פאטמה

לפתע הרגשתי משב רוח רענן. פתחתי את עיני, הדלת הייתה פתוחה, בחורה עמדה מעלי מסתכלת בי מתעלמת מהמהומה מסביב. בוריס צעק בדחיפות: “פטמה תגידי להם לקחת את צביקה למכונית.” פטמה התיזה משפט שלא קלטתי, בחור גדל מידות נשא אותי החוצה, בעוד אחר מגונן עלי מזעם ההמון. הגברתן ובוריס הכניסו אותי למכונית שדלתה האחורית הייתה פתוחה. בוריס טרק את הדלת והנהג האיץ בחריקת צמיגים את המכונית מדביק אותנו למשענת ומעלה ענני אבק מאחוריו. במושב הנהג ישב צעיר שכל מה שראיתי ממנו היו תלתלים שחורים גולשים מעל לכתפיים צרות, לידו ישב הגברתן רחב הכתפיים שחילץ אותי מההמון הזועם. העפתי מבט מבעד לחלון האחורי וראיתי את ההמון הנדהם מניף ידיים ושמעתי את הצעקות 'אללה אכבר' הולכות ונמוגות ברעש המכונית.

ראשי כאב בטרוף. ניסיתי להתלוצץ מתעלם מהכאב: "פתגם סיני עתיק אומר 'גם אם אתה נסחף בנהר סוער, יכול מלאך לשלוף אותך אל הגדה היבשה' “

"אתה בטוח שפתגם סיני מדבר על מלאכים?” רטן בוריס מבריש את מכנסיו עיניו מתרוצצות לכל הצדדים. הומור לא היה הצד החזק שלו.

"לא. בעצם המצאתי את הפתגם, אך הוא נראה לי מתאים לסיטואציה." נשענתי לאחור מעסה את ראשי בידי.

"לא הייתי קורא לפרצופים הלא מגולחים שהצילו אותנו מלאכים."

"לא. המלאך הוא פטמה שהביאה אותם. ברגע שראיתי את העיניים המאירות האלו מעל לחיוך שהרעיפה עלי, שמעתי מקהלת מלאכים שרים בשמים.”

"הי תירגע חבר.” אמר בוריס בעצבנות מסמן בראשו אל המושב הקדמי: ”יש להם כנראה תכניות אחרות בשבילנו, ואני לא בטוח שאני אוהב אותן.” ובלחישה לתוך אזני הוסיף: " כרגע אין לנו ברירה.” ולאחר הרהור קצר הוסיף: “וכדאי שתפסיק לפנטז על פטמה!”

"מי מפנטז? אני בכלל לא מכיר אותה, אך תודה שהיא הצילה אותנו ממה שהיה יכול להיות לינץ', ועל כך אני משורר.”

לצביקה שבי, הדאגות של בוריס לגבי מה שהמצילים שלנו מכינים, לא היו חשובות כרגע אני פשוט שמחתי בהצלתנו והרגשתי הכרת תודה. בוריס עצבן אותי בצורה בה הוא שופט אנשים רק לפי השיוך התרבותי שלהם. בשבילו פטמה היא ערביה מוסלמית וזה אומר הכול. תהיתי עד כמה פטמה ערביה בכלל. מחוץ לכך שהיא ממשפחה ערבית, מתוך המעט שהצלחתי לראות מבעד לערפל שאפף אותי בזמן החילוץ, היא מתנהגת ונראית ישראלית לחלוטין. מה היא עוד חייבת לעשות כדי שבוריס לא יראה בה ערביה מוסלמית? גיור מחמיר? אולי גם אז בוריס יזכור לה את מוצאה. הצביקה שבי רשם במוחו לחקור את האפשרות של אנשים מתרבות אחת לעבור לאחרת. אולי בכלל לחקור איך מהגרים משתלבים בארץ חדשה, בתרבות חדשה. נראה שתהליך כזה מצריך יותר מדור אחד. כמו בכל מחקר עולות יותר שאלות מתשובות.

האישון הציני בירכתי מוחי דווקא הסכים עם בוריס. הוא נאנח אנחה ונד לי בראשו באופן וירטואלי, על האמונה המוגזמת שלי ברוח האדם: 'נדיר ואולי לא קיים, מקרה שאדם יכול לעבור מתרבות אחת לאחרת בכוח ההחלטה שלו בלבד, לכן צריך להסכים עם בוריס ולראות בפטמה עדיין ערביה מוסלמית.'

