אכזיב

שאר הנסיעה עברה עלינו בשתיקה עד שהגענו לאכזיב.

עברתי במוחי על אירועי היום וחיפשתי דרך להגיע אל מושאי המחקר. אלו שנתקלתי בהם עד כה לא שתפו פעולה במיוחד. אולי הם לא העריכו יתר על המידה, מחקר מדעי טהור. הקטע שלהם היה יותר להוריד אלה על ראשו של החוקר מאשר לספק לו נתונים רלבנטיים למחקר.

האישון הקטן בראשי צייץ סרקסטי כתמיד, שהם העדיפו להכניס לראשי את העובדה שהם אלימים וגם זה 'נתון רלבנטי'.  

שפשפתי את ראשי במקום בו בלוטה החלה לצמוח מנסה לשווא להתעלם מהכאב.

התעלמתי מהאישון מעדיף לחשוב על ההערה של פטמה שאחקור אותה.

מצאתי שאני מעדיף לחשוב על פטמה בכל הקשר שהוא.

טוב, פטמה באמת לא מתאימה כנושא למחקר, אך אולי היא תחבר אותי עם מושאי המחקר.

ברגע הבא ביטלתי זאת. לאישה ערביה אין השפעה על הגבר הערבי, ומיד תיקנתי את ההבחנה.

לאישה ערביה המתלבשת ומתנהגת בצורה שפטמה מתנהגת, יש יותר סיכויים להירצח 'על כבוד המשפחה' מאשר לעזור במחקר.

לא שיערתי עד כמה האירועים הבאים יצדיקו את הערכה הזאת.

יצאנו מהמכונית מותחים את אברינו שהתקשו בישיבה הצפופה.

רציתי לשמוע את דעתה של פטמה, טוב, אולי רציתי לשמוע את פטמה, נקודה : “גם את חושבת שטוב היה להגיע לאכזיב?”

פטמה חייכה חיוך מונליזה חידתי בקצות פיה: "כן. מי יחפש אותך כאן? אולי אפילו לא השבב המוסלמים הפנאטים של אחי.”

התעלמתי מהציניות: "אחיך דתי קיצוני?”

"כל הדתיים קיצונים. זה לא כך אצלכם היהוד?” ענתה פטמה במבטא ערבי מודגש. היא שוב היא סונטת בי.

אבל החיוך שלה התרחב מגלה שניים צחורות. 'אני לא מאוהב בבחורה עם פרצוף יפה, שניים בוהקות ועיניים בורקות מבעד למסך שיער שחור גולש' מיהרתי להקדים הערה צינית של האישון. “בהחלט שניים צחורות." אמרתי לעצמי בשמץ של רחמים עצמיים על מה שאני מוותר.

"שניים צחורות, הא?” אמרה פטמה תוך הנפת מוט ברזל על ראשי. נפלתי לתוך החשכה לפני שהספקתי להשלים את המחשבה שעלי להישמר ולא לדבר לעצמי בקול.

חזרתי להכרה כאשר דמותו המטושטשת של בוריס ממלאת את כל טווח הראיה שלי.

"הכלבה הבוגדנית הזו כמעט פצחה לך את הקדקוד, והפליגה משם עם החבר הבריון שלה. כנראה להודיע לאח הנחמד שלה איפה אנחנו.”

התרוממתי מתעלם מהסחרחורת שהציגה מארג שלם של נקודות אדומות מול עיני.

"כן לחטוף פעמיים באותו יום לא משפר את הבריאות שלי.” הורדתי את המגבת הרטובה שמישהו שם על ראשי ומששתי את החבורה הגדולה שצצה ליד חברתה מהמסגד.

"אתה בסדר?” שאל בוריס בדאגה, מסתכל בדאגה בטלפון שלו כאילו איבד שם את אחיו האובד, וממלמל:    "אנחנו חייבים לזוז. אין כאן תקשורת. אני הולך פנימה לנסות לטלפן ולהזמין טקסי.”

מוחי פעל בחצי הילוך, למה היא הכתה אותי? היה לי רושם שהיא דווקא מחבבת אותי.“ ובוריס שכבר התחיל ללכת סובב את ראשו וכאילו ידע מה אני חושב הוסיף: “אני חושב שהיא רוצה להוכיח למשפחה ובייחוד לאותו אח פושע שלה, שהיא בצד שלהם.”

זה לא נשמע לי כל כך ברור כמו לבוריס, אבל מה אני יודע? המוח שלי שחטף כהוגן, לא היה במיטבו.

עצמתי את עיני כדי להעלים את הכתמים האדומים, אך הם מאנו להעלם גם בעיניים סגורות. בוריס חזר כמעט מיד, מקלל ברוסית בסיסית תחת שפמו. “אין להם טלפון, אתה מאמין לזאת?”

