פני מלאך

תופי הטם-טם הדהדו. ממרחק נשמע קול נשיפת החצוצרות שניגנו מנגינה מוכרת ואהובה בקצב התופים.

צפתי בשלווה, מתאם את תנועות השחייה שלי לקצב.

הייתי מאושר.

מפעם לפעם שאפתי מזון מצינור ההזנה ולאות מתוקה התחילה להשתלט עלי. אותה לאות מוכרת שאחריה אירדם ואחלום עוד אחד מהחלומות המתוקים שמלאו את לבי בשמחה.

מאז שאני זוכר את עצמי חייתי בעולם חמים ושלו ללא הפתעות. ניזון מהצינור כאשר אני רעב, ישן כאשר אני עייף. מפעם לפעם הייתי מחלץ את עצמותיי על ידי כמה בעיטות ואגרופים, ושוב חוזר לצוף בשלווה החמימה לקול הלמות התוף הקצבי שאינו פוסק. טם, טטם, טם, טטם. ברקע היו תמיד קולות נשיפה שהתאימו עצמם לקצב התופים ויצרו מנגינה. לעתים הייתה המנגינה אטית ולעתים מהירה, אך תמיד אותה מנגינה מוכרת ואהובה.

נכון, לפעמים שמעתי קולות נוספים שבאים ממרחקים. קולות מוזרים שהביאו אותי לתהות אם יש עוד עולם מחוץ לעולמי. הקולות האלו לא השתלבו בקצב הקבוע של עולמי. חלקם אפילו טרד את מנוחתי, אך בדרך כלל היו אלו קולות רפים מכדי להפריע לי.

עולמי לא היה גדול. כמה תנועות חזקות וכבר הייתי מגיע לקצה השני. אך לא היה לי על מה להתלונן, היה לי כל מה שאני צריך.

לכן אפשר להבין למה לא הייתי מוכן למה שקרה...

רגע אחד צפתי בשלווה כהרגלי, וברגע הבא הרגשתי כוח אדיר הדוחף אותי.

נדהמתי, לא יודע מה לעשות. בעולמי הנוח מעולם לא חשתי דחיפה כזו. אמנם מפעם לפעם קבלתי מכה קלה או לחץ קל. עם הפרעות כאלו יכולתי להסתדר. כל מה שעלי היה לעשות הוא פשוט לצוף למקום אחר. אבל זה? לחץ כזה לא איפשר לי אלא לזוז לכיוון אחד, למטה.

לחץ איום שתפש אותי בלתי מוכן.

הבהלה שמה מחנק לגרוני. הבלתי מוכר הוא תמיד המפחיד ביותר.

ניסיתי להתנגד. נאחזתי בדפנות בידי ורגלי, אך כאילו הייתה שם בוכנת ענק שדחפה אותי בכוח.

למרות מאמצי נדחפתי אל הדפנות עם הראש למטה.

זרועותיי החליקו על הדפנות בניסיון נואש להתנגד ללחץ.

רגלי נאנקו מהמאמץ למצוא משען.

שום דבר לא עזר כנגד הלחץ העצום.

נראה לי כאילו הבוכנה הענקית מופעלת על ידי ענק רב כוח, והיא יורדת ומאיימת למחוץ אותי.

חששתי שעוד רגע ואמרח על אחד הדפנות.

ראשי כמעט והתפוצץ מהלחץ. הנעתי את ידי ורגלי בתנועות שחיה למעלה מהר ככל שיכולתי.

לשווא.

הלחץ היה חזק ממני.

אט אט נלחצתי למטה למרות כל מאמצי.

פתאום ראיתי מולי סדק אור מאיר ישר מולי.

מה קורה כאן?

עד כמה שידעתי עולמי היה סגור וחתום. תאמינו לי, אני חקרתי את העולם הקטן שלי כל חיי.

הלחץ הלך וגדל. הלמות התופים התגברה והחצוצרות נשפו בעוז בקצב מטורף.

לא עברו כמה רגעים וראשי נתקל בדפנות בדיוק מול הסדק.

הייתי מבוהל.

מה זה יכול להיות?

האם זה הקץ?

נגזר עלי למות?

הלחץ לא הפסיק, להפך הוא התגבר.

ראשי נלחץ אל הסדק.

התופים החישו את הקצב ואיתם כלי הנשיפה במנגינה מאיימת.

מבחוץ נשמעה צרחה שקרעה את הקולות המונוטוניים של התופים, ואחריה עוד צרחה ועוד אחת...

הלחץ כמעט בקע את הקרקפת.

לא היה טעם להתנגד.

צרחה נוספת הגיעה מבחוץ, איומה מכל הקודמות.

גם אני רציתי לצעוק אך ראשי בקע מתוך הסדק.

הרגשתי גל קור בלתי מוכר תוקף את ראשי.

קולות תופי הטם טם והחצוצרות נחלשו עד מאד ובמקום שמעתי קולות נוספים, ברורים וחזקים מכל קול ששמעתי עד כה.

מעל בליל הקולות התגברו הצרחות.

לא היה לי זמן לנתח את הקולות. הלחץ הבלתי פוסק דחף אותי עוד ועוד החוצה דרך הסדק.

נדחפתי בלי יכולת להתנגד. תחילה הראש, הכתפיים ולבסוף הרגליים.

זהו, הייתי בחוץ בעולם עוין, מסנוור ורועש. עולם זר.

לקחתי נשימה עמוקה וצרחתי.

אההההההה!

                                                                    ***
פקחתי את עיני.
איפה הילדה? ממקומי, שכוב על הגב, לא יכולתי לראות אותה. אולי היא הצליחה לברוח...
כאב איום התפשט מרגלי ועלה אל בטני.
צעקתי בכל כוח ראותי.
צעקתי טבעה ברעש האמבולנס שדהר ביבבה מחרישת אוזניים, ממצמץ באורותיו החזקים.
אחריו ממהרות מכוניות משטרה הדוקרות את אויר הלילה הסמיך בסירנות צווחניות.  
בליל אורות מהבהבים מסנוור בשלל צבעים.
ריחות עשן ובנזין מכאיבים לאף, מעורבים עם זיעת הענקים מסביבי.
הענקים מדברים בהתרגשות ובקולות רמים, מנסים להתגבר על הקקופוניה הרועשת.
עוד ועוד ענקים מצטרפים לחזות במחזה. יוצרים מעגל צפוף מסביבי.
הם חוסמים את האוויר. אני מרגיש מחנק. ניסיתי להרים את ראשי....
סחרחורת איומה.
מקטעי השיחות של הענקים שעמדו קרוב הבנתי שהם מדברים עלי.
הרגשתי כאב איום ברגלי. זעקתי מכאב, חשבתי שהגיע הקץ.
לפתע שמעתי קול חזק: “פנו דרך תנו לו לנשום.”
 משב רוח כאשר חומת האנשים נחצתה.
מישהו התכופף אלי, שני ענקים הרימו אותי ושמו אותי על אלונקה.
הרגשתי דקירה. הדיבורים נשמעו ממרחק הולך וגדל
המחשבה האחרונה שלי לפני שאיבדתי שוב את ההכרה הייתה 'מה קרה לילדה?'

                                                                  ***

הלחץ הפסיק באחת. אוויר קר צינן את עורי המיוזע.
אין ספק שהגעתי לעולם זר ורועש. 

הקולות התקיפו את אוזניי בצבעים פסיכדליים לוחצים על עור התוף העדין שחישב להתפוצץ.
לא עוד תופי הטם-טם הקצביים בלווי נשיפת חצוצרה חרישית, אלא תזמורת שלמה, מנגנת ללא מנצח, בה כל נגן מנסה להשמיע את קולו מעל לקולם של חבריו. הרעש היה כל כך חזק כאילו איזה פרחח עם מכונית ספורט הצמיד את אוזני לרמקולי הענק שבמכוניתו.
פקחתי את עיני כעין סדק ובחנתי את עולמי החדש בזהירות.
הרגשתי כאילו התפוצצה לי פצצת זרחן מול הפרצוף.
האור היה כל כך חזק שנאלצתי לעצום את עיני בחוזקה וגם אז האור שהסתנן סנוור אותי.
זה היה עולם שונה לחלוטין מהעולם הישן והשלו שאני הכרתי.
ההלם היה מוחלט. 

