בקיבוץ

בני הדודים המבוגרים שלי, קבלו אותי בטפיחות על הגב כמו שהיה נהוג בפלמ"ח, אך הסתכלו בחשדנות בבני ליוויתי.

עשיתי את סיבוב ההיכרות. החיוכים הפכו מעט מאולצים כאשר הבינו שפטמה ערביה, מה שהזכיר לי את החיוכים המזויפים של ראש עירית שפרעם. לבסוף מידת הכנסת אורחים כנראה התגברה על החשדנות והם פנו לסדר לנו לינה.

אוה, אוה, רעם כהן שבתוכי בקול הבס שלו, מה קרה לבני הדודים שלי השייכים 'למחנה השלום' לא נאה להם לשכן ערביה? לפעמים אנשים שהכריזו בקול גדול עד כמה אחרים לוקים בגזענות לא שמים לב עד כמה הם עצמם לוקים בקַסֶנוֹפוֹבְיָה – שנאת זרים.

הצביקה שבי הבין אותם. התזה שלי מבחינה בהיררכיה חברתית הבנויה במעגלים קונצנטריים. התא המשפחתי במעגל הפנימי, מסביבו מעגל החברה הקרובה, במקרה זה הקיבוץ. הקיבוצים נמצאים במעגל גדול יותר שנקרא בפי בני הדודים שלי 'התנועה'. המדינה והחברה הלאומית נמצאת במעגל החיצוני ששוליו מקוטעים, לאותם בני דודים המרגישים שהם שייכים יותר לכלל העולם מאשר למדינת ישראל. המעגלים החברתיים האלו של כל אדם, חופפים בחלקם למעגלים של אנשים אחרים לפי מידת הקרבה שלהם. במחקר קיוויתי למפות את המעגלים האלו בישראל. המעגלים החברתיים של בני הדודים שלי מסתיימים בקיבוץ. ערבים אינם נמצאים במעגל החברתי הזה, למעשה גם לא עירוניים כמוני, אך אני משפחה.

שוב היה זה בוריס שקטע את המחשבות וקרא אל הגב של בני הדודי המתרחקים: "נשמח אם לא תספרו לאף אחד שאנחנו כאן.”

בן הדוד המבוגר ביותר שלי עצר, הסתובב ואמר בנימה רצינית: "נביא זאת לאספת חברים."

בוריס עקם את הפרצוף, הרעיון שגורלו יובא לדיון והחלטה של אנשים זרים לא מצא חן בעיניו, ואם להיות ישר גם לא בעיני, אך אני משפחה, לא?

הלילה היה ליל קיץ טיפוסי. בוריס פרש לחדרו בתירוץ שהוא חייב לקום מוקדם בבוקר, אך אני ידעתי שהוא ישן מעט מאד.

שכבתי על הדשא שליד הצריף שהקצו לנו, והסתכלתי לעבר האור הדולק בחדרו של בוריס. הוא בוודאי פתח ספר לימוד שנשא תמיד בתרמילו ויקרא עד שעה מאוחרת כהרגלו.

הרגשתי שלווה. יש משהו מרגיע בלילה של הקיבוץ. קולות הלילה נשמעו צלולים ויחד עם זאת מרגיעים. שונה מאד מהרעש החורק המתמיד בעיר. טוב לשכב ולהרגיש שהנשמה שואפת לאין סוף של היקום. רציתי לשכוח כל מה שידעתי על הכוכבים והיקום. עדיף להאמין בדרך שהקדמונים ראו את השמים. כוכבים כמו יהלומים קבועים בשמי הקטיפה. לפעמים ידע פוגם ביופי השמימי. ואני רציתי יופי ושלווה.

טוב היה לי להיות רק צביקה. לבד על הדשא מתחת לשמים הגבוהים משובצי הכוכבים.

אך האישון שבתוכי לא התפעל מהיופי מסביב. “אתה אף פעם לא לבד.” צרצר בתאום עם הצרצר הזכר שחזר בעקשנות על אותו צרצור מנסר שאמור למשוך את הנקבה. “תמיד אני קיים להכניס שכל בקדקודך ובעצם אתה די מתמזג עם כל היקום אין קבוצה גדולה מכך.”

פטמה הגיעה מחדרה: "אפשר להצטרף?"

עשיתי תנועה רחבה בידי מצביע על רחבת הדשא הגדולה: "יש מספיק מקום."

אך היא נשכבה על גבה משעינה את ראשה על בטני מעבירה בי הרגשה נעימה.

שתקנו. האוויר של הלילה שאב את חום היום אל הכוכבים. מרחוק נשמעה נביחת כלב המחפש חבר לשיחה. וניסור רועש של צרצרים השקועים בשיחת לילה כמו עדת נשים זקנות המדברות בלי סוף.

"תראה את הירח" לחשה פטמה.

אכן חרמש ירח דק עלה ממזרח מסביבו הילה של אור המעלימה את הכוכבים בקרבתו. השמים הבהירים נצצו מכוכבים.

