אסי ואלי שודדות בנק

 פגישה

אלי הייתה מבואסת.

נמאס לה מהבית מלא ריח של סיגריות שדבק בכל דבר, גם אם הקפידה לכבס שוב ושוב נדמה היה לה שהריח דבק בבגדים.

נמאס לה מדוד, בעלה השמן עם האצבעות הצהובות מניקוטין והשניים החסרות בפה. הבעל שהשאירה בבית משחק קלפים עם החברים הקולניים שלו תוך שתיית בירה, בעוד היא הולכת לעבודה הדפוקה שלה, לדוד יש זמן לשחק בבוקר כי יש לו היום משמרת לילה. מצד אחד זה מרגיז לראות אותו יושב עם החברים הקולניים שלו בעוד היא צריכה ללכת לעבודה, מצד שני זה טוב שבלילה היא יכולה לשכב במיטה לבד ולא לסבול מהנחירות של בעלה השמן. 'בכלל טוב לראות אותו כמה שפחות' חשבה אך מיד נזכרה שמאוחר בלילה היא תחזור מהעבודה עייפה, רק כדי להתחיל בעבודות הבית. 'דוד המניאק לא חושב אפילו להוריד כלים מהשולחן.

אני נראית מזה פחד-אלוהים, אין לי זמן לטיפוח עצמי, כמו שחייבת לעשות כל בחורה' חשבה. היא נזכרה מה קרה בפעם האחרונה שהלכה למכון יופי, דוד עשה סצנה ואמר שאין להם כסף למותרות. מותרות? הוא לא מבין שמכון יופי הוא אחד מהצרכים הבסיסיים של האישה? יותר מהאוכל שהוא זולל בלי חשבון.

בגרונה עולה שוב מחנק.

אלי נזכרה שאתמול ראתה בחלון הראווה נעליים מגניבות, כאשר סיפרה לדוד כמה היא רוצה את הנעליים האלו, הוא רק צחק לה בפרצוף: "תכניסי לך לראש הקטן והמטומטם שלך, שאת לא יכולה להיות כמו אותן בחורות במגזינים שאת קוראת.”

אלי דווקא חשבה שהיא לא פחות יפה 'מאותן בחורות במגזינים' אם רק תיכנס כמוהן למכון יופי רציני ויתנו לה להתלבש כמו שצריך.

היא הסתכלה במיאוס בנעליים שלה. את הנעליים קנתה בשנה שעברה והן עלו כמעט חצי משכורת חודשית שלה, אך הנעליים בחנות עולות פי עשר, נזכרה.

רוח קרה נשבה, 'ירידת טמפרטורות וסיכויים לגשם', אמרה החזאית. אלי העיפה מבט על השמים, צודקת. עננים שחורים כבדים ממים רבצו באיום, שולחים את הרוח לפניהם לאיים בשריקות צינה. אלי הצטמררה והאיצה צעדיה בראש מורכן, מהדקת את מטפחת הראש סביב אוזניה, ממהרת להגיע לעבודה לפני שיתחיל הגשם.

מזג האוויר שיקף את מצב רוחה. בעלה השמן עם הדרישות חסרות הרגישות לצרכים הנשיים שלה, רבץ באיום על נשמתה כמו אותם עננים.

אתמול ראתה בטלוויזיה סרט שבו השחקנית שבעלה התנהג בחזירות כלפיה, קמה יום אחד, עזבה את הבית ופתחה בקריירה מצליחה כזמרת בעולם הזוהר.

'היא כל כך אני, ואני לא פחות יפה ממנה. שיט, אני מוכרחה לעשות שנוי בחיי' חשבה במרירות, מעיפה מבט נוסף בשמיים הקודרים.

'אך אני כל כך עייפה תמיד, אין לי כוח לברוח מהבית להתחיל בקריירה כמו הזמרת שבסרט.' אמרה לעצמה, עוקפת שלולית קטנה. 'שיט, שיט, שיט, החיים שלי בזבל, ואני מאחרת לעבודה המחורבנת שלי'

היא האיצה את הליכתה, עיניה סורקות את המדרכה כדי להימנע משלוליות שיהרסו את זוג נעליה התקין היחיד שברשותה.

'בום'....

אלי נתקלה באישה שהלכה כמוה בראש מורכן, אוחזת בידה האחת מטרייה ובשנייה מהדקת את המטפחת שעל ראשה.

"סליחה", אמרה אלי באופן אוטומטי.

"סליחה", הדהדה הזרה, ומיד אחר כך פרצה בצעקה,

"ואוו זאת את? אלי! זו באמת את? "

עוד לפני שאלי הרימה את עיניה, היא הרגישה כאב הפתעה נעימה בבטנה.

"אסי!"

שתי חברות הילדות התחבקו.

"אסי מה את עושה כאן? איפה יוסי? מה קורה? לאיפה נעלמת?"

אסי, ראשה עדיין על חזה של אלי הגבוהה ממנה בראש, הוציאה קול חנוק.

אלי הרחיקה אותה בעדינות מביטה בעיני חברתה הדומעות. אסי הנידה את ראשה בשלילה לא מסוגלת לדבר.

"לעזאזל העבודה, בואי נלך לבית קפה, איזה צרוף מקרים מדהים?  שאנחנו ניתקל זו בזו על המדרכה?"

"כן, אחד למיליון."

 שתיהן חייכו לזכר הקשר האינטואיטיבי שאפיין אותן בתיכון. תמיד ידעה כל אחת מה השנייה חושבת. הן היו ידועות בכך שהשלימו אחת את המשפט של השנייה.

 אסי נתנה לאלי להוביל אותה לבית הקפה הסמוך.

אלי בחשה את הקפה שלה, בוהה במשקה המסתחרר, וממשיכה לבחוש בהיסח דעת, דמעותיה נדחקות על סף עיניה: "את יודעת אסי, בדיוק חשבתי כמה נמאס לי מהחיים. דוד, הבעל הלא יוצלח שלי חוגג עם החברים הלא - יוצלחים שלו בקלפים וסיגריות. עם המשכורת העלובה שלנו אנחנו לא יכולים לגמור את החודש, ובטח לא לקנות זוג נעליים הגונות." הרימה עיניים רטובות לאסי בחיוך מריר, וידה ממשיכה בבחישה האין סופית.

אסי הניחה את ידה בעדינות על ידה של אלי הבוחשת בקפה: “תפסיקי את זה. אני מקבלת סחרחורת מהקפה שלך."

אלי מעולם לא העזה לבטא בקול רם את מה שהעיק עליה יותר מיום ליום. עכשיו שהוציאה את המוגלה מנפשה חשה הקלה: "כן, מספיק עם תלונות." מחתה את עיניה בממחטה ושמץ של חיוך מבויש בצבץ בזוית פיה.

השתררה שתיקה בה הן חקרו אחת את השינויים שהזמן חרט בפני השנייה. אסי תמיד הזכירה לאלי ציפור קטנה וזריזה עם אף מחודד כמקור עיניים קטנות שחורות ונוצצות שהגבות הדקות המשורטטות גבוה הותירו ערומות. אלי ידעה שמאחורי העיניים האלו הסתתר מוח ערני ומהיר, והגוף הקטן היה פצצת אנרגיה מרוכזת. השער הג'ינג'י של אסי קוצץ בצורה נערית שהתאימה לחליפת העסקים שלבשה. פניה היו רחבים יותר ממה שאלי זכרה. אלי לא יכלה שלא לשים לב שהגזרה של אסי התמלאה בחמוקיים נעימים שריככו את תדמית הציפור: “נעליים יפות אסי.”

מהעבר השני של השולחן בחנה אסי את החברה הטובה שלה מימי ביה"ס התיכון. 

"או, כן עלו לי הון מהכסף שהצלתי מהחסכונות שלנו לפני שיוסי שם עליהם את הידיים המטונפות שלו...”

" את נראית 'מזה' מעולה...."

אמרו שתיהן ביחד ושוב חייכו.

חמש עשרה השנים מאז נותק הקשר ביניהן הפכו אותן מנערות לנשים בשלות. לאלי היו קמטים דקיקים מסביב לעיניים ושערה הבלונדיני השחיר. היא לבשה את בגדי היום יום שלה. נעלי ספורט, מכנסי ג'ינס וחולצה עם סמל המסעדה בה היא עבדה, אך היא הייתה מאותן נשים שנראות יפה, ללא קשר למה הן לובשות.

'כן,' חשבה אלי, ' שתיהן נראו טוב יותר מהנערות ההן בעבר שאך זה סיימו את התיכון.'

"את זוכרת את החלומות שלנו בתור נערות?” שאלה אלי בקול חולמני: “ובכן כלום מזה לא קרה.”

"כן אלי, באסה, גם אלי החיים לא חייכו. למעשה בגלל זה עזבתי את הבית  ועברתי לכאן.”

"לא!  בחיי אימא שלי! את עוזבת את הבית? מה את  מתכוננת לעשות?”

 "אני לא יודעת מה לעשות, חוץ מזה שברור לי שאני רוצה להתגרש.”

"את רוצה להתגרש מיוסי מלך הכיתה!?"

"כן התברר לי מהר מאד שהחתיך שובר לבבות של הבנות מהתיכון, הוא בן אדם, מה זה גועלי, לא 'פאן' בכלל  לחיות איתו."

וואולה, מה את אומרת כאן? שיוסי הבחור 'השווה', כאילו השתנה? כאילו את רוצה להתגרש מיוסי הנסיך מהחלומות שלך?”

אסי השפילה את עיניה לידיה שנחו על השולחן מוללו בעצבנות את המפית. קולה חרישי על סף דמעות.

"כן, הוא הפך לחלום בלהות. הנסיך התברר כצפרדע מקרקרת." מלמלה אסי. "והוא לא כל כך חתיך. הוא חזיר שמן מגעיל ברמות...” אסי נראית כאילו בולעת את הדמעות, אך היא המשיכה באומץ: "היית מאמינה? בן אדם שכאילו עוד 35 מתנהג כמו זקן בן 70."

אלי חשבה עד כמה הסיפורים שלהן דומים. את אותן המילים יכלה להגיד על דוד בעלה.

שוב הרעידה אותה צמרמורת שתקפה אותה כל פעם שנזכרה בבעלה, גוש בחילה מאיים לעלות לגרונה.

במשך כמה דקות הייתה שתיקה בלתי אופיינית לשתי החברות. כל אחת מהן הרהרה בחייה טובעת ברחמים עצמיים.

הראשונה שהתנערה הייתה אלי שהרגישה כי חובתה כמארחת לנחם את חברתה ולהוציא אותה מהדיכאון.

 "ילאללה אסי מספיק עם 'הדיכי' הזה, את זוכרת שישבנו  בקפטריה איזה עוגה מדהימה אכלנו?”

אסי לחלחה את שפתיה בזיכרון: "בטח זוכרת, את יודעת שיש לי עדיין את הטעם האלוהי של העוגה ההיא?"

אלי חפנה את פניה של אסי בידיה מפנה אותן אליה: "תשמעי לחברה הכי שווה שלך, אם יש משהו שמצליח לי בחיים, זה לאפות עוגות. אולי תבואי איתי הביתה ואני אופה לך את אותה עוגה שאכלנו אז..."

אלי עצרה באמצע משפט כאשר עלה בראשה רעיון חדש: "רגע, אמרת שאת לא יודעת מה לעשות ואני בדיוק חשבתי לפני שדפקנו את הראשים שלנו במדרכה, שאני רוצה לעשות שנוי רציני בחיים הדפוקים שלי, אז יש לי רעיון.”

אסי הרימה את ראשה בתקווה ואלי המשיכה: “אסי, אולי נקים קונדיטוריה כמו זו שהיינו בה. אני יודעת לאפות מה זה מעולה, ואת תמיד היית טובה בארגון העניינים."

חיוך הפציע על פניה של אסי והיא הנהנה מבעד לדוק הדמעות שאיימו להתפרץ.

בשעה הבאה השתיים הרגישו שוב כמו בימי החברות בתיכון. אחת זורקת רעיון והשנייה משלימה.

תוך חילופי רעיונות הן תכננו בהתלהבות את עסק קונדיטוריה לפרטי פרטים, אך לבסוף אסי הרצינה: "רעיון מדליק! אך את יודעת אלי, צריך כסף בשביל להקים עסק. אמנם יש לי כמה אלפים שהוצאתי מהחשבון המשותף בבנק לפני שיוסי ישים את ידיו עליו, אך זה לא מספיק להקמת קונדיטוריה."

"חמודה, את כבר  מוותרת? בואי נלך לבנק וניקח חתיכת הלוואה. בשביל זה יש בנקים, לא?"

אסי שוב הורידה ראש חוזרת למצב הרוח הדיכאוני שלה, מושכת בכתפיים בהשלמה: "זה לא הולך ככה, למה את חושבת שיתנו לנו הלוואה?"

"הי! זו לא אסי שאני הכרתי. אסי של אז הייתה מצליחה לשכנע את מנהל הבנק לתת לה הלוואה ועוד להגיד תודה רבה."

אסי חייכה ושמץ מהניצוץ השובב הבליח בעיניה.

"כן היינו ממש  פרועות אז." ואז קמה במרץ מחודש: "את יודעת מה? באמת למה שלא נתפרע? קדימה לבנק!"

שוד

אסי שהלכה לפניה בצעדים נמרצים נסכה אנרגיה מחודשת גם במצברי הנפש המדולדלים של אלי.

אלי הלכה בראש מורם, מצב רוחה השתפר פלאים. עכשיו היא נהנית מהרוח הקרה שנשבה בפניה, זורקת עקצוצים נעימים של טיפות גשם.

"הי אסי, הבנק רחוק מה דעתך שניקח את מכונית המיני שלנו. דוד לא ירגיש בחסרונה עד הלילה.”

אסי הרימה ידיה כמעודדת בקו המגרש מנענעת את האגן ומדקלמת: "בית, תף, חיט – בטח!, ניסע לבנק בסמך, טית, יוד, למד – סטייל.”

אסי אף פעם לא הייתה טובה באיות, אבל למי אכפת: "סבבה, ניסע בסטייל.”

חצי שעה מאוחר יותר שתי החברות נכנסו לבנק.

אסי צעדה ללא היסוס ישר לחדר המנהל.

"הי, מה את עושה?" שאלה אלי בחשש, מנסה לעצור את אסי: "זה משרד המנהל. צריך לקבוע פגישה וכל זה, אחרת בחיים לא יתנו לך להיכנס."

"מותק תרגיעי, צריך לדבר רק עם המנהל, שלא יבוא מישהו מעליו אחרי שסיכמנו ויקלקל."

המזכירה, ילדונת צעירה, רזונת, עם שיער בלונדיני אסוף בקוקו וחזה שטוח, קמה ממקומה למראה השתיים הדוהרות לחדר הבוס, מנסה לעצור אותן: "קבעתן פגישה?"

אסי מתעלמת ממנה, פתחה את הדלת בתנופה, נכנסה לחדר ואלי אחריה.

למראה האורחות הבלתי קרואות, המנהל הרים את עיניו מנייר שהחזיק בידו האחת, מיטיב את משקפיו על עיניו בידו השנייה.

המזכירה נכנסה אחריהן, טופפת על עקבים גבוהים ומנסה להוריד את חצאית המיני שעלתה גבוה במעלה רגליה: "מר רבינוביץ, ניסיתי לעצור אותן אך..."

המנהל סימן לה בידו, ואמר בטון, שכנראה למד בקורסים לניהול שערך הבנק: "זה בסדר סימי."

אסי התיישבה וסקרה את המנהל. אלי עמדה מאחריה במבוכה.

המנהל יוהויכים רבינוביץ, היה אדם שמנמן, חנוק בעניבה שמרנית מהודקת שגרמה לצווארו להשתפך מעליה, עם משהו שמזכיר מהדק מפות שולחן שהחזיק את העניבה במקומה על החולצה הוורודה.

'ואי!, חשבה אסי, איך אנשים מרשים לעצמם לזלול ולקבל בטן כזו? ואיזה חוסר טעם בלבוש, חולצה וורודה? אם לי היה הכסף שלו, הייתי מתלבשת כמו מלכה.'

המחשבות שלה נקטעו כאשר המנהל פנה אליהן: "מה אני יכול לעשות עבורכן?"

אסי ניערה את ראשה, סילקה את המחשבות האלו ממוחה והתרכזה במה שתמיד הצטיינה בו – שכנוע גברים.

בלי הקדמות של שיחה בטלה חתרה ישר לעיקר, לא שוכחת להדליק את החיוך הידוע שלה, שממס לבבות גברים: "אדוני המנהל, אנו רוצות הלוואה להקמת עסק."

המנהל העלה על פניו הבעה של התעניינות.

אלי הייתה בטוחה שגם אותו הוא למד בקורס למנהלים של הבנק, והתאמן שעות מול הראי לשכלל הבעה זו. אחר פנה אליהן ושאל: "על איזה סכום חשבתן?"

אסי לא היססה יורה לעברו: "הלוואה של מאה אלף."

המנהל לא ענה מיד. הוא חתם על הנייר שהחזיק בידו וזרק אותו למגש 'דואר יוצא'.לאחר שמלא את חובתו כמנהל, הוא הרים את עיניו אל אסי: "מאה אלף שקל? זה הרבה מאד כסף." 

 

אלי נדהמה, וכבר רצתה להגיד שעשרת אלפים יספיקו.

"ניראה לך? אני מדברת בדולרים. מאה אלף דולר!" הדגישה אסי מסתכלת למנהל ישר בעיניים, במבט שעזר לה תמיד לשכנע את אותם גברים מעטים שעמדו בפני החיוך.

המנהל היה רגיל בסכומים גבוהים ולא התרגש מ 'המבט לגברים' של אסי. 

הוא שאל בנימוס: "איזה בטחונות גברתי יכולה להציע כנגד ההלוואה?"

אלי שוטטה במבטה על קירות המשרד במבוכה, מתמקדת בתמונת נשיא המדינה שעל הקיר מעל למושב המנהל. נשיא המדינה הביט בה חזרה מתוך מסגרת הכסף, מחייך חיוך סתמי.

"העסק עצמו הוא הביטחון, אל תדאג נעמוד על הרגליים מהר מאד." השיבה אסי מיד בקול מלא בטחון, מנפנפת בידה במחווה של 'זו לא בעיה'.

"אני מצטער, איני יכול לתת הלוואה ללא בטחונות." השיב המנהל, עדיין מנומס, אך ניכר בקולו קוצר רוח מסוים.

אסי שתקה, משפדת את המנהל במבטה, מעפעפת בריסים בהבטחה סמויה, מקווה שהמנהל לא הומו סמוי.

אלי המשיכה להתמקד בתמונת הנשיא, מקווה שהשיחה הלא נעימה הזו תסתיים מהר. הנשיא הביט בה חזרה במבט יציב, כאומר 'אני מבין את מצבך'.

המנהל שבר את השתיקה: "אולי יש לכן דירה ללא משכנתה שאפשר לרשום כבטחון?"

אסי המשיכה בשתיקתה, מתכננת אסטרטגיה חדשה תוך שהיא מתופפת בעצבנות על השולחן בציפורניה הארוכות המשוכות בצבע לכה 'אדום-להבה'.

אלי נאנחה, נפרדה מתמונת הנשיא והתחילה למשוך את אסי בידה.

אסי התנגדה כמו ילדה קטנה והמשיכה לשבת בעקשנות.

אלי עזבה את ידה של אסי, והסבירה בהתנצלות למנהל: "אנו גרים בדמי שכירות וגם אם הייתה לנו דירה, בעלי לא היה מסכים למשכן אותה עבור פתיחת קונדיטוריה. הוא היה אומר שזה מסוכן."

"כן, בעלך הוא אדם חכם. גם אני אומר כך." אמר המנהל  בקשיחות.

הוא קם, הזיז את הכורסה המפוארת שלו אחורה, כדי לסמן שהפגישה נגמרה.

"אבל..."  התחילה אסי, אך אלי סחבה את אסי בידה סיננה בלחש: "אין לנו מה לעשות כאן, אני מכירה את המנהל, הוא מנוול אמתי.".

את התשובה של אסי היא כבר לא שמעה.

מחוץ לחדר המנהל נשמעה קריאה: "זהו שוד! כולם לשכב על הרצפה!" שודד רעול פנים נכנס לחדרו של המנהל אקדח בידו.

המנהל התחיל לרעוד. הדם אוזל מפניו התפוחים שהפכו מאדום-בריא לחיוור-מת.

השודד תפש בידו בגסות: "פתח את הכספת..."

המנהל התחיל להנהן בראשו אך לא יכול היה להוציא הגה מפיו.

השודד הבחין מבעד לדלת הפתוחה ממשרדו של המנהל אל חדר הכספות, שהכספת כבר פתוחה ופקיד העומד מולה, מרים את ידיו.

הוא חייך, זרק את המנהל על הרצפה ופקד על הפקיד לשכב על הרצפה.

אלי ואסי קפאו במקומן, מביטות בעיניים גדולות ומבוהלות בשודד.

השודד פנה והצביע אליהן בידו עם האקדח וצעק: "אתן! מהר הוציאו את כל מה שיש בכספת ותנו לי."

אלי צעדה ברגליים רועדות אל הכספת. אסי קמה והלכה אחריה, השודד עם האקדח במאסף.

אסי הציצה מאחורי גבה של אלי לכספת ופלטה שריקה: "וואו, יש כאן ערמה רצינית של שטרות."

"מהר אספו כל מה שיש שם."  נבח עליהן השודד העצבני מנפנף באקדח.

אסי, שהתאוששה מהר, שאלה בגלגול עיניים: "איך אתה רוצה שניקח את כל ערמת השטרות? בידיים?"

השודד, עדיין מחזיק בידו האחת את האקדח, משך בגסות את התיקים שלהן מכתפיהן בידו השנייה, רוקן את כל התכולה שלהם על הרצפה, ומסר אותן חזרה לאסי ולאלי: "הנה, מלאו את התיקים. בלי חכמות!"

אלי נכנסה להלם קטטוני, הביטה מוקסמת בשפתון המבריק שלה שהתגלגל ונעצר בקופסת כלי האיפור מהתיק של אסי,

הדם עלה לראשה הג'ינג'י של אסי, היא שכחה לרגע את האקדח שבידו של השודד והתפרצה: "הי, מה אתה עושה! אלו החפצים האישיים שלנו!"

השודד רק זרק עליה מבט מצמית והיא השתתקה, ניערה את אלי שעדיין עמדה משותקת מביטה בחפצים המפוזרים על הרצפה, ואמרה בעדינות: "בואי נעשה מה שהשודד אומר."

הן לקחו את התיקים ומלאו אותם בשטרות שהיו בכספת.

"תראי, יש כאן חבילה ארוזה יפה, מעניין מה יש בחבילה.” אמרה אסי מציצה לעומק הכספת.

"קדימה מטומטמת, כל מה ששמים בכספת בטח שווה הרבה. קחי את החבילה ותבואי מהר, אין לי בעיה להשחיל לך כדור בפה החוצפני שלך.”

אסי הזדעזעה מהאלימות של השודד היא מיהרה ולקחה את החבילה הגדולה.

השודד רמז להן ללכת לפניו: "עכשיו קחו את הכסף מהלקוחות."

שתיהן הלכו מאדם לאדם, ואספו את הכסף שבידיהם, כאשר השודד מאיים עליהם באקדח.

פתאום נשמעה ירייה....

השוטרים מגיעים לבנק

השודד נפל.

אסי לקחה את ידה של אלי ומשכה אותה למטה. שתיהן כרעו מאחורי דלפק הכספרים שנתן להן הרגשה של מחסה, למרות שבעצם היה בנוי מסיבית רכה. 

שתי החברות היו במצב נפשי משונה, לאלי שעדיין הייתה בהלם, הכול נראה כאילו בסרט slow motion. אסי ראתה על המדף התחתון של הכספר, ממש מולה במצב הזה של כריעה הייתה חבילה של שטרות חדשים שהכספר לא הספיק לפתוח, בלי לחשוב היא שלחה את ידה, לקחה את חבילת השטרות ודחפה אותה לתיק הדחוס בשטרות מהכספת. רק אז הכתה בה המחשבה 'מה אני עושה? אני לא גנבת.' אך מיד היא מצאה הצדקה למעשה, 'מה זה משנה? מי ירגיש בחוסר של חבילת שטרות נוספת?' 

ממקומה היא ראתה, שוטר ושוטרת שהופיעו בפתח הבנק עם אקדחים שלופים.

הקהל המפוחד נשאר על הרצפה.

השוטר אזולאי סגר את הדלת וקרא בקול מתגבר על קול הגשם השוטף שנקש ברעש בחלונות הבנק: "כולם להסתדר בתור לפני הדלת."

הקול הסמכותי השקיט את הבהלה, ואנשים, שעד עכשיו שכבו על הרצפה, שותקים מפחד, קמו ויצרו תור ליציאה מהדלת תוך דבורים נרגשים.

אזולאי פנה אל השוטרת: “שרונה בררי אם אף אחד לא ניפגע.”

השוטר הסמכותי הזמין תגבורת במכשיר הקשר, ולאחר מכן התחיל לרשום את הפרטים של כל אדם שהיה בבנק.

אסי משכה את אלי ההמומה ושתיהן נעמדו בסוף התור, אסי סוגרת בקושי רב את התיק הדחוס שלה, בעוד אלי התחילה לרעוד, עדיין מחזיקה חבילות מזומנים שלקחה במצוות השודד מהאנשים בלי שהייתה מודעת לכך..

שרונה הגיעה בריצה ובפנים חיוורות גמגמה: "השודד שוכב מת בחדר המנהל.”

השוטר אזולאי העביר לה את הפנקס והעיפרון כדי שתמשיך לרשום את פרטי האנשים, והלך לבדוק.

על הרצפה שכב אדם רעול פנים וכתם של דם מתפשט על החזה.

השוטר כרע ובדק את הדופק. אין ספק האיש מת כמו תרנגולת שחוטה.

הוא הוריד את המטפחת שהסתירה את פני השודד.

לא, הוא לא ראה את הפנים האלו בתמונות המבוקשים. 'מה קרה למקצוע השוד' חשב, 'היום כל אחד שחסר לו כסף לגמור את החודש, נכנס לבנק ושודד'.

על יד השולחן בחדרו של המנהל שכב אדם שמן. 'חי מאד', ציין השוטר לעצמו. 'חי ומפוחד'.

"אתה יכול כבר לקום.” אמר והושיט את ידו לעזור לשמן.

האיש השמן קם, נעזר בידו המושטת של השוטר: “אני מנהל הבנק.” אמר מנסה להחזיר משהו מכבודו האבוד. השוטר הביט בו במבט אטום והורה לו לשבת: “אני אגבה ממך עדות מאוחר יותר, בינתיים על תעזוב את החדר.”

שתי מכוניות משטרה הגיעו ביבבת צופרים.

השוטר דיווח בקשר על הרוג אחד, והעביר את מבטו על כל האולם לראות אם יש עוד משהו שהוא חייב לעשות לפני שיתייצב לפני מפקד התגבורת.

הסמל שהגיע במכונית הראשונה, הנהן לשוטר אזולאי באישור לפעולות הנבונות שלו ותפס פיקוד.

הוא הציב שני שוטרים ליד הדלת כדי שיבדקו כל אדם שיוצא: "שימו לב, יש אפשרות שבתוך הקהל שודדים נוספים, למרות שלפי הדיווח ששמעתי מדובר בשודד אחד בלבד ששוכב מת בחדר המנהל."

השוטרים בדקו כל אחד, לוודא ששודדים נוספים לא יצאו בחסות הקהל.

אסי ואלי הגיעו לפתח עם תיקים מלאים בשטרות.

אלי עדיין המומה, החזיקה בטיפשות את כל השטרות של הלקוחות בידה. נדמה היה לה שהזמן עמד מלכת, היא הלכה כמו אוטומט ללא רצון עצמי מחשבתה קפואה.

אסי החזיקה בתיקה ביד אחת ובשנייה משכה את אלי אחריה.

השוטר עצר אותן ולקח חבילה של שיקים ושטרות מידה של אלי ללא התנגדות: "מה זה?"