הרעש הבזקי האור והקור המצמרר נראו לי תחילה, כאילו אני בתוך ענן גשם שהתנגש וייצר רעמים מחרישי אוזניים וברקים מסנוורים.
סגרתי בכוח את עיני וחתרתי בכל כוחי בידי ורגלי לחזור לעולמי, אך יד ענקית משכה אותי הרחק מהפתח של עולמי.
ניסיתי להירגע ולשאוב מזון מצינור ההזנה אך כנראה שצינור ההזנה סתום.
עד כמה נכונה האמרה 'כאשר יש שיבוש רציני אחד, כל הדברים האחרים משתבשים אף הם'.
ניסיתי לשאוב מזון בכוח אך עדיין צינור ההזנה שלי היה סתום.
סובבתי את ראשי לכל הכיוונים כדי למצוא את הסתימה בצינור ההזנה, אך האור ששטף אותי בעצמה של מפלי הנאגרה, סנוור אותי ולא יכולתי לראות דבר. גם כאשר סגרתי את עיני בחזקה, חדר דרכם אור אדום בוהק. למרבה הצער לא יכולתי לאטום את אוזניי. אשד הרעשים הנוראים הכו באוזני כגלי ים המתנפצים בסלעי החוף בחמת זעם.
בתוך כל הקקופוניה של הרעש הזה, גיששתי עם ידי בתקווה למצוא את צינור ההזנה.
לשווא.
רעדתי מפחד. מה קורה לי?
קיוויתי שזה רק חלום בלהות ומיד אתעורר לעולמי השקט והשלו, אך הכאב בראשי אותת לי שאני ער בהחלט.
משהו הכה בי בחוזקה. צרחתי ובכיתי בחוסר אונים.
האם אני בגיהינום?
ניסיתי להתעלם מהסערה שמסביבי, אך זה היה בלתי אפשרי.
זאוס ירה את כל הברקים מאשפתו והטיח אותם בי.
הדס הלם בקורנסו ברעש מחריש אוזניים.
עיני היו עצומות בחוזקה. פחדתי לפקוח אותן. הרגשתי כאב לא מוכר באזור הבטן.
פתחתי את עיני כעין סדק.... שוב התנפלה עלי מפלצת הברקים בקולות נוראיים.
האור הבוהק העלה בי את ההשערה ששובי האירו אותי עם זרקור למנוע שינה ממני.
לפתע הרגשתי שמרימים אותי ושמים אותי על משטח רך.
מתחת למזרן הרך שמעתי הד קלוש של תופי הטם טם המוכרים.
ניסיתי להתרכז. לסלק ממוחי את רעשי הסביבה ולהתמקד בקול המוכר והמרגיע.
האם אני באמת שומע זאת או שאלו תעתועי דמיון?
בתוך כל ההמולה שמעתי בקושי את המנגינה המוכרת. נאחזתי בה כעוגן ההצלה היחיד לשפיות.
שכבתי כך על המשטח הרך, מתאמץ להאזין למנגינה המרגיעה. לבי האט בהדרגה את מרוצו המהיר.
עיני היו עצומות אגרופי קפוצים ובטני כואבת מתוך ריקנות של רעב שלא חוויתי עד כה.
כמעט התייאשתי כאשר לפתע הרגשתי פטמת הזנה נכנסת לי לפה.
חיכיתי אך שום מזון לא זרם ממנה.
תוך ייאוש מצצתי בכל כוחי, ולשמחתי התחיל המזון לזרום לתוך פי.
טעם המזון היה מוזר. לרגע הפסקתי את הזרימה, אך הרעב גבר על הזהירות והמשכתי ללגום את המזון הנוזלי.
תחילה גמעתי גמיעות גדולות מלוא הפה עד שכמעט נחנקתי. לאחר מכן נזהרתי וגמעתי גמיעות קטנות יותר.
המזון בעולם זה היה בעל טעם משונה אם כי די טעים. מלאתי את בטני במזון עד שהיא כמעט התפוצצה.
מיד הרגשתי בטעות שעשיתי. המזון העודף שדחסתי לקיבתי בחוסר מחשבה, פרץ מפי חזרה מרטיב את גופי ומביא ללשוני טעם מר וחריף.
טעם שלא טעמתי מימי.
לא הייתי צריך להתנפל כך על המזון, אך מי יודע מתי אקבל שוב מזון?
תוך כך הוגעתי את מוחי לברר לאיזה עולם נדחפתי בלא רצוני?
איני יודע כמה זמן שכבתי על המשטח הרך לוגם את המזון המוזר, משתדל להירגע.
למרבה הפלא נרדמתי.                                                                                   ***
טלטלה גדולה העירה אותי. 
יללה עולה ויורדת של הסירנה הבהירה לי שאני שוכב בתוך האמבולנס.
פני ענק מלאו את שדה ראייתי. הוא עשה משהוא בגופי ונעלם ממלמל משהו לא ברור.
בתנוחה שלי יכולתי לראות רק את תקרת האמבולנס.
פנס בודד היה קבוע בתקרה והאיר באור חזק את כל פנים האמבולנס.
קפיצה גדולה במיוחד גרמה לכאב חד ברגלי שתקף אותי בפתאומיות.
נאנחתי חסר אונים.
אך אף אחד לא שמע אותי. האנחות שלי טבעו בקולות הסירנה העולות ויורדות, שנקבו את אוזני כיללות תנים רעבים.
האורות המסנוורים מתקרת האמבולנס השתלבו באורות הצבעוניים המהבהבים שחדרו מבעד לחלונות האמבולנס.
הכל השתלב לקקופוניה שלמה שהעירה במוחי זיכרון עמום.
הענק רכן שוב. הרגשתי דקירה.
הכאב שכך בהדרגה, שקעתי במצולות החשכה.
                                                                                 ***
הזמן חלף ועיני התרגלו לאור החזק, אך המראות הקולניים שראיתי היו כל כך מבלבלים ולא דמו לשום דבר שראיתי בעולמי הישן.
צורות שונות ומשונות שלא הבנתי את פשרם, חלקם נעו לעברים שונים כאילו יש בהם חיים משלהם. וצבעים!
היו כאן צבעים כה עזים ובכל כך הרבה טעמים, כאילו הייתי בתוך אחד הציורים של ואן גוך. האם אני משתגע כמוהו?
סערת חושים. זו ההגדרה שצצה לי בראש. סערה התוקפת את כל החושים שלי בבת אחת.
קולות צבעוניים, כמו הקול הזה בצבע חום חלודה המכה בי עכשיו, מחוספס וקשה כברזל.
צמצמתי את עיני כדי לראות את הדמות המטושטשת ונדהמתי מגודל הפרצוף שניבט בי.
הדמות התרחקה ודמות אחרת הופיעה והפיקה קול רך, המחליק כחמאה לתוך אוזניי.
בלבי קראתי לפנים אלו "פני מלאך", קישרתי את פני מלאך לפטמת ההזנה שהוכנסה לפי רק כאשר אותם פנים גדולות אך נעימות קרבו אלי.
לולא הם, הייתי מת מזמן ברעב.
כאשר 'פני מלאך' מתקרבים אלי, להגיש לי את פטמת ההזנה, אני חש תענוג רוטט בכל חושי. היה ל 'פני מלאך' ריח טעים מלטף ורך, קול ורוד ענוג, ומה שאהבתי מכל הוא הד המנגינה מעולם הבית שלי. את ההד החלש של המנגינה הזו יכולתי לשמוע רק כאשר הפסקתי לרגע את מציצת המזון. קול חלש אך מתוק, ששרד מתחת לרעשים המטרידים הבלתי פוסקים בעולם הזה.
                               ***
איני יודע כמה זמן עבר, אך ככל ששהיתי בעולם הזה, מצאתי שהוא עולם קר ומנוכר אך עם זאת מופלא ומסקרן.
כמובן שהשתוקקתי לחזור אל עולם הבית החמים והשלו שלי, אך לפעמים הופנטתי מהפלאים בעולם זה שכמוהם לא ראיתי ולא חוויתי בעולמי. כאן הכול היה שונה ומשתנה בקצב מסחרר.
לפעמים שוטף כאן אור מסנוור המכאיב לעיניים, ולעתים חשכת אלוהים. לפעמים חם כמו בגיהינום ולעתים, בייחוד בזמנים של חושך, אני מצטמרר מקור.