התרוממתי נעזר בידו המושטת של בוריס.

"אכזיב היא ממלכתו של אלי אביבי, שפרש מהזרם המרכזי של החיים בישראל." אמרתי. “ אם נגזר עלינו להישאר כאן לכמה זמן מוטב שננצל את הזמן למחקר קטן על תרבות שולית בהתהוותה.”

פתחתי את המחברת בה אני רושם יומן מדויק כפי שדרוש במחקר שדה, ופתחתי פרק חדש עם כותרת זמנית: "תרבות אכזיב".

כתבתי: 'אולי יש כאן תופעה שאפשר לחקור במסגרת של קהילה תרבותית נפרדת.' אך מיד ביטלתי את הרעיון מעביר קו על מה שכתבתי. יש כאן חריג בודד שהוציא עצמו מהקהילה. חקירתו לא תתרום לחקר הדואליות באדם.

אני חייב למצוא דרך להמשיך את המחקר המקורי ומהר החופשה שלנו לא בלתי מוגבלת.

בוריס לא ענה. הוא עזב אותי שוב כולו פעולה.

עד מהרה חזר בוריס עם זקן תימהוני עם חיוך קבוע בפרצופו.

"נוכל לשהות כאן עד שיירגעו הרוחות." אמר בוריס מסנן את המילים במהירות כאילו הן מעכבות אותו מבצוע המטלה שלפניו.

קמתי בכבדות ופניתי ללכת אחרי הזקן ובוריס, אך להפתעתי שני אלו היו נטועים במקומם מביטים למרחק מעבר לגבי. פניתי לאחור לראות מה כל כך מעניין אותם, ואז ראיתי את עמוד האבק שמכונית העלתה בדרכה אלינו.

בוריס התנער לפעולה: “בא נרוץ למחסה, זה בוודאי פטמה שחוזרת עם אחיה להרוג אותנו.”

עצרתי אותו. “בין כה וכה אין לנו זמן לברוח וגם אין לנו שום מחסה. נחכה ונראה מי מגיע.”

המכונית עצרה ובתוכה פטמה לבדה.

בוריס רץ אליה ותפס את כתפיה ברגע שיצאה מהמכונית.

נבחתי אליו: “עזוב אותה אתה לא רואה שהיא חזרה לבד?”

בוריס הרים אלי עיניים תמהות: “כבר שכחת מי פיצח לך את הראש?”

"אני רואה שהראש שלו עדיין שלם.” העירה פטמה בלי התרגשות.

"למה חזרת?” שאלתי מתעלם מהעיניים הבורקות ומליבי שפעם בצורה חשודה.

"שכחת שאחי רוצה להרוג את אחותו שהמיטה קלון על משפחתה ועזרה ליהוד, יותר מלהרוג שני יהודים חוצפנים?” חזרה למבטא הערבי המתריס שלה.

"אז למה היית צריכה להכות אותי במוט ברזל ?”

"כי הייתי צריכה לשכנע את אמיר שאני לא בצד שלכם, כדי שהוא יספר זאת לאחי וישכנע אותו שאתם כבר בדרך לתל אביב.”

"הסיפור שלך לא כל כך משכנע. אני חושב ששלחת אותו להביא את אחיך עם תגבורת.” הביע בוריס את דעתו.

פטמה משכה בכתפיה: “תחשוב מה שאתה רוצה. עוד מעט יגיע סאלים עם המכונית שלכם ותוכלו לעשות מה שאתם רוצים.”

"היית צריכה להכות בי כל כך חזק?” שאלתי.

"נראה לך שמכה חלשה הייתה משכנעת?” שוב חיוך המונליזה המשגע.

"ומחוץ לזאת אני ידעתי מניסיון שיש לכך ראש קשה." החיוך התרחב והציג שוב את השיניים הצחורות.

"טוב עכשיו יש לנו מכונית ואפשר לעוף מפה.” אמר בוריס המעשי.

החלטתי לתת בה עוד מעט אמון: " לא, בא נחכה עוד מעט לראות אם המכונית שלנו באמת תגיע. אנחנו צריכים את הציוד שבמכונית להמשך המחקר.”

"אתה רוצה להמשיך את המחקר כאשר מאניאק מטורף רודף אחריך להרוג אותך?” שאל בוריס באי אמון.

"כן, יש לנו חלון זמן קטן עד סוף החופש לפני שדיקי יסגור לנו את המחקר.”

"הנה סאלים מגיע עם המכונית שלכם.” הצביעה פטמה על עוד עמוד אבק מתקרב.

אכן סאלים הביא את המכונית שלנו.