אלי לא הצליחה להוציא הגא מפיה.

אך השוטר החזיר אותם מיד: "סליחה לא ראיתי שזה כסף שלך.” וסימן להן לצאת.

אלי הסתכלה בחבילת השטרות שבידה כאילו ראתה אותם בפעם הראשונה. רק עכשיו הבחינה שלשטרות  מוצמד פתק "להפקיד בבנק ולבקש קבלה."

אסי משכה אותה בקוצר רוח בידה החוצה לעבר המכונית.

כאשר היו כבר מחוץ לבנק, הניחה אסי ידה על הלב: "חשבתי שאני עושה במכנסיים, למה הוא נתן לנו ללכת בלי לקחת את הכסף?”

אלי התחילה לצאת מההלם: "הוא לא ידע שיש כסף בתיקים שלנו. כאשר ראה את הפתק על השטרות שבידיי ואת החולצה של העבודה, והניח שאני מזכירה של עסק וזה הכסף שאני אמורה הייתי להפקיד בבנק.”

"יאללה בואי נתחפף מפה."

אלי עדיין עמדה מתנגדת לידה המושכת של אסי: "אנחנו לא צריכות להחזיר את הכסף? אני לא יודעת, זה לא כסף שלנו זה כסף של הבנק.” אמרה אלי בחשש.

"רצית הלוואה נכון?” הצביעה אסי על התיקים המלאים בחיוך שובב: "אז יש לנו הלוואה.”

שתיהן פרצו בצחוק משחרר.

"יש לנו כסף, בואי נתפרע. אחר כך נשתמש בכסף עבור הקונדיטוריה. עכשיו מנהל הבנק המגעיל לא יכול לטעון שצריך בטחונות.” טענה אסי בהיגיון משלה.

אלי שיצאה כליל מההלם ונכנסה למצב רוח פרוע: "כן, מגיע לו להזיע, עכשיו הוא צריך לתת לנו בטחונות כדי שנחזיר את הכסף.”

אסי נדבקת באותו מצב רוח פרוע, קראה: "מגיע לנו פרס על שהצלנו את הכסף מהשודד!”

אסי זרקה את התיקים למושב האחורי ואמרה בקול מתרונן: "קדימה תלחצי על הגז.”

אלי האחראית מבין השתיים היססה: "מה יגיד הבעל שלי אם אני לא אחזור בסוף היום?”

"לעזאזל הבעלים שלנו, אנחנו  חופשיות!”

אכן אלי הרגישה משוחררת בפעם הראשונה זה שנים.

"וגם עשירות!” צהלה אחריה.

השתיים בחיוך רחב טפחו כף אל כף כמו שנהגו לעשות בתיכון.

מרחוק נשמעה סירנה של מכונית משטרה.

המפקח חוקר

המפקח, רב פקד צוציק ליטף את שפמו מביט בשוטרים שעמדו מולו בעמידה מתוחה.

סמל שטרית ממחלק הרצח, ישב נינוח על צידו של הכיסא, משעין את גופו הרחב אל הקיר וסקר אף הוא במבט יציב את השוטרים. ארשת פניו לא הסגירה את מחשבותיו, אך מאחורי המבט האטום עבד מוחו בשיטתיות, ממיין ומסדר את העובדות ששמע מהשוטר אזולאי ומשווה אותן עם מה שהוא ראה.

השוטר דיווח על השוד בבנק. שוד שהסתבך, כאשר השודד נהרג מירייה בודדת שנורתה במהלך השוד.

השוטרת שתקה.

המפקח העביר את עיניו מהשוטר לשוטרת וחזרה לשוטר.

"אתה טוען שאתה לא ירית את הירייה הגורלית?"

"כן המפקד", ענה השוטר.

"ואת?”

השוטרת נענעה את ראשה, מפחדת לפתוח את פיה.

הסמל חשב 'בחורה חכמה', יודע מניסיונו שכל מה שיגידו בנוכחות המפקח ישמע רע.

המפקח הרים את קולו: "אז מי לדעתך ירה בו, בדיוק בזמן שהגעתם?"

השוטר מצמץ בעצבנות ואמר, להוט להראות את יכולתו כבלש: " יכול להיות שהמאבטח ירה."

קולו התגבר, מונה את הסיבות להשערתו: "המפקד, המאבטח הוא רוסי זקן שלא יודע להשתמש באקדח כראוי. אולי הוא התעורר מעלפונו וכאשר ראה אותנו, קיבל אומץ וירה."

"ולא עלה על דעתכם, שני  טיפשים לובשי מדים, שהיה לשודד שותף?"

הסמל המבוגר, טפח לעצמו על השכם באופן וירטואלי, 'הנה זה בא. מוטב היה לשוטר, אם גם הוא היה שותק', אך כמובן שהוא שמר את המחשבות לעצמו.

השוטר הצעיר מחה: "אבל המפקד, למה ששותף יירה בחברו?"

הסמל עדיין דיבר לעצמו בראשו, שומר כל העת על ארשת פנים קפואה. 'טעות חביבי, כדאי שכבר תשתוק'.

"אולי הוא רצה להשתיק אותו כאשר ראה אתכם מגיעים!" רעם המפקח. "אולי הוא דמות ידועה ולא רצה שיגלו שהשתתף בשוד." הוסיף מפליג על כנפי הדמיון, "אתם זוכרים את הבדרן ההוא שהתחבר לפושעים? אני משער שיש לנו כאן מקרה דומה." סיכם.

הסמל הכיר את הנטייה של המפקח לקונספירציות. ניסיון החיים לימד אותו שאין טעם להתווכח. מבטו שוטט ברחבי החדר, נמנע מלהיתקל במבטו של המפקח.

מתברר שהשוטר לא היה מטומטם לגמרי, כי עכשיו הוא עמד בדום מתוח עיניו בקרקע, והכי חשוב עם פה סגור.

נשתחררה דממה בעוד המפקח ממשיך ללטף את שפמו שקוע בהרהורים.

לאחר דקה הגיע להחלטה: "סמל אתה חופשי, זה מקרה מורכב של שוד עם רצח שמחייב טיפול ברמה הכי גבוהה.”

פנה לשוטר אזולאי, שוטר בא איתי, אני אקח את החקירה על עצמי."

הסמל ידע שאין למפקח סמכות לשחרר אותו מפענוח רצח. חבל, כי למעשה הוא לא היה מתנגד להשתחרר מהחקירה. הוא כבר לא היה להוט לחקור, כמה חודשים לפני יציאה לגמלאות. הוא משך את כתפיו והמשיך לשבת.

המפקח קם בכבדות העלה את גופו הגדול מחוץ לכורסה הצרה, לבש את הבלייזר הכחול ויצא מהחדר.

"המפקד..." קרא הסמל אחריו.

המפקח הסתובב, אל הסמל בחוסר סבלנות: "מה עכשיו?"

"כדאי שתדע שהכסף של השוד נעלם."

"נעלם? כמובן. הוא נמצא אצל השותף של השודד שירה בו. חשבת שהוא לא ייקח את הכסף?"

"חשבתי שיש אפשרות שאחד מהאנשים בבנק ניצל את ההזדמנות, ויצא עם הכסף, למרות שהעמדתי שני שוטרים למנוע בדיוק את העניין הזה." אמר הסמל בניחותא.

"אני רוצה להודיע לך שהטיפול הרשלני שלך במקרה הזה לא יסלח לך. עכשיו זוז ותן לשוטר רציני לנקות את הבלגן שעשית. השותף של השודד נמצא כבר במרחק של 10 קילומטר מהבנק וצוחק כל הדרך."

בדרכו עבר ליד היומנאי ופקד עליו להציב מחסומים בכל הכבישים ברדיוס של 30 ק"מ מהבנק.“

המפקח כבר דמיין שהוא תופש את השודד הרוצח המתחמק הזה, ומקבל שבחים על פיצוח המקרה.

"זה ישכנע את מפקד המשטרה למנות אותי למנהל התחנה." מלמל  מתחת לשפם.

הסמל חשב שזו דוגמה טובה של ניצחון התקווה על ההיגיון.

אל הבנק המפקח הגיע עם צופר מיילל, נעצר בחריקת בלמים רבת רושם, יצא במהירות עד כמה שאפשרה לו הבטן השמנה, וטרק את הדלת ברעש.

המפקח זרק פקודה לשוטר במה שחשב להפגנת סמכות ויעילות: "תתחיל לחקור את העוברים ושבים. שאל אותם קודם כל אם ראו מכונית חשודה הנוסעת מהבנק במהירות אחרי שנשמעה הירייה. אם תמצא עד כזה, דווח לי מיד."

הוא בעצמו נכנס וניגש ישר למאבטח הזקן שישב על ספה צדדית.

ניזכר בשעורים שלמד, איך להטיל פחד בשעת חקירה כך שהנחקר יפחד לשקר, הביט למשך כמה דקות בשתיקה באיש. המאבטח היה איש זקן וצמוק, שישב מחזיק כוס תה בידיים רועדות.

לאחר כמה שניות של שתיקה המפקח שאל: "מה שמך?"

"שמי?"

"כן, אנחנו חייבים לדעת מה שמך, אתה זוכר איך קוראים לך, לא?" שאל במה שחשב לסרקזם.

"בו.. בו.. בוריס..." גמגם המאבטח.

המפקח התכונן להתקיף בסדרה של שאלות שיבהירו לכולם את התיאוריה שכבר התגבשה במוחו שהיה זה השותף של השודד שירה והרג את השודד. לא היה לו ספק בכך.

לפני שהוא הספיק לשאול אותו אפילו שאלה אחת השוטר נכנס בריצה, ודיווח שעדים ראו מכונית מיני נוסעת 'מזירת הפשע' במהירות. עדה אחת הספיקה לראות שתי נשים במכונית.

"תפסתי אתכן!" מלמל המפקח מתחת לשפם.

הוא פנה אל השוטר בנימת ניצחון: "שתי נשים, הא? זה מתאים לתיאוריה של פשע ידוענים." 

המפקח העיף מבט באדם האומלל שישב על הכורסה, מנסה להגיש את כוס התה בידיים רועדות לפיו. עכשיו גם שפתיו רעדו וטיפות מהתה נזלו לעבר סנטרו ומשם טפטפו לרצפה.

בקול של שרלוק הולמס פנה אל השוטר: "אין טעם לחקור אותו." מצביע על המאבטח. "הוא לא נראה כמו אחד שיכול להזיק גם לזבוב, מה אתה אומר עכשיו על התיאוריה שלך?"

השוטר לא העז לסתור את התיאוריה של המפקח ושתק.

המפקח יצא בצעדים מהירים והחלטיים מהבנק.

ממלמל בקול רם ובחוסר טקט: "למה בנק עם כל הכסף שלו, לא יכול לשכור שירותים של מאבטח רציני?"

את המטרים האחרונים אל המכונית עשה בריצה, מתנדנד על שתי רגליו העבות כמו היפופוטם. במכונית התקשר במכשיר קשר ליומנאי ונתן את המיקרופון לשוטר, כדי שזה יתאר את המכונית ליומנאי, וזה יפיץ את התיאור למחסומים.

"מישהו ראה את מספר המכונית?" שאל היומנאי.

"לא הספקתי לברר ענה השוטר, המפקח בקש..."

המפקח הטיל מבט קשה על השוטר וזה סיים מגמגם "..רות... עבור... סוף."

המפקח נטל את המיקרופון והורה לשלוח שוטר: "עם טיפה שכל בקדקודו: "למצוא מישהו שראה את מספר המכונית."

השוטר ניסה להציע שיחזרו לבנק לתחקר את עדי הראיה, או לפחות לרחרח את האקדח של המאבטח כדי לדעת אם ירו ממנו לאחרונה, אך המפקח לא הקשיב, הוא ישב מאזין מוקסם להודעה של היומנאי ולדיווחים של המחסומים. כאשר חזר השוטר על ההצעות, הוא נזף בו: "עכשיו יותר חשוב  לתפוש את השודד," ומיד

התניע את הרכב ונסע ביללת צופרים חזרה לתחנה.

מלון הנסיכה

השמים התבהרו. אסי פתחה את החלון המכונית ונתנה לרוח הקרה לנשוב על פניה. אלי פתחה את הרדיו ותופפה עם היד על ההגה לקצב המוזיקה.

כאשר היו במרחק הגון מהבנק אלי האטה: “אסי, אולי בכל זאת נגש למשטרה ונמסור את כל הכסף?"

"השתגעת? קבלנו הזדמנות חד פעמית לצאת מכל השיט ששתינו היינו שקועות עד צוואר רק לפני כמה שעות. נחזיר את הכסף לבנק כאשר נרוויח מספיק. אנחנו לא ניתן את הכסף למשטרה כדי שאיזה קצין משטרה מושחת ישים עליו את הידיים.”

אלי עדיין הרגישה אי נוחות עם הכסף שלא שלהן והעלתה את חששה שהם יתפשו. חשש שהיה מבוסס בעיקר על הרגשה ששום דבר לא הצליח לה בזמן האחרון.

לאסי היה חבל להיפרד מכל כך הרבה כסף שנפל לידה במקרה, היא כבר פנטזה על מה תעשה בלי הגבלה כספית: "את יודעת מה?" הציעה אסי, "בואי ניכנס לבית מלון, נישן על זה לילה אחד ונחליט מחר. או קי?”

ההצעה לישון בבית מלון קסמה לאלי: "בסדר, נראה את זה כיום חופשה מהחיים.”

"אלו דיבורים של החברה הישנה שלי! איפה בית המלון המפואר ביותר. אם חופשה אז חופשה בסטייל."

חצי שעה מאוחר יותר, אלי החנתה את המיני ברחוב מול מלון הנסיכה.

"אנו רוצות את הסוויטה המלכותית ללילה אחד!” אמרה אסי לפני שאלי פצתה את פיה. הסתובבה אל אלי ואמרה ללא קול: "כסף מבוזבז אי אפשר לקחת מאיתנו."

הפקידה האדישה בדלפק הסתכלה בשתי הבחורות שלפניה, מחליטה שוודאי אין להן מספיק כסף לסוויטה המלכותית: "הסוויטה המלכותית יקרה מאד, אולי תרצו חדר אחר במלון?"

אסי הסתכלה לה ישר בעיניים, הוציאה מתיקה חבילה עבה של מזומנים ושמה אותה על הדלפק.

פקידת הקבלה פתחה עיניים גדולות בהפתעה והיחס שלה השתנה מהקצה לקצה. היא חייכה בחיוך מזויף והגישה לה את הטופס: "כמובן, אין בעיה, תחתמי כאן, ותני לי את כרטיס האשראי."

החברות הביטו אחת לשנייה, נזכרות בתכולת התיקים הכוללת את כרטיסי האשראי מתגוללת על הרצפה: אסי טפחה בידה על חבילת המזומנים: "אין צורך בכרטיס אשראי, אנחנו נשלם במזומן."

"בסדר, אך לפי מדיניות המלון, אני צריכה את כרטיסי האשראי של אחת מכן.”

למול השתיקה שלהן הוסיפה: “אל תדאגו לא נחייב את הכרטיס, אלא אם יישאר חוב לאחר שתצאו.”

"אנחנו נשלם מראש,” אמרה אסי והוציאה חמשה  שטרות של 200 שקל מהחבילה: "וזה יכסה גם הוצאות נוספות אם יהיו לנו עד מחר.”

פקידת הקבלה עשתה פרצוף של אי הסכמה, ואז אסי הוציאה שטר נוסף של 200 שקל: "וזה בשבילך”. הפקידה הגישה להם ללא מילה נוספת את מפתח החדר.

בחדר קפצו שתיהן על המיטה הענקית פיזרו את תכולת התיקים על המיטה. הכסף היה מסודר בחבילות מהודקות שעל כל חבילה מסומן הסכום שהיא מכילה. היה שם סכום שעלה בהרבה על מאה אלף הדולרים שאסי בקשה כהלוואה מהבנק. הן החזירו את הכסף לתיקים.

אלי נשכה על המיטה הרחבה בעייפות: “אסי מה יש בחבילה הגדולה שאת סוחבת.”

אסי נשכבה על ידה, לקחה את היד של אלי: “אין לי מושג, זה בטח כריכים שמנהל הבנק השמן הביא מהבית... יופי של צבע לציפורניים."

אלי התרוממה: “כריכים היה שם במקרר הקטן שראיתי בפינה. בואי נראה...”

היא קמה הלכה לשולחן  עליו אסי זרקה את החבילה, והתחילה להתעסק עם החוט שקשר את החבילה.

"תעזבי את זה, בואי וננוח, אני כל כך עייפה.”

אלי פלטה שריקה ארוכה "ואו!!”.

אסי התרוממה למצב ישיבה והביטה באלי העומדת מול החבילה הפתוחה בעיניים גדולות מתימהון: “מה? כאילו מה יש בחבילה הזו פצצה?”

אלי התחילה להנהן כמו בובה על קפיץ, עדין לא מסוגלת לדבר. 

אסי קפצה מהמיטה בבהלה: “פצצה?”

אלי מצאה את לשונה והתחילה לצחוק בצורה היסטרית: "בואי ותראי, פצצה של ממש.”

שתיהן הביטו מסוחררות על ערמות הכסף המסודרות שבתוך החבילה.

אסי אמרה שזה פשע להשאיר כל כך הרבה כסף בתיקים, וכדאי להוציא מעט כסף בחנויות המלון.

אלי הסכימה וציינה שדבר ראשון היא חייבת לחדש את ערכת היופי שהשודד שפך מהתיק שלה בבנק. אסי אמרה שאלי הוציאה את המילים מפיה, גם היא מרגישה שחסר לה משהו אם אין לה את הליפסטיק והקרמים שהיא רגילה אליהם.

שירות חדרים הביא להן ארוחה דשנה, אחריה הן ירדו לחנויות היוקרה בלובי ובזבזו כסף בלי חשבון על מלתחה חדשה ושתי מזוודות וקנחו במכון היופי. “עכשיו בלונד באופנה, בואי נהפוך לבלונדיניות." הציעה אלי. “יתאים לשמלה השחורה שקניתי.” הסכימה אסי.

שכשוך בברכה וארוחת ערב עשירה בקלוריות השלימו את היום.

עייפות ומאושרות ישנו עד שקרני השמש העירו אותן.

“מה עכשיו?”

“נוסעים לתל אביב."

“למה לתל אביב?”

“רצית קונדיטוריה? רק בתל אביב תמצאי אנשים שיעריכו את העוגות שלך.” ענתה אסי

בחוץ השמש חייכה, מבריקה את עלי העצים המכוסים בטל לכבודן. אלי מחייכת צעדה בצעדים נמרצים אל המיני שלה, ופתאום עצרה.

“מה קרה?”

“המיני איננה.”

“את בטוחה שהשארת אותה כאן?”

“בטוחה, בטוחה, מה את חושבת שאני לא זוכרת איפה השארתי את המכונית שלי?”

“אולי בכל זאת חנית במקום אחר, ומרוב ההתרגשות אתמול את לא זוכרת?”

אלי הביטה קפואה בכתם השמן שנשאר על מקום החניה של המיני, מרגישה שהפאניקה עולה לה במעלה הגרון: " לא חושבת, את רואה? זה כתם שמן מהמיני שלי. יש לה נזילת שמן ואין לנו כסף לתקן אותה. רעיון חדש עלה בה והיא התחילה לחייך: "את יודעת מה? נקנה...”

“אלי, אלי  מה את דואגת? ניכנס ונקנה לנו … " נכנסה אלי בדבריה.

"... מכונית חדשה כמו שתמיד רצינו.” סיימה אלי את המשפט.

עיניה של אסי הבריקו משלימה את המשפט שלה: "...מכונית חדשה. את זוכרת? אז בקפטריה דיברנו על איך ניסע במכונית אמריקאית מפוארת.”

שתיהן חייכו והיכו כף אל כף חוזרות לימי התיכון המאושרים.

“זהו, קונים את המכונית הכי מפוארת שנמצא!”

שעה מאוחר יותר אסי ישבה על ההגה של מכונית ספורט אדומה ויוקרתית עם גג נפתח.”

“הכיוון דרום!” שרה אלי בזיוף על משקל השיר 'הכיוון מערב'.

אלי שלחה יד לכתפה של אסי: "הי אסי, סעי לאט. יש מחסום משטרה.”

"אסי זרקה מבט אל אלי: “כן, גם אני רוצה להסתכל על התחת המדליק של השוטר.”

אלי חייכה: “אסי הישנה טורפת הגברים חזרה! אבל ברצינות, מה את חושבת? יש עוד התרעה לפיגוע?”

"אלי, אלי , למה את כל כך רצינית. אנחנו בדרך לתל אביב, אל החיים הטובים. לא רוצה לשמוע מפיגועים.”

החיוך של אלי התרחב, היא פתחה את החלון ונופפה אל השוטר.

מיני נתפשת במחסום

הלילה עבר ללא אירועים.

המפקח שבא בבוקר לאחר שנת לילה הגונה, התיישב במרכז הקשר מחכה להודעה של תפיסת המיני. הוא עמד להחליט להסיר את המחסומים, כאשר מכשיר הקשר טרטר: "כאן אבשלום ממחסום צפון. למחסום הגיעה מכונית מיני המתאימה לתיאור, אך הנהג הוא גבר בודד. איך שלא יהיה, כאשר ניסינו לעצור אותה הוא פרץ את המחסום. עכשיו אנחנו במרדף....”

לפני שההודעה נגמרה ב 'עבור' המקובל המפקח התניע את המכונית ויצא בחריקת צמיגים מפעיל את הסירנה.

"צריך לתפוש את השודדות לפני שיצליחו להימלט." קבע בקול רם מנסה להתגבר על יללות הסירנה: "או לפני שירו בעוד קרבן." הוסיף במבט קצר מזרה אימה בשוטר.

"מה?” נדהם השוטר, במוחו מתרוצצות מחשבות. האם המפקח מאשים אותו במותו של השודד כאשר הוא יודע כבר שהמאבטח הודה שהוא ירה את הירייה? ואיך הוא יתפוש את השודדות? האם הוא לא שמע שבמיני נמצא אדם אחד ולא שתי שודדות. ואז הוא ניזכר בעצתו של הסמל. הכי טוב לשתוק ולתת למפקח להגיד מה שהוא רוצה.

"אני אתפוס את השודדות המטומטמות..." צעק המפקח שטעה לחשוב שהשוטר פשוט לא שמע אותו מעל לקול הסירנות המייבבות: "...אולי הגבר הוא עוד חבר בכנופיה.”

השוטר הקפיד לשתוק. לדעתו אין טעם לנסיעה המטורפת כאשר הם רחוקים 30 קילומטרים מהמחסום.

הסמל שנשען על מכונית המפקח והקשיב להודעה, כמעט ונפל כאשר מכונית המפקח זינקה. לאחר שהתייצב הוא הלך במתינות לרכב שלו תפש את המיקרופון וארגן חסימה נוספת בכביש 70 צפון: “אל תשכחו לפזר דוקרנים כדי שהמיני המבוקש לא יצליח לעבור.

הגנב הגביר את המהירות, כאשר שמע במרחק את יבבת הסירנות של מכוניות המשטרה הרודפות אחריו: “שיט! ממתי יש מצוד כזה על גנבת רכב?” המיני לא הייתה יריב שקול למכונית המשטרה הרודפת אחריו, במשך כמה קילומטר הוא זיגזג, לא מאפשר למכונית המשטרה עם הרמקול הרועם מאחוריו הדורש ממנו לעצור בצד הדרך, לעבור.

לרגע חשב שהוא מצליח להתחמק, כאשר עקף סמיטרילר בצורה מסוכנת, חוצה קו לבן מקווה ששום רכב לא בא ממול, וחומק בקושי מול שיירה שלמה של מכוניות שבאו ממול. השיירה לא אפשרה לרכב המשטרתי לעקוף.

לתדהמתו ראה לפניו מחסום משטרה נוסף לפני הפניה לכפר, והבחין בדוקרנים מפוזרים לפניו: “אינעל אבוק משטרה! מה כל כך חשוב במיני המזוינת הזו?” הוא עצר בחריקת צמיגים, וניסה לברוח רגלי, מקווה להגיע לכפר. שם כבר יסתתר.

הוא פתח בריצה ונפל ישר לידי השוטר המשופם: “מה אתה ממהר, יה איבן גביר? יהיה לך הרבה זמן בכלא."

דקה מאוחר יותר הגיעה מכונית המשטרה הרודפת. השוטר דיווח למפקח שהשודד מהמיני בידיו.

“תחזיקו בו חזק, הוא אדם מסוכן. אני בא לתשאל אותו בעצמי.” הפקח פקד בחיוך מאושר, ולשוטר אמר עדיין מחייך בנצחון: "זהו, פיצחתי את שוד הבנק.” השוטר המשופם הסתכל בגנב הצנום והמסכן. 'זה אדם מסוכן?'

השוטר שישב כפוף מחזיק את חגורת המושב בידו, מתפלל שיצא בשלו מהנסיעה המטורפת של הפקח, אמר בקול קטן: “חשבתי שהתיאוריה היא ששתי שודדות שדדו את הבנק.”

“שוד בנק זה פרויקט מורכב הדורש כנופיה שלמה לביצועו. אני מקווה שהשודדות יחד עם השודד שנהרג והשודד הזה שתפסתי הם כל חברי הכנופיה.” הרצה המפקח כבלש עתיר ניסיון המרצה לטירון.

השוטר דווקא זכר מקרים רבים של שוד בנק שנעשה על ידי שודד בודד, אך חשב שיהיה זה מין החכמה לא להתנגד לדברי המפקח.

כאשר הגיעו אל המחסום, המפקח רעם, מקרב את פניו בצורה מאיימת אל הנהג המיני המפוחד: “איפה החברות שלך מסתתרות ואיפה הכסף?”

הנהג המסכן רעד ולא ענה.

“שותק, הא? אתה עוד תזמר כמו ציפור שיר לאחר שאני אטפל בך.”

הנהג מצא את קולו: “אדוני הקצין, אני לא יודע כלום על חברות ועל כסף."

“אתה מעז להכחיש שאתה חבר בכנופיה? פושע נאלח. אני עוד אוכיח לך שהעצה שקבלת כנראה מעו"ד של הידוענים רק תדפוק אותך.”

הנהג רק הביט במפקח בעיניים מפוחדות לא יודע מה קורה לו.

המפקח לקח את הנהג ברכבו, אסור באזיקים לתחקור נוסף בתחנה.

הסמל פגש אותם בתחנה. הוא הושיט למפקח את גיליון ההרשעות של הנהג: “זה מקרה של גנב רכב וותיק. הוא כנראה גנב במקרה את הרכב של השודדות. אני חושב שהוא לא קשור לשוד.”

המפקח עיין בגיליון ההרשעות: "לעזאזל.” אבל מיד הוא התאושש: "יכול להיות שזה תרגיל הסחה מתוחכם של השודדים. תחזיקו אותו בכלא!”

הסמל הביט במפקח החוזר למשרדו המפואר, במבט יציב שלא רמז על הבוז שהוא רוכש לו. אחר התיק את מבטו ורמז לשוטר שהוביל את הגנב לתא המעצר: “תכניס אותו קודם לחדר החקירות, אני רוצה לתחקר אותו.”

כמה דקות מאוחר יותר, הביא את הנהג הגנב חזרה אל השוטר כדי שיעצור אותו בחדר המעצר.

בדרך לחדרו עבר הסמל במרכז הבקרה שהוקם עבור תיאום המחסומים, והורה לבדוק כל מכונית עם שתי בחורות שעונות על התיאור ולא רק מכונית מיני. לאחר מחשבה נוספת הוא ביקש להודיע לו על כל מכונית כזו שעברה במחסומים מזמן הקמת המחסומים. אולי לא מאוחר מידי לתפוס את השודדות.

הסמל חוקר במלון הנסיכה.

הכלל הראשון בחקירה, הכלל שלא לומדים באף אקדמיה לשוטרים, הוא לשבת עם כוס קפה בשקט של המשרד ולחשוב.