יום אחד כאשר שכבתי חלש, וחסר אונים על גבי מביט בסורגים הגבוהים שמסביבי. חדרה לראשי המחשבה כמדקרות חרב...
אני אסיר בעולם האיום אליו הוטלתי כנגד רצוני.
איני יודע מה אלי העולם הזה עשו לי, אך ברור שהם גרמו לי לחולשה כל כך גדולה, עד שלא הייתי יכול לעמוד אפילו על רגלי. לא היה צורך בסורגים הגבוהים שסוגרים על התא הקטן אליו הכניסו אותי, הייתי חלש פיזית ומבולבל נפשית מכדי אפילו לחשוב על בריחה.
מכל הצרות שלי כאן בעולם החדש, שלילת החירות פגעה בי ביותר.
מיצור חופשי שיכול לנוע לכל מקום אליו הוא חפץ בעולמי הישן, כאן אני לא יכול לזוז ממקומי או אפילו להתהפך על בטני.
מאדם חופשי היכול לאכול מתי שארצה ולעשות כל מה שבא בלבבי, הפכתי כאן לייצור חלש נתון לחסדי שוביו, שוכב בכלא הזה התחום בסורגים.
מפעם לפעם מופיע פרצוף ענק מעל לכלאי ומוציא קולות מפחידים. מה הם רוצים ממני?
אני בודד בארץ נכרייה, אסיר בעולם זר ובלתי מובן.
רציתי להתחנן שיחזירו אותי אל עולמי, אך איך מדברים אל הפרצופים הענקיים והמפחידים האלו?
שכבתי שם בכלאי זמן רב. אבוד, בודד ומבולבל.
מתקפת החושים בלבלה את דעתי, עד שלא יכולתי לחשוב כהלכה. לא ידעתי מה לעשות.
אפשר היה לחשוב שאדם במצב כזה יתייאש עד מהרה, אך נוכחתי לדעת שהאדם הוא ייצור המסתגל לכל מצב.
למרות המצב הקשה, התחלתי להתרגל לתופעות המוזרות של העולם הזה ואפילו להתעניין בסובב אותי.
לא כל הדברים בעולם הזה היו בלתי נעימים, למעשה התחלתי לאהוב חלק מהם.
למשל הצבעים.
כה עזים הם הצבעים וכה מגוונים. מכל עבר זרמו אלי מראות של חפצים בצבעים מסחררים מלווים בקולות רמים וצורות משונות.
נהגתי לתפוס כל חפץ כזה שהתקרב אלי ולטעום את טעמו. עם הזמן יכולתי למיין חפצים לפי צורתם, טעמם, ריחם, צבעם וקולם.
אהבתי את הצבעים. במוחי צבעתי כל דבר שלא היה בתחום השג ידי, בצבע שנתן לו מובן.
הדבר הצבעוני הראשון שראיתי, היה הדבר המוזר הזה שהסתובב מעלי ושר. נמלאתי תימהון. לא היה דבר כזה בעולמי. עם הזמן גיליתי שהוא שר כל הזמן את אותו השיר. נמאס לי לשמוע אותו שוב ושוב. האם אין הוא יכול לגוון? בכל פעם שהוא מפסיק ואני מנסה ליהנות ממעט שלווה, בא מישהו ומפעיל אותו מחדש ומביא אותו לסף הכרתי.  אך במשך הזמן הצבעים שעליו דהו עבורי, עד שכמעט לא שמתי אליו לב כלל.
לעומתו, הקולות שמשמיעים הפנים הגדולים הרכונים מעלי מפעם לפעם, נראים לי הרבה יותר משמעותיים ומעניינים.
חשתי שבעלת הריח הנעים הקשור לפנים המוכרות 'פני המלאך', מנסה לענות על צרכי, אם כי לא תמיד יודעת בדיוק מהם.
תחילה לא הבדלתי בין הפנים ענקיים מחוץ לפני מלאך, את הפנים האלו הכרתי מיד. כל האחרים נראו לי אותו דבר. כמו שאומרים  "כל הסינים נראים אותו דבר."
לאחר זמן הבנתי שלכל פרצוף מאפיינים שונים.  רק לאחר שלמדתי להכיר טוב יותר את הפנים, מצאתי תחילה הבדלים בולטים ואחר כך גם הבדלים דקים יותר בין פרצוף אחד למשנהו. גם לאחר שזיהיתי את הפנים השונות שהופיעו מעל מיטתי היו הפנים של פני מלאך החשובות והאהובות עלי ביותר.
שמתי לב שהפנים האלו של הענקים שוכני העולם הזה, חוזרים בדרך כלל על אותם הצלילים, למרות שכל אחד מהם שונה בצבעו ובעצמתו.
לפעמים נדמה לי שהם מנסים להתקשר, אך אולי זו רק משאלת לב בודד המשתוקק לחברה.
הצבע של הקולות נשמע שונה מקול אחד לשני. היו כאן קולות צלולים וגבוהים בגוון כחול וקר, ואחרים נטו להיות נמוכים ואדומים עד מאד. רק הקול של פני מלאך היה זהוב, זורם ברכות ומתוק כדבש.
למדתי שיש תבנית קבועה לקולות. ניסיתי לחקות את הקולות האלו, אך יצאו לי רק ברבורים שהביאו אותם לידי צחוק. האם הם לועגים לי?
תחילה קשה היה לי להירדם ללא ליווי קולות הטם - טם שהורגלתי אליהם, אך הייתי כל כך חלש שאפילו פעולת ההזנה עייפה אותי עד כדי כך שנרדמתי עד מהרה.
הגבלות התנועה שלי לא אפשרו לי לחקור את הסובב אותי בעולם החדש, אלא רק את הקולות שהגיעו עד אלי.
ניצלתי כל רגע בין הארוחות לפענוח הקולות האלו.
אני קיוויתי שאם יעלה בידי לפענח אותם, אוכל להתקשר עם הסביבה. היו לי שאלות רבות הדורשות תשובה ובראש ובראשונה למה הם מחזיקים אותי כאן בכלא ומה הם מתכננים לעשות בי. חשבתי שאם אצליח להתקשר אוכל לפחות להתגבר על הבדידות של אסיר שאינו יכול להתקשר עם מי מסביבתו, שהייתה קשה עלי.
והיה גם עניין הריחות. הריחות כמו הקולות הגיעו עד אלי גם כאשר עיני היו עצומות.
והם באו במגוון עצום! היו ריחות קלושים נעימים שזרמו בזרם עדין ודקדקו את אפי כמבקשים רשות להיכנס. אחרים זרמו בחוצפה לתוך אפי מהממים את מוחי לרגע. היו ריחות נעימים אך אחרים היו ריחות דוחים שככול שהתאמצתי לדחותם מלאו את אפי בצחנה שעשתה לי בחילה.
הכול היה סוער, צבעוני, ריחני וקולני יותר בעולם הזה. הענקים שגופם קשור לפנים הגדולות היו חבילות של כל אותם הפלאים. צורות וצבעים קולות וריחות, אך אף אחד לא עניין אותי כמו פני מלאך. חיכיתי שעות רבות כאשר היא לא הייתה בסביבה, לאותו ריח הנפלא שקידם תמיד את בואה. אהבתי במיוחד את הרגע בו התקרבה אלי, עם ריח הצוף הזהוב והמתוק שלה שהיה משכר.
מחוץ לאותם רגעים בקרבת פני מלאך, מצאתי שהעולם קר ומנוכר, ועם זאת מופלא ומסקרן.
כמובן שהשתוקקתי לחזור אל עולם הבית החמים והשלו שלי, אך לפעמים הפלאים בעולם זה שכמוהם לא ראיתי ולא חוויתי בעולמי רתקו אותי עד כדי שכחה.
לימים הבנתי כי פיית ההזנה מגיעה לעתים קצובות, מזרים לפי נוזל מזין.
על אוכל מוצק אני יכול רק לחלום. לפעמים עובר כל כך הרבה זמן לפני שהצינור המזין מוגש לפי, עד שבטני הריקה כואבת. הרגשה מציקה בשיפולי בטני, שלא חוויתי אותה אף פעם בעולמי הישן. במקרה כזה אני צורח במלוא פי כדי שמישהו יתעורר ויביא לי אוכל. לפעמים עלי לצעוק ולבכות שעה ארוכה לפני שהצינור המזין נכנס לפי.
לאחר זמן התרגלתי לאורות המסנוורים ולרעש האיום וחשבתי שאולי המצב ישתפר, אך גיליתי שהחיים בעולם זר זה היו קשים מעבר לכל מה שיכלתי לדמיין בחלומותיי הגרועים ביותר.