"מה לקח לך כל כך הרבה זמן?” שאלה פטמה.

"טוב, זו לא בדיוק מכונית מרוץ. והייתי חייב להתחמק כך שלא יראו אותי וגם לא ידעתי לאיפה נסעתם עד שלא פגשתי את אמיר שסיפר לי איפה אתם. נסעתי מהר כדי לתפוס אתכם לפני שתיסעו לתל אביב.”

"את בוטחת באמיר שלא יספר גם לאחיך?” שאלתי אותה בדאגה.

"אני בוטחת באמיר שיספר שאתם בדרך לתל אביב ולא שום דבר נוסף."

היא נשענה בגבה על המכונית והעירה: "אמרי לא ביחסים הכי טובים עם אחי.”

"אז מה עושים עכשיו?” שאל אות בוריס.

העברתי עיני על פטמה מראשה עטור תלתלים שחורים מבריקים באור השמש, ועד כפות רגליה. פטמה הייתה לבושה בחולצה שחורה, מכנסי ג'ינס כחולים משופשפים בברכיים ונעלי סירה שחורות מנסה להחליט.

הרהרתי מעט לפני שהשבתי: “מוטב שנלון כאן היום. בין כה וכה כבר ערב.”

בוריס עוד התווכח, להוט להציב מרחק בינינו לאח הרצחני. אני פרטתי על גאוותו ושאלתי אותו אם הוא  מוכן לברוח במקום להתעמת, וסגרתי עניין באומרי שכדאי להישאר כאן עד שהרוחות יירגעו.

פטמה עדיין נשענת על המכונית, הציתה סיגריה ומשכה כמה שאיפות עשן בעצבנות.

גם היא נראתה כמנסה להחליט. היא העבירה את מבטה אל בוריס ואלי לחלופין וקבעה בביטחון גמור: "הרוחות לא יירגעו. אחי וחבריו ימשיכו לחפש אותנו גם אם יעברו שנים.”

"אם את לא אמרת להם, הם לא יעלו על דעתם לחפש כאן." ענה בוריס.

פטמה הרימה גבה אחת ולא הצלחתי להימנע מלציין לעצמי איזה פנים מעניינים הרמת הגבה יוצרת: "אתה בטוח?”

בוריס לא ענה. הוא צעד לכיוון המכונית שלנו והתחיל לפרוק את הציוד האישי שלנו מהמכונית מתעלם ממנה.

פטמה פנתה אלי: "במחשבה שנייה אולי בוריס צודק. מוטב שנזוז מפה."

"למה?”

"כי אתה לא מכיר את דרך המחשבה שלהם. הם יספרו איזה שקר למשטרה ויאלצו אותה לחפש אותנו, זה למה!”

"למי הם יאמינו, לחבורת ערבים או  לפרופסור והאסיסטנט שלו? איזה שקר הם כבר יכולים להמציא עלינו?” הפטיר בוריס שעבר על ידנו  עמוס בציוד והלך אחרי הזקן.

"הם יאמינו לערבים. כי הם צרכים להיות 'פוליטקל קורקט' והתקשורת תעזור להם...” הסכמתי עם פטמה בצער. “נישן כאן הלילה ונתחפף מחר.”

בחנתי את פטמה שעדיין נשענה על הרכב מעשנת את הסיגריה במשיכות מהירות.

עדיין לא יכולתי לתהות על קנקנה, שניים צחורות והכול. נכון היא הצילה אותנו והסתכסכה עם משפחתה, אך עדיין חשתי בריחוק שלה מאתנו.

בוריס, שהעמיס על גבו סיבוב שני של ציוד עצר, הניח את משאו על הקרקע, ופנה אל פטמה: "אולי אנחנו צריכים להיפרד, אני לא בטוח שאת לא תגלי לאחיך האהוב איפה אנחנו."

פטמה זרקה את הסיגריה המעושנת בחלקה לרצפה ודרכה עליו בחמת זעם, עיניה רושפות, וקראה : “כך אתה חושב אחרי שהצלתי אותך בשפרעם? הייתי רוצה להיפרד מגזען כמוך, אך אני בסכנה גדולה ממך, כי המנהג קובע שעליו להרוג אותי כדי לשמור על כבוד המשפחה..." החיוך הציני חזר "ואחי אדוק במנהגים. נכון הוא גם לא אוהב אותך ואת כל היהודים שגזלו את הארץ שלנו, כך שאנו תקועים יחד.”

הרגעתי את הרוחות הסוערות: "שתקו שניכם. נשאר כאן הלילה או לכל היותר כמה ימים עד שנחליט מה לעשות.”