לי לא היה שום רצון לשיחה. מרחוק רחש הים מציג מוזיקת רקע מרגיעה.

"תראה את הירח" לחשה שנית.

"נכון, ירח יפה ובכלל לילה יפה.” עניתי בלחישה אם כי איני יודע למה אנו לוחשים.

"לא. אני לא מתכוונת ליופי של הלילה. בדיוק ירח כזה הוא סמל האסלאם.”

נראה שעדיין היה בה צורך להוציא את מה שהעיק על נשמתה.

שתקתי.

"יש לך אחים?”

לא רציתי להיזכר בתקופת ילדותי. הזיכרון עדיין כואב מידי. הכהן שבי התעורר אף הוא והעיר בהומור לא אופייני שעכשיו אני בקבוצה הקטנה והבסיסית ביותר הקיימת. גבר ואשה.

"לא. אין לי אחים.” האמת היא שאין לי גם משפחה. בוריס הוא הדבר הכי קרוב למשפחה שהיה לי אי פעם.

ניסיתי לבנות חזרה את הרגשת השלווה: " ששש.. בואי רק נשכב כאן על הדשא ונהנה מהשלווה.”

אך פטמה הייתה צריכה לפרוק מעליה את מה שרבץ עליה. חלק ממני שמח שהיא בחרה בי.

"אני מקנאת בך. אחים מביאים רק צרות.”

זו לא הייתה פתיחה מבטיחה.

"אתה יודע? אחי לא תמיד היה כל כך קיצוני.” אמרה מהורהרת דולה זיכרונות מהעבר ואז נפרץ שוב הסכר שכלא את רגשותיה היא זחלה קרוב יותר אלי לוחשת את סיפורה באזני. חיבקתי אותה מרגיש את הבל פיה החמים קרוב אלי. ריחה המתוק מציף אותי.

פטמה התכרבלה קרוב יותר אלי והמשיכה בסיפורה. היא תיארה את אחיה הקטן שהיה ילד נחמד ונבון. היא האחות הגדולה הייתה מופקדת עליו כי אביה לא היה אף פעם בשטח ובכלל גידול ילדים זה תפקיד הנשים, אך אימה הייתה טרודה יותר מידי בעבודות הבית ובהיריון מתמיד כך שלא היה לה זמן לטפן באחיה. כשגדל שלחו אותו ללמוד במדרסה דתית של התנועה האסלאמית. שם הוא הפך למוסלמי אדוק שהלך והקצין. במקביל הוא הקצין בדעותיו נגד היהודים והמדינה. גם היחס אליה שהיה יחס של אח אוהב ותלותי הפך ליחס מזלזל.

חשבתי שקיצוניות דתית עולה בכל תרבות. תמיד יהיו כאלו שדוחפים לקצוות לרוב לשני קצוות מנוגדים בכל תרבות. הצרה היא שהקיצונים המעטים נוטים את הטון. הרוב הוא דומם ולכן פחות משפיע. בדמוקרטיה יש לו כוח הבחירות (אם כי גם הן מושפעות מתקשורת מכסף לתעמולה, ואפילו באיומים של קבוצות קיצוניות אך במקומות אחרים שנשלטים על ידי סמכות עליונה, סמכות דתית או חילונית, הקיצונים מנצחים.

לא הספקנו לישון הרבה. בבוקר של יום המחרת התעוררנו לשמע מהומה בחוץ. אנשים החזיקו עיתון והתווכחו בקולי קולות.

בן דודי נכנס לחדר עיתון בידו והודיע לי בפרצוף של תשעה באב, שהם לא יכולים לארח אותי, לאור מה שקרה.

“מה קרה? “ ניסיתי להתאושש משנת הלילה.

“זה מה שקרה!” הטיח בי וזרק את העיתון על המיטה.

קראתי את הכותרת הראשית: “צפויה התייקרות הדלק? מה זה קשור אלינו?”

“לא שם, למטה." דחק בי בן הדוד בקוצר רוח.

קראתי: “כתובת 'תג מחיר' נרשמה על המסגד בשפרעם." עדיין לא קישרתי את הכותרת אלינו.

“שפרעם! בן אדם! לא סיפרת לי שהייתם בשפרעם?”

“אז מה? אתה חושד בי שכתבתי כתובת על מסגד? הרי גם אם רציתי לא יכולתי לכתוב בנוכחות כל כך הרבה אנשים.”

בן דודי משך בכתפיו: “אני כבר לא יודע מה אתה מסוגל לעשות.”

התחלתי להתרגז: “מה אתה חושב? האם זה שכמעט עשו בנו לינץ' פחות חשוב לך ממה שאיזה פרחח כתב על הקירות?”

בן דודי החליק על הקרחת. ברור שהוא במבוכה: “זה לא כל כך חשוב מה אני חושב, כל החברים בקיבוץ לא רואים בעין יפה מחרחרי מלחמה. אתם חייבים לעזוב.”