                                 ***
יום אחד ראיתי מעלי פנים חדשים עטורי זקן, שהוציאו קולות משונים שהצחיקו אותי, קולות עם ריח סגול כהה עמוק. הצחוק שלי גרם לאותם פנים להמשיך ולהוציא קולות, ולצרף אליהם העוויות מצחיקות. הצחוק שבעבע בי היה גם הוא חוויה חדשה לא בלתי נעימה.
נדמה לי שזו הפעם הראשונה שהיה לי איזה שהוא קשר לפנים שונים מפני המלאך הפרטית המזינה אותי.
במחשבה שנייה יתכן ושמו אותי כאן בתא כלא, המכיל רק מיטה ומסביב סורגים, כמו חיה בגן חיות. כל האנשים מהעולם החדש הזה באים להסתכל בי להנאתם.
כן יתכן שהביאו אותי אל גן חיות לאנשים מעולם אחר. אולי הם מראים לילדיהם את הפלא הזה של אדם שבא מעולם אחר.
המחשבה הזו הביאה בעקבותיה מחשבה שנייה. האם יש עוד אנשים מעולמות אחרים באותו גן חיות?
הרמתי את ראשי במאמץ והסתכלתי סביב.
החזרתי את תשומת לבי לפני זקן. על עיניו הוא הרכיב מתקן זכוכית מבריקה שנצנץ כל אימת שהזיז את ראשו. כל גופו היה מכוסה בעטיפה שחורה חוץ מכתם לבן באזור הצוואר. פני זקן המשיך להוציא קולות משונים, אך כבר לא הגבתי. אני לא צריך להיות ללעג. לאחר כמה זמן פני זקן התייאש והלך.
הנעתי את ראשי והצצתי מעבר לסורגים לבדוק אם תא הכלא שלי היה יחיד.
התברר לי שהכלוב שלי היה הכלוב היחיד באולם ענק. אולי הם מפרידים אותנו, הכלואים. כל אדם במקום אחר. רשמתי בזיכרוני לנסות לגלות זאת, אך עד מהרה נרדמתי.
                              ***
את רוב זמני ביליתי בשינה התעייפתי בקלות למרות שלא עשיתי כל מאמץ. מה פשר החולשה הזו? אולי הסיבה לאותה חולשה משונה בעולם הזה, הייתה כוח הכובד של העולם שכנראה היה גדול ומתאים לענקים שהילכו על פניו? כן עכשיו כבר גיליתי שלכל פנים ענקיות היה קשור גוף ענק עוד יותר. הבנתי שאלו אנשים כמוני אם כי אנשים מגזע ענק. למה שאנשים הענקיים האלו יתעמרו באנשים אחרים רק בגלל שהם מגזע אחר, גזע של אנשים קטנים?
בשעות השינה הרבות שלי היו לי חלומות כל כך ממשיים, עד שקשה היה לי להבחין מה חלום ומה מציאות.
בחלומי ברחתי מהכלא ועברתי בין החדרים, משחרר את כל האנשים הכלואים בגן החיות. יחד חיפשנו את הדרך אל העולם הישן.
חלומי נגדע כאשר התעוררתי לשמע צריחה נוראה שחצתה את שנתי כמו ברק כחול את השמים האפלים.
פקחתי את עיני וראיתי ידיים ענקיות המרימות אותי. רגע מאוחר יותר פני מלאך חטפה אותי מידיו של הענק, שהתחיל ללכת אחורה. כנראה נרתע מהצריחה הנוראה.
הענק הביט בפני מלאך האוחזת בי בהיסוס, פנה אחורה ונעלם. פני מלאך נענעה אותי, והניחה אותי בעדינות חזרה אל תאי.
רק לאחר ששכבתי בתאי לבטח, התחיל גופי לרעוד מפחד כתגובה מאוחרת. לאחר זמן הרעידות הלכו ושככו עד שנרגעתי.
חשבתי שאולי הסורגים אינם כדי לכלוא אותי שלא אברח, אלא להגן עלי מפני חטיפות של ענקים שחמדו אותי.
לעתים תכופות אני מתגעגע לעולמי הישן והנוח בו אין הפתעות ואין סכנות אין סורגים ויש חופש מוחלט לנוע בקלות לכל כיוון שרק ארצה.
העולם הזה לא רק זר ומוזר. העולם הזה מסוכן!
סכנות! תנו לי לספר לכם על הסכנות בעולם הזה אליו נקלעתי ללא רצוני.
                                ***
יום אחד התאספו ענקים רבים מכל מה שראיתי עד כה. המולת קולות כרסום מוצקים משונים, הם אפילו בולעים אותם האם זה אוכל? ומיני משקאות צבעוניים. נראה שכאן תהיה חגיגה.
השכיבו אותי על מצע הורידו את בגדי ללא בושה. והנה התקרב בעל זקן לבן כל גופו שחור מבריק מחוץ לפס רחב לבן משני צדי צווארו. 'פני זקן' החזיק אותי חזק שלא אזוז, 'זקן לבן' שלף מאכלת וסימן אותי כמו שמסמנים עגל.
הכאב היה איום. כאב שלא חשתי כמוהו מעולם.
עכשיו אני שייך להם. מה הם יעשו איתי?
הם הכניסו לפי אצבע עם נוזל אדום חריף. להפתעתי הכאב עומעם ונרדמתי.
                                                                               ***
התעוררתי באחת, ברגע ראשון לא ידעתי מה העיר אותי. הסירנה של האמבולנס השתתקה. הדלת נפתחה ושני ענקים העבירו אותי לאלונקה. האלונקה נפתחה לכעין מיטה עם גלגלים וענק אחד דחף אותה במהירות עובר דרך משובשת, כל קפיצה בדרך העבירה בגווי מדקרות כאב ישירות מרגלי אל ראשי. 
עברנו דרך דלת רחבה לחדר מואר באורות בוהקים.
עצמתי את עיני נזכר שוב באותו סיוט שעברתי קשור למושב ההוא על גלגלים...
                                                                               ***
כאשר אני ניזכר בחמימות הנעימה והקבועה של עולמי הישן. בצינור ההזנה שהיה תמיד לרשותי להזין את גופי בכל עת שעלה ברצוני, ובחשכה המבורכת ללא ההבזקים המבלבלים של העולם הזה, אני מתחלחל מהסכנות האורבות לי כאן.
כן, אין ספק שהעולם הזה מלא סכנות.
אחת מהן הביאה כמעט למותי.
זה היה יום אחד כאשר פני זקן הרים אותי וקשר אותי למושב קשה. לא יכולתי לזוז, רק ראשי היה חופשי לנוע בצורה מוגבלת.
מה הוא רוצה לעשות? למה הוא קושר אותי כמו בהמה?
כל מה שיכולת לראות היה גג אפור עם תפרים מעוינים. הרבה פחות מעניין מהצורות שהורגלתי אליהם בתקרה מעל מיטתי.
מוחי הגה את האפשרויות הגרועות ביותר, כך זה כאשר אין מושג על מה שקורה.
האם אני נשלח לשחיטה? האם יש להם מנהג לפטם אנשים מעולם אחר כדי לאכול אותם?
חוסר הידיעה גרוע מהכול כי הדמיון משתולל.
ניסיתי להשתחרר מהכבלים, אך אלו היו חזקים ממני.
התחלתי לצעוק ולבכות כמו אותן פרות ההולכות למשחטה.
פתאום הופיעו פני זקן מעלי תופשות בכתפי ומנערות אותי תוך צעקות רמות.
פחד איום אחז בי. רעדתי בכל גופי ושום קול לא עבר את גרוני המכווץ.
פני זקן נעלמו.
שכבתי שם כמה זמן בשקט. עכשיו הפחד מפני זקן עלה על הפחד מפני הבלתי נודע.
לאחר מן הרעידות של גופי שככו.
פתאום נשמע רעש מטריד והרגשתי רעידות וטלטולים ימינה ושמאלה. רק החגורות בהם קשרו אותי, עצרו אותי מלפול.