הסמל בטוח שכל חוקר מנוסה בעולם לומד במשך הזמן את הכלל היסודי הזה. טוב, אולי בארצות אחרות הם מעדיפים כוס וויסקי על קפה אבל הרעיון דומה.

את הרגל שתיית הקפה למד הסמל מהבדואים, בשלוש שנות השרות שלו בנגב. הוא מצא שהתהליך הארוך עוזר לו להירגע ולחשוב.

הכנת הקפה היא תהליך טקסי רב-שלבי. המדקדק אינו ממהר לבצעו, אלא מאריך אותו ככל האפשר.

הסמל נטל את הסלסילה שמונחת על השולחן הצדדי במשרד, וכן את נאד העור הקטן (ג'ראב) שבו הוא מחזיק את פולי הקפה הירוקים, שפך ממנו חופן לתוך מרחשת ברזל (קלאייה), והחזיק את המרחשת עם הפולים מעל לאש. הוא נענע אותה קדימה ואחורה, והקפיץ את הפולים, כדי הפולים ישחימו כדבעי. כל זאת הוא עשה באופן אוטומטי מוחו שוטט, ממיין את העובדות.

הדבר הראשון שהסמל שאל את הגנב, שאלה שכמובן לא עלה על דעתו של המפקח לשאול, הוא המיקום המדויק בו מצא הגנב את המיני. המיקום הזה יכול להצביע על המקום בו שהו השתים בלילה, ואולי אם יתמזל מזלו מישהו ראה אותן ויכול להצביע על הדירה שלהן. משם עד חשיפת זהותן הדרך קצרה.

בינתיים ידיו האמונות שפכו את הפולים הקלויים לתוך מכתש-עץ (שהבדואים קראו לו עזאם) וכתשו אותם באמצעות העלי (איד), משמיע קולות קצובים של נקישות. מחשבה חדשה עלתה במוחו. איפה יכולות הבחורות להיות עכשיו? כמובן שהן לא חזרו לדירה שלהן. מה הן עשו כאשר התברר להן שהמכונית נגנבה? כמובן לקנות מכונית חדשה, אין להן חוסר במזומנים.

לאחר הכתישה בישל את הקפה בכלי מיוחד (בכרג'), הוא כבר הרגיש טוב יותר. בעת שהקפה מתבשל הוא לקח שוב את העלי וכתש בו את ההל באותן תנועות מוכניות שגורות.

מה הוא היה עושה אם היה צריך לברוח עם כמות מזומנים כזו? בוודאי שלא היה חוזר לביתו. הוא היה לוקח את המכונית ונוסע הכי רחוק ממקום הפשע.

הקפה התחיל לגלוש והוא העביר את המשקה לכלי השני ('מצול'), והוסיף את התבלינים הכתושים, שב ושפת את הקפה על הגזיה בפנת המטבח שלו ועמד לידו מחכה שהקפה יתחיל לגלוש שוב.

איפה הן עכשיו? אולי מנסות לברוח מהארץ?

מחייך בהנאה מזג את הקפה לפנג'אן ומזג לספל גדול.

הספל היה הסטייה היחידה שלו מהמסורת הוא לא סבל את הספלים הקטנים שבקושי יש בהם לגימה אחת.

הוא הביא את הספל אל השולחן יחד עם כוס מים קרים, ושתה את הקפה בלגימות קטנות משולבות עם לגימות מהמים הקרים.

הסמל לא מיהר. עוד לגימה קטנה מהקפה המר ומיד אחריה לגימה מהמים הקרים שהשאירו טעם מתוק על לשונו.

אולי כדאי לחקור שוב בבנק, מעניין מה הם עשו בבנק.

הסמל הניח את הספל המרוקן על פיסת נייר כדי לא להכתים את השולחן, לקח דף מהמדפסת ורשם את כל השאלות שעלו במוחו.

קיפל את הדף הכניס אותו לכיסו. הוא ידע שאין בו צורך. ברגע שהוא כתב לעצמו את השאלות הן נצרבו במוחו, אך כדאי לקחת אותו, אולי יעלו במוחו שאלות נוספות ובכלל כדאי שיהיה משהו רשום בשביל מלוי הדו"ח בעתיד.

לבסוף הלך לרכבו, מעיין בפתק בו כתב את המיקום המדויק ממנו המיני נגנב. תוך רבע שעה הוא החנה את רכבו על אותו כתם שמן על הכביש שסימן את מקום החנייה של המיני. הוא הסתכל מסביב ומבטו ננעל על בית מלון מפואר ממול, מלון הנסיכה.

הסמל תחקר את שוער המלון אם הוא ראה שתי נשים לפי התיאור שבידו.

כן, השוער ראה אותן יוצאות באותו בוקר, ולא, הוא לא עוקב אחרי אורחות המלון ולא יודע לאן הלכו.

הסמל נכנס למבוא המלון וניגש לפקידת הקבלה.

“אבקש לראות את רישומי האורחים שנכנסו אתמול.”

על הפתק שלו העתיק את השמות הבדויים שאסי השאירה.

“הן שלמו במזומן" אמרה פקידת הקבלה האדיבה, לא מציינת את הטיפ הנדיב שהיא קבלה.

הסמל הנהן. זה ברור. היה להן מספק כסף מזומן.

“אתם בכל זאת לוקחים העתק מכרטיסי האשראי בכל רישום למלון.”

“הפקידה לא עפעפה ובקור רוח אמרה: “כן, אך הן שלמו מראש, כך שלא ביקשתי את כרטיסי האשראי.”

הסמל לא לחץ בנושא.

בחזרה לתחנה הסמל דיווח למפקח על מה שמצא.

למפקח הידיעה הזו הייתה רק אישור לתיאוריה שלו: “אהה! אתה רואה? אמרתי לך שהן סלבריטיות שרגילות לישון רק במלונות הטובים ביותר.”

הסמל לא ענה, אך ציין לעצמו שגם אם הן היו עניות, הרי עכשיו יש להן מספיק כסף לקנות את המלון ולא רק לישון בתוכו.

המפקח רצה להוריד את המחסומים: “ אין עכשיו כל טעם במחסומים כאשר אנו יודעים שאין לשודדות רכב.”

הסמל ביקש שישאיר בינתיים את המחסומים אולי יתברר שיש להן מכונית נוספת.

“כן." התלהב המפקח, "שודדים מתוחכמים כאלו וודאי יחליפו מכוניות.”

הסמל נמנע מלתקן את המפקח בעובדה שהן דווקא לא החליפו מכונית אלא שהיא נגנבה מהן.

כמובן שהן יכולות להשיג מכונית אחרת, אולי אפילו לקנות מכונית חדשה, הוא הזכיר לעצמו שיש להן כסף למכביר.

הסמל שלח את השוטר יחד עם השוטרת לברר בסביבת המלון, אם ראו את הבחורות, ולאן הן פנו. במחשבה שנייה הוא ביקש לברר אם הבחורות בקרו בסוכנות מכוניות למכירה או השכרת רכב, לא, בוודאי למכירה, תיקן את עצמו. אם התשובה חיובית עליהם להביא את פרטי הרכב בדיוק.

לאחר שעשה את כל המטלות האלו החליט הסמל שמגיעה לו מנוחה, הוא הרי מתקרב לגמלאות, והלך הביתה לשנת הצהרים.

הטלפון הנייד שלו צלצל בערבו של אותו יום. השוטר דיווח שאכן הוא מצא סוכנות למכירת רכב ורשם את העסקה שנעשתה עם "שתי החשודות", כפי שהקפיד לכנות אותן.

“תן לי לנחש." אמר הסמל בלאות, “הן רכשו את המכונית המפוארת ביותר.”

“כן, איך ידעת?”

“ניחוש מוצלח. טוב, מסור את הפרטים של המכונית למחסומים יחד עם תיאור החשודות.”

השוטר כבר פנה ללכת והסמל עצר אותו: “רגע, תשאל אותם אם כבר עברה מכונית מפוארת כזו בצבע תכלת, עם שתי הבחורות.”

כן במחסום הדרומי ליד עתלית ראו מכונית כזו עם שתי בחורות.

השוטרת שבמחסום הדרומי ליד עתלית דיווחה, שבבוקר הם ראו שתי בחורות במכונית בצבע תכלת, אך הן לא תאמו את התיאור. הן היו לבושות במה שהשוטרת במחסום תיארה כבגדי מעצבים. הן היו חמודות והשוטר אסולין אפילו נפנף להן לשלום. הן חייכו אליו בחיוך זוהר כל כך, שעד עכשיו הוא המום ומאושר, הוסיפה בציניות.

השוטרת לא הבינה במכוניות אך גם השוטר אסולין לא ידע לתאר את המכונית.

כנראה הוא התרכז יותר בבחורות.

“לפחות הוא ידע לתאר את צבע השערות שלהן?” דחק הסמל בשוטר.

התברר שאת זה השוטר אסולין זכר היטב: "הן היו בלונדיניות.”

לסמל הייתה הרגשה שאלו הן אותן בחורות, עם הכסף שברשותן אפשר לקנות בגדי מעצבים ולצבוע את השערות.

חזרה למלון הנסיכה.

בתשובה לשאלות הסמל, התברר שאכן הן קנו בגדי מעצבים בחנות המלון היוקרתית, ואף בילו שעות ארוכות במכון היופי הצמוד.

עם הממצאים האלו התקשר הסמל למפקח.

המפקח התפרץ לדבריו עוד לפני שסיים את הדיווח ואמר: "אמרתי לכם שהן שודדות  מתוחכמות."

“איך אתה מסיק שהן  מתוחכמות?"

“זה ברור, הן משלמות במזומן כדי שלא נצליח לעקוב אחר כרטיסי האשראי שלהן אם נגלה מי הן.”

הסמל ענה בשלווה: "לא בדיוק מתוחכמות, כי אחרי שחקרתי את כל מי שנמצא בבנק התגלה לי שהמנקה אספה את כל החפצים של הבחורות שפוזרו על ריצפת הבנק על ידי השודד, כך שגם כרטיסי האשראי לא היו ברשותן."

"נו?, והיא הביאה אותם אליך?"

"לא בדיוק. היא נעלמה."

"כנראה גם היא אחת  מכנופיית שודדי הבנק." רעם המפקח.

"לא חושב. כי חקרנו מוכרות בחנויות שבסביבה, וגילינו שאישה המתאימה לתיאור המנקה עשתה מסע רכישה מרשים. היא השתמשה בכרטיסי האשראי ורוקנה את החשבונות, עד שחברות האשראי לא אישרו הוצאות נוספות."

"אז תפשתם אותה כאשר באה לנקות את הבנק למחרת." אמר המפקח בוודאות. חושב שסוף סוף עשו דבר אחד נכון.

"לא. לקחנו את  הכתובת שלה מהקבלן שעובד עם הבנק ופשוט הלכנו אליה הביתה, היא כבר זרקה את כרטיסי האשראי אך יש לנו את הפרטים מהחנויות, אז פשוט הגשנו נגדה תלונה.“

המפקח העיר שהשודדות בוודאי נסעו דרומה לשדה התעופה בן גוריון בלוד, כדי לברוח מהארץ.

הסמל חשב שבמקרה זה יכול להיות שהמפקח צודק: "אני אבקש מהשופט להוציא צו איסור יציאה מהארץ לשתי הבחורות.”

המפקח שמח לתפוש את הסמל בטעות: “מטומטם, אתה לא חושב שפושעות מתוחכמות ישאירו את שמן האמתי במלון.”

 הסמל ענה בשלווה: “כמובן, הצו יהיה על שמן האמתי.”

“מאיפה אתה יודע מיהן הנשים האלו? או בכלל אם הן לא גברים בתחפושת של נשים.” הפליג על כנפי הדמיון.

הסמל עיווה את פניו, מהטמטום של המפקח: "אלו השמות של בעלות כרטיסי האשראי. אנחנו יודעים גם את הכתובות שלהן. אחת מהן כאן בחיפה, הכתובת של השנייה היא בעפולה.”

“זהו הטבעת מתהדקת, אני  אתפוש אותן עוד היום.” אמר המפקח בגאווה.

           

תל אביב

שתי החברות עברו דרך מחסום המשטרה בנסיעה אטית.

השוטר נפנף להן שיעברו. רכב ספורט יוקרתי אינו דומה למיני חבוטה והבחורות לא דמו כלל לתיאור השודדות.

“עוד פעם יש התראות לפיגוע?” שאלה אלי.

“יאללה פני את הדרך! שתי בחורות יפות כמוכן לא צריכות לאמץ את המוח בבעיות של שוטרים.”

"שמעת? הוא רואה בנו בחורות יפות.”

"למה ציפית? גברים מסתכלים קודם כל על המכונית המדליקה אחר על בגדי המעצבים שלנו, ותודי אנחנו נראות לא רע.” אמרה אסי בהגיון.

“כן, אבל כבר הרבה זמן לא יצא לי לקבל  מחמאות.” נאנחה אלי.

“אני יכולה להתרגל לישון בבתי מלון מפוארים.” אמרה אסי, משחזרת במוחה את הלילה במלון הנסיכה.

“נראה כמה זמן עד שידרשו מאיתנו את הכסף חזרה.” אלי הייתה פסימית יותר.

“הי שחררי. פתחנו דף חדש בחיים שלנו, וזה מוצא חן בעיני.”

אלי הסכימה. היא הרגישה משוחררת כמו שלא הרגישה אי פעם. היא הביטה באסי וזו בגחמה של הרגע חיבקה אותה כך שכמעט גרמה לתאונה. "אני אוהבת אותך אלי." אמרה ברגש.

"כן גם אני, אווו"  שחררה קריאה, והן התחילו לשיר את השיר שלהן בקולות רמים.

בתל אביב עצרה אלי בהילטון והן שכרו את הסוויטה המלכותית.

אסי קפצה על המיטה הרחבה : “תראי, שמו לנו שוקולדים.”

אלי שהתיישבה בכורסה הנוחה ליד השלחן הזכוכית, לקחה תפוח לפיה: “ומה את אומרת על סלסילת הפרות? את זוכרת איך הברזנו מבית הספר והלכנו לקטוף תותים מהעץ בבית של המורה?”

אך אסי הייתה עסוקה בלעיסת השוקולדה ולא ענתה. זיכרונות מהעבר המשותף שלהן הציפו את אלי.

ביום הראשון ללימודים הושיבו את אסי ליד אלי. אלי הייתה הילדה החדשה בכיתה לאחר שהוריה עברו מהמושב לעיר.

אסי הייתה מלכת הכיתה. אך אסי בחרה באלי להיות החברה הטובה ביותר שלה.

אסי הייתה הראשונה בכיתה שהתאפרה, המומחית הבלתי מעורערת בכל הנוגע לאופנה וללבוש, והייתה יכולה לצטט את שמות כל הלהיטים גם אם היית מעירה אותה משינה. ללימודים לא היה לה ראש. בכל בחינה היא הייתה מעתיקה מאלי, מוסיפה קוים כמה מילים כלליות, מוסיפה קווים בעט אדום מתחת לראשי הפרקים ומצליחה תמיד לקבל ציון גבוה יותר מאלי. לא שאלי הייתה תלמידה טובה במיוחד, אך היא לפחות הקשיבה בשיעורים או לפחות הקשיבה בחלק מהשעורים ,תקנה את עצמה. באותו חלק שלא התלחשה עם אסי ברכילות על כל שאר הילדים בכיתה.

למחרת אסי עשתה סידורים.

דרכונים חדשים, הפקדת כסף בבנק והוצאת כרטיסי אשראי וכד'.

אלי פתחה את הדרכון החדש שלה: “הי, למה כתבת ששמי אהובה רוזנקרנץ? ולמה בכלל הוצאת דרכון ולא תעודת זהות?”

“הוצאתי דרכון כי חשבתי שקל יותר לשכנע את הבחור שהנפיק דרכונים, מאשר את האישה השמנה ממחלקת תעודות הזהות, ואל תשאלי איך שכנעתי אותו.” אמרה אסי בקריצה.

לרגע שתקה מחייכת לזיכרון התעלול. ואחר כך הודיעה: "לידיעתך, אני מעכשיו אורנה לוי." ובנימה חולמנית הוסיפה: "תמיד רציתי להיות אורנה."

"אבל למה השמות המזויפים?" אלי פתחה אליה את עיניה.

"הייתי צריכה להמציא לנו זהות חדשה. אנחנו לא רוצים שהבעלים שלנו ימצאו אותנו וישימו יד על הכסף ועל החופש שלנו.”

“רעיון טוב, אסי מותק. אני באמת לא רוצה לראות יותר את דוד בחיים שלי."

אסי, נמרצת כתמיד הצביעה על חברתה עם הדרכון בידה: “טוב, עכשיו תורך לעשות סידורים.”

אלי הרימה את גבותיה המסודרות בשאלה: “איזה סידורים?”

“למצוא לנו דירה ומקום לקונדיטוריה, שכחת את המשימה שלנו? הקונדיטוריה הטובה שבעיר!”

אלי עצרה בקיוסק וקנתה עיתון כדי לעבור על המודעות.

אסי לקחה את העיתון מידה וזרקה אותו לפח, נוזפת בקול צחוק: "אלי, תחליפי דיסקט! אנחנו נשים עשירות, ונשים עשירות לא מחפשות דירה בעיתון. בואי למתווך.”

המתווך הייתה מתווכת. אישה מבוגרת אך שמורה היטב עם פנים חלקות.

המתווכת שהעריכה במבט אחד שיש כאן בחורות בלתי מנוסות, יצאה מהחדר להביא טופס חוזה בלעדיות.

אסי לחשה לאלי: “רואים שעברה לפחות שלוש פעמים מתיחת פנים.” וזו לחשה לה חזרה: “וגם בוטוקס פה ושם.” שתי החברות צחקקו.

המתווכת חזרה עם הטופס בידה: “מה כל כך מצחיק?”

"כלום, זו בדיחה פרטית.” המתווחכת חשבה שהיא תפשה שתי פריאריות מטומטמות שעמוסות במזומנים לפי בגדי המעצבים שלבשו. היא האריכה שיש כאן אפשרות להרוויח הרבה כסף.

בחיוך ששיקף את השמחה שלה היא הודיעה להן שהעמלה שלה היא שני אחוז מערך הנכסים. החברות הנהנו. מה איכפת להן? יש להן מספיק כסף.

לנוכח הסכמה מיידית כזו המתווכת הוסיפה: “שני אחוז לכל אחת מכן.”

גם הצהרה זו לא הניבה התנגדות: “רק תמצאי לנו משהו מהסרטים.”

המתווכת חשבה שבתקציב לא מוגבל היא יכולה למצוא להן 'משהו מהסרטים' לא רק בתל אביב אלא גם בהוליבוד. היא כבר תמצא להם משהו יקר שיכניס לה עמלה יפה.

"מה עכשיו?" שאלה אלי לאחר הביקור אצל המתווכת.

"עכשיו אנחנו חופשיות. בואי נחגוג."

החגיגה הטובה ביותר ששתיהן הכירו, היא כמובן חגיגת הקניות.

"בא לי לקנות את הנעליים האלו שחלמתי עליהן." אמרה אלי בקול חולמני.

"מתאים לי. עכשיו נוכל להרשות לעצמנו נעליים מהסרטים." אמרה אסי חובבת הסרטים.

אלי ברגע של אומץ התריסה נגד מי יודע מי: "למה זוג אחד? נוכל לקנות כמה זוגות.”

"רגע מותק, לא צריך להתאים נעליים לשמלה?” שאלה אסי ובעיניה ניצוץ שובב.

"כן, אני אקנה נעליים אדומות לשמלה האדומה שקניתי במלון הנסיכה.” ענתה אלי עדיין לא מבינה לאיפה חותרת החברה הטובה שלה.

"תשכחי מזה. אנחנו הולכות לחנויות היוקרה בדיזינגוף, איפה שמתאימים לך תלבושת שלמה כולל נעליים, ארנק והכול.”

"כן אולי גם כמה תכשיטים.” התלהבה אלי נכנסת למצב הרוח הפזרני שהכסף שלהן מאפשר.

החברות טפחו יד אל יד ומיהרו למכונית, בלי לדעת על הסכנה האורבת להן.

סמל משטרה

המפקח נכנס לחדרו של הסמל: "יש חדשות בקשר לשוד הבנק? אני צריך פענוח מהיר של השוד."

"יש לך אורחים.” אמר הסמל בלי להזיז את עצמו.

המפקח העווה את פניו. הוא חזר מסעודת הצהריים הדשנה במסעדה האהובה עליו והרגיש כבד ומנומנם. בדרך כלל זה הזמן שהוא נוהג לשתות תה עם טיפה וודקה בפנים לעיכול. אורחים לא רצויים עכשיו.

הוא עזב את משרדו של הסמל, לא לפני שהצביע על הסמל וחזר בהדגשה: “אני מצפה לפענוח מהיר של השוד. תזיז את התחת העצל שלך, ותמצא את השודדות!” ויצא בהליכת ההיפופוטם שלו.

הסמל הסתכל אחריו במיאוס, זוכר שהמפקח בעצם רצה להוריד אותו מהחקירה, ומלמל: "בטח, יש למפקח סיכוי למצוא את השודדות כמו הסיכוי למצוא פרונקל על הפנים של בר רפאלי.”

הסמל ניגש לפינת הקפה שלו והכין במתינות קפה שחור ומר. בלי סוכר כמו שהוא אוהב. תוך כדי התהליך הארוך של הכנת הקפה הוא עבר בראשו על סדרת השאלות שכתב לעצמו, והחליט שהצעד הבא יהיה לחקור בבנק, אך אין מה למהר, ברור שהבחורות התחמקו.

אחר כך חזר לשולחן, מחזיק את הקפה הרותח בשתי אצבעות ומוביל כוס מים קרים ביד השנייה.

התיישב בכבדות, שקוע בזיכרונות.

תמונות מעברו הוקרנו על מסך עיניו הבוהות.

הוא היה הבכור בין 8 אחים. אביו היה איש אלים. שיכור כרוני, שהיה נוהג להכות את אמו של הסמל, ולוקח את הכסף שהרוויחה בעבודה קשה כעוזרת בית אצל בתי העשירים. ברגע שהיה מעט כסף בכיסו הוא היה נעלם להשתכר באיזו מאורה, עם חבריו הפושעים.

האם הייתה מחביאה חלק ממשכורתה, כדי שיהיה לה במה לכלכל את המשפחה.

הוא זכר איך היה חושק שיניו בפינת החדר, מאגרף את אגרופיו וחושב איך יתנקם באביו.

בגיל 15 העז לעמוד בפני אביו המכה: “לא אתן לך להכות את אמא ולקחת את הכסף שלה.” האב חמום המוח התנפל עליו מכה אותו מכות נאמנות. האם התנפלה על האב מנסה להגן על בנה.

האב הפסיק להכות אותו והתפנה לתת מכות נאמנות לאמו. עד היום הוא מתבייש שבמקום לעמוד ולהלחם באביו הוא ברח. לבית הזה הוא לא חזר אלא כאשר היה כבר שוטר.

את הימים הבאים הוא בילה בגנים ציבורים, ישן על הספסל הקשה, ואוכל בבית התמחוי הקרוב. אדם דתי לבוש שחורים ניגש אליו יום אחד, והכניס אותו לפנימיה של ישיבה.

התברר שהוא הצטיין בלימודי התורה עד כדי כך, ששנתיים מאוחר יותר כבר התמנה לראש 'כולל', ונבאו לו עתיד מזהיר. עם התקדמותו בלימודים, המוח החקרני שלו לא יכול היה ליישב חלק ממה שנראה לאחרים כמובן מאליו. כבר אז גילה שעדיף לא לפרסם את דעותיו ברבים, בייחוד אם הוא בסביבה של אנשים שחונכו לחשוב בתבניות קבועות, שזה בעצם רוב האנשים שהוא פגש בחייו. רבני הישיבה שלא היו מודעים לתהליכי המחשבה שהוא עבר, נדהמו לגלות שבמלאות לו 18, הוא עזב את הישיבה, חזר בשאלה, והתגייס למשטרה.

ההחלטה להתגייס למשטרה ולא לצבא, קשורה בעיקר לעובדה שבמשטרה הוא קיבל משכורת שאפשרה לו להתקיים, אך הוא חשד שרגש נקמה עמום באביו המכה שפעם בקרבו, תרם לכך לא מעט.

המשימה הראשונה שלו כאשר גמר בהצטיינות את קורס השוטרים, היה לאסור את אביו המכה.

השופט שבפניו גוללה המשפחה בעידוד השוטר הטרי, את מעללי אביו, הרחיק את האב מבית המשפחה. האב חויב לחפש עטינים חדשים מהם יחלוב כספים לממן את שכרותו.

המשפחה הצליחה לבקוע את מעגל העוני, כאשר לא היה מי שייקח את החלק הארי ממשכורת האם. הסמל כבן הבכור של המשפחה עזר לאחים הצעירים יותר ודחף אותם ללימודים. הם הצליחו אפילו ללמוד לתארים גבוהים, מה שגרם לכך שהם התרחקו מהשכונה הדלה בה גדלו, מהאם, שהייתה אישה פשוטה, ואפילו נתקו את הקשר מהאח הבכור השוטר שהוציא אותם מהדלות.

הסמל לא התלונן, לדעתו כל אדם בוגר יכול להחליט על דרכו, ולא לו לשפוט אותו. הוא לא התלונן גם כאשר כל מעמסת הטיפול באם המזדקנת נפל עליו.

טוב, בקרוב הוא יצא לגמלאות...

הזיכרונות נקטעו כאשר נשמעה דפיקה בדלת.

השוטר הצעיר אזולאי נכנס: “המפקח ביקש שנעבוד ביחד.”

הסמל קם באנחה, הזיז באצבעו את הקלסר עם כל החומר שאסף עד עתה בחקירה לכיוונו של השוטר: “אתה תעבור על החומר, אני צריך לצאת.”

הבעל מחיפה מחפש את אלי

שלושת החברים שישבו כהרגלם מסביב לשולחן משחקים בקלפים, הזכירו את שלושת החזירונים שבאגדה, אך אף זאב לא היה יכול להעלות על הדעת לנשוף ולהפיל אפילו אחד מהגברים השמנים האלו.

הגבר הגדול שביניהם הוא חיים וייספיש עב הגוף. ראשו הקטן יחסית לגופו, מעוטר בשער קצוץ בנוסח חיל הנחתים האמריקאי, עם שני מפרצים עמוקים של תחילת קרחת. הראש היה מחובר לגוף עם צוואר עבה, שאותו קישט עם שרשראות זהב כבדות. חיים שקל לא פחות ממאה וחמישים ק"ג שרובם שרירים.

אמסאלם, שאף אחד לא זכר את שמו הפרטי, היה השמן שבניהם. האיש נטף שומן החל מפימה משולשת חזה מפותח, שאף אישה לא הייתה מתביישת בו ומתחתיו בטן כדורית וישבן ענק.

לדוד בעל הבית, הייתה בטן בולטת שניסה להסתירה על ידי חולצה רפויה שלעולם לא הכניס לתוך המכנסיים. אף בולבוסי, שתי עיניים קטנות בשני צדדיו שעליהם סוככים גבות שחורות סבוכות.

אמסאלם הניח את הקלפים הפוכים על השולחן, לקח את כוס הבירה ללגימה ארוכה, ניגב את השפם, ופנה לדוד שישב מביט בקלפים שלו במבט עצוב. שזה היה המבט הרגיל שלו בימים האחרונים.

"הי, דוד איפה הפרחה הזו שלקחת לך לאישה?”

"אני לא יודע. למה? היא חסרה לך?”, ענה דוד בשמץ של רוגזה, מוציא קיסם ומחטט בשיניים.

חיים הביט בו מעל לקלפים שהחזיק בידיו והפטיר בשמץ של רוגזה: ”אתה משחק או מפטפט?”

אמסאלם התעלם מחיים, הצביע ביד שמנה מעוטרת בטבעות עבות על המטבח: "תראה את הצלחות שנערמות בכיור, אתה אף פעם לא שוטף כלים?”

