פגישת חברים

 

הייתה זו שעת ערב ועילי פקפק אם ימצא את החברים שלו בשעה מאוחרת כל כך.

גברת ויינשקופ הספרנית כיבתה את כל האורות מחוץ לנורה בודדת שהפיצה אור צהוב חיוור שנלחם באומץ, אך בלי הצלחה מרובה בחושך היורד. חיסכון בחשמל.

גברת ויינשקופ היא הספרנית. אישה חיוורת דקת גזרה עם משקפיים גדולות המכסות חצי פנים. היא ישבה כהרגלה מאחורי השולחן בכניסה, מוסתרת מאחורי ערמות ספרים.

היא לקחה כל ספר בתורו מהערמה השמאלית, רשמה משהו בתוכו, סגרה את הכריכה בעדינות והעבירה אותו לערמה הימנית. בלי להפסיק את עבודתה, היא הגניבה מבט מעל למסגרת המשקפיים אל עילי: “שלום עילי לא ראיתי אותך כבר הרבה זמן. איפה טיילת?”

עילי פטר אותה במלמול: "פה ושם...” ומיד שאל: "האם ראית את משה או תמר?”

“כן, שני החברים שלך נמצאים שם בקצה החדר החשוך. הם באמת שואלים עליך כל יום. למה לא סיפרת להם שאתה מטייל?” נראה שמשעמם לגברת ויינשקופ הספרנית והיא הייתה שמחה לדבר עם מישהו, אך עילי השתוקק לפגוש את חבריו. הוא לא ענה, ומיהר לירכתי האולם הגדול של הספריה.

השמחה הייתה גדולה, משה טפח על שכמו ותמר חיבקה אותו ואפילו נשקה לו על הלחי.

עילי סיפר להם את כל מה שקרה, והעלה שוב את רעיון חבורת העורבלידים.

“כן? ואיך אתה חושב שנתקשר עם עורבים?” שאל משה בלעג מר, מוריד תוך כך את משקפיו ומתחיל לצחצח אותם.

עילי הביט אל עיניו השחורות של משה שעכשיו נראו ערומות, וחשב שהשהות הארוכה שלו בין עורבים גרמה לכך שהוא לא מכיר את משה טוב כמו שחשב. הוא התעלם מנימת הלעג וענה ברצינות: “אני עדיין יודע לדבר בשפת העורבים - עורבית כך שאני יכול לתרגם.”

תמר דווקא התלהבה: “נהדר! נהיה כמו 'חסמבה' - "חבורת סוד מוחלט בהחלט”. מי יהיו העורבים בחבורה?” שאלה עיניה מבריקות בהתרגשות.

טוב, חשב עילי, לפחות זו תמר שאני הכרתי, ופנה אליה: “תמרקרע האחות המאמצת שלי...”

תמר הרימה את גבותיה בתמיהה, ועילי מיהר לענות על השאלה שלא שאלה: "כן, קראתי לה על שמך כי גם היא חברה טובה...” עכשיו פנה לשניהם ממשיך: "ועורקרע..."

"לכולם אתה קורא משהו ...קרע בגלל שהם קוראים כל הזמן קרע קרע?” משה עדיין המשיך בנימה הלעגנית שלו, גומר להבריק את משקפיו ומרכיב אותן על אפו.

עילי מתעלם ענה ברצינות: “לא, התוספת קרע ניתנת לעורב בוגר כמו שקוראים לאדם מבוגר מר, או כמו שביפן מוסיפים את המילה סן לשם. לעורבים אין שפתיים לכן אין הם יכולים לבטא אותיות מסוימות והכי קל להם לבטא אותיות גרוניות. את השם שלי הם מבטאים 'עיליקרע .” הוא פנה לתמר: “ תמרקרע תהיה הקשר שלנו עם הלהקה של העורב הגדול.“

“זה העורב המכשף?” שאלה תמר בסקרנות.

“בטח." ענה לה משה במקום עילי, עדיין באותה נימה של לעג מר: "את לא הקשבת לסיפור?” עילי הרגיש במתח בין שני החברים הטובים שלו. מה עובר על משה?

משה המשיך באותו קו שסיגל לעצמו: "אותי מעניין למה אורקרה לא יהיה המקשר?”