הזזתי את ראשי ומזווית עיני יכולתי לראות דרך קצה החלון בתים ואנשים נעים אחורה.
לא הבנתי איך זה קורה.
התנועה הזו של עצמים שאמורים היו להיות נטועים חזק באדמה הביאה לי סחרחורת, אולי אני הוזה?
עצמתי את העיניים לרגע אך כאשר פתחתי אותם חזרה, הבתים עדיין היו במרוצה הולכת וגוברת.
האם אין סוף לפלאים של העולם הזה?
קבעתי את מבטי מעל לבתים הרצים במהירות אחורה כדי להימנע מהסחרחורת שתקפה אותי.
תודה לאל העננים בשמים התכולים עמדו במקום. נדמה היה לי שהעננים לבשו בגדי פאר לכבודי. השמש שעלתה למרום השמים צבעה את שולי העננים בזהב ולבן הפרווה הסתלסל בחזיתם בולט מעל לגוון אפור רך שבבגדיהם. השמים שמסביב לעננים קרנו בשמחה כחולה בהירה.
אך כל הפאר הזה לא הסתיר את הרעשים הקטועים שפלשו אלי מהחלון, ובקעו את הטרטור החדגוני בעל הריח הדוחה ששרט את מוחי.
המסע של העולם ארך זמן רב, אך בסופו של דבר הטרטור פסק, והבתים נעצרו. נשמע קול טריקה ואחר כך שקט מתוח.
הרגשתי שרגע האמת הגיע, כל גופי היה דרוך...
אך השקט נמשך שעה ארוכה והרגע הזה לא הגיע.
שכבתי שם כבול, תוהה מתי תגיע המאכלת.
שום דבר לא קרה למשך זמן רב, אך נדמה היה לי שהמקום מתחמם.
החום טיפס ועלה.
התחלתי להזיע מתחת לבגדי הצמר שעטפו אותי. הייתי כבול כך שלא יכול הייתי להתפשט.
החום עלה עוד מרגע לרגע ועם החום הרגשתי הרגשת מחנק.
התחלתי לצעוק ולבכות מייחל לפני מלאך שתציל אותי. אך לא היה שם אף אחד שיעזור לי.
אני לא יודע כמה זמן שהיתי שם קשור בחגורות ומזיע במה שהלך ונהיה דומה לגיהינום.
התחלתי להזות. נדמה היה לי שעוד רגע, ושד עטור קרניים וזקנקן שחור קטן יקפוץ וידקור אותי בשלוש הקלשון שלו.
פתחתי בכוח את עיני שטופות הזיעה וצרחתי.
מליחות הזיעה שרפה את עיני. סגרתי אותם מעפעף כדי למנוע את הצריבה.
פלגי זיעה חמה נשרו על פני וכל גופי היה לח מזיעה.
טלטלתי את עצמי, מנסה נואשות לפתוח את החגורות העבות שקשרו אותי.
כל מה שהצלחתי לעשות זה לפצוע עצמי עם הכבלים החזקים.
עכשיו נזל לי גם דם מהמקומות בהם הכבלים חתכו בבשרי.
הזזתי את ראשי ימינה ושמאלה לראות אם יש מישהו שיכול לעזור לי.
אף אחד.
היה לי קשה לנשום.
החום עלה וצרב את בשרי שהפך אדום.
פה ושם התנפחה בועת צריבה.
חששתי שאתייבש, או אשרף בכוויות שאין מהן הצלה.
אני לא יודע כמה זמן נאבקתי כך.
כוחי הלך ואזל.
התעלפתי.
התעוררתי לקול ניפוץ שמשה, אויר קר וטרי שטף פנימה והעיר אותי מעלפוני.
פתחתי את פי וצרחתי.
ידיים התירו את הרצועות שקשרו אותי ונשאו אותי חזרה למיטתי.
שכבתי שם בודד מהרהר במר גורלי, עד שרכנו אלי 'פני המלאך', מוציאות את הקולות רכים שלמדתי לאהוב, והגישו לי את צינור ההזנה.
נזכרתי עד כמה אני רעב ומצצתי בתאווה.
איני יודע מה הייתי עושה לולא היו 'פני המלאך' שהגנה עלי.
הרגשתי חולשה.
גוש חונק עלה בגרוני. התחלתי לשלשל ולהקיא.
בעולמי הישן לעולם לא הרגשתי הרגשות רעים כאלו.
חליתי, ראשי קדח וחום גופי עלה לרמה מסוכנת.
'פני המלאך' התכרכמו בדאגה. היא הוציאה קול מפוחד ונעלמה משאירה אותי בדד.
רציתי לקרוא לה חזרה שלא תשאיר אותי לבד. האם נגזר עלי למות כאן בארץ זרה ללא פרצוף מוכר?
ניסיתי לישון אך כאשר הצלחתי לאחר זמן רב להרדם היו לי סיוטים.
שוב ושוב חלמתי שהייתי קשור, ללא יכולת לזוז ומסביבי אש גיהינום הצולה את בשרי.
הסתובבתי בייאוש כדי להימלט מהאש.
בום!
נפלתי מהמיטה והתעלפתי.
התעוררתי לקול ריצה. מישהו הגיע והחזיר אותי למיטה.
ידיים הפשיטו אותי עירום והצמידו דסקית קרה על בשרי.
פנים שמנות רכנו סמוך לפני. זה היה פרצוף מוזר. על העיניים היו משקפים עבות עדשות שנצצו באור. נשימתו הדיפה ריח רע על פני.
בכיתי מכאב ומהשפלה.
הוא הוציא מתקן עם חוד בקצהו ודקר אותי.
צעקתי מכאב. למה הם עושים לי זאת?
הימים הבאים עברו עלי בהזיות. בלילות פקד אותי שוב ושוב הסיוט של אש הגיהינום.
הייתי מתעורר בבהלה ומתחיל לבכות. מה עוד יכולתי לעשות? 
לאחר כמה ימים התאוששתי. עדיין הרגשתי חלש ובודד בעולם המנוכר והזר הזה.
עולם מלא סכנות שרק 'פני מלאך' שומרים עלי.
בעצם חשבתי, אולי אני טועה גם בעניין הזה. אולי 'פני מלאך' רק אחראית על הכלא שלי ואין לה שום רגש חיבה אלי.
אולי התפקיד שלה הוא להזין אותי כדי שאשאר בחיים לבדר את כל האנשים המבקרים בגן החיות לאנשים מעולמות אחרים.
אולי היא רק עושה את תפקידה. העדפתי לחשוב שהיא עושה זאת מתוך חיבה. רציתי באופן נואש שיהיה לי ידיד בעולם הזה.
זמן רב שכבתי והרהרתי. תהיתי האם יש עוד אנשים שבאו מהעולם שלי והם סגורים בתאי כלא כמוני?
האם אי פעם אוכל להתחזק מספיק כדי להתחבר עמם ולמצוא את הדרך לעולמנו הישן?
הרגשתי שאני מתחזק מיום ליום, אך עדיין הייתי חלש מכדי לקום ממיטת בית הכלא.
                                                                           ***
התעוררתי. מסביב הכול לבן, עולם לבן שעמד בניגוד גמור לצבעים הסוערים שבעולם החיצוני.
מי הביא אותי לכאן? נזכרתי במסע של האמבולנס ובענק שהריץ אותי על אלונקה פנימה.
ניסיתי לכופף את רגלי כדי לקום.
רגלי לא זזו כאילו שקלו טון. השפלתי את עיני וראיתי שמישהו קיבע את רגלי באבן לבנה.
המחשבה הראשונה שלי הייתה שהם לא לוקחים סיכון שאברח שנית.
השמש זרחה מבעד לחלון משרטטת ריבוע צהוב על הרצפה.
ענקית לבנה מכף רגל ועד ראש, נגשה אלי דוחפת עגלה גדולה והגישה לי ארוחת בוקר תוך פטפוט מעודד: “איך קוראים לך?”
הבנתי שאינם יודעים מי אני והחלטתי להשאיר את המצב הזה. שיחשבו שאני אחד משלהם.
לכן למרות שהיא חייכה אלי בצורה נעימה, לא עניתי לה.
פחדתי שהם יחזירו אותי אל הגרומים או לעולם הדממה אם רק ידעו מי אני.
המחשבה על המקומות האלו העלתה בי זיכרונות בלתי נעימים.
דחקתי את הזיכרונות ממוחי, והתרכזתי במזון שהוגש לי.
למדתי שעדיף כל מזון על הרעב.
אך כל דבר הזכיר לי משהו ממה שקרה לי.
זכרתי את הפעם הראשונה שאכלתי בעולם זה. זה לא היה זיכרון נעים.