"לא. זו העבודה שלה. באמת לא ראיתי אותה כבר כמה זמן, וטוב לי עם זה. פחות בלבולי מוח, פחות הוצאות.” ענה דוד בקוצר רוח. “מה? אתה מתכוון לעלות לי על העצבים? תרד ממני, מה יש לך? יש לי מספיק נידזוזים  מאשתי.”

פני הפוקר של אמסאלם לא הביעו שום רגש. הוא זז בכיסאו מנסה להוציא משהו מהכיס האחורי, אך לא הצליח. הגוף שלו היה דחוס בכיסא כמו פקק עיקש בבקבוק יין. הוא שם את ידיו על השולחן ולאחר מאמצים רבים הצליח לחלץ עצמו מהכיסא, נדמה היה שנישמע קול פיקוק מהכסא שהמעמסה הכבדה הזו ירדה ממנו.

אמסאלם שלח את ידו שוב לכיס האחורי, והוציא פיסת עיתון מקופלת: "הסיבה שאני שואל על האישה הזו שלך, היא שקראתי משהו בעיתון 'עדות-חיפה' שדחפו לי לתיבת הדואר.”

"מה הקשר של האישה שלי לעיתון? זאתי קוראת רק מגזינים של אופנה, וגם שם אני חושב שהיא רק מסתכלת בתמונות והרוק יוצא לה מהפה מקנאה. אני לא יודע מה עבר עלי שהתחתנתי איתה.”

אמסאלם הושיט לו את הדף המקומט ששלה מהכיס: "אולי היא לא יודעת לקרוא, אבל לפי העיתון, היא כנראה אישה עשירה מאד היום.”

דוד חטף את הדף מידו: "תביא, תביא, תן לקרוא.”

דוד קרא בדממה את המאמר, הניח את הדף על השולחן, יישר אותו ואמר מהורהר: "באסה, בחיים לא חשבתי שיש לה אומץ לשדוד בנק.”

"אולי זו החברה שלה ששדדה.” תרם חיים הגדול, החבר השלישי שישב מביט מאחד לשני.

"לא. אני מכיר את החברה שלה מהתיכון, היא אמנם מניפולטיבית, אך טיפשה לא יותר קטנה מאלי.”

"עובדה, 'הטיפשות' האלו שדדו בנק, והמשטרה לא מצליחה לתפוש אותן.”

חיים הניח גם הוא את הקלפים על השולחן, תופס בידו של דוד, צמיד הגורמה שלו מנצנץ: "תגיד לי דוד יא אחי, לא מגיע לך חצי מהשלל?”

דוד, למרות שגם הוא היה איש גדול, מצמץ מכאב: "ואם מגיע, אני יכול למצוא אותה יותר טוב מהמשטרה?”

אמסאלם העיר: "הייתי אומר שיש לך סיכוי טוב...” הוא עצר לרגע כאשר מחשבה חדשה עלתה במוחו: "שמע, אם נתפוס לך את הבימבה, לא מגיע לנו חצי מהחלק שלך?”

"גם אם תתפסו אותה ותיקחו את הכסף איך תברחו מהמשטרה?”

חיים חשף את שיני הזהב שלו בחיוך חורש רע: "סמוך עלי, ניקח את הכסף ונשתיק אותן לתמיד.”

דוד עיסה את היד שחיים שחרר: "אתה רוצה לערב אותי גם בשוד וגם ברצח?”

חיים ירק את דבריו בבוז: "בא אמסאלם אנחנו לא צריכים את היבבן הזה. בא נתפוס אותן וניקח את כל הכסף לעצמנו.”

דוד התקומם: "מה אני צריך אתכם? אני יכול למצוא אותה לבד. אני מכיר אותה הכי טוב.”

אמסאלם היסה את חיים, איש השרירים: "אנחנו כן צריכים אותו. הוא באמת מכיר אותה הכי טוב...”

פנה לדוד בטון מתנצל: "בא, יא דוד, הכי טוב שנמצא אותן ביחד. אתה מכיר אותן ואנחנו יודעים להתחמק מהמשטרה.” הוא העיף מבט על חיים, ליטף את השפם והוסיף: “... וגם 'לשכנע' אותן לתת לנו את הכסף.”

חיים ניסה להרגיע את דוד: "תהיה גבר. זה יפתור לך את כל הבעיות. אני לא באמת התכוונתי להרוג אותן, רק להגיע איתן להסכם שיתרמו לנו מעט מהכסף שלהן בשביל שתיקה.”

דוד התרצה: "או קי. אתם חברים שלי. נעבוד ביחד, אז איך אנחנו מתקדמים?”

"קודם כל תודיע בעבודה על מחלה. אנחנו צריכים להקדיש למרדף הזה את כל הזמן שלנו.”

אמסאלם התחיל לאסוף את הקלפים והוסיף: "תגיד איפה הכי סביר שנמצא אותן?”

"אם תשאלו אותי הכי סביר זה בחנות הכי יוקרתית לנעליים בתל אביב. אלי משוגעת על נעלים ואני חושב שזה גם הקטע של אסי. אלי הזאתי, רק יש לה כמה שטרות בכיס היא רצה לקנות נעליים. בשנה שעברה היא בזבזה חצי משכורת על זוק נעליים מצ'וקמקות.”

דוד קם מקומו ודידה אל המטבח, פתח את המקרר הוציא ערכה חדשה של 6 פחיות בירה והביא אותה אל השולחן, חילק לכל אחד פחית בירה.

כולם פתחו את הפחיות בנקישה טקסית מזגו לכוסות הבירה הגדולות.

חיים הרים את כוס הבירה שלו: "יאללה, נוסעים לתל אביב. נשתה לחיים הטובים שמחכים לנו שם.”

"לחיי חנויות הנעליים.” הדהד דוד.

"לחיי הבימבות הטיפשות שיתנו לנו את הכסף." הוסיף חיים בקולו העבה.

אמסאלם אמר: "מספיק עם החגיגות. נחגוג לאחר שנשיג את הכסף. בואו ניסע לתל אביב."

"עכשיו?" שאל דוד כבר מצטער על שנכנס לכל העסק.

" 'אם לא עכשיו אימתי' " ציטט חיים בחיוך. האיש יודע יותר ממה שהוא נראה, חשב דוד.

עברו שעתיים והם הגיעו לרחוב דיזנגוף, רחוב החנויות היוקרתיות.

אמסאלם החנה את המכונית על המדרכה הרחבה.

"לא כדאי לחנות במגרש חניה?” שאל דוד באי נוחות.

"שמע דוד, אתה תשאיר את ההחלטות לי. איך תרדוף אחרי הבימבות בלי מכונית?”

"אנחנו חייבים לעשות משמרות כדי לראות אם הבימבות מגיעות." אמר חיים, מניח יד כבדה על הכתף של דוד: “אתה עושה משמרת ראשונה ואני ואמסאלם נלך לחטוף איזה פלאפל בפיתה.”

"לא צריך." אמר דוד מעסה את הכתף הכואבת, והצביע לעבר שתי החברות יוצאות מהחנות עמוסות בשקיות נייר ססגוניות.

"בינגו." חייך חיים "בואו נתפוש אותן."

"חכה עד שיצאו. נתפוש אותם במקום שאין כל כך הרבה אנשים." פקד אמסאלם  שלקח את הפיקוד על שלושת הפושעים.

השלושה יצאו מהרכב והתחילו לעקוב אחרי החברות.

לחצים

מנהל הבנק ישב בחדרו של המפקח ממלא את החדר בעשן סיגר. מולו ישבה כתבת עדות-חיפה, רגל על רגל.

המנהל קם ממקומו כאשר המפקח נכנס, כיבה את הסיגר במאפרה שעל שולחן המפקח והושיט ידו אל המפקח: “אני מר יוהויכים רבינוביץ מנהל הבנק שנישדד. חברים קוראים לי יוכי."

הצביע על הכתבת שקמה אף היא, מושכת למטה את המיני הקצרצר והנידה את ראשה לעברו, "וזאת כתבת 'עדות-חיפה', העיתון המקומי החדש של רשת עיתונות הגדולה, שמתמחה בפלילים.”

המפקח הסתכל מאחד לשנייה במורת רוח, מתעלם בגסות מידו המושטת של יוכי. 'יוכי בתחת שלי' הוא חשב, 'היהויכים הזה רוצה להראות אחד מהחברה, בעיני הכתבת הצעירה'.

יוכי משך את ידו בחזרה: “באנו לברר איך מתקדמת החקירה.”

המפקח הלך סביב לשולחן, התיישב בכיסא המנהלים שלו, ודקלם, מדגים זיכרון מצוין, (הסמל היה אומר  'זיכרון מצוין לשטויות') את סעיף 13 פסקה 4 מתוך הוראות המפכ”ל לשוטר: “המשטרה לא משחררת מידע על התקדמות החקירה.”

אך כאשר ראה שפיו של יוכי נהפך לפס דק, ועיניו ברקו בקשיחות, הוסיף: “כאשר נתפוש את השודדות, דובר המשטרה בוודאי יכנס מסיבת עיתונאים וימסור את כל המידע הנחוץ.” חושב שהנה הוא הוציא את היהויכין, מיוכי.

העיתונאית חייכה במתיקות ארסית אל המפקח, גוחנת לעברו מגלה טפח מחזה מלא: “אז אתה טוען שבכנופיה ששדדה את הבנק היו נשים בנוסף לשודד שנהרג?”

הלחיים השמנות של המפקח האדימו, הוא לא התכוון לתת שום אינפורמציה. הוא מרט בשפמו ואמר בעצבנות: “אין תגובה.” מקווה ששני האורחים הבלתי רצויים יראו בזאת סוף פסוק, ויעזבו אותו לנפשו.

הוא העיף מבט עורג אל המגרה התחתונה בשולחן הכתיבה שלו, מקום בו הסתיר את הוודקה.

שני אורחיו לא עשו שום תנועה שרומזת על כך שהם מתכוננים לצאת.

“אז אתה טוען ששתי הבחורות שבאו אלי בתואנה שהן רוצות הלוואה, עבדו יחד עם השודד?” אמר יוכי לוקח את הסיגר הכבוי ומכניס אותו לפיו.

עכשיו האדמומיות בלחייו של המפקח הפכה לאדום בוהק בכעס: “אין לי מה להוסיף, אבקשכם לצאת מהחדר.”

מנהל הבנק הוציא מצית והדליק במתינות את הסיגר, שאף פעם ופעמיים, הוציא עננה של עשן לכיוון המפקח: “אולי אתה לא מודע לחומרה בה רואה הבנק את הרשלנות של המשטרה במציאת השודדים. הנהלת הבנק הסמיכה אותי להציע פרס של 10000 ש"ח למי שיביא לתפישת השודדים, והסמיכה אותי עוד...” עכשיו צמצם את עיניו באיום, מצביע על המפקח בסיגר מעלה העשן שבידו: "לעשות את כל הצעדים הנחוצים כדי לדרבן את המשטרה לעשות את עבודתה. כולל תלונה לשר המשטרה שתביא להקפאת קידום האחראים, אם יראה לי שהאחראים אינם עושים כמיטב יכולתם.”

המפקח קם ממקומו, רועם: “איך אתה מעז לבוא אל המשרד שלי ולאיים עלי? עלי לדרוש ממך לצאת ממשרדי מיד!”

מנהל הבנק הוציא את הסיגר מפיו וחייך במתיקות מזויפת: “מצד שני אם אמצא שיש שיתוף פעולה מצד המפקח, מי יודע לאן הוא יכול להגיע בעזרת הבנק...” הוציא מפיו את הסיגר, והוסיף מצביע עם הסיגר על הכתבת: "...ובתמיכת העיתונות, שיש לה כידוע לא מעט כוח והשפעה במישור הפוליטי.”

עכשיו שוב הצביע עם הסיגר מעלה העשן אל המפקח: "אולי נראה מפקח משטרה מועלה בדרגה והופך למפקד תחנת משטרה.”

המפקח הסתכל במנהל הבנק, ראשו סחרחר. אולי לא כדאי לריב עם אנשים בעלי כוח השפעה כזה?

הוא הוציא את בקבוק הוודקה מהמגרה עם שלוש כוסות: “בואו לא נריב. בסופו של דבר לכולנו מטרה משותפת, לתפוס את השודדים.”

יוכי לקח את הכוסית נשען לאחור בנוחיות, ושתה לגימה קלה מביט במפקח במבט של 'תפסתי אותך'.

הכתבת לא נגעה בכוס: “אז איך מתקדמת החקירה?”

המפקח זז באי נוחות בכיסאו, עד כמה שמשמני בשרו הרשו זאת: “אני מנוע מלדווח על התקדמות החקירה. אך שלא לציטוט, אנחנו קרובים לתפוס את השודדות.”

הכתבת המשיכה ללחוץ: “אז אתם יודעים את זהות השודדות?”

"כן, אך עדיין אין אנו רוצים לפרסם זאת.” ענה המפקח אגלי זיעה מבצבצים במצחו.

הכתבת לחצה: "אך שלא לציטוט, מי הן?”

מנהל הבנק התערב, מדבר בקול שמנוני מזויף: “כמובן שזה לא לציטוט, אך הבנק יודה לך אם נוכל להכין עצמנו.” ובטון מסביר הוסיף: "רק להגן על הבנק מפני שותפים אפשריים של השודדות.”

המפקח אמר בעצבנות: “אני מסתכן מאד אם ידעו שאני הדלפתי את שמות השודדות.”

הכתבת המשיכה ללחוץ: "אני מכבדת את השמירה שלך על סודיות, אך אולי רק בתור חומר רקע תוכל לגלות לנו את השמות. אני אוכל לגלות מה המניעים שלהן וכך לעזור לחקירה. תאר לעצמך שכל הכוח של העיתונות חובר לפענוח המקרה. תוספת נכבדת למשאבים המוגבלים שלך.”

המפקח שתק. ניכר ששני כוחות מנוגדים מתרוצצים במוחו.

הכתבת קמה, יישרה את החצאית ההדוקה שלה וסגרה את הטיפ הקטן שהחזיקה כל הזמן בידה בהפגנתיות: “בוא נלך, אני לא רואה שיש לנו כאן שיתוף פעולה.”

המנהל קם, ויצא בלי ברכת שלום. המפקח עוקב אחריו במבטו, מצחו חרוש קמטים בדאגה.

הכתבת השתהתה, אוספת את ארנקה והצעיף שתלתה על מסעד הכיסא.

“חכי רגע.” אמר המפקח מסובב את הדו"ח של הסמל שהיה על שולחנו, כך שהכתבת תוכל לראות את השמות.

הכתבת חייכה בחיוך מבין: “יום טוב לך, המפקח.” ויצאה.

למחרת המפקח קרא את מאמר הכתבת.

יוכי הוצג בכתבה כאדם ישר ונבון, הדורש צדק ונשבע להלחם בשחיתות המשטרה: “אנשים כאלו אנו חייבים במערכת הפוליטית!” הזדעקה הכותרת הראשית. המפקח לא הוזכר במאמר, אך מי שקרא בעיון את המאמר היה יכול למצוא את שמותיהן של אסי ואלי כשמות דמיוניים שהכתבת נתנה כאשר התייחסה לשודדות האנונימיות.

תקיפה

אסי ואלי נקשו בעקביהן הגבוהים, עמוסות שקיות נייר מלאות במיטב המותגים בדרכן לחזור למכונית שחנתה בקומה מינוס 3 בבניין החניה.

אלי חשבה שמעולם לא הייתה כל כך מאושרת, גם לא ביום החתונה שלה לדוד. לרגע עבר עליה גל של בחילה למחשבה על דוד. אסי שראתה את העננה החולפת על הפנים היפות של חברתה, הרימה את הגבות המשורטטות שלה, ושאלה בדאגה: “על מה את חושבת?”

"חשבתי כמה אני מאושרת עכשיו, אפילו יותר מיום החתונה שלי. ואז לרגע חשבתי על דוד.”

אסי גלגלה את עיניה: “תשכחי מדוד, יותר טוב שתחשבי על הזבן החתיך מהחנות."

אלי חייכה לחברתה הטובה: “כבר שכחתי.” והמשיכה לצעוד באון.

***

אמסאלם פרס את ידיו לצדדים עוצר את שני החברים: “הנה ההזדמנות שלנו. הן נכנסות לבניין החניה. בשעה הזו אין כאן הרבה תנועה.”

חיים שלף אקדח. דוד הביט בו בבעתה ואמסאלם אמר בקול קשה: “חיים אין צורך באקדח. אנחנו נתנפל עליהן לפני שיכנסו למכונית.”

"אתם לא...” נשמע קול מאחריהם.

"...משטרה, הרימו את הידיים!”

"איזה באסה.” אמר דוד כאשר שלושתם הרימו את הידיים.

שני שוטרים צעירים עמדו מאחריהם עם אקדחים שלופים.

אחד השוטרים שלף מכשיר קשר מחגורתו והזעיק את מכונית העצירים.

בעודם מחכים באפלולית הכניסה לחנייה, עברו החברות על פניהם במכונית ההדורה שלהן בנסיעה מהירה בדרך למלון.

"תראי תראי,” אמרה אלי לאסי שנהגה: "שני שוטרים תפסו פושעים.”

"וואלה, שוטרים חמודים.” חייכה אסי.

"לא השוטרים. ראית את השודדים?”

"השודדים לא משהו, כל אחד שמן יותר מהשני.”

"לא זה.” אמרה אלי מקמטת את מצחה בדאגה: "עברת על פניהם במהירות, אך בכל זאת נדמה לי שאלו היו דוד ושני החברים שלו לפוקר.”

"תפסיקי לדמיין. את עדיין לא השתחררת מדוד? לפי מה שספרת לי, אין מצב שדוד יזיז את התחת השמן שלו ויסתובב בחנויות יוקרה בתל אביב.”

"אבל הפושע ההוא נראה לי דומה לדוד.” אמרה אלי בחשש, מרימה כתפיה דקה שנשמטה לה מהכתף.

"אין מצב.” חזרה אסי בקול מרגיע: "יש בעולם הרבה שמנים. את מתכוננת לראות את דוד בכל שמן שתראי ברחוב?”

אלי משכה בכתפיה, מוציאה את דוד ממחשבותיה.

היא פתחה שקית אחת והוציאה שמלה בצבע כחול מתכתי: “מה את אומרת על השמלה החלומית הזו?”

"חכי שנחזור, אנחנו נעשה תצוגת אופנה פרטית בחדר.”

***

בינתיים הגיעה מכונית האסירים.

השוטרים ליוו את שלושת הפושעים לתשאול בתחנת המשטרה.

הם מסרו את הפושעים לסמל המשטרה וסיפרו לו על מה עצרו את הפושעים.

"ראינו את החברה האלו חונים על המדרכה וחשבנו להרביץ להם דו"ח.” דיווח אבי, השוטר הגבוה מהשניים: "אך אז אהוד אמר שאחד מהם נראה כמו מישהו מתמונות המבוקשים, וכדאי שנעקוב אחריהם לראות מה הם זוממים. ואז שמענו אותם מתכננים להתנפל על שתי בחורות שהלכו לחנייה בדיזינגוף עמוסות קניות.”

הסמל הנהן מקשיב ולא מפריע בשאלות. אלו יבואו מאוחר יותר.

"כאשר ראינו אחד מהם שולף אקדח, החלטנו לעצור אותם.” התערב השוטר הבלונדיני שנקרא אהוד.

"טוב עשיתם." שיבח אותם הסמל: “גשו ליומנאי ומלאו דו"ח מפורט. אני בינתיים אחקור אותם בחדר החקירות.”

שעה מאוחר יותר לאחר תחקור טלפן סמל המשטרה לחברו בחיפה: “אתה עדיין חוקר את השוד ההוא בבנק? נדמה לי שתרצה לדעת את מי תפסנו בתל אביב.”

הקונדיטוריה

שבועיים מאוחר יותר החברות נכנסו לדירת פאר במגדלי אקירוב בשכר דירה שערורייתי של30000 ש"ח לחודש.

עוד חודש עבר ואותה מתווכת מצאה להן מבנה שישמש כקונדיטוריה בלב אזור השעשועים של תל-אביב.

אלי הפגינה כישורים שעד עתה לא חשדה שישנם בה: "את הקומה השנייה של הקונדיטוריה נשפץ ושם נגור.” הסבירה לאסי.

אסי התלהבה: “רעיון מצוין. נהייה קרובות לקונדיטוריה.”

"וגם נחסוך את שכר הדירה שבעל הדירה המגעיל דורש מאיתנו.” אמרה אלי ומיד תקנה: "כן, כן אני יודעת." ושתיהן אמרו יחד: "אנחנו עשירות.”

אלי נכנסה למצב רוח פעלתני: “בעתיד הקרוב אנחנו נעבוד כמו משוגעות כדי להעלות את הקונדיטוריה על המפה.”

אסי שקעה בהרהורים: “אלי מה שאנחנו צריכות דבר ראשון, הוא שם מדליק לקונדיטוריה.”

“תמיד רציתי שהקונדיטוריה תיקרא על שמנו.” אמרה אלי בקול חולמני.

“הי, החלטנו לא להתבלט כדי שהבעלים לא יגלו אותנו.”

“את יודעת מה? יש לי רעיון אדיר....”

אלי השתתקה מחייכת בכל פה.

אסי לא יכלה לעמוד במתח: “נו מה הרעיון האדיר? ולמה את נראית כאילו עוד רגע את מתפוצצת מצחוק.”

“לא מצחוק, אלא פוצחת בשיר. חשבתי שאפשר בכל זאת לקרוא לקונדיטוריה על שמנו.”

“אה, את מתכוונת לקרוא על שם השמות הבדויים שלנו?”

אלי נעמדה, פרסה את ידיה בתאטרליות והכריזה: “לא בדיוק. נקרא לקונדיטוריה  'א.א' – הקונדיטוריה הטובה בעיר.”

אסי לא הבינה: “אז מה?”

"קונדיטוריה א.א זה אומר הקונדיטוריה הכי טובה.” הסבירה אלי.

אסי עדיין לא הבינה: "אז מה הקשר לשמות שלנו.”

“מה ראשי תיבות של השמות האמתיים וגם השמות שבחרת לנו?”

עכשיו ירד האסימון, אסי בחיוך גדול חיבקה את אלי: “מבריק, אלי, רעיון א.א"

חודש נוסף עבר כאשר שתי החברות עבדו בקדחנות.

אלי ציידה את המטבח במיטב הציוד והכינה תפריטים של מגוון העוגות שיוצעו בקונדיטוריה.

היא אפתה שעות רבות מנסה כל אחת מהן, משפרת את המתכון.

אסי דאגה להשגת הרישיונות הנחוצים ולשיפוץ הקונדיטוריה.

תכננה ובצעה עם קבלנים, חלון ראווה מדהים ומקום לעשרים שולחנות.

לא היה להן זמן וכוח להתעדכן בחדשות.

המכונית נשארה מיותמת בחניה, וכל המאמצים שעשתה המשטרה לאתר אותה לא צלחו.

התל-אביבים אהבו את העוגות שרקחה אלי ברוב השראה.

הקונדיטוריה הפכה 'in ' לכל המי ומי בתל אביב.

 אסי הוכיחה עצמה כמנהלת מוכשרת, והקונדיטוריה הייתה מלאה עד אפס מקום.

העסק גדל והתפרסם.

בין התל-אביבים שאמצו את הקונדיטוריה, היו אבי ואהוד שוטרי המקוף שאסרו את דוד וחבריו.

למעשה הם היו הלקוחות הנאמנים ביותר, ולדעת אסי הם גם היו הנחמדים ביותר. בכלל היא חשבה שמדים עושים את הגבר לסקסי יותר.

יום אחד אהוד ביקש מהמלצרית לדבר עם האופה בעלת הקונדיטוריה.

כאשר אלי הגיעה,היא שאלה אם יש לו תלונות.

"תלונות? העוגות חלומיות, המקום נהדר, ועכשיו אני רואה שאת גם אופה וגם יפה.” אמר אהוד.

"אז מה הבעיה?” אלי הרימה את הגבות, ונגבה את מצחה עם גב היד.

"את יודעת שאנחנו הצלנו אתכן משוד?”

אלי גלגלה את עיניה: “זה באמת משפט פתיחה שעוד לא שמעתי.”

אסי שנכנסה באותו רגע נגשה אליהם: "מה הבעיה?”

אבי התערב וסיפר איך תפשו את שלושת הפושעים.

אהוד הוסיף בחיוך מתוק: "מגיע לנו פרס.”

אסי החליפה מבט עם אלי, יכול להיות שזה צרוף מקרים או שזה באמת היו דוד והחברים שלו: “בהחלט מגיע לכם פרס.” היא עצרה את המלצרית שבדיוק עברה על ידם: “רונית, תתני לשני האדונים האלו פרוסת עוגה לפי בחירתם וקפה על חשבון הבית.”

אבי אמר שזה לא בדיוק הפרס שהוא חשב עליו.

אהוד אמר בפנים רציניות שקודם הייתה לו בעיה גדולה, כי החבר שלו אבי עמד להזמין את האופה היפה, ולו לא היה את מי להזמין עד עכשיו.

"ויש לך עדיין בעיה?” שאלה אסי בחיוך מתגרה.

"כן, אמנם עכשיו אני יודע את מי להזמין, אני רק לא יודע את השם של הבחורה המהממת שאני רוצה להזמין.”

"אל תדאג אני שוטר חוקר, אני כבר מברר עבורך.” אמר אבי, פונה לאסי אמר: "זו רק חקירה שגרתית, אני משער ששם הקונדיטוריה מורכב מראשי תיבות של שמות הבעלים, אז מה האלף מייצגת?”

“האלף הראשונה או האלף השנייה?” ניסתה אסי להתחכם.

“שתיהן, אנחנו עומדים לעשות חקירה מעמיקה.”

"אהובה,” הפטירה אסי מהר "וזו חברתי והשותפה שלי אילנה.”

אהוד קם וקד ברשמיות: "אהובה ואילנה האם אתן מוכנות לבלוי זוגי עם חברי הביישן אבי ועם החוקר המהולל אהוד?”

אלי התחילה לענות: "אנחנו לא בחורות פנויות...”

אסי מיהרה לקטוע אותה: "כן אנחנו עכשיו עסוקות ולא פנויות לבלויים. עלינו לשקול את ההצעה בכובד ראש. תבואו בשבע בערב בשעת הסגירה ונודיע לכם.”

אהוד אמר באכזבה: “אבל זה הפרס שבקשנו.”

אסי הגיבה בחיוך שהרגיע אותם: “אני לא רוצה לקלקל לכם את המתח. תבואו בשבע.”

לאחר שהם הלכו אלי פנתה לאסי: "השתגעת? אנחנו נשואות.“

"אם להתפרע עד אז הסוף.”  ענתה אסי לאלי.

"אבל אנחנו עוד נשואות, לא?”

"לא! למי את חייבת להיות נאמנה? לשני הפצלוחים הבעלים שלנו?”

בחיוך רחב הוסיפה: "יאללה, יוצאים!”

המפיונר

בתא הכלא המשותף שלהם דוד שקע חזרה לדיכאון, חיים ישב אדיש בוהה באוויר, מי יודע על מה חשב. אולי על הילדות שלו במגזר החרדי, אולי על הניסיון שהיה לו בעבר בתור אסיר. חיים היה תמיד חידה עבור דוד. השלושה התחברו במקום העבודה, במשמרות הלילה הארוכות והמשעממות. אמסאלם וחיים אמצו את דוד הצעיר יותר. השלושה התחילו לבלות יחד גם מחוץ לעבודה בעיקר במשחקי קלפים בביתו של דוד. דוד מצא שהוא נמשך לכוחניות החייתית שאפיינה את חיים ואמסאלם, עם החברים האלו הוא לא הרגיש 'לוזר' כמו שאלי אשתו שידרה לו בדרך בה היא התנהגה. אפילו כאן בכלא, דוד הרגיש יותר בטוח עם שני חבריו. כאן בכלא היה להם כל הזמן שבעולם לשבת ולשחק קלפים. דוד ראה זאת כמעט כנופש ממומן על ידי הממשלה.

