוקקות לחוש במקלדת המחשב.

האישון הקטן שבמוחי העיר בציניות אופיינית שאולי כדאי ללמוד מהם ענווה. הצביקה שבתוכי ענה שלא מדובר על ענווה אלא על ציות לחוקי הדת. לא לחינם פרוש המלה אסלאם בערבית הוא 'ציות'.

האימאם עלה על הדוכן מקרב אליו את המיקרופון ומתחיל בדרשה בקול נמוך שהלך והתחזק ככול שהתקדם בדרשה: "אין אלוהים מבלעדי אללה ואחמד הוא משיחו. אללה אכבר, אללה אכבר, אללה אכבר!! "

הקהל חזר אחריו בדבקות: "אין אלוהים מבלעדי אללה ואחמד הוא משיחו. אללה אכבר, אללה אכבר, אללה אכבר!!"

הצטרפתי לקוראים והרגשתי גם אני מין רגש התלהבות ומזיגה עם הקהל מסביב.

האישון הקטן במוחי לא היה שותף להתלהבות, העיר: “צביקה כהן ידידי, שים לב לאפקט העדר, אל תסחף, וכדאי שתסתכל על בוריס." מבט צדדי מהיר אל בוריס הראה שהוא שותק מהדק את שפתיו לפס דק במורת רוח. קיוויתי שכולם מרוכזים באימאם ובמה שקורה בקרבם ולא שמים לב לבוריס.

האימאם הרים את שתי ידיו והקהל נדם: “אחי המוסלמים, השבח לאל שאנו יכולים להתקבץ כאן בארצנו הכבושה על ידי האויב הציוני. תראו מה כתוב על היהודים בספרנו הקדוש..."

הוא עצר לרגע, מרכיב משקפיים ומדפדף בקוראן שבידו והמשיך, מקריא בקול דרמטי: "אלה אשר הוטלה עליהם התורה ולא עמדו בה נמשלו לחמור נושא ספרים. מה רעים הם אנשים כמותם, אשר מתכחשים לאותות האל. האל לא ינחה את קהל בני העוולה." הסיר את משקפיו מחזיק אותם בידו האחת ומניף את הקוראן בידו השנייה: "כך כתוב בסורה 62, 5. תראו מה עוד כתוב...”

שוב הרכיב את משקפיו מדפדף בקוראן, מוצא את המקום וקורא: “אכן תמצא כי העזים בכל האדם בשנאתם למאמינים, הם היהודים ....” סגר את הקוראן הוריד את משקפיו וקרא בקול: “אתם מבינים? אחמד הנביא הקדוש, הזהיר אותנו מהיהודים.” כאן הוא הרים את קולו מנופף בידיו ומצטט וצורח בכל גרונו שוב ושוב: ” 'העזים בכל אדם בשנאתם למאמינים'. 'העזים בכל אדם בשנאתם למאמינים'. 'העזים בכל אדם בשנאתם למאמינים'.” כאן עשה אתנחתה רבת רושם ואז המשיך בקול שקט שנשמע ברור בדממה שנפלה: “אתם מבינים? הציונים הם האויב הגרוע ביותר שלנו, הנביא הזהיר אותנו להיזהר מהיהודים הציונים שאינם בני אדם אלא דומים יותר לקופים ולחמורים, והנה הם גזלו את אדמתנו הקדושה, ומוציאים את בנינו ובנותנו מדרך הישר.”

"ראיתי שבוריס מתחיל לצבור כעס. 'הכהן' שבי הבין אותו, סוף סוף מדובר על ערבים אזרחי ישראל דורשי שוויון וזכויות, והנה כאן הוא אומר בפירוש שהם אויבנו הרוצים להשמידנו... אך 'הצביקה' שבי מגובה על ידי 'האישון' זרק אל בוריס מבט מצמית. רק זה חסר לי שהוא יפלוט משהו עכשיו שאנחנו מוקפים מכל עבר.

האימאם רעם בקולו: “על כל מוסלמי מאמין החובה להשמיד את אותם! את היהודים, 'העזים בכל אדם בשנאתם למאמינים'. על כל מוסלמי מאמין לתמוך בשהידים הקדושים שעושים מלאכה קדושה זו!”

הסתכלתי סביב, הטיפוסים שהיו מסביבי היו באמת מפחידים. כל גוש האנשים נע ביחד וחזר על דברי האימאם בדבקות. אנשים נכנסו לאקסטזה כאילו היו תחת השפעה של סמים. מפעם לפעם שכני זרקו מבטים רצחניים כאשר שמו לב שלא נסחפנו כמוהם. לידי עמד צעיר שמן בעל שפם אדירים שהיה חשדן במיוחד. האימאם חזר על אותם משפטים מלהיב את הקהל. ניסיתי לחזור עליהם כמו הקהל שמסביבי תוך שאני מציין לעצמי לשוחח אחר כך עם אחד מאותם מתפללים משולהבים שנעו ודיברו בסנכרון שלא אפשר להבחין ביניהם, כאילו היה זה גוף אחד גדול.

דוגמה מובהקת לטרנספורמציה הזו המתיכה אנשים אינדיבידואלים ויוצקת אותם בתבנית שהאימאם טווה בדרשתו, לגוף אחד.

צביקה הפרופסור שבי התעניין בתהליך הגורם לוויתור הזה על עצמיות. שאלתי את עצמי עד כמה אדם חוזר לתפקד כאינדיבידואל לאחר שפגה ההשפעה. יתכן שכמו במתכות שיצקו אותן ביחד כדי ליצור נתך בעל תכונות שונות מכל המתכות המרכיבות אותו, כך גם אדם שנבלע ונצרף בקהילת המתפללים הזו אינו יכול לחזור להיות אותו אינדיבידואום שהיה קודם לכן?

התעוררתי ממחשבותיי באחת, כאשר שמתי לב ששכני לשטיח מתלחשים ומעיפים מבטים מבטים חשדניים בבוריס שהוציא פנקס ורשם לו הערות. לעזאזל, איפה הוא חושב שהוא נמצא? באוניברסיטה? הוא יכול לקלקל את כל התכנית!

בטני התכווצה בהרגשה של אסון הולך ומתקרב.

שמתי לב שכמה בחורים צעירים שנראו כהעתק של שכני מזרה האימה, עברו מהשורות האחרות והתקרבו אלינו, מכתרים אותנו בטבעת ההולכת וצרה. הלחישות התגברו, ריח מתקתק של זיעה עמד באוויר. קרוב לוודאי שרוב הזיעה בא ממני.

ידעתי שאם לא נפרוץ החוצה גורלנו נחתם. ניסיתי להידחק לשורות האחוריות אך לא יכולתי לפרוץ. העומדים מסביבי חסמו את דרכי.

הבטתי לאחור. הדלת הייתה במרחק שלוש שורות בלבד מאחורי. בוריס הביט בי והנהן. עשיתי לו סימן וביחד הסתובבנו ופרצנו בכוח החוצה, מכים ומוכים דוחפים ונדחפים. הקהל התעורר מהאקסטזה שהיה נתון בה, האימאם הפסיק את הדרשה שלו צרח לעצור אותנו...

שורה אחת.. שתיים... הגעתי לדלת.

הושטתי את ידי לידית, שני צעירים שהגיעו אף הם לדלת ניסו לנתק אותי מהדלת... הידית לא נכנעה... שחררתי את ידי וניסיתי לנתק את הזרועות החזקות שאחזו בכתפי... פתאום הרגשתי מכה בראשי, כוחי אזל ונפלתי על הרצפה מתעלף...