"ו 'החברים' כבר קבעו שאנחנו כתבנו את הכתובת וכבר תייגו אותנו כמחרחרי מלחמה?”

בן דודי לא טרח לענות הוא יצא מהחדר והפטיר: “אתם לא רצויים פה.” וכמעט התנגש בבוריס שנכנס כרוח סערה. אני אדם שמתעורר לאט וכל התכונה הזו עשתה לי כאב ראש.

“מה עכשיו?”

“קום אנחנו חייבים להתחפף מכאן.” שוב הוא צעד הנה וחזור בחדר, בעוד אני נאנח וקם להתלבש.

“בני הדודים הנחמדים שלך טלפנו לחברים שלהם בשפרעם לספר להם שאנחנו כאן. במקרה שמעתי את מזכירת המשק מדברת אתם כאשר נגשתי לברר מתי אספת חברים.” בוריס ברבר בהתרגשות עוד דברים רבים שלא הקשבתי להם במיוחד.

חוסר האמון בי עד כדי סיכון חיי וחיי חברי הדהים אותי.

אני משפחה! שוב דוגמה לקשר אידאולוגי חזק יותר מקשרי משפחה.

פטמה נכנסה לחדר רחוצה ורעננה. איך לכל הרוחות היא מצליחה להיראות כך כל כך מוקדם בבוקר? זה ממש פלא.

היא העיפה מבט אחד על הפיזמה המקומטת שבן דודי נתן לי אתמול ואני הרגשתי עוד יותר מקומט מהפיזמה.

מתעלמת ממני היא פנתה ישירות לבוריס: “איך נסע מכאן? אין לנו רכב.”

בוריס הסביר במורת רוח, פונה אלי. שמתי לב שהוא העדיף לספר לי ולא לפטמה: “כבר סידרתי זאת. משה הרפתן שלא כל כך מסכים עם התנהגות החברים שלו, הסכים לקחת אותנו בטרקטור שלו עד לאכזיב. שם השארנו את הרכב ואולי הוא עדיין שם, אם לא אז אולי הזקן יעזור לנו שוב.”

בוריס תמיד מוצא דרך לסדר את הענייניים.

כעבור חצי שעה כבר היינו באכזיב.

לשמחתי המכונית הייתה שם כמו שהשארנו אותה.

בחורה שחרחורת בג'ינס, אותה בחורה שהופיעה עם הזקן אתמול סיפרה לנו שהערבים ברחו מיד ששמעו את סירנות המשטרה שהם הזמינו ולא שמו לב למכונית. עכשיו באור יום ראיתי שהבחורה היא בעצם אישה לפחות בגיל 50. צרובת שמש עם עיניים עייפות.

יצאנו מיד לדרך. לא רציתי לנסוע בכביש ראשי ופניתי מזרחה לכביש 70 ומשם כאשר ראיתי שלטים של הכפרים הדרוזים פניתי אליהם.

אני לא מפסיק את המחקר כל כך מהר, אחמד או לא אחמד, אני ממשיך במחקר.

חשבתי לחקור עד כמה התרבות הדרוזית מותירה מקום לאינדיבידואלים.

רציתי להשוות אותה לתרבות האם, התרבות המוסלמית.

“לאיפה אתה נוסע?” שאל בוריס.

“אני נוסע לכפר ירכא הדרוזי ואקח שם צימר לכמה ימים עד שהרוחות ירגעו. אתם תמשיכו עם המכונית לתל אביב שם תיעזר בסטודנטים שלנו כדי למצוא מקום מחבוא לך ובעיקר לפטמה.”

חשבתי שאחמד האח של פטמה, לא יעז לעשות מהומות בתל אביב. בינתיים אני אמשיך את המחקר אצל הדרוזים. קשה להאמין שהוא ימצא אותי כאן בלי המכונית שלנו.

המחשבה על כך שאנחנו מתחמקים מאחמד הרגיזה הכהן שבתוכי. צביקה שבתוכי הרגיש גם הוא את כעסי על המוסלמים שרוצים להרוג אותנו.

בוריס הביט בי בשקט שלא כדרכו שוקל את התכנית: “טוב זה יכול לעבוד. לדרוזים יש כבוד והם לא יסגירו בן משפחה כמו הקיבוצניקים הסוציאליסטים שלך.” את 'הקיבוצניקים הסוציאליסטים' ירק בבוז, “ והם שונאים את הערבים המוסלמים.” הוסיף.

פטמה אמרה בקול שקט ובהבעה של יאוש: “אני מכירה את אחמד. תל אביב לא תרתיע אותו.”

“אל תדאגי אני אמצא מקום מסתור שאלוהים לא יצליח למצוא.” עודד אותה בוריס.

האמנתי לו: “בעוד כמה ימים אגיע אליכם.”

“בעוד כמה ימים אחמד יגיע וירצח את כולנו.” חזרה ואמרה פטמה בקול של מי שהשלים עם גורל אכזר בלתי נמנע.

הרגשתי משקולת כבדה בשיפולי בטני.