אמסאלם היה סיפור אחר. הראש של אמסאלם עדיין חיפש דרך לשים יד על הכסף שנשדד מהבנק. כסף שהוא כבר התייחס אליו כאילו הוא שלו. כאשר שכב בלילות, לפני שהוא נרדם הוא דמיין לעצמו איך הוא ישתמש בכסף זה להתקדם בחיים כמו שמגיע לאדם ברמתו, לפי דעתו. כאדם מעשי הוא הבין שדמיונות לחוד ומעשים לחוד. עליו לתפוש את הבחורות ולהוציא מהן את הכסף תחילה.

הוא השתמש בשיחת הטלפון שאושרה לו בכלא להתקשר לאחיו שהיה 'חייל' בארגון הפשע התל אביבי. אמסאלם סיפר לאחיו על איך שהם מצאו את האישה של דוד החבר שלו שברחה עם החברה שלה.

הוא תיאר איך כמעט הצליחו לתפוס אותן ורק המזל הרע גרם לכך ששוטרי מקוף היו שם ואסרו אותם. "ועל מה? על חניה!"

“אז למה אתה בכלא?” שאל האח. “על חניה לא מכניסים לכלא.”

"אולי בגלל שהשוטרים שמעו אותנו מתכננים לתקוף את השרמוטות.” הודה אמסאלם.

"גם אז זו לא סיבה טובה להכניס אתכם לכלא.” אמר האח המנוסה.

"כן, אבל כאשר ראו את חיים שולף אקדח...”

"וכמובן שהאקדח לא היה חוקי.” קטע אותו האח ברוגזה: "איך הרשת לו לקחת אקדח? אתם נקבות שלא יכולים להתגבר על שתי בחורות בלי אקדח?”

אמסאלם התחנן: “אולי תדבר עם הבוס שיעשה משהו בשבילנו?”

אחיו אמר שהוא חייל פשוט בארגון הפשע שאין לו השפעה על המנהיג, למה שהבוס יסתכן ויטרח בשביל אח של חייל פשוט? אז אמסאלם נתן לו כמה מיליוני סיבות טובות בצורת כסף השוד, שאפשר לשים עליו יד רק על ידי לחץ קטן על החברות.

כבר באותו יום האח ביקר את אמסאלם לשמוע פרטים, אך זה לא הסכים לדבר עד שהוא והחברים שלו ישוחררו: “בין כה וכה רק אנחנו יודעים איך להגיע אל השרמוטות.”

האח ניסה לעניין את הבוס.

הבוס לא הסכים, הוא לא משוגע להאמין לשלושה פושעים קטנים, שיש להם ידע על שוד הבנק הגדול.

דוד והחברים שלו נשארו בכלא שנה.

לאחר שנה, באופן פתאומי הבוס הסכים בכל זאת לעזור. הוא כמובן לא נתן שום סיבה למה שינה את דעתו ואת הבוס לא שואלים.

התברר גם שכאשר הבוס רוצה משהו הוא מפעיל קשרים אצל מי שלא יהיה, והחברים שוחררו כבר ביום שלמחרת 'מחוסר עניין לציבור'.

דוד לא רצה לדעת איך הם שוחררו, לפעמים לדעת יותר מידי זה לא בריא, או איך הגדיר זאת חיים שהיה בחור ישיבה בעבר: "מוסיף דעת מוסיף מכאוב.”

ביום ששוחררו פגש אותם האח של אמסאלם והסביר להם בלשון שלא נתנה מקום לטעות, מה הם צריכים לעשות בתמורה לשחרורם. עליהם למצוא את החברות: “את נושא הלחיצה עליהן תשאירו לנו.” נאמר להם. אמסאלם הבין שהוא עשה טעות, אמנם הם שוחררו אך הכסף יעבר לידי הארגון.

הוא התבייש לספר זאת לשני חבריו, והציג זאת כאילו הבוס ייקח לא יותר מאשר עמלה סבירה עבור שירותיו.

כך קרה שהחברים ישבו שוב על פחיות בירה בביתו של דוד, לטכס עצה איך למצוא את החברות.

לטכס עצה בפורום הזה משמעו, שאמסאלם יגיד לחבריו מה לעשות.

לאמסאלם לא היה רעיון טוב יותר מאשר לעבור בחנויות היוקרה ולשאול על שתי החברות הנוצצות.

"ניקח תמונה של האישה השרמוטה השודדת שלך דוד, ונראה אותה למוכרות בחנויות היוקרה. תחילה נלך לחנות ממנה כנראה החברות יצאו באותו יום ונשאל אם הן השאירו כתובת.” סיכם אמסאלם.

חיים קם מהנהן: "טוב, יאללה, למה אנחנו מחכים? ניסע לתל אביב.” 

אמסאלם לא כמי שמשקיע כל כך מהר את המאמץ לקום מהכיסא: “למה לדעתך יתנו לך בכלל להיכנס לחנות יוקרה. מבט אחד על הפנים הלא מגולחות שלך והם יצלצלו למשטרה.”

חיים נעלב: “הפנים הלא מגולחות שלי יותר יפות מהפנים המכוערות שלך, עם שפם המטאטא התקוע מתחת לאף.”

אמסאלם לא התרגז ובשלווה אמר: “זה נכון. לכן רק דוד יכנס לחנות וישאל את השאלות.”

דוד שישב מצוברח כרגיל, ראשו על הידיים, מרפקים על השולחן, הרים את הראש ואמר בלי שום קשר: “יורד גשם.”

"מה אתה חזאי מזג אוויר? אני רואה שיורד גשם, לך להתרחץ, להתגלח ולהתלבש יפה כמו ג'נטלמן שמתעניין לקנות לאשתו מתנה.“

חיים חייך את החיוך העקום שלו: “רק שבעצם אשתך תתן לך מתנה...” חיכך את אצבעות הידיים בתנועה המקובלת למזומנים: "...מתנה יקרה, הרבה מוצ'י פוצ'י."

לדוד לא התחשק לקום. הוא כבר לא רצה שום דבר. הוא התחרט על שהסתבך עם החברים הפושעים שלו. הוא פחד מהקשר עם ארגון הפשע ועוד יותר פחד להתעסק עם הבוס של ארגון הפשע.

הוא אמר בחשש: “אולי פשוט נשכח מכל העניין?”

"אל תחשוב שהבוס של ארגון הפשע ייתן לך לשכוח. הוא ידרוש את העמלה שלו אם תתפוס את השודדות או לא.” השיב אמסאלם עדיין בשלווה שהייתה מטעה את כל מי שלא הכיר אותו.

אך מי ששכנע את דוד לקום בכל המהירות היה חיים שהתחיל להתרומם באיום.

אמסאלם בחן את דוד כאילו הוא היה דוגמן העולה על המסלול: “כדאי שתלבש חליפה ועניבה.” אמר אמסאלם בתפקיד טריני וסוזנה, נשות האופנה שמלבישות את נשות ישראל בטלוויזיה.

"איפה יש לי חליפה ועניבה?” התמרמר דוד.

אמסאלם התחיל להתרגז והרים את קולו: "יש לך בוודאי חליפה ועניבה מהחתונה. קדימה אין לנו את כל הזמן שבעולם. תחפש את החליפה המזוגגת של החתונה ותבוא לבוש כמו בן אדם רציני ולא שלוך שיצא רק עכשיו מהכלא, כמו שאתה באמת.”

דוד מתגונן חלושות: “אני לא יודע איפה אלי ואפילו אם אלי שמרה את החליפה הזו. ומחוץ לזאת היא בטח לא תעלה עלי. הייתי מעט יותר רזה בחתונה. אתה יודע?”

"תחפש את החליפה כבר בלי תירוצים.”

אחרי רבע שעה של קולות זריקה ודפיקות בחדר השינה של דוד הוא יצא והופיע בפני החברים.

חיים שישב עד עכשיו בשקט בלי תנועה, פלט שריקה: “ואו, דווקא מתאימה לך החליפה של הבר-מצווה.”

דוד אכן נראה כאילו לבש חליפה של ילד שקטנה עליו בכמה מספרים טובים.

אמסאלם אמר שזה יספיק בינתיים ואולי הם יקנו חליפה מיד שנייה בתל אביב.

דוד התלונן שהחליפה לוחצת לו. “אז אל תסגור את הכפתורים.” יעץ אמסאלם, ועשה תנועה שמגרשת את דוד חזרה לחדר השינה: “עכשיו לך ותמצא איזה בושם שהשרמוטה השאירה שיכסה את הריח הרע שנודף לך מהפה.”

דוד נעלב, אך נכנס חזרה לחדר השינה יוצא כמעט מיד מזליף על עצמו מנה הגונה מבושם שהחזיק ביד: “ זו לא הייתה בעיה אלי השאירה תר בקבוקי בושם מכוסות שיש בבר של צחי.”

חצי שעה אחר כך, בלי לאבד זמן נוסף, הם עלו שוב על המכונית של אמסאלם לכיוון תל אביב.

אמסאלם למד מהניסיון והחנה את הרכב במגרש החניה כמו כל אזרח שומר חוק, ושלח את דוד לסייר בחנויות שבמרכז דיזנגוף: “ניפגש במסעדה של התימני בעוד שעה וחצי, אנחנו בינתיים נזמין משהו קטן להשקיט את הרעב.”

חיים חייך וליטף את הבטן הגדולה שלו: “אולי אפילו נזמין משהו גדול להשקיט את הבטן.”

גם דוד הרגיש רעב וחשב לדחות את המשימה עד לאחר הארוחה, אך לאחר מבט אל אמסאלם המלטף את שפמו באיום וחיים שצמצם את עיניו ועשה צעד אחד מאיים לכיוונו, הוא וויתר.

עברו שלוש שעות של חגיגה קולינארית, לפני שדוד חזר מותש והתיישב בכבדות ליד השולחן, ממלמל: “אני רעב, פחד.”

"נו? מה גילית?” שאל חיים.

אמסאלם טפח על שכמו של דוד ונזף בחיים: "תן לבן אדם להתאושש.”

דוד הושיט ידו אל הלחם שהיה במרכז השולחן, דחף פרוסה הגונה לפיו ואז הביט במלצר שניגש אליו והצביע על הצלחות הריקות שלפני החברים: “תן לי מה שהם קבלו.” המלצר הנהן והלך.

"אז מה? גילית איפה הן?”

דוד סיפר איך עבר מחנות לחנות אך אף אחד לא ידע לענות לו ומכמה חנויות אפילו רצו לזרוק אותו 'עם החליפה הטובה' שלו מהחתונה והכול. בסוף אחת הקונות בחנות נעליים, אמרה שהיא חושבת שהכוונה שלו לשתי הבחורות בעלות הקונדיטוריה.

"כן? איזה קונדיטוריה?” שאל אמסאלם. דוד אמר שהיה צריך לחשוב על זה, אלי אהבה לאפות עוגות. הוא הסביר שאין בעיה למצוא את הקונדיטוריה, זו הקונדיטוריה הכי לוהטת בעיר. קונדיטוריה א.א. הם יכולים לשאול כל אחד איפה זה: “אחרי האוכל.” הוא אמר בהדגשה.

אמסאלם הסכים שיש זמן. "בכלל אנחנו חייבים לתצפת, לפני שאנחנו עושים תכנית פעולה." (בליבו היה גאה על כך שהוא יודע מילים כמו 'לתצפת') "צריך לעשות תכנית איך לתפוס את השודדות כשהן לבד."

ראיון עיתונאי

כתבת מגזין האוכל התל אביבי הידוע 'מאפה לאופה' הגיעה עם צלם. הצלם בחור גבוה שהגובה שלו הובלט על יד הכתבת הנמוכה למרות נעלי העקבים שלה, שהלכה לצידו.

אסי סקרה את הצלם. בחור מרושל עם שערות פרועות מכנסי ג'ינס מרובבים וחולצה פרחונית שחציה בתוך המכנסיים וחציה משתלשלת החוצה.

הוא הגיע עם ציוד כבד. עסק כמה דקות בהצבת חצובה, ערך על השולחן לידו עדשות להחלפה בסדר מופתי שלא התאים להופעתו המרושלת.

אלי הביטה בעיניים משתאות על ההכנות המדוקדקות שעשה הצלם. היא לא הייתה מאמינה אם מישהו היה מספר לה שבחור מרושל כמוהו מסוגל לערוך סדר דקדקני כזה. לאלי השולחן המסודר עם עדשות שונות, ואביזרים אחרים שהיא לא הבינה מה תפקידם, הזכיר מגש כלי מנתח. היא כמעט ראתה אותו בדמיונה מתכופף ומביט מבעד למצלמה תוך שהוא מושיט את ידו ואומר: “אחות, עדשה מספר 35.”

כאילו הוא היה שותף לדמיונה, הצלם שראה את הבעת הפנים של אלי, התבדח בפנים רציניות תוך שהוא ממשיך בהכנות, מביט דרך המצלמה: “תרגעי, זה לא יכאב.”

אסי הציעה לצלם עוגה וקפה. הצלם אפילו לא העיף עליה מבט כאשר הפטיר בחוסר נימוס, 'לא.' קצר, והציב שתי מטריות לבנות ענקיות בירכתי החדר.

אלי שאלה אותו אם הוא מחכה לגשם, אך הוא רק הביט בה במבט לא מבין, והמשיך בהכנות הארוכות לצילום.

העיתונאית לעומת זאת טרפה את העוגה שאסי הציעה לה, שותה את תה הצמחים שבקשה במקום קפה, תוך מלמולים בנימה של תלונה, שהיא חייבת במסגרת תפקידה לטעום עוגות למרות שזה הורס לה את הדיאטה. אלי הבינה לליבה, גם היא השמינה אולי קילו וחצי בגלל האהבה שלה לעוגות.

הצלם צילם את העוגות שאסי סידרה על השולחן הארוך ואחר כך עמד על כך ששתיהן תצולמנה עם סינרים, מחזיקות בידיהן כלי אפיה ותנגוסנה פרוסות עוגות גדולות.

אסי התנגדה: “רק אלי היא האופה. אני רק עושה את החשבונות. בחיים לא תתפסו אותי לובשת סינר, זה יפגע בתדמית שלי.”

אלי הביטה בה במבט נעלב, אז היא הוסיפה שאלי נראית יפה בכל בגד, וסינר עושה אותה אפילו יפה יותר.

הצלם העמיד את החברות בפוזות שונות ליד העוגות המפוארות ביותר, ואפילו הכריחה אותן להצטלם עם פה מלא בעוגות קרם בצבעים שונים. החברות כמעט הקיאו לפני שהצלם היה מרוצה, ארז את אביזרי הצילום שלו והלך.

הכתבת נאנחה, נפרדה מהעוגות, הסיטה את צלחות העוגות הצידה, והתיישבה בחוסר רצון לראיין.

אסי הביטה בכתבת הזעירה, ששמה מכשיר הקלטה באופן הפגנתי על השולחן, גלגלה את עיניה: “זה באמת נחוץ?”. הכתבת משכה בכתפיה, "זה יעזור לי לכתוב את הכתבה, הזיכרון שלי הוא לא 'מי יודע מה'.”

העיתונאית ישבה שעה ארוכה עם אלי ואסי, מאזינה בשקיקה למרשמי העוגות, ומשחילה מידי פעם שאלה רכילותית על מי ידוען זה או אחר שפקד את הקונדיטוריה.

תחילה סירבה אסי לדבר על הלקוחות: "הלקוחות שלנו באים הנה כדי לטעום מהעוגות הנהדרות של אלי." הכתבת משכה באצבעה את תחתית העין שלה: "אל תגידי שהם לא באים גם כדי להראות ולהיפגש עם ידוענים אחרים, אני יודעת שהקונדיטוריה הזו היא מקום מפגש מקובל על ידוענים וזה חלק מההצלחה שלה."

אסי הודתה בשמחה, שגם לקוחות אחרים באים בשביל לראות את הידוענים. "אחר כך הם מספרים בבית שאכלו עוגות עם ידוען זה או אחר."

אסי הוסיפה וסיפרה על ידוענים שונים שהחמיאו להן על העוגות, וקישטה את הסיפורים כמיטב דמיונה.

לאחר שעה ארוכה, כאשר העיתונאית הספיקה לשלשל לבטנה עוד שלוש פרוסות עבות של עוגות שונות. היא פנתה לאסי ואלי: "עכשיו תנו לי מעט רקע עליכן."

אסי התנגדה, ואמרה: "תעזבי את החיים הפרטיים שלנו בצד. את כתבת עוגות ולא כתבת רכילות. כל מה שאני רוצה הוא רק שתכתבי על הקונדיטוריה המוצלחת שלנו."

הכתבת לא עמדה על דעתה, כנראה שהחיים הפרטיים של שתי בחורות רגילות שעוסקות באפיית עוגות, לא כל כך מעניינים כמו חיים פרטיים של איזה שהוא זמר או ידוען אחר.

ביום חמישי כמידי שבוע יצא המגזין לאור. על שני עמודי כרום, הופיעה הכתבה המנומרת בתמונות רבות של עוגות ומרשמים במסגרות צבעוניות. הכותרת הבנלית זעקה "גם אופות וגם יפות." ותמונה קטנה של שתי החברות בצידה.

התמונה של שתי החברות בעלות הקונדיטוריה כשפיהן מלא עוגת קרם הופיעה גם במדור הרכילות של העיתון הארצי. החברות בשמן הבדוי קיבלו חשיפה ארצית מסוכנת.

הפוליטיקאי

שוד הבנק היה נקודת מפנה בחייו של מנהל הבנק.

מנהל הבנק זומן למנהל הכללי של הבנק.

הוא ידע שידובר על הקפדה בסידורי הביטחון ואולי גם על פרס כספי שינתן למי שיביא אינפורמציה בקשר לשוד. זה לא שוד הבנק הראשון ולא יהיה האחרון. אין סיבה להתרגש, בין כה וכה הביטוח מכסה את מירב הנזק.

הוא נדהם לראות שליד השולחן בחדר הישיבות ישבו גם הבעלים של הבנק ואת המנכ"ל משתולל מכעס:"איך הפקדת את ביטחון הבנק בידי מאבטח זקן במשכורת מינימום, ולא שכרת חברת האבטחה רצינית שהייתה מונעת שוד זה?"

כאשר ניסה לרמוז שחברת הביטוח תכסה את ההפסד, נודע לו שהסכום שהיה בכספת היה גדול עשרת מונים מהסכום שם בפועל.

מנהל הבנק החליק במבוכה על הקרחת, ניגב אגלי זיעה שהופיעו על מצחו ושאל: "למה לא בוטח כל הסכום? ואיך לא הודיעו לי על הסכום הגדול שהוכנס לכספת."

המנכ"ל הגיב בחמת זעם על השאלה התמימה הזו ופיטר את מנהל הבנק על המקום.

תחילה חשב מנהל הבנק שהמנכ"ל התרגז כמו כל מנהל שהכפוף אליו מצביע על פשלה שלו, אך לאחר זמן הבין שהסכום העודף הוקצב למטרה לא חוקית. הוא רצה עד מאד לחקור את השודדות על מה שמצאו באמת בכספת.

לאחר פיטוריו, הבלתי מוצדקים בעיניו, הוא הרגיש עצמו חופש לדבר עם עיתונאים.

בכעסו גילה שנודע לו במקרה שראשי הבנק הסתירו כספים בערך גבוה בהרבה מהכספים החוקיים שהצהירו עליהם בחברת הביטוח. הוא האשים את ראשי הבנק בניהול כספים שהיו כנראה לא חוקיים, כי אחרת אין להבין למה הסתירו כספים אלו ממנו, מנהל הסניף, ולמה פיטרו אותו ברגע שהעלה את השאלה למה לא ביטחו את כל הסכום שהיה בכספת.

הקשר שלו עם העיתונאית החוקרת הביא לאוזניו את השמועה שמיליונים הרבים של מזומנים שהוכנסו לכספת, יועדו על ידי ראשי הבנק לשחד את שר האוצר וחבורתו.

לפי אותה שמועה, בעלי הבנק קיוו לקבל זיכיון בקידוחי נפט שהיו אמורים להכניס מיליארדים של דולרים. זו הסיבה שהם היו חייבים להסתיר ממנהל הבנק את העובדה שהשתמשו בכספת הבנק כדי להסתיר  מזומנים ללא רישום. זו הסיבה שראשי הבנק היו במבוכה כי לא יכלו להצהיר לחברת הביטוח על כל הכסף שנשדד.

כך שלגמרי במקרה, האשמות של מנהל הסניף המפוטר קלעו למטרה.

בעצם אולי לא לגמרי במקרה, כי עסקאות כאלו היו דבר של יום ביומו, לכן כל האשמה שהיא, בכל זמן נתון תפגע באמת.

הבנקאי המפוטר התחיל להתרועע עם כתבת העיתון שהציגה אותו כלוחם שחיתות ישר, שהנהלת הבנק מתנכלת לו.

אותה כתבת קישרה אותו עם מפלגת האופוזיציה. הבנקאי יהויכין רבינוביץ הפך לפוליטיקאי שכונה בשם החיבה יוכי.

בעצת העיתונאית שהפכה ליד ימינו בקריירה החדשה שלו כפוליטיקאי, החליט לחרוט על דגלו את המלחמה בשחיתות.

הוא תקף את החיבור בין הון לשלטון של המפלגה השלטת. בדרך מתוחכמת הוא הפך את הפיטורין שלו מהבנק, לחלק מהמסע שלו וצבר כוח במפלגת האופוזיציה.

הייתה לו אובססיה לגלות את הכסף שנשדד וגרם לפיטוריו, כדי להוכיח שבאמת היה בכספת סכום כסף גדול שיועד למטרות לא ישרות. ראשי הבנק הכחישו זאת ואמרו שזו הוכחה לחוסר אמינותו של האיש.

זו הסיבה שהוא ביקר לעתים תכופות במשטרה ולחץ על פתרון התעלומה.

לאחר כשנה, כאשר ראה שהמשטרה לא מתקדמת בחקירה, הוא פנה אל גורמי הפשע המאורגן.

קרה המקרה והאיש שאליו פנה היה לא אחר מאשר הבוס של ארגון הפשע התל אביבי שבו אחיו של אמסאלם היה חייל.

יוכי שהפך לפוליטיקאי, רצה לקבל מעמד גבוה יותר במפלגת האופוזיציה אך היו הרבה עסקנים לפניו בתור. הוא צבר פופולאריות רבה בסיוע התקשורת, עד שהרגיש מספיק חזק להקים מפלגה משלו.

בינתיים הוא נפרד מאשתו ועבר לגור עם העיתונאית הצעירה.

יום אחד יוכי נכנס אל הדירה שהוא חלק עם העיתונאית: “איזה בלגן, אני צריך להתלבש לקבלת הפנים.” אמר והזיז את העיתונים מהמיטה, לפתע תפסה תמונה את עינו: “מה זה?” הוא התיישב ולקח את העיתון.

"ממתי אתה קורא את מדורי הרכילות?” שאלה העיתונאית בצחוק.

"אני לא קורא רק מסתכל בתמונות." ענה, והתחיל לקרוא את מספר השורות הקטן שבתחתית התמונה בעיון.

"אני לא מאמין." אמר כאשר גמר לקרוא.

"מה אתה לא מאמין? אתה לא מאמין שאפשר לאפות עוגות כאלו?"

"איזה עוגות בראש שלך, אלו שתי השודדות של הבנק."

העיתונאית חטפה ממנו את העיתון.

"מה אתה יודע? אלו באמת השודדות?"

יוכי לא ענה, הוא כבר היה עסוק בחיוג אל הבוס של ארגון הפשע.

זו הייתה סיבה טובה שהבוס התחיל להתעניין מאד 'בפרויקט' הקטן של שלושת החברים והפעיל את קשריו לשחרר אותם ממאסר.

ראיון אצל מפכ"ל המשטרה

המזכירה הנאמנה רכנה מעל לאינטרקום: “המפקד, המפקח הגיע.”

"תגידי לו שיחכה כמה דקות.”

המזכירה הנהנה למפקח שהתיישב בכבדות על הספה בחדר המזכירות, הוריד את כובעו ושם אותו לצידו. הוא לא העז לשחרר את העניבה החונקת, עליו להיות במיטבו. עגולי זיעה התחילו להרטיב את בית שחיו, מקלקלים את הרושם. הוא הוציא ממחטה נקייה וניגב את מצחו הלח.

המזכירה הביטה בו בשאת נפש. היא ידעה מה חושב עליו המפכ"ל באמת.

המפכ"ל ישב בכיסאו מול שולחן נקי מניירת, נאנח ודוחה את השיחה הבלתי נעימה לעוד כמה דקות. 'חדל האישים הזה דופק כל דבר שהוא נוגע בו, נמאס לי להגן על התחת שלו כל פעם שהוא מפשל. שישב הבן זונה הזה ויזיע.' חשב בלבו.

לאחר כמה דקות שישב כך בשקט מעביר בראשו את כל הפעמים שהוא היה חייב לכסות על המשגים של בן האחות שלו. ולאחר כל מה שהוא עשה בשבילו, האחות שלו הכריחה אותו לקדם את הבן האידיוט השמן הזה לדרגת רב פקד מפקח משטרה. אצבעותיו תופפו בעצבנות על השולחן בעוד הוא שוקל מה לעשות במפקח רב פקד צוציק,  'צוציק השמן' כפי שקרא לו בלבו. לבסוף הוא החליט מה לעשות עם המקרה הזה.

הוא נשם עמוקות, 'אין מה לעשות הוא בכל זאת משפחה.' לחץ על כפתור האינטרקום: “שולה תכניסי את המפקח.”

"שלום המפקד, רצית לראות אותי?”

'בטח, רציתי לראות אותו כמו שאני רוצה לראות את מלאך המוות, אך אני מוכרח לטפל בעניין. יוכי לוחץ חזק, אני חייב להוריד ממני גם את יוכי והעיתונאיות שרצות אחריו לכל מקום, וגם את בן האחות המטומטם שלי.' המפכ"ל חייך חיוך מאולץ והורה למפקח לשבת מולו: “רציתי לדבר איתך על המקרה הזה של שוד הבנק שאתה עובד עליו כבר שנה שלמה. האם לא הגיע הזמן לסגור את התיק, ולהפסיק לבזבז משאבים? השודדות וודאי כבר מזמן חוגגות באיזו ארץ דרום אמריקאית, איתה אין לנו הסכם הסגרה."

הלב של המפקח נפל למכנסיו, אך הוא החליט להילחם, בכל זאת המפכ”ל הוא הדוד שלו ובתור דוד הוא חייב לתת לו להוכיח את עצמו: "אני לא מוכן לוותר. יש לי עוד כמה רעיונות שאני רוצה לנסות, אני לא בטוח שהן יצאו מהמדינה כי חסמנו את היציאה ממש בהתחלה. אני רוצה לחפש אותן בתל אביב."

'תל אביב!' מתאים בדיוק למה שהוא חשב. אך בכל זאת הוא החליט לתת למפקח להזיע עוד מעט. המפכ"ל הנהן: "תן לי לחשוב, באמת מנהל הבנק לשעבר, שהיום הוא אישיות פוליטית חשובה, לוחץ להמשיך את החקירה."

המפקח השפיל את ראשו, בטנו התחילה לכאוב כמו בכל פעם שהוא נמצא במצוקה. כנראה שזה אבוד. המפכ"ל יוריד אותו מהחקירה. מה שהוא צריך זה איזה כריך בשר בקר עבה עם כוסית וודקה, הוא מישש בהיחבא את הכיס הפנימי של המקטורן שלו מרגיש את בקבוק המתכת עם הוודקה המנחמת בתוכו. אחרי הפגישה הוא ייקח 'זיפ' רציני מהבקבוק. מנהל הבנק השמן המניאק הזה נמצא בכל מקום, ורודף אותו אישית. אפילו המפכ"ל מתקשה לעמוד בלחצים שלו.

לאחר דקה דומיה כאשר המפכ"ל חוכך בדעתו איך להודיע לבן המשפחה הבלתי מוצלח שלו את החלטתו בצורה נעימה מספיק שלא תקומם עליו את אחותו הגדולה, הוא נאנח שוב: "טוב, אם כך אני אעביר אותך למחוז תל אביב. להם יש את המשאבים המתאימים להמשיך בחקירה."