'הדעות שלי על פטמה מבוססות יותר על המשיכה שלי לפטמה מאשר על ההיגיון.' הוסיף ברשעות.

שרשרת המחשבות הזו ניתקה כאשר המכונית נעצרה בצד הדרך והנהג סובב את ראשו אלי.

נדהמתי....

הנהגת הייתה פטמה.

פטמה יצאה מהמכונית ועברה לשבת על ידי. הגבר שישב לצידה עבר למושב הנהג, התניע והמשיך בנסיעה.

פטמה גהרה מקרבת את ראשה אלי, תוך שהיא מפטירה לבוריס: "זוז, ותן לו לנשום!"

בוריס דחק את עצמו רחוק ככל האפשר ממנה.

נשמתי את ריחה המתוק כאשר היא לחשה, ספק לי ספק לעצמה: “אנחנו היינו חייבים לברוח. המקום הזה נהיה מסוכן.“

הבטתי בעיניים הגדולות הכהות של פטמה שהזרימו זרם של חום נעים שעטף את גופי כשמיכה שהעלימה את האישון המרושע במוחי.

"הולכת לצמוח לך בלוטה רצינית מהמכה שחטפת בראש. כואב?” שאלה פטמה מגששת בזהירות בקצות אצבעותיה בראשי.

כן, זה כאב, אך לא התכונתי לספר לה כי הליטוף שלה היה לי נעים למרות הכאב. עצמתי את עיני נושם את הבל נשימתה וסופג לתוכי את ריחה.

אני משער שגם לה ישנו אישון קטן שלוחש לה מה נכון לעשות. שמחתי שעכשיו הוא יעץ לה להציל אותנו.

"תודה על שהצלת אותי.” לחשתי מקווה שהליטוף ימשיך לנצח.

אופס, היא משכה את ידה חזרה: "אתה צריך להודות לבוריס ולתגובות המהירות שלו.”

התברר לי מאוחר יותר שהוא זה שפתח את דלת המסגד והכניס את פטמה וחבורת המצילים שלה, שגררו אותי למכונית.

הפניתי את מבטי לפטמה שישבה לשמאלי, גופה הרך נלחץ לגופי בדרך נעימה.

תהיתי מה יקרה למכונית החבוטה שלי שהשארנו מאחור, ומה יקרה לכל הציוד שבתוכה, איך נמשיך את המחקר.

פטמה כנראה קראה את מחשבותיי: "סאלים ייקח את המכונית שלך וייסע אחרינו.”

"איך הם ייסעו כאשר המפתחות של המכונית אצלי?” שאלתי בהגיון של שומר חוק.

"אל תדאג, סאלים יתגבר על זה בשתי דקות.” אמרה פטמה בסבר פנים חמורות, אך עם חיוך בקצה פיה. עכשיו שהיה לי כל הזמן שבעולם להביט בפניה הייתי בטוח שראיתי אותה בעבר: "אנחנו כבר נפגשנו בעבר?”

"בוודאי, אני הייתי שם מאחורי הווילון, כאשר אבי גרש אותך בבושת פנים." החיוך התרחב והצית גם זיק של משובה בעיניה.

אז זו היא הבת של ראש העיר: "לא. נדמה לי שנפגשנו כבר בעבר." עמדתי על דעתי.

"זה משפט פתיחה שחוק אדוני הפרופסור."

כאן התערב בוריס בדרכו ההחלטית ואמר ובקולו נעימת אזהרה: "פטמה היא אחת הסטודנטיות שלך שיושבת תמיד מאחור, מתחבאת. זו כנראה הסיבה שלא שמת לב אליה.”

פטמה הרימה גבה: "אתה זוכר אותי?”

"כן. אני זה שבודק את העבודות של הסטודנטים, איך לא אזכור את הסטודנטית המצטיינת?”

פלטתי קול צחוק, אך מיד ראשי הגיב במדקרות כאב: "סטודנטית מצטיינת, הא? למה לא הכנסת כמה מילים טובות לאביך כדי שיאשר את המחקר?”

"אולי אתה יודע הרבה מבחינה תאורטית, אך אין לך מושג על התרבות שלנו.” אמרה בהתרסה

"זו הסיבה שאני עושה מחקר.”

"טוב אז תחקור אותי." היא עדיין חייכה, אך עכשיו היה נדמה לי שהיה זה חיוך של לגלוג.

לא ידעתי אם התכוונה לחקירה מקצועית, או שהיא גירתה אותי להתחיל איתה.