ניסיתי לחשוב על דברים אחרים, אך אי אפשר היה להתעלם מהמזון שלפני והזיכרון ההוא דחק עצמו לקדמת מוחי.
הייתי עייף, מזון תמיד מעייף אותי.
עצמתי את עיני.
                                                                                ***
באותה פעם ראשונה  שהזינו אותי, התנפלתי על פיית ההזנה וגמעתי גמיעות גדולות מלוא הפה עד שכמעט נחנקתי. הכאב בבטני שכך, והמזון המס את גוש הפחד שסתם את גרוני.
המזון בעולם זה היה בעל טעם משונה אך טעים.
נרגעתי, וגמעתי גמיעות קטנות יותר. שכבתי על המזרן הרך מאזין להד החלש של תופי הטם טם המוכרים והרגשתי מוגן בתוך כל הסערה החושית שמסביב.
מלאתי את בטני במזון עד שהיא כמעט התפוצצה. מיד הרגשתי בטעות שעשיתי.
המזון העודף שדחסתי לקיבתי בחוסר מחשבה, פרץ מפי חזרה מרטיב את גופי ומביא ללשוני טעם מר וחריף של קיא.
לא הייתי צריך להתנפל כך על המזון, אך מי יודע מתי אקבל שוב מזון?
                                                                                    ***
התעוררתי בבהלה. הכר היה רטוב והדיף ריח קיא.
התיישבתי והבטתי סביב.
בקצה מסדרון היה אור חלש אך כל האולם היה חשוך.
במיטות שלידי ישנו חולים. קנאתי בהם על שהם ישנים בשלוה כזו ללא סיוטים.
זרקתי את הכר על הרצפה, נושם בכבדות מנסה להירגע.
לאחר כמה דקות נשמתי חזרה לתיקנה.
סידרתי את השמיכה ונשכבתי ובלבי בקשה אחת גדולה.
לילה שקט ללא סיוטים.
                                                                                  ***
עברו ימים רבים וחיי נכנסו לשגרה. כל יום דמה ליום שלפניו. קבלתי בברכה את השגרה שעזרה לי להתרגל לעולם החדש.
התרגלתי להרגשת הרעב שתקפה אותי כל כמה שעות, לבליל הקולות, צבעים וריחות שסחררו את ראשי.
אך רק לדבר אחד לא הצלחתי להתרגל -  לבדידות.
בדידות של אדם בעולם שהוא לא מכיר. בעולם בו אין לו ידיד אליו אפשר לפנות.
נהגתי לשכב שעות ארוכות ולאחוז בבדלי זיכרונות מעולמי הישן.
הבעיה הייתה שזיכרונות האלו הלכו והתמוססו והשאירו רק בדלי זיכרון, ככתמים לחים ששלוליות משאירות על המדרכה ביום שמש שלאחר הגשם.
היו זיכרונות שנמוגו ממוחי לחלוטין ולא השאירו עקבות, כמו אותן שלוליות שהתייבשו בשמש וכל מה שנשאר מהן הוא סימני גבול של הבוץ מסביב לריקנות ויובש.
לא זכרתי האם הייתי שם בעולמי הישן בודד, אך ידעתי שהייתי מאושר.
פחדתי מאותו רגע בו לא אזכור מעולמי הישן דבר, או אז הבדידות שלי תהיה שלמה.
קיוויתי שאני שופט את בני המקום כאן שלא בצדק. איני יודע מה פני זקן רצה לעשות לי, ברור שלא לקח אותי למשחטה כמו שפחדתי. אולי הם בכל זאת מנסים בדרכם הגמלונית לעזור לי.
ברור שאינם מדברים את שפתי ולכן אינם יכולים אלא לנחש את מה שאני רוצה. בכל זאת הם מזינים אותי ועושים כל מיני פעולות שאולי הם חושבים שצריך לעשותן. לא פעם הם שוגים וגורמים לי אי נוחות רבה. יש להם מנהג משונה לנקות אותי מפעם לפעם משאריות המזון שעל גופי. שאריות שמזכירות לי, אמנם בצורה קלושה, את החמימות של עולמי הישן. למרות זאת הם מחזיקים את החיים העלובים שלי בעולמם.
גיליתי שאם אני בוכה וצועק חזק מספיק זמן, מגיעה פני מלאך להזין אותי. אפשר לקרוא לכך צורה ראשונה של תקשורת בעולם החדש. השתמשתי בזאת לעתים תכופות יותר ויותר, גם כאשר לא הייתי רעב אלא בודד מאד ובלבי כמיהה לראות את הפנים המוכרות של פני מלאך.
יום אחד הגיע פני זקן במקום פני מלאך, וטלטל אותי באלימות בדיוק כמו שעשה כאשר צעקתי בהיותי קשור. מתברר שלפני זקן צורת התקשורת אחת, אלימות. פני זקן בהחלט הבהיר לי שהוא לא אוהב את הצעקות שלי. הפחד מצורת התקשורת שלו השתיק אותי.
האם אין הם מדברים בעולם הזר הזה בצורה תרבותית?
לפעמים נדמה לי שהקולות שהם מוציאים מרמזים שאכן יש להם שפה משלהם. שפה שאיני מבין.
לפעמים כאשר פני מלאך הייתה בסביבה ופני זקן התקרב אלי, פני מלאך הדפה את פני זקן תוך הרמת קול ונגשה אלי. כנראה שפני מלאך חזקה מפני זקן.
מאז אותו יום השתתקתי כאשר ידעתי שפני מלאך לא בסביבה. בדרך כלל פני מלאך הגיעה בשעות אחר הצהרים. בבוקר היא יצאה לאי שם אך אחר הצהרים היא הייתה מגיעה אלי, זורקת את התיק הכבד שנשאה על גבה, ומושיטה לי את פיית ההזנה.
זמן רב עבר בצורה כזו, כאשר אני נלחם לשרוד יום יום, נזהר מהמפלצות שמסביבי ולומד.
היה לי זמן רב ללמוד את הסביבה שלי.
למדתי להפריד בין קולות לצבעים, בין ריחות לטעמים, אם כי עדיין מצאתי קשר ביניהם. עדיין נוח היה לי לדמות צבעים לקולות וטעמים לריחות.
למדתי לזהות ולמיין את הקולות, לחייך לקולות הנעימים ולהירתע מהקולות המאיימים.
עדיין ראיתי קולות והרחתי צבעים, אך ידעתי להפריד ביניהם.
חשוב מכול, התחזקתי מיום ליום.
עכשיו כבר יכולתי לעמוד על רגלי ואפילו ללכת כמה צעדים מתנדנד כמלח שיכור שאך זה יצא מהמסבאה.
עכשיו העזתי לחלום על בריחה מהכלא.
זה זמן רב אני חושד שיש איזה שהוא מובן לקולות שהם מוציאים.
הרבה פעמים הם חוזרים על אותם הצלילים כאילו רצו שאלמד את שפתם.
עם הזמן התחלתי להבין מה הם אומרים. תחילה רק לפי צבע הצליל הנלווה, אחר כך בהקשר לפעולות שנעשו בעקבות אותה תצורה של קולות.
ניסיתי לחקות את הקולות, אך פרצי הצחוק שמאמצים אלו הביאו, גרמו לי להפסיק.
לעתים רחוקות, כאשר מזג האוויר היה נכון, ול 'פני מלאך' היו כמה שעות של מנוחה, הייתה 'פני מלאך' מחייכת בגיל, זורקת את התיק מעל גבה, מזינה אותי מהר מהרגיל, והיינו יוצאים לגינה שלא הייתה רחוקה מהבית. יום כזה היה יום חג בשבילי. נשמתי את החופש מלוא ריאותיי ולמרות שפני מלאך החזיקה בי חזק שלא אברח, עצם המרחבים בגינה הטעימו טעמו של חופש.
יום אחד כזה כאשר הגענו לגינה, ראיתי את 'תלתלי זהב'....
לבי פסח פעימה.
עד עכשיו כמעט השתכנעתי שאני היחיד שהגיע מעולמי הישן לעולם הזר הזה מתוך איזו שהיא טעות, אך מיד הכרתי ש 'תלתלי זהב' באה מעולמי הישן. היא הייתה בגודל המתאים ונראתה כמוני. 