כך קרה שהמפקח, במקום לקבל קידום למנהל תחנה, נזרק למדור קטן במחוז תל אביב, שנה לאחר השוד. ליחידה הזעירה שלו הוא קיבל את שני שוטרי המקוף שהצטיינו בתפיסת השודדים וקודמו לבלשים זוטרים ואת סמל המשטרה שעומד לפני יציאה לגמלאות כדי שיהיה מישהו שמסוגל לעשות עבודת משטרה.

'חכו, חכו ' חשב המפקח. 'כולם עוד ידברו אחרת כאשר אתפוס את השודדות.'

המפקח לא היה חכם גדול אבל הייתה לו ערמומיות טבעית ורצון עז להוכיח את עצמו.

מכיוון שלא היו לו מקורות מידע דרך המשטרה, הוא תכנן, בניגוד לכל הכללים, להיעזר בארגון הפשע. הוא ארגן פגישה עם הבוס בחשאי וביקש ממנו לרחרח ולבדוק אם למישהו יש מידע על השודדות הידועניות.

"ומה יצא לי מזה?" שאל הבוס בערמומיות.

"אתה לא תצטער." ענה המפקח באופן כללי ובלתי מפליל.

"אולי יש לי איזה שהוא מידע." אמר הבוס שמח בלבו שהנה יש לו עוד צינור השפעה במשטרה.

המפקח היה להוט לשמוע, אך הבוס אמר שעליו לבדוק תחילה כמה דברים.

 האחים העשירים מאמריקה

אלי מנגבת את ידיה על הסינר הלבן, הורידה אותו והתיישבה באנחת רווחה על הכיסא מול אסי.

אסי, אלגנטית כתמיד, ישבה במושבה הקבוע, גבה אל הקיר.

שתי החברות נהגו לשבת בכל סופו של יום, שם בפינת הקונדיטוריה, שרויות באפלולית אינטימית ומדברות על כל מה שקרה באותו יום.

הפעם, במקום ספלי הקפה עמדו כוסות יין לפני כל אחת מהן ובקבוק שמפניה עטוף במגבת, נצנץ בברק מפתה בתוך דלי קרח.

אלי הרימה גבות בכיוון הבקבוק: “לכבוד מה זה?”

אסי חייכה: “שכחת? היום בדיוק לפני שנה הייתה הפתיחה החגיגית של הקונדיטוריה.”

אלי חייכה חזרה: “נכון, עם כל הלחץ של מתכון עוגה שלא הצליח לי, שכחתי לגמרי...”

"אז בואי נרים כוסית.” הציעה אסי לוקחת את בקבוק השמפניה לידיה.

"... ואל תשאלי מה עוד קרה לי היום. נשברה לי ציפורן. את יודעת מה? די נמאס לי כבר מהקונדיטוריה. לא חשבתי שזו תהיה עבודה קשה כל כך.” התלוננה אלי שהייתה כל כך מרוכזת בעצמה שלא שמעה מה אסי אמרה.

"באמת את עובדת קשה מידי. נדבר על זה אחר כך, קודם נחגוג שנה לקונדיטוריה.” ניחמה אותה אסי.

אסי התחילה להתעסק עם הפקק הסרבני של בקבוק השמפניה, כאשר נשמע קול במבטא אמריקאי כבד: "אולי אפשר לעזור?”

אסי הרימה את עיניה וראתה שני גברים הדורים בחליפות ועניבות מפוספסות שעמדו מאחרי אלי. הגבר שדיבר הושיט ידו מעבר לאלי ולקח את הבקבוק מידה הרפויה של אסי.

בעודו מתעסק במומחיות בפתיחת הבקבוק אמר באותו קול אדיב: "סליחה על ההתפרצות. האם אתן בעלות הקונדיטוריה?”

אלי הסתובבה בכסאה כדי לראות את הדובר. אסי ענתה באופן מוכני לא מנתקת את מבטה מהגבר הנאה: “כן, אני אסי וזו חברתי הטובה אלי.” שוכחת לרגע את השמות הבדויים שלהן.

בעוד הגבר מטה את הבקבוק הצידה ומשחרר את הפקק בעדינות, חברו התנצל: “תסלחו לאחי. לפעמים הוא שוכח את נימוסיו כאשר הוא רואה בחורה יפה.”

הוא הושיט את ידו ללחוץ את ידה של אלי הקרובה אליו: “אני אהרון כהן, והגבר החוצפן שעומד על ידי הוא אחי שלמה.”

שלמה החזיר את הבקבוק הפתוח לדלי הקרח, ולחץ את ידיה של כל אחת מהן תוך מלמול התנצלות.

אהרון שהיה בברור הדובר ביניהם, דיבר שוב בקול הבריטון הרך שלו: "באנו לבדוק אם העוגות של הקונדיטוריה הזו טובות כמו ששמענו. גם לנו יש עסק קטן של עוגות בארצות הברית, ורצינו לטעום עוגה ישראלית לפני שאנו טסים חזרה."

אסי קמטה את אפה. היא לא רצתה הפרעה באותה שעה של אינטימיות עם חברתה, אך בכל זאת כאחראית על השיווק חשבה שלא יזיק לקשור קשרים: “איך קוראים לעסק שלכם בארצות הברית?”

אהרון הוציא שני כרטיסי ביקור ונתן אותם לחברות.

אסי שמה את כרטיס הביקור על השולחן לפניה, אך אלי הביטה בכרטיס הביקור בעיניים גדולות: “ואו, עסק קטן הא?” פנתה לאסי בעיניים בורקות: “את יודעת מי הם? הם הבעלים של רשת קונדיטוריות MyCake הידועה.”

אסי הביטה בחברתה בקימוט מצח: “מי?”

"את יודעת הרשת הגדולה ביותר בארצות הברית!”

אסי התעשתה, פונה לאחים: “מה אתם עומדים? שבו, שבו.”

היא הרימה את קולה וקראה למלצרית: “רונית, תביאי שני כיסאות לאדונים ותתני להם איזה עוגה שהם יבחרו, על חשבון הבית.”

האחים התיישבו. שלמה הבוטה יותר שאל, מתעלם ממורת הרוח של אחיו המבוגר יותר: “לכבוד מה החגיגה?”

"אנו חוגגות שנה להקמת הקונדיטוריה.” אמרה אלי בעייפות.

אסי נכנסה לתפקיד המארחת: "בבקשה, שמפניה?”

"רק עם עוגה שאת הכי אוהבת.” ענה שלמה.

"אני אוהבת את כולן.” היא פנתה אל אלי: "אלי מה את מציעה?” ומיד הסבירה לאורחים: “אלי היא המומחית. כל העוגות נאפות לפי מתכונים שהיא ממציאה.”
אלי פנתה למלצרית שעדיין עמדה לידם מחכה להזמנה: "רונית, תביאי את עוגת השנה המתוקה.”

מכאן ואילך עבר ערב קסום על שתי החברות בחברת האחים.

אהרון התרשם מאיכות העוגות ואולי יותר מהיופי של בעלות הקונדיטוריה, עד כדי כך שהזמין אותן כאורחות החברה שלהם בארה"ב.

"אני טסים מחר ונשלח לכם הזמנה פתוחה עם כרטיסי טיסה, כך שתוכלו לבוא מתי שתרצו.” סיכם את הערב.

"למה שלא תבואו איתנו מחר?” שאל שלמה.

אהרון משך את כתפיו, ונזף באחיו: “שלמה איפה הנימוסים שלך? תן להן להחליט לבד. גם אם הן רוצות לבוא, כנראה שהן לא יכולות לעזוב הכול ולטוס מהיום למחר.”

"באמת אפשר לבוא איתכם מחר?” שאלה אסי את שלמה.

שלמה זרק מבט מנצח אל אחיו: “בוודאי. ההחלטות הטובות ביותר הן אלו שעושים בדחף רגעי.”

אלי גלגלה את עיניה: “מי כמוני יודעת.” היא פנתה לאחים: “אנחנו לא יכולות לבוא מחר.”

"למה?” אסי פתחה עליה עיניים.

"למה? את שואלת למה? נראה לך שאני אסע לחוץ לארץ עם תסרוקת כזו?”

אסי הנהנה בהבנה: “תצטרכו לדחות את הטיסה. מחר אנחנו חייבות להסתדר מעט.”

"אבל הטיסה שלנו בצהריים תוכלו ללכת בבוקר למספרה.”

"נראה לך? זה לא כמו מספרה לגברים שקוצצים פה ושם עם המספריים מזליפים מעט או די קולון  ויאללה next.”

"זה לא רק תספורת אנחנו צריכות שיפוץ כללי וזה לוקח זמן.” אלי הסבירה בשפה שגם גברים יבינו תוך גלגול עיניים.

"אין בעיה," אמר אהוד "נדחה את הטיסה למחר בלילה. בין כה וכה טיסת לילה עדיפה.” הוא פנה אל אלי "עד מחר בלילה את חושבת שיספיק לך כדי להסתדר?”

"לא חושבת. אנחנו חייבת לגמור עניינים כאן בקונדיטוריה." אמרה אלי מהורהרת מחשבת בידיים את הזמן. "אפילו אם נצא מוקדם לא נספיק." פנתה לאסי שהנהנה "לא, לא נספיק.”

"לא תספיקו מה?" אמר אהרון, לא מבין.

"רק במכון היופי ייקח לנו כמה שעות.”

"או קי. יש לכן הרבה זמן עד הטיסה בלילה. מה הבעיה?”

אלי פרסה ידיים תוך גלגול עיניים כפול והסבירה לגברים הבורים שהן חייבות לקנות בגדים מתאימים לנסיעה.

אך אי אפשר היה להרתיע את אהוד כהן: “אל תקנו שום דבר. עדיף לכן לקנות מה שצריך בניו יורק.”

אהרון הוסיף: “הכול על חשבוננו. אתן תהיו אורחות שלנו.”

לחברות הנדהמות לא הייתה תשובה על הצעות כל כך נדיבות.

האחים נפרדו בנימוס. שלמה הבטיח שהם יארגנו את הטיסה וקבע שיפגשו בשדה התעופה שעתיים לפני הטיסה: “אנחנו נדאג לכול, אתן לא צריכות לקחת שום דבר מלבד הדרכונים שלכן. אתן תהיו אורחות שלנו מרגע שניפגש בשדה התעופה.”

"אז טסים מחר?” שאלה אסי את אלי כאשר נשארו לבד עם שאריות בקבוק השמפניה.

"למה לא? ניסיתי לספר לך שנמאס לי לשרוץ פה יום, יום, וכל היום.”

היא גמעה את שארית השמפניה מהכוס שלה והוסיפה תוך טפיחת כף עם אסי: “בואי נכייף.” ואסי ענתה כהד בחיוך קורע שפתיים: “נכייף.”

לא עברה רבע שעה מאז שהאחים עזבו ושני השוטרים הצעירים הגיעו.

החברות החליפו מבט.

"קבעת משהו עם השוטרים?” שאלה אלי.

"לא שאני זוכרת, ובכלל כבר מאוחר.”

השוטרים התקרבו ואסי הספיקה רק לפלוט בלחישה: “אף מילה על האחים, והטיסה לארצות הברית.”

אהוד מביט בבקבוק השמפניה שנח חצי ריק טובע במי הקרח המופשרים בדלי אמר בקול חגיגי: “מתאים לנו לחגוג עם שמפניה.”

אבי התיישב בלי הזמנה: “אז מה אתן חגגתן?”

"שנה לקונדיטוריה, ..." אמרה אסי, "...כבר מאוחר התכוונו ללכת לישון.”

"אם כך יש לנו חגיגה כפולה.” אמר אהוד ממלא את 4 הכוסות בשארית השמפניה.

"חגיגה כפולה?” הרימה אסי גבות, בעוד חברתה מגלגלת עיניים.

"כן. שנה לקונדיטוריה, וקידום שלנו משוטרי מקוף, ל ב ל שים.” הרים ידיים בתנועת ניצחון מדגיש את המילה 'בלשים'.

"בעצם חגיגה משולשת. אל תשכח שגם עברה בדיוק שנה מאז שהכרנו את שתי הבחורות הכי יפות והכי טעימות באותו זמן.” הוסיף אבי.

שני השוטרים נשארו כחצי שעה מפטפטים בהתרגשות על התפקיד החדש שיקבלו החל ממחר, עד שאסי פיהקה בהפגנתיות, והם נפרדו בהבטחה לבלוי ענק מחר.

***

דוד והחברים שלו ראו את האורחים האחרונים יוצאים.

חיים קם והתחיל ללכת לכיוון הקונדיטוריה: “בואו נתפוס אותן לפני שיסגרו את הקונדיטוריה.”

אמסאלם עצר אותו בידו: “חכה רגע.”

"למה לחכות זו ההזדמנות שלנו. בדרך כלל הן סוגרות את הקונדיטוריה בשבע ועכשיו כבר שבע ורבע.”

אמסאלם רק סימן בראשו לכיוון בחורה עם דפדפת בידה, שהלכה בצעדים מהירים לפני צלם. הצלם היה עמוס בתיק מצלמה גדול ומחזיק בידו אביזרי צילום שונים.

“אתה לא רוצה שהתצלום שלך תופס את השודדות יופיע בעיתון? הא?”

***

אלי פיהקה וקמה במטרה לסגור את הקונדיטוריה. לפני שהספיקה להגיע אל הדלת נפתחה והכתבת הצעירה התפרצה פנימה: "סליחה על ההפרעה, אך ראיתי כתבה עליכן במגזין 'מאפה לאופה', ורציתי לעשות עליכן כתבת צבע."

אלי התמתחה בפיהוק גדול: "לא מעניין אותי שום צבע. אני הולכת לישון."

אסי שלא רצתה לריב עם נציגת התקשורת, הבטיחה לה ראיון בפעם אחרת. "טלפני אלי ונקבע ביחד."

העיתונאית התעקשה שעליה להביא את הכתבה לכל המאוחר מחרתיים. כדי שהיא תתפרסם במוסף העיתון של סוף השבוע. אסי שלא ידעה איך להיפטר מהקרציה הזו ב עיתונאית, הבטיחה ראיון למחרת בבוקר. "עכשיו כבר מאוחר מידי לנשים עובדות כמונו." אמרה.

***

דוד והחברים שלו שכרעו מאחרי השיחים כבר זמן רב רעבים ורועדים מקור, התייאשו: "נמאס לי, לא אכלתי מהבוקר אני הולך לאכול ולישון. מה קרה? נתפוס אותם מחר." אמר חיים והתחיל ללכת.

החברים שלו הלכו אחריו באין ברירה, ואולי כי גם הם היו רעבים.

אז תופסים את השודדות?

אהוד ואבי היו חדורי מוטיבציה, אבל חסרי ניסיון בחקירות.

המפקח הושיב אותם מולו וגולל את כל המידע הידוע לו על שוד הבנק בחיפה.

השעה כבר הייתה תשע בערב והמפקח עוד המשיך לדבר.

אהוד הביט בשעון בגנבה כמה פעמים, לבסוף לא הצליח להתאפק: "המפקד, הבטחנו לחברות שלנו לחגוג את הקידום שלנו, המקרה הזה חיכה שנה ויכול לחכות יום נוסף, אולי נמשיך מחר?"

המפקח התפוצץ בכעס: "עבודת בילוש אינה עבודה של שוטר מקוף, כאן אתם בתפקיד 24 שעות ביממה."

הוא הוציא את בקבוק הוודקה המפורסם מזג שלוש כוסיות: "הנה אנחנו חוגגים."

לאחר 'לחיים' קולני הרשה המפקח בכל זאת לשוטרים החדשים שלו לעזוב, אך לא לפני שנתן להם שני תיקים עבי כרס לקרוא כדי להתמצא בכל פרטי השוד.

השניים מיהרו לביתם כדי להתלבש בחפזה.

אבי זרק את הקלסר על המיטה והוציא את בגדי החמודות שלו מהארון. הוא התלבש וחיפש את הארנק בבגדים הישנים שעל המיטה. בטעות הקלסר ניפתח וגילה את תמונת החשודות מתוך תעודות הזהות שלהן. אבי קפא. אך מיד התעשת והרים טלפון לאהוד: "שמע אהוד, במקרה פתחתי את הקלסר שהמפקח נתן לי. נחש מה ראיתי?"

"זה לא יכול לחכות עד מחר? נהיית אובססיבי כמו המפקח?"

"לא, זה לא יכול לחכות, תפתח את הקלסר ותסתכל בתמונות של החשודות."

"אני מעדיף להסתכל בתמונות של החברות שלנו מהקונדיטוריה, למעשה להסתכל עליהן בחיים."

"כן, זה אותו דבר. אהוד אולי תשתוק כבר, ותפתח את הקלסר המזוין."

הייתה שתיקה בקו בעוד אהוד מצא את הקלסר בין ערמות הבגדים על הרצפה, הוא פתח אותו מדפדף למצוא את התמונות: "ואוו, זה הן!"

אהוד בהה בתמונות. אין ספק שאלו הן אהובה ואילנה החברות שלהם.

"כן, זה מה שחשבתי. למרות שכאן הן מופיעות תחת שמות אחרים."

"מה נעשה?"

"מה פרוש מה נעשה, צריך להודיע למפקח ולהביא אותן לתחנה לחקירה."

"אני כבר לבוש ליציאה.”

"אז תעלה על מדים אידיוט.”

"אולי טוב יותר שנחקור אותן בדיסקרטיות ורק אם נשתכנע שזה באמת הן נביא אותן לחקירה."

שני השוטרים מיהרו לקונדיטוריה.

***

דוד והחברים שהגיעו לפני סגירת הקונדיטוריה במטרה לתפוס את השודדות כאשר הן לבד, הספיקו לראות  מרחוק את השודדות ממהרות על העקבים הדקים שלהן, ונכנסות למכונית שעמדה דוממת כל כך הרבה זמן בחניה. אמסאלם שרק כאשר ראה את החצאית הצרה של אסי מחליקה עד למעלה, כאשר זו נכנסה למושב הנוסע. לכן הוא לא הגיב מיד לחיים שאמר בטרוניה: "לאיפה הן נוסעות עכשיו?”

דוד אמר בעגמומיות הרגילה שלו: "כמו שאני מכיר את שתי המטומטמות האלו, הן או נסעו לחגיגת קניות או למכון יופי. אני מהמר שהן גם וגם. אלו הדברים היחידים שיש להן בראש.” חיים דחף את אצבעו לחזהו של דוד: “הן 'מטומטמות' שהצליחו לשדוד בנק. מה שלך לא היה שכל לעשות.”

"היה לי שכל לא לעשות.” התגונן דוד הולך לאחור להימנע מהאצבע הדוקרת. רק כדי לקבל נזיפה מחיים: “אז מי המטומטם עכשיו? אתה עם 'לא לעשות' או השרמוטות שטובעות בכסף?”

אמסאלם התעורר מההזיות על אסי: “אפילו כתוב בתורה כתפוחי זהב במשכיות כסף." אמר וישר נתן פירוש רש"י משלו לפסוק : "יעני, טוב למי שיש כסף כמו תפוזים בפרדס.”

"דבר דבור על אופניו." מלמל חיים משלים את הפסוק ומתקן את אמסאלם: “אתה גוי מושלם, זה  לא תפוחי זהב ולא שטרות כסף.”

'נהיו לי כאן פתאום שני גדולי תורה', חשב דוד, אך לא אמר דבר כי הוא נזכר שאולי הם לא גדולי תורה, אך הם ממש גדולים, נקודה.

השלושה מיהרו למכונית שלהם ונסעו למכון היופי הקרוב.

***

זוג השוטרים הגיעו בריצה לקונדיטוריה, אהוד מתנשף, אמר שהגיע הזמן שהמפקח ייתן להם ניידת כמו לכל זוג שוטרים בחקירות, אבי תהה אם הוא בכלל ישלם להם את הוצאות המונית. אהוד אמר שאם יתפשו את השודדות הוא ישמח לתת להם את ההוצאות ואולי אפילו לסדר להם ניידת, בינתיים הם צריכים לעבוד עם מה שיש. הוא פתח את דלת הקונדיטוריה וקרא: “אילנה, אהובה איפה אתן?”

המלצרית עצרה את שני השוטרים הנלהבים: “מה אתם צועקים? אתם מפריעים לכולם.”

"אז תגידי לי איפה הן?” אמר אבי שוקל להוציא את תעודת השוטר שלו כדי להגדיר את סמכותו לשאול שאלות.

המלצרית סקרה את שני השוטרים במדים ואמרה בהדגשה, חושבת למה גברים כל כך מטומטמים.  הבחורות משקיעות את הנשמה כדי להרביץ הופעה, והשוטרים החברים שלהן לא טרחו אפילו להחליף מדים. היא משכה בכתפיה וענתה להם בקול קר כקרח וברמז עבה כקרחון שהטביע את הטיטניק: "הן לא כאן, כנראה לכבוד הפגישה שלכם הן הלכו 'להתייפות' במכון יופי ועדיין לא חזרו.”

אבי לקח מהמלצרית את כתובת מכון היופי והתקשר עם המפקח בטלפון הנייד שלו, מספר לו את הגלוי שלהם.

המפקח שמח: "כל הכבוד רק נכנסתם לתפקיד וכבר מצאתם את השודדות. הסמל הטיפש שעבד אתי לא מצא אותן במשך שנה. חכו לי אקח אתכם בניידת שלי. אני רוצה לעצור אותן אישית."

***

"אתה בטוח שכאן מכון היופי? זה נראה לי כמו ווילה מפוארת של אחד הידוענים.”

"אני בטוח שזה מכון יופי. מה שאני לא בטוח זה שהן הלכו למכון היופי הזה. יש עוד מכוני יופי.” הסביר דוד. כל מי שהיה נשוי לבחורה כמו אלי או בעצם לכל בחורה, נהיה מומחה למכוני יופי.

"אז כדאי שניכנס ונבדוק בצורה דיסקרטית אם הן נכנסו לכאן.” הציע אמסאלם.

"אני לא בטוח שיתנו לך להיכנס, או אפילו לתת לך את האינפורמציה הזו.” תרם דוד מהידע הנרחב שלו במכוני יופי.

אמסאלם התכונן לענות לו בצורה קשה, אך פתאום עברו אותם בריצה השוטרים ופרצו למכון היופי.

המפקח דידה אחריהם ממהר אף הוא עד כמה שיכול.

“טוב, הנה התשובה שלך. השוטרים בוודאי יודעים שהן כאן. השאלה איך אנחנו שמים עליהן יד כאשר השוטרים כל הזמן בסביבה?” אמר דוד

"אל תאמץ את המוח הקטן שלך, בבוא הזמן אנחנו כבר נדאג לנטרל את השוטרים. בינתיים צריך להגיע אל השרמוטות לפני השוטרים.” ענה אמסאלם.

דוד עיווה את פניו: “תפסיק לקרוא להן שרמוטות אחת מהן עדיין אשתי.”

"אני אקרא לאישה השרמוטה השודדת שלך איך שאני רוצה.” אמר אמסאלם בקול מאיים ששיתק את דוד.

השוטרים יצאו לאחר כמה דקות עוד לפני שהמפקח הצליח להיכנס.

במשך כמה דקות הם הסתודדו.

"מה הם עושים עכשיו?"

"אני חושב שהם לא מצאו את השודדות. אולי הם יודעים איפה הן."

"אז מה נעשה?" שאל חיים.

"אני חושב שנוותר. עכשיו שהשוטרים יודעים מי ומה הן מסוכן לנו להתערב." אמר דוד.

"שטויות אני לא מוותר, כנסו למכונית. בינתיים נעקוב אחרי השוטרים ונמצא את השרמוטות." פקד אמסאלם, מהדק את המעיל שלו סביב גופו להגנה בפני רוח חזקה שהעיפה טיפות גשם קרות על פניהם.

השוטרים נכנסו לנידת והיא פרצה בחריקת צמיגים קדימה, צווחת בכל כוח הסירנות שלה.

אמסאלם התניע ונסע אחרי מכונית המשטרה.

הניידת חזרה לקונדיטוריה.

השוטרים קפצו מהניידת לפני שהיא עצרה לגמרי ורצו לקונדיטוריה.

אמסאלם עצר את המכונית במרחק ראיה וחיכה.

השוטרים שוב יצאו בריצה נתקלים במפקח השמן שבקושי הספיק לצאת מהמכונית. כולם נכנסו שוב לניידת ופרצו בדהרה.

אמסאלם התניע ויצא אחרי הניידת.

***

החברות נכנסו לרכב שלהן והתחילו לנסוע לכיוון מכון היופי. בדרך אסי אמרה שעוד מוקדם ואפשר לעשות קודם סיבוב חפוז בחנויות לארגן להן כמה פריטים לנסיעה.

הסיבוב 'החפוז' לקח הרבה זמן. עמוסות בשקיות חזרו למכונית.

"את יודעת מה? אין לנו זמן להגיע למכון שלנו. יש כאן בקניון מכון יופי. נעשה רק את הדברים הבסיסיים ונעוף לשדה התעופה.” אמרה אלי "נכון שאני חכמה?”

אסי אמרה שהיא חכמה לא פחות מאלי וגם היא חשבה אותו דבר.

"כן? ואת זה אומרת מי שהעתיקה ממני בכל הבחינות.” עקצה אותה אלי.

"כן, זאת אומרת מי שקבלה ציונים גבוהים יותר ממי שהעתיקה ממנה.” אסי לא נשארה חייבת.

"לומדים בשביל לדעת ולא בשביל לקבל ציונים גבוהים.” אמרה אלי בטון של מורה.

"אני יודעת מספיק.” ציינה אסי כמו ילדה מרדנית.

"טוב נראה. תגידי לי מה את זוכרת מתנ"ך.” אתגרה אותה אלי.

"אני לא זוכרת שום דבר כי לא למדתי את זה אף פעם. למה ללמוד כאשר אני יושבת על יד חרשנית שבמקום לטפח את עצמה יושבת ולומדת בעל פה פסוקים מהתנ"ך?” אסי התחילה להתרגז.

"אז מה את יודעת? חשבון? או שגם חשבון את לא צריכה לדעת.” המשיכה אלי להתגרות בה.

שתי החברות התחרו כמו בימים ההם בבית הספר בעוקצנות ובקולות הולכים ועולים.

"בדיוק. אני לא צריכה לדעת איך לחשב שטח של משולש.”

"בכלל, נשאר לך משהו ממה שלמדנו בבית הספר?”

"אני, מה שמעניין אותי אני יודעת הרבה יותר ממך.”

"למשל מה? היסטוריה?”

"בסדר, אם את כל כך חכמה אז תעני לי את על שאלה בהיסטוריה ונראה מי יודעת יותר. מי הייתה מיס תבל בשנת 2006?”

"בטח שאני יודעת. מיס תבל הייתה האמריקאית טארה קונור, שנראתה מהממת עם חיוך מקסים ורעמה בלונדינית. אבל מה זה פרועה. קוקאין ונשיקות פומביות עם נערת יו.אס.איי לאותה שנה, קייטי בלייר. עכשיו תגידי לי את אם את כל כך חכמה מי הייתה מיס תבל בשנת 1983 ומה היה הסיפור שלה?"

אסי ענתה מיד: " ונסה ויליאמס! הכושית הראשונה שנבחרה לתואר. אני זוכרת אותה במיוחד בגלל תמונות העירום. היא נאלצה לוותר על התואר, אבל הצליחה בהחלט להשיק בהמשך הדרך קריירה בשירה ובמשחק."

שתיהן פרצו בצחוק משחרר ותקעו כף אל כף. "כל הכבוד שלא יגידו שאנחנו לא יודעות היסטוריה.”

שתי החברות המפויסות הלכו יד ביד ונכנסו למכון היופי. הטיפולים 'הבסיסיים' ארכו שעה ארוכה והן חייבות היו למהר ולהגיע לשדה התעופה.

אסי טלפנה לרונית שתיקח פיקוד, הן נוסעות לשדה התעופה.