"אני מעדיף לחקור אנשים המייצגים יותר את התרבות המוסלמית, ולא בחורה שמתנהג ונראית בדיוק כמו כל בחורה ישראלית אחרת."

פטמה שתקה.

בוריס לא יכול לשתוק הרבה זמן. עכשיו הוא הביט בפטמה בריכוז: "באמת חשוב לי לדעת למה לא התערבת לטובתנו?”

פטמה השפילה את ראשה והמשיכה לשתוק.

בוריס המשיך ללחוץ: "אין לך מה להגיד?”

התפרצתי עליו: "אולי תפסיק כבר? אתה לא רואה שלא נוח לה לענות על השאלה הזו?”

פטמה העבירה את ידה בשערה הסמיך ולחשה: “אין לכם מושג מה הוא היה עושה לי אם הייתי מתערבת. גם כך הוא הסכים לתת לי ללמוד באוניברסיטה בחצי לב.”

בוריס עדיין נקב אותה במבטו: "האם הוא לא גאה בבת שלומדת באוניברסיטה?”

ניסיתי להתעלם ממכות הקורנס שאיזה שד הכה בראשי והוספתי: "ואפילו מצטיינת?”

"בוודאי הוא גאה בכך.” ענתה בלחש, עדיין עם עיניים מושפלות.

"אז מה מפריע לו?” דרשתי מחזיק בשתי ידי את ראשי הפועם בכאב בקצב הלמות לבי.

"הוא רוצה להוציא אותי מהאוניברסיטה כי הוא חושב שאני מושפעת מהתרבות המערבית וזונחת את התרבות של בני עמי.”

קולה נשמע לי מרוחק. בקושי שמעתי אותה מבעד לרעש המצטלצל בראשי. חשבתי שאני עומד להתעלף, הכול נראה לי מטושטש.

מישהו שאל מרחוק "וזה נכון?” כנראה היה זה בוריס. ומישהי ענתה לו: "אני מכבדת הרבה דברים בתרבות המוסלמית שלנו.”

"אבל לא הכול." זה כל מה ששמעתי.

חזרתי להכרה מרגיש מטפחת קרה על מצחי. המכונית עמדה הדלתות היו פתוחות: "איפה אנחנו?"

"תודה לאל הוא חזר לחיים." אמר בוריס.

"כדאי שנזוז" אמר קול בס ממושב הנהג.

בוריס סגר את דלתות המכונית והתחלנו לנוע.

לכמה דקות שררה שתיקה, אך בוריס הרגיש שהוא חייב למלא את השתיקה בדיבורים והעיר בלי הרבה טקט: “את בוודאי לא מכבדת את היחס לנשים בתרבות המוסלמית.”

פטמה השפילה עוד יותר את ראשה והמשיכה בשתיקה עקשנית.

הבטתי בריסים הארוכים הפרושים כמו מניפה על עיניה ונדמה היה לי שראיתי לחלוחית של דמעות בזווית העין.

"מספיק. אנו צרכים להודות לפטמה על ההצלה ולא לענות אותה בשאלות קשות.”

חיבקתי את כתפיה הצרות ביד אחת מתעלם מהכאב שזה גרם לי: “תודה פטמה. אני חושב שהם היו עושים בנו לינץ' אם לא היית מתערבת. הצלת את חיינו.”

פטמה הצמידה את פניה אל חזי והתייפחה ללא קול.

בוריס התרחק בהתחשבות לא אופיינית, עד כמה שיכול והפנה את השאלה הבאה שלו לנהג הגברתן שנהג במיומנות רבה אך בחוסר זהירות: “נהג, איך קוראים לך?”

הנהג ענה בחוסר רצון: “אמיר.”

"אמיר אתה יכול לספר לי לאיפה אנחנו נוסעים?”

הנהג המשיך לענות בתשובות של מילה אחת: "צפונה.”

"צפונה לאיפה?”

פטמה נתקה ממני, הרימה את עצמה לישיבה זקופה במושב ושאלה את בוריס: “לאיפה אתה רוצה שנביא אתכם?”

בוריס לא היסס: “לאכזיב."

ראשי עדיין פעם בכאב, במצבי לא יכולתי להבין את ההחלטה של בוריס. הסבתי את ראשי אל בוריס, משתדל לא לטלטל אותו יותר מידי: “למה אכזיב?”

"אם יהיו כמה חמומי מוח שירצו לרדוף אחרינו הם לא יעלו על הדעת לחפש אותנו שם, ואתה נראה כמו מישהו שצריך להתאושש מהמכה שחטפת על הראש.”