מעל לפניה הקטנים, ראשה היה מלא בתלתלי זהב.
וזה השם שנתתי לה 'תלתלי זהב'.
עשיתי סימנים בידי והוצאתי קריאת שמחה, כל כך השתוקקתי לדבר איתה, אך היא לא הבחינה בי.
צפיתי בה מדברת אל הענקים המקומיים. נראה שהיא שולטת במידת מה בשפת העולם הזר הזה. אולי היא תהייה לי לחברה ומתרגמת וביחד נפיג את הבדידות. רציתי להתקרב אליה אפילו אם עלי לזחול, אך פני מלאך החזיקה בי כסוהרת נאמנה ושמרה שלא אזוז מקרבתה.
רציתי להסביר לה שכל מה שאני רוצה הוא להתקרב ל 'תלתלי זהב' כדי לדבר ואולי להתיידד, אך היא חשבה כנראה שאני רוצה לברוח.
בעצם אולי היא צדקה. רציתי לברוח חזרה לעולם הישן והטוב שלי בו הייתי כל כך מאושר.
'תלתלי זהב' הייתה חזקה ממני והצליחה ללכת ממקום למקום כרצונה. הסוהרת שלה ישבה על ספסל מרוחק וקראה ספר. לו רק הייתה דרך לבקש ממנה להגיע אלי.
שמתי לב שהיא הייתה חופשית ללכת כרצונה עד גבול מסוים, אך כאשר היא התרחקה, הגיחה הסוהרת שלה, דמות גבוהה ושמנה, לבושה בבגדים נוצצים ונעולה בנעלים בעלות עקבים גבוהים, והחזירה אותה למקומה.
איזה חוסר טעם, למה ייצור גבוה כל כך חייב להגביה עצמו באופן מלאכותי?
אני אמנם התחזקתי מאד מאז שנדחפתי לעולם הזה לפני כמעט שנה, אך בקושי יכולתי ללכת.
למרות שפני מלאך שהייתה מושיבה אותי על ספסל והקפידה לשבת לידי לשמור שלא אברח, הייתה לי בגינה הרגשת חופש משכרת.
נצרתי את הרגעים האלו בלבי.
יום אחד הבטתי ב 'תלתלי זהב' כדרכי, מתרוצצת באופן חופשי בין המתקנים של הגן.
לשמחתי 'תלתלי זהב' הרימה את עיניה וראתה אותי.
היא התקרבה אלי ונעמדה מול הספסל תולה את עיני התכלת הגדולות בפני.
דיברתי אליה מנסה לקשור קשר.
'תלתלי זהב' רק הביטה בי ושתקה.
עד מהרה הבנתי שאולי היא יודעת את שפת המקום אך שכחה את שפתנו. גם לי נשארו רק שיירים עלובים של זיכרונות ככל שהבנתי יותר משפת העולם הזה. אולי אי אפשר לדעת את שתי השפות בו זמנית.
פסו התקוות שהיו לי ש 'תלתלי זהב' יכולה לתרגם את השאלות הרבות שהתרוצצו במוחי לשפת המקום כדי שאוכל לקבל תשובות.
בכל זאת הרגשתי קירבה ל 'תלתלי זהב', חברתה הייתה נעימה לי.
אחוות זרים מעולם אחר.
הרגשתי שגם לה היה רגש חם אלי, כי בפעמים הבאות היא הייתה מתקרבת אלי ברגע שהייתה רואה אותי מגיע מטפסת ויושבת לידי על הספסל.
היא הייתה לי מעין חברה. היינו יושבים צד לצד מחייכים אחד לשני, או סתם שותקים.
החברה הראשונה והיחידה שלי בעולם החדש.
ניסיתי להיזכר אם היו לי חברים בעולם הישן אך הזיכרונות מהעולם הישן התפוגגו. מעט הזיכרונות שעדיין זכרתי היו זיכרונות טובים, אך מי יודע? אולי היו גם זיכרונות לא נעימים שטבעו במצולות השכחה כמו רבים מהזיכרונות הטובים שנעלמו.
כל פעם שהלכנו לגינה עם העצים הגבוהים ודשא ירוק המשתרע רחוק עד כמה שהעין רואה קיוויתי שגם 'תלתלי זהב' תגיע ותשב לידי על הספסל.
לא תמיד היא הייתה שם. אם לא הייתי רואה את תלתלי זהב, הייתי יושב בשקט מביט עצוב על כל הענקים שהסתובבו בגינה ומחכה.
הרבה פעמים ניסיתי לדבר עם תלתלי זהב, אך היא אף פעם לא ענתה. לפחות לא ענתה במילים שהבנתי. הרבה פעמים הוציאה קולות של שיחה.
חשבתי על כך הרבה. איך היא לא יודעת לדבר אפילו מילים בסיסיות בשפתי? התשובה היחידה שעלתה על דעתי היא שיש עולמות נוספים מחוץ לעולמי הישן והעולם הזה בו נפגשנו. אחרי זה חשבתי עוד שיתכן כי כל העולמות האלו מחוברים לעולם החדש הזה ואנשים מכל העולמות ההם עברו דרך סדקים בעולמם אל העולם הזה, בדיוק כמו שאני עברתי.
האם כולם כל כך בודדים כמוני?
מחשבה מצמררת.
חשבתי שמחוץ ל 'פני מלאך', 'תלתלי זהב' תהייה החברה הטובה שלי, אך התקווה הזו לא נמשכה הרבה זמן.
יום אחד האישה הענקית, הסוהרת שלה, לבושה בחליפה מהודרת ונוצצת, לרגליה אותן נעלים גבוהות העקב, הגיעה בריצה וחטפה את 'תלתלי זהב' מהספסל, תוך גערות קולניות שעפו בסערה של כחול צורם על שערה הזהוב של 'תלתלי זהב'.
מאז כל פעם שירדנו לגן חיפשתי את 'תלתלי זהב' אך לעולם לא מצאתי אותה שוב.
                                                                             ***
חלומי על תלתלי זהב העלה חיוך על שפתי.
את תלתלי זהב ראיתי בגן באותה תקופה מאושרת עם פני מלאך.
אולי הקשר שלי עם תלתלי זהב מסביר את הסיבה שחברתי 'לילדה' המסכנה מעולם השתקנים.
שוב, בפעם האלף העליתי בדמיוני את דמותה של תלתלי זהב. לפעמים התחלפו לי פניה של תלתלי זהב לפנים הקטנות של 'הילדה' . לבי נצבט מדאגה, תהיתי מה קרה 'לילדה'?
אני לא יודע מדוע קישרתי את תלתלי זהב לילדה. לא היה דמיון בין פני תלתלי זהב המחייכות באושר לבין פני 'הילדה' העצובות תמידית.
הזיכרונות המתוקים על תלתלי זהב היו קשורים יותר לדמותה של פני מלאך האגדית.
שכבתי על המיטה ולבי מלא געגועים לתלתלי זהב, לפני מלאך, ולתקופה המאושרת היחידה בחיי.
                                                                           ***
לפעמים בערבו של יום, הייתה פני מלאך מוציאה אותי מכלאי, מחזיקה אותי בידיה הענקיות, ויושבת על אדן החלון. יחד היינו מסתכלים על הרחוב הסואן בשעות השיא. למטה התרוצצו מכוניות קטנות ברעש שעלה עד אלינו. אם היית מאמץ את עיניך אפשר היה לראות גם זרם של אנשים קטנים עוד יותר ממני הולכים לכל כיוון. שמתי לב שאלו אנשים חופשיים. לא הבנתי מה הסיבה שהם הולכים לצד כל המכוניות האלו. האם הייתה להם איזו שהיא מטרה? נראה שהם התרוצצו לכל הכיוונים ללא מטרה.
התכופפתי ככול שידיה הענקיות של פני מלאך הרשו לי לראות טוב יותר את המחזה שנגלה לעיני. פני מלאך משכה אותי חזרה. לא לפני שגיליתי תגלית. על מרפסת מתחת לחלון עמדה ענקית נוספת, אך היא נראתה קטנה מפני מלאך. הבנתי שמראות נראים קטנים ככל שהם רחוקים. אם כך אלו בעצם לא אנשים קטנים אלא שהם רחוקים מאתנו ואולי גם המכוניות ענקיות אף הן. התגלית הזו לא הסבירה לאן הם ממהרים.