הזקן התימהוני שעקב בתימהון אחרי הקרב המילולי הזה, קד קלות מצמיד את שתי ידיו למצחו בקידה בודהיסטית ואמר בקול רך: “שלום ושלוה חייבים לשרור כאן. כל עוד אתם כאן אסור שתהיה לכם כל מריבה.” ומיד הסתובב והלך "בואו אחרי."

הוא שיכן אותנו בשני חדרים, פטמה בחדר אחד ושנינו בחדר שני. בבית כולו היה עירוב של ריח קטורת, סמים ובישול.

חצי שעה מאוחר יותר עלתה צעירה והזמינה אותנו לארוחת הערב. בחדר האוכל שבאולם התחתון פגשנו עוד כתריסר צעירים וצעירות שחיים שם בקומונה שיתופית, הזקן הוא הגורו שלהם והם רכשו לו כבוד. רשמתי במחברתי את ההבחנה שגם כאן כמו בתרבות המוסלמית רוכשים כבוד לזקנים, בעצם רק בתרבות המערבית ואולי גם האסקימואית, אין כבוד לזקנים והתרבות סובבת סביב הצעירים.

פטמה נגסה קלות במה שהוגש לה, התנצלה והסתגרה בחדרה.

בוריס העביר את מבטו מסביב, נאנח ופרש לחדרו גם הוא.

אני נשארתי לשבת בחברת שתי צעירות לבושות ברישול שלא מסתיר את חמוקיהן, ושני צעירים שהתגפפו איתן בגלוי, בקוד ההתנהגות שלי לא היה זה מן הנימוס לפרוש ללא שיחה עם המארחים. תירצתי את השהייה שלי ברצון ללמוד על אורח החיים כאן, אם כי הרגשתי לאות נינוחה בחברתם. האישון שבמוחי העיר בציניות שאותה 'לאות נינוחה' נובעת משאיפת הסמים שבאוויר.

הגורו חזר עם צעירה שחרחורת, מאיפה שלא היה, והתיישב אתנו.

עלתה בי הסקרנות  לחקור מה גורם לאנשים לבדל עצמם מהחברה התרבותית בה גדלו.

הם היו אנטי תזה לרעיון של התחברות בני אדם ליצירת חברה גדולה.

במחשבה שנייה אולי הם היו דוגמה בה גרעין של חברה מתקבץ סביב דמות כריזמטית ליצירת 'תינוק תרבותי' שיכול לגדול לחברה  תרבותית חדשה.

התזה שלי היא שיש בכל אדם חלוקה שונה של מנת אינדיבידואליות מול שייכות לחברה.

כאן יש לי דוגמה ליחסים בתוך חברה קטנה המתבדלת מהחברה הגדולה יותר.

כבר מזמן מצאתי שלחברה יש מאפיינים דומים למאפייני הפרט. חברה נולדת מתבגרת, נלחמת על מקומה בין החברות השכנות, ולבסוף מתה. אם כך, ציינתי במוחי, עלי להקדיש מספר פרקי מחקר  ליחסים בין חברה קטנה לחברה הגדולה בה הם נמצאת.

חקרתי כבר את היחסים בין אדם לחברי הקבוצה. יחסים אלו הדוקים יותר ככל שגרעין החברה קטן יותר וקרוב יותר לאדם. המשפחה חשובה יותר מחוגים אחרים בהם האדם משתתף, כמו חוג החברים והמכרים, ולאלו הוא קשור יותר מחוגים רחבים עוד יותר, כמו המדינה והדת המשותפות. חשבתי שכדאי לי גם להתייחס ליחסים בין החברות השונות, ולא רק ליחס של הפרט לחברה בה הוא משתתף.

בנושאים הקשורים לעבודתי יש לי זיכרון מצוין ואני לא צריך לסכן את המחקר על ידי רישום הערות בפנקס קטן כמו בוריס.

התנערתי מהמחשבות כאשר שמתי לב לשקט המוזר שהשתרר. כשהרמתי את עיני אל החבורה שהתקבצה סביב השולחן ראיתי שהגיפופים נקטעו והגורו הזקן נועץ בי את עיניו הבהירות במבט נוקב ללא עפעוף.

"מה?”

במקום תשובה רמז הזקן לנערות ושתיהן עזבו את הבחורים והתיישבו משני צדדי.

מחייכות במאור פנים, התחילו ללטף ולנשק אותי.

"החברים שלכן לא יראו זאת בעין יפה.” ניסיתי להתנגד, אך נראה שההתנגדות שלי רק הגבירה את הפעילות שלהן. מה לעשות אני גבר, עד מהרה כל המחשבות שלי על מחקר נמחקו והתחלתי לשתף פעולה עם הליטופים והנשיקות שהפכו עד מהרה לסוערות יותר ויותר...

עד שצעקה חדה הקפיצה את כולנו....