***

רונית המלצרית הודיעה לשני השוטרים שהחברות שלהם טלפנו שהן בדרך לשדה התעופה בלוד כנראה ללוות שני לקוחות חשובים.

"לקוחות חשובים?"

"כן, שמעתי שיש להם איזה מפעל לעוגות."

"שדה התעופה לוד? אולי הן בורחות מהארץ." שני השוטרים יצאו בריצה חזרה לניידת.

בניידת שהמפקח נהג בצורה מטורפת אבי הציע: "אולי כדאי שנודיע לרשות שדות התעופה שיעכבו את השודדות?"

"חבל על כל רגע, עיכוב יציאה מהארץ זו פרוצדורה ארוכה. בין כה וכה הם לא יזהו את השודדות שמיומנות בתחפושות. הן כבר התחמקו מאתנו כמה פעמים. רק אתם יכולים לזהות אותם באמת."

חכו לי מול הקונדיטוריה ואני אקח אתכם בניידת.

"הבעיה היא לאן הן טסות."

"אולי הן לא טסות והן באמת רק מלוות את הלקוחות העשירים?"

"לא. אני בטוח שהן יטוסו. יש להן מודיע פנימי."

"איזה מודיע פנימי? אף אחד לא יודע שזיהינו אותן."

"כן, אבל אתם סיפרתם שקבלתם קידום לבלשים ואז הן הבינו שאתם תעלו עליהן."

בסירנה מיללת הגיעו השוטרים לשדה התעופה.

שני השוטרים רצו לדלפק, המפקח דידה הרבה אחריהם מתנדנד על רגליו.

"איזה טיסה לארה"ב?"

הפקידה תקתקה במחשב: "טיסה 408 לניו יורק יוצאת בעוד שתי דקות."

"אפשר לעכב אותה?"

הפקידה מרימה טלפון לפיקוח "מאוחר מידי הם כבר קבלו אישור המראה."

השוטרים רצו לחלון והמפקח שהגיע רק עכשיו הצטרף. שלושתם ראו איך המטוס ממריא מחוץ להישג ידם.

אהוד ואבי צעקו למטוס לעצור, קפצו ועשו תנועות בידיהם כאילו הם יכולים לעצור את המטוס המפקח הביט במטוס המתגלגל על המסלול בדרך להמראה ביאוש: “שוב הן חמקו מאתנו. יש לנו כאן עסק עם שודדות מתוחכמות.”

אבי שנרגע אמר בתקווה: “אולי נודיע לאיש הביטחון של אל על לעצור אותן בניו יורק?”

אהוד שנפגע יותר מכך שאסי עזבה אותו מאשר מכך שהיא חמקה ממאסר, קפץ בהתלהבות: “ אני כבר הולך לטלפן, לאסי ואלי מחכה הפתעה לא נעימה כאשר הן יגיעו לטרמינל בניו יורק.”

"המפקד, יש כאן בחורה שרוצה לדבר אתך."

המפקח הסתובב וראה לפניו את העיתונאית עם דפדפת ביד ומאחריה הצלם.

הוא מיהר להפטיר: "אין תגובה."

"עדיין לא שאלתי שום דבר, האם אתה כאן במרדף אחרי השודדות?"

"אין תגובה." חזר המפקח ואמר.

"האם לא סיכמת עם יוכי לשתף פעולה? אני חושבת שהוא יהיה מאוכזב מאד לשמוע ששוב השודדות הערימו עליך."

"אל תדאגי, אני אתפוס אותן, כבר הודענו לאיש הביטחון בניו יורק."

"אז הן טסו לניו יורק?"

"אין תגובה."

***

"שיט, מכונית עוקבת אחרינו."

"אל תהיה פרנואיד, הנה אני מאט ונותן להם לעבור." אמר אמסאלם גאה בעצמו על שהוא יודע מה זה פראנואיד.

המכונית עקפה אותם ונסעה אחרי הניידת. בתוכה הייתה בחורה רזה ובחור גבוה עם מצלמה בידו.

"הי, " אמר דוד "אנחנו בדרך לשדה התעופה. כנראה הן בורחות מהארץ."

"בוקר טוב. אפשר היה לראות כבר לפני רבע שעה שאנו בדרך לשדה התעופה. השרמוטות כנראה לא כל כך טיפשות. להבא כדאי שתשתוק. 'גם אוויל מחריש לחכם יחשב'.” הראה חיים את בקיאותו בתורה.

הם בדיוק הגיעו לראות את המפקח דופק ראשו בחלון הזכוכית הגדול הצופה אל המסלולים. העיתונאית שראו ביום קודם בקונדיטוריה יחד עם הצלם שלה עמדה מאחור עם פנקס פתוח.

טיסה לחו"ל

כאשר הגיע תורן של החברות להציג את הדרכונים, שוטרת הגבולות השתהתה דקות ארוכות מתעסקת עם המחשב, לבסוף הרימה את הטלפון שהיה צמוד לקיר הצדדי וקראה לעזרה.

המתח ניכר בעיני שתי החברות שעמדו כתף אל כתף.

עד מהרה הגיע בחור צעיר: “מה הבעיה?” הוא שאל, מושיט את יד לקבל את הדרכונים: “או, אהובה ואילנה! קונדיטוריה א.א נכון?”

החברות הנהנו מפחדות להוציא מילה.

איש הביטחון פנה לשוטרת: “אני מכיר אותן, זה בטח שוב בעיה במחשב. תני להן לעבור.”

הוא הושיט את הדרכונים חזרה לחברות: “החלטתם לצאת לחופשה, הא?”

אסי הנהנה, הפטירה "תודה רבה" בפה יבש מרוק, וסחבה את אלי אחריה מעבר לביקורת הדרכונים.

"זה היה קרוב. אני חושבת שעשיתי פיפי במכנסים.” אמרה אלי ועשתה סימן לאחים שבאו בעקבותיהן שהן נכנסות לשירותים. לא עברה חצי שעה והם ישבו במקומותיהם במחלקה הראשונה במטוס.

אלי הביטה אל חלונות בית הנתיבות המתרחק וחייכה: “אסי, תראי את האנשים המצחיקים האלו שקופצים בהתלהבות ומניפים ידיים.”

אסי התעניינה יותר בפאר שאפף אותה במחלקה הראשונה במטוס. היא התחילה לשחק בכפתורים השונים שבכורסה הנוחה: “תראי כמה הכורסה נוחה, אוופס...” הכורסה שלה החליקה למצב שכיבה.

דיילת מיהרה לעברה: “גברתי, אנחנו עומדים להמריא. אבקש להישאר במצב ישיבה עד שהשלט...” וכאן הצביעה על הכתובת המוארת מעל לכורסה, "... ייכבה.”

"או, שיט!... איך מעלים את הכורסה?”

הדיילת רכנה ולחצה על הכפתור שמעלה את הכורסה למצב ישיבה: “הנה, את מסודרת.”

לאסי היה נדמה שבקולה של הדיילת השתרבבה נימת בוז לכך שהיא לא יודעת לתפעל דבר פשוט כמו כורסה. היא כבר עמדה להגיד משהו לדיילת אך זו כבר פנתה ממנה וחזרה לפינה שלה.

אסי התפנתה להביט בשלמה שישב מולה. אין ספק שהוא גבר נאה, מיושב, בעל נימוסים ומבוסס, הניגוד לאהוד השוטר הגס חסר האמצעים היה בולט.

"אני מקוה שלא יעשו לנו בעיות בכניסה לארצות הברית.” לחשה אלי לאסי.

"למה שיעשו לנו בעיות?” החזירה אסי בלחישה, “תפסיקי להילחץ.”

באמת אסי עברה ללא בעיות את בדיקת הדרכונים של פקידי ההגירה בשדה התעופה, כאשר נחתו לאחר טיסה רבת שעות בנוחיות של המחלקה הראשונה.

כאשר היא חיכתה לאלי שעברה את הפרוצדורה הארוכה אחריה, ראתה איש ביטחון נדחק לראש התור, מבקש סליחה מהאנשים העומדים בתור. בינתיים גם אלי הצטרפה לאסי: “בואי נלך, שלמה ואהרון מחכים לנו.”

אך אסי התעכבה, מביטה בסקרנות אל מתחם פקידי ההגירה: "תראי את איש הביטחון החוצפן שדוחף את כולם, מעניין מה הוא רוצה?”

השפתיים של אלי רעדו: “אולי הוא רוצה לעכב אותנו?”

הפשפש עולה למעלה

יוכי זימן אליו מסיבת עיתונאים בה הכריז על הקמת מפלגה חדשה, מפלגת 'מיגור השחיתות'.

"ניקיון כפיים מתחיל בבית." אמר בצדקנות, "לא יהיו אצלי אנשים שדבק בהם שמץ של שחיתות. השחיתות בשלטון גורמת לכל החוליים של החברה הישראלית. לפני שאנו ניגשים לטפל בבעיות אחרות חייבים לעקר את השחיתות ממוסדות השלטון. נתחיל מלמעלה מהמנהיגים."

העיתונאים שנכחו במסיבת העיתונאים מחאו כף וקמו על רגליהם בהתלהבות.

למחרת כל העיתונים היו מלאים בסיקור המפלגה החדשה ושולחנו היה מוצף בהזמנות לראיון בטלוויזיה.

התברר שיוכי, מנהל הבנק הקשוח שפרצופו לא ידע חיוך מהו, יכול לחייך בנעימות ולדבר בקול שקט אך סמכותי, תקיף אך נעים.

סקרים שנערכו החמיאו לו ולמפלגתו החדשה. לאנשים נמאס מהפוליטיקאים המושחתים והם נהו אחרי יוכי האיש המבטיח להם פוליטיקה נקייה.

בעיות כספיות

במקומן מעבר למתחם פקידי ההגירה התבוננו השתיים אל המהומה שייצר איש הביטחון.

אסי עשתה תנועת ביטול בידה: “תפסיקי עם הלחץ הזה, לא כולם מתרכזים בנו.”

מעבר להמולה שמעו החברות קטעי וויכוח בו איש הביטחון דורש משהו מפקיד ההגירה השמן. פקיד ההגירה קם ממקומו וקרא לשוטרים שעמדו בצד. השוטרים תפסו את איש הביטחון לא בעדינות רבה, וסחבו אותו החוצה. הן הספיקו לשמוע את פקיד ההגירה צועק בכעס שהאיש החוצפן הזה ייזרק מארצות הברית. אלי סחבה את אסי בידיה בקוצר רוח: “יאללה בואי, אני עייפה ורוצה כבר להיכנס לחדר בבית מלון. דבר ראשון אמבט כמו שצריך.” שתי החברות צעדו לאורך המסדרון הארוך לקראת שני האחים. נקישות נעלי העקב הגבוהות שלהן מהדהדות במסדרון הארוך.

שבוע חלומי עבר על החברות בניו יורק. האחים לא זזו מהן. אהרון הבכור הגבוה מבין השניים, היה גבר רחב כתפיים, שתקן, לבוש תמיד בהידור מאופק חליפה גזורה היטב ועניבה שמרנית.

שלמה הצעיר היה גבר שמנמן, אנרגטי לבוש ברישול מסוגנן, נעלי מעצבים איטלקיות ושעון זהב רולקס יוקרתי מבצבץ משרוול חולצת משי צבעונית.

האחים התפנו מעבודה כדי לפנק את החברות. לאחר סיור במפעל שלהם בניו יורק הם השתדלו להנעים את זמנן. הם שינו מניה בניה את התכנית שהיו להם לקחת את החברות למופעי אופרה וקונצרטים ומוזיאונים לטובת מסעדות פאר וריקודים בדיסקוטקים עד אמצע הלילה. החברות ישנו עד מאוחר בסיוטה בבית המלון המפואר שהאחים ששכרו עבורם, טבלו בברכה הגדולה יצאו למסעות קניות מטורפים בחנויות היוקרה. כאשר אלי העירה לאסי על המחירים הגבוהים, אסי פטרה אותה ב : “ כסף נועד לבזבוזים.”

לאחר שבוע של בילויים כאלו, אלי הזכירה לאסי שעליהן לחזור כדי להמשיך ולנהל את הקונדיטוריה: “הגיע הזמן לשלם משכורות ובכלל לראות מה קורה.”

"לא כל כך מתחשק לי לחזור, נמאס לי כבר מהקונדיטוריה, הגיע הזמן שנכייף, לא?”

"אלי את לא נהנית כאן אתנו?” שאל שלמה.

"ועוד איך, הייתי יכולה להישאר לתמיד אך מה יהיה על הקונדיטוריה?”

"אתן יכולות להישאר כאן ואני אשלח אדם מהימן שינהל במקומכן את הקונדיטוריה עד שתרצו לחזור.” הציע אהרון.

"באמת תעשה את זה?” אלי תלתה באהרון עיניים מעריצות.

במקום לענות הוא הוציא את הטלפון הנייד שלו, עשה מספר שיחות ולא עברה רבע שעה ושני אנשים מעונבים הגיעו לשולחנם: “תכירו זה עמנואל שיהיה הנציג שלכן בקונדיטוריה. לעמנואל יש תואר שני במנהל עסקים וניסיון רב בניהול קונדיטוריות שלנו בכל רחבי אמריקה.”

עמנואל לחץ את ידיהן ברשמיות.

האדם השני הוציא מתיקו מספר טפסים: “לי קוראים נפתלי ואני עורך הדין של האחים כהן. הבאתי מספר מסמכים שאתן חייבות לחתום עליהן כדי שעמנואל יוכל לנהל עבורכן את הקונדיטוריה.”

אסי הודתה לאהרון וחייכה לעמנואל: “זו לא טרחה רבה לך לנסוע לישראל בהתראה קצרה כל כך ולנהל עסק שלא שלך?”

עמנואל חייך חזרה: “למעשה אני צריך להודות לכן. אני תכננתי להגיע לישראל ואפילו צחצחתי את העברית שלי לקראת הנסיעה. עכשיו אחים כהן ישלמו לי את החופשה שתכננתי.”

אהרון העיר שעל החברות לשבת עם עמנואל כדי להדריך אותו, “אך תמצאו שעמנואל לא צריך הרבה הדרכה.” הוסיף טופח לעמנואל על שכמו.

השבוע שתכננו לבלות בניו יורק הפך לחודש וחודש לשלושה חודשים. הקשר בין האחים לחברות הפך לקשר רומנטי. אסי עברה לגור בדירה המרווחת של שלמה ואלי חלקה את דירתו של אהרון.

עד שיום אחד התברר לאלי שפג תוקף כרטיס האשראי שלה, היא העלתה את הבעיה כאשר ישבו לארוחת הערב במסעדה האהובה עליהם: “עכשיו אנחנו חייבות לחזור כי סגרו לנו את האשראי.”

“האם הקונדיטוריה לא מרוויחה מספיק? הייתי תחת הרושם שבניהול עמנואל העסק מצליח.”

“כן, אני לא מבינה למה סגרו לנו את האשראי.”

באותו רגע הגיע טלפון מעמנואל שסיפר שגם קווי האשראי של הקונדיטוריה נסגרו באופן מוזר.”

אהרון הזעיק את עורך הדין נפתלי וזה לאחר ברור גילה שקווי האשראי נסגרו בצו של בית המשפט בגלל תביעה שנתנה במעמד צד אחד נגד החברות.

"ואוי, נמאס לי מהקונדיטוריה אבל חבל לי על העובדים. עכשיו לא נוכל לשלם להם משכורות.”

“עד שנברר מה קורה.” דיווח שלמה שדיבר קודם לכן עם עורך הדין, "אני מציע שנקנה מכן את הקונדיטוריה, אם אין לכן התנגדות.”

שתי החברות הנהנו בהתלהבות “באמת אתה תעשה זאת,”

“תודה לאל נגמרה תקופת הקונדיטוריה.”

“אז אתן מסכימות?” שאל שלמה.

“אני לא מסכים.” אמר אהרון ששתק עד עכשיו.

ווידוי

השלושה פנו אליו בתדהמה, אך אהרון מחייך: “אני מתנגד, ומציע במקום זאת מיזוג.”

הוא שלף טבעת אירוסין גדולה שהוא שמר לתת לאלי בהזדמנות הראשונה: “אלי תסכימי להינשא לי?”. אלי מהנהנת בהתלהבות, קופצת לזרועותיו ומנשקת אותו נשיקה ארוכה של הסכמה.

שלמה דיבר במתינות קובע את עיניו באסי: “אהרון אחי שתקן גדול, אך כאשר הוא מואיל לדבר כדאי להקשיב לו.”

אסי הרימה את גבותיה בשאלה.

שלמה לקח את ידה בשתי ידיו: "אם תסכימי נעשה חתונה כפולה.”

הפרצוף של אסי התחיל לזרוח הראש התחיל להנהן, אך פתאם היא עצרה את עצמה ונהייתה עצובה. שלמה עבר מקומו מולה והתיישב לצידה מחבק את כתפיה: "מה קרה? את לא רוצה להתחתן?”

אסי הנהנה בשתיקה והתחילה לבכות.

מבעד הדמעות היא מגמגמת: “אבל אי אפשר. אנחנו עדיין נשואות.”

עכשיו גם אלי בזרועות אהרון התחילה לבכות.
אסי הסיטה את שערה מפניה, נגבה את דמעותיה בטישו ששלמה הגיש לה והתחילה בסיפור האמת, משעינה את ראשה על כתפו של שלמה: “האמת היא שניצלנו את הכסף שנפל לידנו בשוד כדי לברוח מהבעלים שלנו.”

אהרון הרחיק את אלי הדבוקה אליו כדי להסתכל בפניה: “שוד? על מה היא מדברת?”

אלי הנהנה מנגבת את הדמעות בגב ידה: “ביום שנפגשנו ישבנו בבית קפה ופנטזנו על איך נקים קונדיטוריה. ואז החלטנו ללכת לבנק לבקש הלוואה. מנהל הבנק סירב לתת לנו הלוואה.”

"למעשה הוא זרק אותנו מהחדר שלו.” תרמה אסי מהצד השני של השולחן.

"בכל אופן.” הוסיפה אלי לספר כמעט בלחישה "בדיוק אז נכנס שודד ובאיומי אקדח אילץ אותנו לקחת את הכסף מהכספת.”

"קודם הוא רוקן את התיקים שלנו על הרצפה כדי שנמלא אותם בשטרות שהיו בכספת.” תרמה אסי. מציגה בידיה ריקון תיק דמיוני.

"בכל אופן נשמעה ירייה והשודד נפל מת.” חזרה אלי לספר.

"לא, קודם הוא הכריח אותנו לקחת גם את הכסף מהאנשים וזה מה שבלבל את השוטר בכניסה.”

"אסי תני לי לספר. קשה לי לספר גם בלי ההערות שלך.”

"בכל אופן, בקיצור יצאנו מהבנק עם תיקים מלאים בכסף.” סיימה אלי את הווידוי.

"והמשטרה לא חיפשה אתכם?” אסי משכה בכתפיה: “לא חשבנו על המשטרה אלא איך לברוח מהבעלים שלנו, הבעל האידיוט שלי כנראה שמח שנעלמתי מחייו, אך הבעל השמן של אלי מצא אותנו בבוטיק ההוא בתל אביב.”

"כן, הוא יחד עם החברים הפושעים שלו הגיעו לאיפה שחנינו כי כאשר נסענו אל המלון שלנו אלי ראיתי שני שוטרים..."

"שאחר כך התברר שהיו לקוחות שלנו ובעצם יצאנו איתם."

"...תפסיקי כבר, מה זה חשוב? בקיצור שני השוטרים אסרו אותם ומאז לא שמענו עליהם."

"זה חשוב" אמרה אסי מהורהרת "כי עכשיו שאני חושבת על זה, קבענו עם אבי ואהוד. את זוכרת הם היו צרכים לקחת אותנו לבלוי בדיוק כאשר נסענו לשדה התעופה."

שני האחים העבירו עיניהם מאחת לשניה בכל זמן הסיפור המדהים.

השתררה שתיקה, בעוד שתי החברות מסתכלות על האחים בלב רועד מהתגובה שלהם. עכשיו הם יסגירו אותנו למשטרה חשבה אסי.

שני האחים עדיין שתקו הרכינו את הראש מהדקים את הפה.

המזל הוא גלגל ענק

פתאום הם פרצו בצחוק אדיר, מנגבים את עיניים דומעות, טופחים עם הידיים על הברכיים.

"מה? מה?” שאלה אסי בתמיהה "למה אתם צוחקים.”

אלי התחילה שוב לבכות: “עכשיו בטח אתה כבר לא רוצה להתחתן עם פושעת.”

אהרון חיבק אותה חזק, עדיין מחייך: “בוודאי שאני רוצה להתחתן איתך, למעשה אני אפילו רוצה יותר להתחתן עם בחורה כל כך מוכשרת ופרועה.”

אהרון ניגב את הדמעות וחיוך הפציע על פניה של אלי.

שני האחים המשועשעים מהסיפור הפנטסטי התחילו לחקור אותן לפרטי פרטים, נדמה שאין גבול להתלהבות שלהם.

"ספרי לי שוב על הרגע שהשודד פקד עליכן להוציא את הכסף מהכספת.” אמר אהרון משחק בידו האחת עם שערה ובידו השנייה מאמץ אותה אל חזהו.

אלי לקחה לגימה הגונה מהכוס שלה שעל השולחן: “מכל הבכייה הזו נהייתי צמאה... טוב זה היה ככה, אני זוכרת את זה כמו היום, הייתי מה זה מפוחדת, כמעט יצא לי הפיפי, עמדתי שם קפואה לא יודעת מה לעשות, אבל החברה האמיצה שלי אסי, עוד צעקה על השודד למה הוא שפך את כל הדברים האישיים שלנו שהיו בתיקים.”

שלמה טפח על ראשה של אסי שישבה על הברכיים שלו: “הבחורה האמיצה שלי.”

"לא, זה היה רק אחר כך שהוא רוקן את התיקים שלנו. אז הדם עלה לי לראש איך שהשודד התנהג, הוא בכלל לא היה ג'נטלמן, צעק בגסות רוח, אפשר לחשוב מי הוא היה, סתם שודד.”

שלמה חייך: “קצת רחמים על השודד, יש לשער שהוא היה טיפה עצבני, סוף, סוף הוא היה באמצע שוד והרבה דברים יכלו להשתבש.”

"אפשר להגיד שבאמת השתבש לו השוד בגדול, הוא גמר מת לגמרי ועני בדיוק כמו שהיה כאשר נכנס לבנק.” אמרה אלי, “אבל אל תפסיקי אותי כל שנייה. את קוטעת את חוט המחשבה שלי.....אז כמו שסיפרתי אני עמדתי כמו לוט מהתנ"ך אחרי שהפכה לנציב מלח, ואסי דחפה אותי לכספת ואמרה לי שיותר טוב לעשות מה שהשודד ביקש.”

"ואז הצצתי מעבר לכתף של אלי וראיתי שהכספת מלאה בשטרות מסודרים בערמות, שאלתי את השודד איך הוא מתכוון שניקח את כל השטרות, בידיים? ורק אז הוא תפס את התיקים שלנו ורוקן אותם.” אסי לא יכלה להימנע מלהתערב הן תמיד היו קוטעות אחת את השנייה.

"טוב, אז לאחר שמלאנו את התיקים בשטרות עד שהם כמעט התפקעו, השודד הציץ לכספת כדי לראות אם לקחנו הכול, ואז הוא ראה את החבילה הלבנה, ואמר לאסי לקחת גם אותה. אסי אמרה לו שזה בטח רק הכריכים שהמנהל הקמצן הכין לארוחת צהריים. תוריד אותי התחת כבר כואב לי.” ההערה האחרונה לא הייתה שייכת כמובן לסיפור. אהרון הושיב אותה על הכיסא לידו, “אל תפסיקי ברגע המותח ביותר.”

אלי המשיכה מצביעה על אסי: “אסי הייתה חמה על המנהל שלא רצה לתת לנו הלוואה ללא בטחונות, שכמובן לא היו לנו,... בעצם אני חושבת שהיא התרגזה יותר בגלל שהיא לא הצליחה לשכנע אותו כמו שהיא מצליחה לשנע כל גבר.”

"כנראה הוא הומו מוסתר אחרת אני לא יודעת איך הוא הצליח לסרב לי.” מלמלה אסי בתסכול.

"ספרי לי משהו חדש,” אמר שלמה לאלי מחייך מאוזן לאוזן "אני לא מצליח לעמוד בפניה. גם יפה וגם נועזת ובעיקר בחורה עם כל כך הרבה מזל.”

אסי מלמלה שלא היה לה כל כך הרבה מזל עם יוסי הבעל האידיוט שלה.

"מה את אומרת? היה לך מזל גדול שיצאת מהבנק עם כל הכסף הזה שסידר את העתיד שלכן.”

"כן " אמרה אלי בנימה מהורהרת "יש לנו גם מזל גדול שפגשנו אתכם. הדוד שלי תמיד אמר שהמזל הוא כמו גלגל ענק לפעמים הוא מעלה אותנו למעלה ואז הוא ממשיך להסתובב ומוריד אותנו עד הקרקע.”

"כמה נכון,” העיר אהרון "תראו את השודד היה לו מזל גדול שהכספת הייתה בדיוק פתוחה ושהיה כל כך הרבה כסף בכספת ואז... בום. הוא נפל מהגלגל בירייה אחת.” אמר וירה באצבעו, נושף עליה כמו אקדוחן שנושף על קנה האקדח שירה.

כולם צחקו.

כאשר הצחוק נרגע אמר אהרון משלב את ידו עם ידה של אלי: "מה היה בחבילה הלבנה? תפסיקי למתוח אותנו.”

"טוב, השודד אמר שאם החבילה בכספת כנראה שהיא שווה משהוא ואסי לקחה אותה. אחר כך במלון התברר שבאמת לא היו כריכים בחבילה אלא כסף. הרבה יותר כסף מאשר בכל שאר הכספת.”

 “בסוף כמה כסף נשאר הוצאתם מהבנק?”

"הרבה יותר מהמאה אלף שאסי בקשה מהמנהל.”

"כמה יותר?”

"בערך עשרה מליון שקל.”

"מיליון שלוש מאות וחמישים אלף וארבעים ושמונה ש"ח, ובדיוק שלושה מיליון דולרים שהיו בחבילה הלבנה. אם להיות מדויקים. ספרנו את הכסף שם על המיטה במלון הנסיכה, את זוכרת?”

"אז למה כל הכסף הזה היה בחבילה נפרדת?” שאל שלמה.

אלי רק משכה בכתפיה: “אני יודעת? אולי עדיין לא פרקו אותה.”
“לי דווקא יש תיאוריה אחרת.” העיר אהרון, מביט לתקרה מגרד את גרונו. “ואם התיאוריה נכונה, אני חושב שיש לי תכנית טובה איך לסדר את העניין הקטן הזה של השוד וגם להתחתן.”

התיק ניפתח מחדש

שני השוטרים ישבו במשרד הקטן שהוקצע להם.

עברו כבר שלושה חדשים והם לא מצאו קצה חוט שיקשור אותם עם השודדות.

החורף פינה מקומו לאביב שהתחזה לקיץ בימים חמים ומזיעים.

הפניה לאינטרפול לא הניבה עדיין כל תגובה. גם שם יש ביורוקרטיה לא קטנה.

אהוד היה מדוכא ונעלב עד עמקי נשמתו מכך שהחברה שלו אילנה, שהתבררה כאסי שודדת הבנקים, ברחה עם גבר זר לארצות הברית. הוא לא ידע אם הוא נעלב יותר מכך שהעדיפה גבר זר עליו או שהשודדת שחשב לבחורה יפה וטיפשה היתלה בו. הוא כל כך היה שטוף ברחמים עצמיים שהוא נרעד כאשר חברו אבי פנה אליו לאחר שסיים שיחה טלפונית: “צא מזה, אנחנו נוסעים לשדה התעופה.”

"שדה התעופה? למה?”

"כרגע קבלתי ידיעה שהחברות השודדות שלנו בקשו להתגרש מהבעלים שלהן. לשם כך הן חייבות לבוא לארץ.”