עילי נחוש לא להיגרר, ענה : “קודם כל זה עורקרא ולא אורקרה... עורקרע, כפי שכבר סיפרתי לכם סולק מהלהקה, וחוץ מזה תמרקרע היא השוליה של העורב הגדול, שזה כמו להיות סגנית. בעצם המעמד הגבוה ב.... ”

עילי הפסיק באמצע המשפט: “ 'שייקח אותי הנשר', זה עורקרע?”

עורקרע נכנס בטיסה, לחרדתה של גברת ויינשקופ הספרנית, ונעמד מתנדנד על השולחן שלהם.

“מסכן, הוא כולו פצוע.” קראה תמר.

“העורבים השחורים בעקבותיי...” פלט עורקרע במהירות בעורבית, והתיישב בתשישות על השולחן.

“מהר! תפסו ספרים כדי להניס את הלהקה השחורה שמנסה להרוג את עורקרע.” צעק עילי תוך כדי תפיסת 'כל אגדות ישראל' הספר הכי גדול שראה בסביבה.

גברת ויינשקופ הספרנית תפסה מטאטא ובאה בריצה מהירה. מזל שנעלה את נעלי הספורט שלה היום. עילי מעולם לא ניחש שגברת ויינשקופ, הספרנית השברירית, נועלת נעלי ספורט מתחת לשלחן הנצחי שהסתיר את רגליה, ושהיא מסוגלת לריצה מהירה כזו: “ואוו את ממש ספורטאית...” התחיל להגיד. אך כאשר ראה שהיא הרימה את המטאטא כדי להניס את עורקרע שישב בלי כוח על השולחן מהספריה,

עצר אותה: “לא, גברת ויינשקופ, זה העורב המאולף שלנו. הוא בורח מהלהקה השחורה. אנחנו חייבים להבריח את הלהקה השחורה כדי שלא תהרוג אותו.”

גברת ויינשקופ עצרה את תנופת המטאטא ושאלה בצורה עניינית: “איפה הם?”

אך כאשר ראתה שכל הילדים חושקים שפתיים, מחזיקים בידם ספרים בהיכון, ועומדים מסביב לעורקרע עם הפנים לדלת. היא העבירה את מבטה לדלת, מרימה גם היא את המטאטא שלה מוכנה להכות כל עורב פולש.

אכן לא עברו אלא כמה שניות לפני שלהקה של עורבים שחורים פרצה לתוך הספריה בצרחות מלחמה איומות.

התחולל קרב, כאשר הילדים וגברת ויינשקופ הספרנית מנסים להבריח את העורבים, אך כל פעם שהם מצליחים להבריח עורב אחד בא אחר במקומו.

עילי הכניס את עורקרע הפצוע מתחת לחולצתו: “צריך לברוח מכאן ולהזעיק עזרה!” צעק מעל לקולות הצווחניים של העורבים התוקפים.

“בואו אחרי, אני יודעת לאיפה לברוח - למקלט!” קראה גברת ויינשקופ הספרנית, נותנת מכת מוות לעורב שחור שפרפר על הרצפה. היא הסתובבה ורצה לקיר האחורי של הספריה, שם מאחרי וילון פתחה דלת שלא ידעו על קיומה עד עכשיו, למרות שהיו כל כך הרבה פעמים בספריה.

“מהרו, כנסו פנימה." זרזה אותם. הילדים נסוגו למקלט תוך כדי לחימה. עילי היה האחרון שסגר את הדלת, אך עורב אחד הצליח להיכנס. גברת ויינשקופ הספרנית שהוכיחה עצמה כלוחמת אמתית, הכתה בעורב השחור שנפל על הרצפה. היא שמה את מברשת המטאטא על העורב מצמידה אותו לרצפה. “אולי תרצו לאלף גם את העורב הזה.”

“לא אין לנו צורך בסוג הזה של עורבים.” אמר עילי.

לקח את העורב המעולף וזרק אותו דרך החלון הקטן החוצה, סוגר את הסורגים של החלון ומתיישב בקוצר נשימה על הרצפה.