"מתי הן יגיעו?”

"אני לא יודע. אנחנו חייבים לארוב להן באולם הטיסות הנכנסות מהיום כל יום. רק אנחנו יכולים להכיר אותן אפילו אם הן יתחפשו.”

"שנגיד למפקח?”

"בוודאי, אך אני מקווה שהשמן לא יצטרף אלינו למארב. נשבר לי מהרעיונות הקונספירציה שלו.”

יום, יום ישבו שני השוטרים לוגמים ספל קפה אחד אחרי השני ובודקים בעיניים בוחנות כל נוסע שנכנס בכל טיסה מארה"ב.

כך היה גם כאשר הוכרז שהטיסה של אסי ואלי הגיעה לישראל.

אהוד קרא בדיוק את מוסף הספורט כאשר טיסה נוספת נחתה. הוא נאנח, קיפל את העיתון והרים את עיניו לראות מאיפה הטיסה הגיעה. כאשר ראה על הצג שזו טיסה מרומא הוא חזר לעיין בעיתון.

אבי שישב לידו קם מתוך שעמום סוקר את נחילי האנשים שהסתדרו בתורים ארוכים מול עמדות שוטרי הגבול.

לפתע הוא פלט צעקה: “זה הם!” והתחיל לרוץ.

אהוד זרק את העיתון ורץ אחריו במין הרגל מותנה עוד לפני שהבין למי אבי מתכוון ב 'הם'.

חסרי נשימה הם הגיעו לעמדות שוטרי הגבול: “מה אתה רץ זו טיסה מרומא ולא מארה"ב.” אמר אהוד מתנשף מכופף וחושב שהוא צריך להיכנס שוב לכושר.

אבי שההתנשפויות שלו התחרו באלו של אהוד שתק לרגע מחכה שנשימתו תחזור לקצב הרגיל: “אני בטוח שראיתי את שתי החברות השודדות שלנו הולכות מהמטוס ישר לדלת ההיא. מלווות על ידי ארבעה גברים בחליפות.”

"אני בטוח שאתה טועה..” הוא פנה לשוטרת השמנה בעמדת בדיקת דרכונים הקרובה: “תאמרי לי בבקשה לאיפה מוליכה הדלת ההיא.” מצביע על הדלת הצדדית.

השוטרת אפילו לא הרימה את עיניה מהדרכון שעיינה בו: “אנ'לא יודעת.” והמשיכה להחתים את הדרכונים של המשפחה מרובת הילדים שעמדה לפניה.

אהוד ואבי פנו בריצה לחדר קצין הביטחון של שדה התעופה, הם הראו את תעודות השוטר שלהם וחזרו על השאלה.

"איזה דלת צדדית? יש שם כמה דלתות.”

"בא איתנו ונראה לך.”

עברה לפחות חצי שעה לפני שקצין הביטחון ראה את הדלת המדוברת: “אה, זו כניסה עוקפת דרכה מעבירים אנשים חשובים לעקוף את הביורוקרטיה. משם אפשר להגיע לחדר VIP שם מארחים את האורחים החשובים לפני שהם יוצאים משדה התעופה.

אהוד התקשה להאמין: "אתה בטוח שראית אותם? כי זה לא הגיוני ששתי השודדות החברות שלנו קיבלו טיפול של  VIP .“

אבי לא ענה רק מלמל: "אני אתן להם טיפול VIP משלי.” הוא פנה לקצין הביטחון וביקש שזה יוביל אותו לחדר  VIP.

השוטרים חקרו את האחראי על חדר  VIP .

"מי האורחים המכובדים שהגיעו עכשיו?” שאל אבי.

"אין לי רשות למסור את האינפורמציה הזו.” ענה האחראי שכנראה הושפע מסרטי הריגול והיה מוכן רק לתת את שמו ודרגתו.

אבי פרך את ידיו בייאוש לשמע התשובה הסטנדרטית הזו שהאחראי ענה על כל שאלה.

אהוד טלפן למפקח כדי שישיג להם רשות לברר את זהות האורחים ואיפה ישכנו אותם.

גם לאחר שהגיע המפקח "לעזור להם לעשות עבודת משטרה כמו שצריך.” הם לא הצליחו לברר זאת על המקום. הם היו חייבים לפנות להנהלת שדה התעופה כדי שאלו יאשרו לאחראי קפוץ השפתיים לענות. תהליך האישורים והברורים המשיך עד ליום המחרת. מתברר שהאחראי לא רק שלא רצה לענות הוא גם לא ידע שום דבר.

הם הצליחו לאתר את נהג הלימוזינה וזה הפנה אותם אל עוזר שר המסחר.

העוזר נשמע כמו אחיו התאום של האחראי על חדר VIP לא שש לנדב מידע.

רק בהתערבות מפכ"ל המשטרה הוא ניאות לדבר ואז נודע להם שאלו אורחי שר המסחר והתעשייה שנקבעה להם פגישה בשעה 1000.

המפקח שפשף את ידיו "סוף, סוף תפשתי אתכן.”

"כדאי שנארוב להם ברגע שיצאו מלשכתו של השר.” הציע אבי.

"מה פתאום. אנחנו נתפוש את השודדות מיד אחרי שנקבל את צו המאסר מהשופט. השר בוודאי לא חושד שהאורחים 'המכובדים'.“ וכאן עשה סימן מירכאות בידיו "הם השודדים.”

"התכוונת שודדות,” תיקן אותו אהוד.

המפקח הביט בו בבוז: “מה אתה חושב? הג'נטלמנים שמלווים אותן לא בעסק?”

אבי שכבר למד על שיגעון הקונספירציות של המפקח, שתק.

חוזרים לארץ

אסי ואלי התיישבו במחלקה הראשונה במטוס אל על בדרך לישראל כבקיאות ורגילות.

אסי שפתחה חיבה לקוקטיילים, הזמינה מהדיילת שני גביעי קוקטייל והצביעה על אלי: "בשבילי, ובשביל החברה שלי שיושבת כאן עצובה במושב מולי.”

אלי באמת הייתה במצב רוח מהורהר עד עצוב. היא נזכרה בדוד בעלה השמן וזיכרון זה תמיד העציב אותה.

אלי סירבה בהינף יד לדיילת והמשיכה לשבת ליד אהרון, בוהה באוויר וחושבת על הפגישה הבלתי נמנעת עם דוד.

אהרון ניסה להוציא אותה ממצב הרוח הזה: “יקירתי, אם את מודאגת מכך שיתפשו אתכן בכניסה לישראל? תהיי בטוחה שכבר סידרתי את העניינים.”

אסי שאלה משועשעת: “באמת? איך סידרת את העניינים?”

אהרון הנמיך את קולו: “בתור איש עסקים למדתי לשמן את הצירים של דלתות שהיו סגורות בפני. כך ששום דלת לא נתקעה ויכולנו להיכנס בשקט לכל מקום.”

"אז 'שימנת צירים' בשדה התעופה בישראל?” שאלה אלי מופתעת מצד זה של בעלה לעתיד שלא הכירה.

"מה אתם מדברים על שימון צירים? איזה צירים על הראש שלכם?” אסי לא הבינה.

שלמה דחק במרפקו את אסי בשעשוע ועשה בידו את הסימן הידוע לכסף.

"אה! לצירים כאלו התכוונת.”

אהרון משך בכתפיו: “למה חשבתן שסידרתי לכן דרכונים אמריקאים?” ניזכר לתת הוראה חשובה: "כשנגיע לשדה התעופה תראו רק את הדרכונים האמריקאים שלכן ותקפידו לפנות אחת לשנייה בשמות האמריקאים שלכן, או קי?”

אלי פנתה לאסי בחיוך מריר: "אין בעיות, את מוכנה לתת לי בכל זאת את הקוקטייל, אליס?”

אסי נכנסה לתפקיד: “בוודאי איימי יקירתי, אני שמחה שהתעודדת.”

"איך באמת סידרת לנו אזרחות אמריקאית? אמרו לי שהם מה זה, קשוחים?”

שלמה משך בכתפיו: “לאהרון יש את השיטות שלו.”

אבל אלי עדיין לא התעודדה. עדיין דמותו של דוד אוכל כמו חזיר טורדת את מנוחתה. למה היא נזכרה עכשיו בדוד, אחרי שהצליחה לא לחשוב עליו יותר משנה?

אהרון ניסה לברר מה מעציב אותה: “את מודאגת מהתיק שיש לכן במשטרה?”

אסי אמרה שאם יש להן שמות חדשים בדרכון חדש אז מה הבעיה הן בכלל בחורות חדשות.

"נכון.” אמר אהרון "אבל גם אם יעלו עליכן, אני לא חושב שיעשו משהו לעולים חדשים עשירים שרוצים להעביר את המפעל שלהם לישראל.”

אסי ואלי פתחו עיניים: “אתה רוצה לחיות בישראל?” אמרו שתיהן כמעט בתאום.

"למה לא.” ענה שלמה במקומו "התאהבנו בישראל עוד לפני שהתאהבנו בכן.”

 "מה שעדיין יכול להיות בעיה הוא הגט שאתן חייבות לקבל.”

"הו את הבעיה הזו תשאיר לי.” פטרה אותו אסי עושה תנועת ביטול בידה.

"כן? איך את מתכוננת לבצע זאת?”

"אל תדאג אני אשכנע את הרב הראשי והוא ייתן את ההוראות המתאימות לרבנים מתחתיו.”

"תמיד היא הולכת אל המנהל הראשי.” הסבירה אלי את חברתה בחיוך.

"מעניין מאד האם הוא בן משפחה שלך?”

"מי?”

"הרב הראשי.”

"מה פתאום? נראה לך שאני ממשפחה דתית?”

"אני יודע? קודם גם לא נראה לי שאתן מסוגלות לשדוד בנק. מי יודע איזה דברים אנחנו עדיין לא יודעים.”

"אז תדע לך שלא. לא היה לי אפילו חצי דתי במשפחה.”

"אז איך תשכנעי את הרב?”

אסי משכה בכתפיה ואלי ענתה במקומה: “יש לה כוח שכנוע.”

"אז אולי את משתמשת 'בשימון צירים'.”

אסי צחקה: “לא ולא.”

אלי דחפה את אהרון במרפקה: “עזוב, לאסי יש את השיטות שלה לשכנע.”

"מעניין אותי מה המקור של כוח השכנוע שיש לחברה שלך,” הוא פנה לאסי: "האם את מכירה את הרב?”

"לא, מה פתאום שהיא תכיר את הרב הראשי? תירגע, ורד ממנה.” ענתה אלי שוב במקומה.

אהרון לא ויתר, אנשי עסקים לעולם אינם מותרים: "אז מה הוא בשבילך?”

אסי משכה בכתפיה: “הוא גבר.”

בשדה התעופה

נוסעי המחלקה הראשונה הוסעו ראשונים מהמטוס. כאשר אסי אלי אהרון ושלמה הגיעו לעמדת בדיקת דרכונים, ניגשו אליהם שני גברים בחליפות שמרניות ועניבות זהות, כחולות עם פסים לבנים.

אלי רעדה והידקה את ידה האוחזת בזרועו של אהרון בחוזקה: “מותק תירגעי, את עוצרת לי את הדם.”

"מי אלו?” לחשה באזנו.

"מיד נברר.” ענה בשלווה, בוטח בכוחו לצאת מכל מצב.

אלי העיפה מבט אל אסי וזו פניה חיוורים מפחד עצמה את עיניה.

המבוגר בין השניים הושיט ידו, לחץ את ידו של שלמה שהלך מעט לפניהם, ומלמל משהו שאלי לא קלטה.

היא רק ראתה בבהלה ששלמה נותן לו את הדרכונים שלהם. המבוגר מסר את הדרכונים לצעיר וסימן להם לבוא אחריו.

הם הלכו דרך פרוזדורים מפותלים שאלי לא שיערה שהם קיימים שם. לאחר כמה דקות של הליכה נכנסו לחדר גדול.

אסי לחשה לאלי שהיא חושבת שראתה את שני השוטרים רצים לכיוון עמדות בדיקת הדרכונים. “תפסיקי לדמיין ולהפחיד אותי, אין מצב שהם ידעו שאנחנו על הטיסה הזו.”

האיש בחליפה הציג עצמו כעוזר מיוחד של שר המסחר והתעשייה, שבא במיוחד להקל על הכניסה של האורחים המיוחדים של השר, לארץ.

החליפה פנתה אליהם בנאום קצר בקול רשמי: "ברוך בואכם לישראל. בשם כבוד שר המסחר והתעשייה אני אעשה הכול כדי להנעים את שהותכם בארץ כאורחים רשמיים של השר. העמית שלי ידאג כבר לכל הפרוצדורות הרשמיות. אתם מוזמנים לארוחה קלה כאן באולם VIP  ואחר כך נסיע אתכם למלון. למחר נקבעה לכם פגישה עם השר.”

אסי לחשה לשלמה שאלי חושבת שראתה את השוטרים רצים לכיוון עמדות בדיקת הדרכונים "כדאי שנוותר על הארוחה כאן וניסע ישר למלון.” הציעה.

הטלפון צלצל. החליפה הרים את הטלפון הקשיב רגע ואחר כיסה את הפיה: “יש כאן מישהיא בשם אילנה או אהובה?”

אסי שמה יד לפה לרמוז לכולם לא להגיב.

"אין כאן בחורות בשם הזה. כן מה אתה אומר?” שוב הוא הקשיב

יש כאן משהיא בשם אסי או אלי?” שוב לא הייתה תגובה.

הוא אמר לשפופרת "אין כאן מישהו בשמות האלו. ... לא, עניתי לך כבר פעמיים, אני לא רוצה לשמוע תיאור של הבחורות האלו, אני אדם עסוק. שלום לך.” וטרק את הטלפון.

החליפה הוביל אותם אל מחוץ לשדה התעופה וכעבור שעה נוספת, שיכן אותם במלון יוקרתי בירושלים.

"אויש, מזל שהוצאת לנו דרכונים אמריקאים עם שמות אחרים.” אמרה אסי.

"תמיד צריך לחשוב על הכול מראש.” אמר אהרון "ועכשיו אתן תנוחו. לי יש עוד כמה סידורים לעשות. "

הקוסם שולף שפנים מהכובע

בשעה תשע הגיע החליפה ועוזרו והסיעו את הארבעה בלימוזינה מפוארת לפגישה עם השר.

אלי הביטה אל השמים הכחולים ללא שום ענן שבחוץ, ובליבה עלה הגעגוע לחזור לארץ.

במשרדו של השר קבלו אותם בכבוד מלכים. השר עצמו יצא אליהם החליף ברכות עם האחים כהן, אך החוויר כאשר ראה את אסי ואלי שהתלוו אליהם. אהרון הניח את ידו על כתפיו של השר במחווה של חבר ילדות ולחש לו שעוד מעט הוא יבהיר את כל העניין: “תאמין לי, אתה לא תצטער .”

כולם התיישבו והתבצע טקס הפתיחה האופיינית לכל ישיבה כאשר המזכירה רושמת את ההזמנות של כל אחד מהנוכחים והמתמחה הצעירה מגישה את התקרובת.

אלי זזה בעצבנות בכורסאות הנוחות במשרדו של השר. התברר לאלי שהשר אינו אלא מנהל הבנק שנשדד.

גם השר הביט בהם במבוכה, לא יודע להחליט מה לעשות. רק אהרון נראה שלו. הוא הוציא מכיסו מכתב והעביר לשר. השר עיין במכתב, חייך קיפל אותו בהקפדה ושם אותו בארנקו.

אסי הרימה גבה אך לא שאלה דבר. אלי רצתה להגיד משהו אך אהרון רמז לה לשבת בשקט. היא הביטה באהרון בגאווה על ההתנהלות הבוטחת שלו והנהנה.

"תחילה" אמר אהרון בקול שקט "נגמור את העניין שלשמו הזמנת אותנו, אך ברשותך אני אוסיף כמה נושאים נוספים שלכולם, אני בטוח, לא תהיה לך שום התנגדות.”

השר רק הנהן ונתן לאהרון להוביל את ההצגה.

"אנו מעוניינים להקים סניף של מפעל העוגות שלנו בכל מקום בו תבחר להקים אותו בישראל. הארוסות היפות שלנו, מיועדות להיות המנהלות בפועל של הסניף הישראלי. אנו כמובן מעוניינים 'לעשות עלייה'. הסניף הישראלי יהיה הסניף הראשי של המפעלים שלנו.”

השר הנהן "כמובן, נשמח לקבל כל יהודי יקר כמוך וכמו אחיך, ולעזור לכם להקים את המפעל.”

אהרון הרים ידו במחווה של תודה: “עם זאת יש כמה עניינים שעלינו לסדר תחילה. ברשותך אקרא למי שמחכה לנו בחדר ההמתנה.”

השר ליטף את קרחתו משתאה לדעת מי מחכה שם בחדר ההמתנה, אך בלי להעיר הוא רכן על מאינטרקום וביקש את המזכירה להכניס את האורח שמחכה.

להפתעת כולם חוץ מאהרון, נכנס יהודי דתי זקן ומכופף בצעדים קטנים. פניו עטורי זקן ושתי פאות ארוכות משתלשלות לו לצדי ראשו. כיפה שחורה גדולה על ראשו והוא מחזיק ביד אחת קלסר קטן ובשנייה את מגבעת לבד שחורה.

"שלום עליכם יהודים יקרים.” ברך בקול רועד.

אהרון מיהר לקום ולהוביל את האורח לשבת בינו לבין שלמה: “זהו רב אברהם קורצלויד שכבד אותנו בטובו לבוא.” הציג אותו אהרון בפני הנוכחים המשתאים. רב? למה הוא מביא רב? חשב השר. אלי הביטה באהרון בעניים נוצצות, 'איזה שפן יוציא הקוסם הזה עכשיו מהכובע?' בירכתי מוחה התחילה להתהוות התשובה.

"איפה הבעלים?” דרש הרב הזקן מאהרון.

"מיד, כבוד הרב.” הוא פתח את הדלת וקרא: “דוד, יוסי תבואו בבקשה לכאן.”

"הוי לא!” קראו אסי ואלי ביחד "למה הבאת את הבעלים?”

הרב שבינתיים פתח ספר תהילים וקרא בו בשקט שפתיו נעות, עכשיו סגר את הספר ואמר בקול ניגון: “בשביל חתונה חייבים לשחרר תחילה את האישה.”

אלי הביטה באהרון כבקוסם השולף שפנים מהכובע, 'השפן הזה של גירושין במשרד השר מוצא חן בעיני' החליטה. 'בעצם זה השפן השני ששלף מהכובע הראשון היה המכתב שהצליח להעלות לשמח מאד את השר לפי הבעתו הזחוחה. הבעלים שלנו כנראה קבלו משהו מראש, כי הם לא התנגדו לגירושין. הוא הספיק לעשות הרבה 'סידורים' כאשר יצא מהמלון אמש'.

טקס הגירושין היה קצר. הרב מלמל תפילה במהירות כזו שאפשר היה להבין רק את ה 'אמן' בסופה. פנה לכל גבר בתורו "האם אתה מסכים להיפרד מאשתך?” להפתעת החברות הבעלים ענו ב 'כן' חלש. הרב פנה לחברות והצהיר שהן גרושות ופנויות להתחתן עם בחירי ליבן. במעמד השר ועוזרו כעדים נחתם הגט ונמסר לאלי ואסי.

אלי קפצה בשמחה על אהרון ונשקה אותו. למורת רוחו של הרב: “עוד לא, 'נשומה' הנשיקות באות רק אחרי החתונה.”

"חתונה?”  הראש של אלי היה סחרחר. 'מה אהרון מתכנן שפן נוסף?'

"מעניין אותי למה אתה היית צריך לעשות את הטקס הזה דווקא במשרד שלי?” שאל השר במורת רוח.

"סבלנות, אדוני השר. יש לי סיבה טובה.”

הוא פנה אל הרב " כבוד הרב עכשיו יהיה זמן טוב.”

השר שהרגיש מחוץ לעניינים שאל: “זמן טוב למה?”

"לחתונה כמובן.” ענה הרב

אהרון הוציא מהמזוודה שלו מתקן אלומיניום מתקפל, פרש אותו בעזרת שלמה אחיו והקים חופה.

פתאום נשמעו צעקות מחדר ההמתנה.

עוזר השר קם ויצא לברר מה הבעיה. המפקח ושני שוטריו עמדו מול שולחן המזכירות, המזכירות הצעירות שישבו שם מביטות עליהם במורת רוח. הסמל שהגיע מאוחר יותר והתיישב על הכסא בפינה. המפקח דרש בקולי קולות להיכנס לחדרו של השר. כאשר הדלת נפתחה והוא ראה את אסי ואלי עומדות הוא ניסה להתפרץ לדלת הפתוחה. שתי החברות נרתעו למראה ההיפופוטם השמן לבוש מדים שניסה לטרוף אותן, אך עוזר השר עמד לפניהם ומנע מהשוטרים לגשת אליהן. המפקח רעם: “יש לי צו מאסר נגד השודדות.”

העוזר ביקש ממנו להנמיך את קולו ודרש לראות את צו המאסר: “יש לך בוודאי טעות, אלו אורחים מכובדים של השר שבאו להשקיע בישראל ואתה עלול לגרום לכך שהם ימנעו מההשקעה.”

המפקח עמד על דעתו שזכותו לאסור את שתי הבחורות באשמת שוד בנק ואת שני הגברים באשמת סיוע לשוד.

השר בכבודו ובעצמו קם לראות מה המהומה. הוא הזמין את כולם פנימה לחדרו כדי לברר את אי ההבנה.

השר התיישב בכורסה שלו וכל האחרים על הכיסאות שמסביב.

אהרון פתח במחאות באנגלית טוען שלא קיבל יחס כזה בשום ארץ בה עמד להשקיע. ודרש להרחיק את השוטרים.

השר הביט בשתי הבחורות מתלבט. הוא הכיר אותן כשודדות שסוף סוף אפשר לאסור אותן ולהחזיר את כספי השוד. מצד שני המכתב שאהרון נתן לו ונח עכשיו בבטחה בעומק ארנקו ענה על הצורך הדחוף ביותר שלו. במכתב עדות חותכת לכך שבכספת של הבנק שכבה לה חבילה לבנה ללא ידיעתו שהכילה כספי השוחד. שילכו לעזאזל ראשי הבנק עם הכסף שלהם חשב. הוא החליט בלבו לחכות ולראות איך יתגלגלו הדברים.

"האם אתם יודעים מי שתי הגברות שאתכם?” שאל המפקח באנגלית צולעת, מתברך בלבו בתחכום שיביא את שני הגברים האלו להודות בשותפות לשוד.

"בוודאי,” ענה אהרון " אלו שתי הארוסות שלנו. בוודאי יש כאן אי הבנה.”

המפקח רצה לומר לו שהוא מיתמם אך שתק כי לא מצא את המילה המתאימה באנגלית.

הרב שלא הבין את מה שקורה שאל אם אלו אורחים שבאו לחתונה.

הייתה שתיקה המומה שאחריה פרצו כולם בצחוק חוץ מהשוטרים. המפקח הסביר לרב ברצינות ש 'הכלות' הן פושעות ששדדו כסף מהבנק ושהוא יכניס אותן לבית הסוהר במקום לחופה וקידושין.

אהרון רמז לאסי: "עכשיו זה זמן טוב."

אסי הביטה במפקח במבט לגברים חלשים מספר 2, והתקדמה אל השר: "אדוני השר נכון שאתה היית מנהל הבנק שנשדד, מיד לאחר שנתת לנו הלוואה גדולה להקמת הקונדיטוריה שלנו?”

השר האדים במבוכה, אך אסי לא נתנה לו זמן להגיב: “טוב שנפגשנו כאן זה חוסך לנו את הריצה לסניף הבנק ההוא כדי להחזיר את ההלוואה עם הריבית המקובלת.” בזאת הוציאה פנקס שיקים ורשמה סכום מתאים והגישה אותו לשר ההמום.

"הנה החזר ההלוואה. עכשיו הורדנו את העניין מסדר היום ואפשר להמשיך.”

אלי ספרה בראשה 'אהרון הוציא שפן שלישי, לא בעצם רביעי מהכובע. מעניין כמה שפנים יש לו שם?'

"אני עומד על כך שצריך לאסור את השודדות.” אמר המפקח בקול מתריס.

כולם שתקו במבוכה.

"לאסור אותן על מה?” נשמע קולו השקט של הסמל בתוך הדממה.

"מה פרוש על מה? אתה יודע שהן שודדות. סמל מוטב שתשתוק. אתה לא הוכחת את עצמך בתיק הזה!”

הסמל קם ממקומו על הכסא בפינת החדר: "אין לך עילה לאסור אותן אחרי שהן החזירו את ההלוואה בצרוף ריבית כמקובל.”

"כל עוד אתה תחת פיקודי אתה תעשה מה שאני אומר לך, ועכשיו אני אומר לך לשתוק.” המפקח האדים מכעס.

הסמל לא התרגש: “אתמול יצאתי לפנסיה, כך שאני כבר לא תחת פיקודך.”

"אז מה אתה עושה כאן? צא מיד!”

"מר כהן כאן הוא הלקוח שלי, והוא ביקש שאבוא ואבהיר את הדברים.”

"אז תבהיר את הדברים לשר ותסביר לו שאלו כאן לא קבלו שום הלוואה. הן שדדו את הבנק יחד עם השותפים שלהן מאמריקה.” הצביע על הארבעה.

"אולי תוסיף את גנב המכונית מאום אל פחם, שכחת שגם אותו האשמת בלי הוכחות כחבר בכנופית השודדים?” העיר הסמל בשקט.

"אז טעיתי בקשר לגנב הרכב, אבל אתה ראית שהן שדדו את הבנק וברחו.”

"לא ראיתי שום דבר כזה. יש רק עדויות שהן יצאו מחדר המנהל עם הכסף לאחר שהשודד נהרג. ברור שהן לא שודדות. עכשיו הוכח שהן קבלו הלוואה והחזירו אותה, אז איפה השוד? ”

השר שהביט מאחד לשני במורת רוח כל חילופי הדברים האלו דפק על השולחן: “מספיק עם ההתנצחויות!” פנה למפקח: "כמו שהסמל אמר, אין לך שום עילה לאסור את האורחות הנכבדות שלי. הן לקחו הלוואה והחזירו אותה. אני מבקש ממך לצאת יחד עם העוזרים שלך.”

אהוד קם ואמר שגם אם אין הוכחה לכך שהן בצעו שוד, יש הוכחות ש 'החברות הנכבדות' האלו זייפו דרכון ונכנסו לארץ במרמה, אחרת הן היו נעצרות בשדה התעופה.

על כך ענה אהרון שהארוסות שלהם נכנסו עם הדרכונים האמריקאים החוקיים. והוסיף באנגלית אמריקאית בטון שהצביע על רוגז מה אם כי עדיין מנומס: "הארוסות שלנו הן אזרחיות אמריקאיות. אין כאן שום זיוף. בכלל אם יש בעיה פרוצדוראלית כדאי שתעלה אותה בצינורות המקובלים בשגרירות ארה”ב.”

המפקח קם אדום כולו מכעס ויצא ממלמל: "אני אדאג להכניס את כולכם לכלא.” השוטרים הנבוכים, שכבר לא ידעו מה לחשוב יצאו אחריו.

אהרון ושלמה גמרו להציב את החופה. השר מחייך טפח לאהרון על שכמו: “ אתה נוכל לא קטן. עכשיו אני מבין שהיית צריך את ההגנה שלי כאן כדי שהשוטרים לא יאסרו את הבחורות היפות האלו לפני שאתם מתחתנים.” הוא אפילו יצא מהחדר והזמין את המזכירות לבוא ולהשתתף בחתונה, ובמחשבה שנייה הוא ביקש להביא גם כיבוד.

הרב חיתן את שני הזוגות וכולם הרימו כוסית.

אסי לא התאפקה היא נקשה בכוסית השר ואמרה: “אתה רואה?"

" לא חייבים בטחונות כדי לקבל הלוואה.”

-סוף-