גברת ויינשקופ הספרנית הלכה בצעד החלטי לעבר מכשיר הטלפון השחור שעמד בפינה על כיסא קטן, חייגה והזמינה את מכבי האש לגרש את העורבים שפלשו לספריה.

“תודה.” אמר עילי עדיין ישוב על הרצפה, מוציא בזהירות את עורקרע מחולצתו.

שני החברים שלו הודו גם הם לספרנית. מרחוק נשמעה הסירנה של מכונית מכבי האש.

תמר כרעה ליד עילי, מסתכלת על הפצעים של עורקרע שהתאושש מעט והצליח לעמוד על רגליו. עכשיו משה חייך. רעיון העורבלידים התחיל למצוא חן בעיניו לאחר שראה שיש כאן מלחמה אמתית.

“האם אפשר לשמור את העורב המאולף שלנו כאן?” שאל עילי בתקוה, סוקר במבטו את המקלט.

“בתנאי שתנקו ותשמרו את המקלט נקי.” הסכימה גברת ויינשקופ הספרנית, שמרגע לרגע מצאה יותר חן בעיני עילי.

חצי שעה מאוחר יותר, כאשר מכבי האש גרשו את העורבים, וגברת ויינשקופ הספרנית חזרה למקומה, נאנח עילי אנחת רווחה, מודיע בחגיגיות: “טוב עכשיו יש לנו גם מפקדה לעורבלידים.”

עורקרע צייץ חלושות: “לא הייתם צריכים להגן עלי ולהסתבך עם הלהקה השחורה, בין כה וכה הם יתפסו ויהרגו אותי.”

עילי תרגם את דבריו ומשה סקרן פנה לעילי: “תשאל 'אותו למה שיהרגו אותו?'”

“כי אין לי להקה שתגן עלי. הלהקה השחורה ובעיקר קרערע מרוגזים על שבגדתי בהם.” ענה עורקרע חלושות, לא מבין למה זה לא ברור לכל אחד.

“יש לך להקה.” ציין עילי עוד לפני שתרגם את התשובה.

“שכחת שסלקו אותי מהלהקה?” עורקרע הרכין את ראשו בעצב.

“לא. הלהקה שלך זה אנחנו – להקת העורבלידים.”

שביב של תקוה ניצת בעיני עורקרע.

“בינתיים אתה תישאר כאן ואנחנו נדאג לך.” הוסיף עילי ומיד תרגם את חילופי המילים וזכה להנהוני הסכמה מחבריו.

תמר העבירה את מבטה על המקלט המוזנח: “נצטרך לנקות ולארגן את המקום. אני אביא מהבית כמה דברים.” היא יצאה מקפידה לסגור את הדלת אחריה.

משה שוטט בינתיים, מחטט בערמת חפצים שהיו זרוקים בפינה.

“מה אתה עושה? תחכה עד שתמר תביא כלי ניקוי. אחר כך נזרוק את כל הלכלוך הזה.”

משה רכון על הערמה מלמל: “ זה לא רק לכלוך, יש כאן דברים שווים.”

עכשיו עילי התעניין : "איזה דברים?”

“כמו המחשב הישן הזה, למשל.”

“אם הוא זרוק סימן שהוא מקולקל.”

“אני אבדוק אם אפשר לתקן אותו.”

“טוב בינתיים אני אלך הביתה להודיע שהגעתי, אם כי עדיין אני לא יודע איך אתרץ את ההעלמות שלי.”

“תגיד שהיית איתי בכפר עם הדודים שלי. אני חזרתי רק אתמול.”

“רעיון טוב.” ועילי יצא עדיין חושש ממארב של הלהקה השחורה.

השמים היו נקיים. מי יודע איך קרערע חושב? בכל אופן עילי שמח שהלהקה השחורה לא הציבה מארב.

הדרך אל ביתו נראתה לו ארוכה מאד לאחר שהתרגל לגמוע דרכים ארוכות ממנה במעוף מהיר, הוא הגיע מזיע, כמו שלא הזיע בכל הזמן שהיה עורב. כאשר פתח את הדלת חשב שההורים המאמצים שלו ישמחו לראות אותו בריא ושלם.

כמה שהוא טעה.

המשך                                                                                  הקודם