***

אבדה תקוותי למצוא חבר בעולם הענקים הזה. נכון שלעתים פני מלאך התנהגה ברחמים וברוך, אך כך היא התנהגה גם ליצור הקטן  ההולך על ארבע שהסתובב בקרבתה. אין זו חברות בין שווים. האם אפשר בכלל לחשוב על ידידות ביני לבין מישהו מגזע שונה הגדול ממני עשרות מונים?
עם הזמן התחלתי להתרגל לעולם הזר. כבר הבנתי מעט מהשפה הנהוגה כאן ואפילו אמרתי מילים בודדות אם כי לא הבנתי בדיוק את המשמעות שלהן. ידעתי שיש ענקים טובים ואחרים פחות טובים, אך אין בגזע הענקים אחת טובה כמו פני מלאך. חלקתי את הענקים לסוגים גברי כמו פני זקן, ונשי, כמו פני מלאך. בדרך כלל הסוג השני היה טוב יותר אלי.
גם המזון השתפר. עכשיו קבלתי כבר מזון בטעמים שונים. האם אין סוף לפלאים בעולם זה?
ברכתי מוחי הסתתרה איזו שהיא הבנה שחמקה ממני כל אימת שהתאמצתי להעלותה על פני השטח.
היו זמנים ששמץ מהפלאים שמסביבי מצא חן בעיני, אך רוב הזמן הרגשתי נורא.
האם אפשר אחרת? האין זה נורא להיות כל היום אסור בתוך חדר קטן, תלוי בחסדי 'פני מלאך' להשקיט את רעבוני, ללא שום דרך להתקשר או לראות נפש חיה?
נהגתי לשכב על גבי ולבהות בתקרה הלבנה עליה משורטטים כתמים חומים בתצורות משונות.
דימיתי לראות בכתמים האלו את מפלצות הבדידות, הרובצות ומחכות לשעת כושר ליפול עלי מהתקרה ולחנוק אותי בעצם כובדן.
ידעתי שאלו רק יצורי דמיון, אך בלילות תקפו אותי סיוטים. המפלצות האלו קפצו מהתקרה וצללו לעבר גרוני בטפרים שלופים. רגע לפני שהמפלצות הגיעו אלי הייתי מתעורר משנתי בבעתה. הסיוטים אלצו אותי להתעורר משנתי כל כמה שעות כך שהייתי עייף תמידית.
חיכיתי ל 'פני מלאך' לא רק לשם ההזנה. יותר מהאוכל נזקקתי למעט אהדה ובטחון.
איני יודע מה פני מלאך הרגישה כלפי באמת, אך היא הייתה היחידה שהתייחסה אלי. תשומת לב שנזקקתי לה נואשות, לאחר שעות רבות של בדידות.
כך עברו ימים רבים עד שהגיע יום אחד שייזכר בזיכרוני כיום המאושר בחיי, וגם היום האיום ביותר.
היום עליו אני מספר קיפל בתוכו את הזיכרונות היפים ביותר שלי אך גם את אסוני.
הוא התחיל ככל יום שגרתי, אך אם הייתי רגיש יותר יכולתי למצוא רמזים למה שיקרה.
לעתים תכופות אני מבין רק בדיעבד דברים שלא הייתי מודע להם בזמנו.
התעוררתי משנת הסיוטים שלי כרגיל מוקדם בבוקר לקול רעמים וברקים. בהצצה מהחלון הגדול שקרוע באולם בו היה כלאי, ראיתי את חשרת העננים בקצה האופק. מידי פעם קרע ברק את החשכה וכמה זמן אחריו התגלגל הרעם. למראה העננים השחורים המקיאים מתוכם ברקים וקולות התחלחלתי. הברקים המסנוורים והרעש הנורא של הרעמים, הזכירו לי את אותו יום בו נדחפתי נגד רצוני מהעולמי השלו אל העולם מלא הסכנות שכאן.
אחזתי בידי את הסורגים וזעקתי.
לשמע זעקות האימה שלי, הגיעה פני מלאך בריצה. היא הגיפה את התריסים ונתקה אותנו מהמהומה שהשתוללה בחוץ.
היא הרימה אותי בידיה הענקיות מרגיעה אותי במילים חמות שיצאו מפיה ושטפו את כל הפחדים שלי. מרחוק עוד נשמעו הרעמים ומידי פעם התריסים הוארו באורות הברקים שרק מעט מהם הצליח להסתנן מבעד לתריסים הכבדים.
פני מלאך החזירה אותי לכלאי וכמו בכל בוקר האכילה אותי באותה דייסה לבנה בעלת טעם מוזר.
הדייסה לא הייתה טעימה כמו המזון פיית ההזנה, אך אכלתי אותה בלית ברירה.

***


אולי הייתה זו ההקלה שהרגשתי לאחר שהסערה עברה, אך נדמה היה לי שפני מלאך חייכה יותר מהרגיל.
לאחר שגמרתי את כל המזון בעזרת פני מלאך, היא קמה לקחה את התרמיל הגדול שעמד בפינת האולם, ונעלמה ממהרת כמו בכל בוקר.
מעניין לאיפה היא ממהרת?
בהמשך היום השמיים התבהרו וכתם של שמש זחל לעברי על רצפת האולם. אולי הוא היה רמז לבאות.
העסקתי את עצמי בהאזנה לצפצוף הציפורים החד כתער, בצפייה בצורה בה הטל נוצץ על העלים של העצים שמעבר לחלון, ובערגה לשוב ולבקר בגן הקסום בו פגשתי את תלתלי זהב.
להפתעתי פני מלאך חזרה מוקדם מהרגיל, זרקה את התרמיל הכבד שלה לפינת האולם כהרגלה והגישה לי את ארוחת הערב, כולה מחייכת.
לאחר ההזנה היא נתנה לי בגדים חגיגיים ללבוש, ולקחה אותי לאולם אחר.
שם חיכו שתי חברותיה מסביב לשולחן. על השולחן הייתה עוגה שחורה ובמרכזה נר דולק.
פני מלאך והחברות שלה התחילו לזרד אותי לעשות משהו שלא הבנתי תוך צחקוקים מתגלגלים.
הבטתי בפני מלאך מתאמץ להבין את כוונתה, חש שיש כאן מעין חגיגה.
פני מלאך נראה התייאשה מכך שאבין רכנה מעל לנר וכיבתה אותו לקול מצהלות החברות.
היא וחברותיה התחילו לשיר.
תחילה לא הבנתי למה הם כל כך שמחים בפעולה עקרה כזו, תחילה מדליקים נר ואחר כך מכבים אותו. לפתע הכתה בי ההבנה שהן חוגגות שנה מיום העקירה שלי מעולמי הישן לתוך גן החיות בעולם הזה.
לפי דעתי זו לא בדיוק סיבה לשמחה, אך לא היה לי אכפת.
הרגשתי מאושר מעצם תשומת הלב.
אני חושד הייתה דרכה של פני מלאך' להגיד לי שהיא אוהבת אותי, וזאת בלבד סיבה לחגיגה.
אם כי עלי לציין שיש לה דרך משונה מאד להראות אהבה. מי מבין את המנהגים המוזרים בעולם הזה?
פני מלאך חככה את פיה בפני בתנועה שהייתה נעימה תמיד.
היא העבירה אותי לאחת מחברותיה וזו חזרה על אותו מנהג משונה אך נעים.
כך עברתי מיד ענקית אחת לשנייה וחזרתי לידיה בעלות ריח הדבש הזהוב של פני מלאך.
פני מלאך הושיבה אותי במושב לידה אך לא שכחה לאסור אותי ברצועות עור כיאה לאסיר.
למען האמת גם אם הייתי חופשי לא היה לי כל רצון לברוח באותו רגע.
אחת מחברות פני מלאך ניגשה לפינת האולם ולאחר שהתעסקה עם מכשיר גדול פתאום פרץ רעש חזק שתחילה המם אותי. לאחר רגע הבנתי שזה רעש אופייני למה שבגזע הענקים ידוע כמנגינה.
אין כמובן להשוות בין המנגינות של הענקים והמנגינה העדינה שזכרתי עדיין מעולמי הישן. לא אהבתי את המנגינה הזו, אך נראה שבנות הענקים הומרצו על ידי המנגינה ופתחו בתנועות משונות ומתואמות. הסתכלתי עליהן בתימהון לא מבין בדיוק את מטרת התנועות האלו שחזרו על עצמן ונראה שלא הביאו אותן אלא למקום בו היו בתחילה. נראה שלבנות הענקים הפעילות הזו הביאה שמחה כי ראיתי חיוכים על כל פנים ולפעמים אפילו צחוק מתגלגל.
פתאום בנות הענקי נעצרו באחת, פניהן הביעו בהלה. מחוץ לאולם נשמעו מהלמות על הדלת המובילה החוצה.
אחת מבנות הענקים רצה והשתיקה את רעש המנגינה בעוד פני מלאך הולכת לאטה בחשש ופותחת את הדלת.
זה היה הרגע בו התחיל היום הנורא בחיי...
לחדר נכנסה ענקית חמורת סבר שהרוע נשקף מפניה. מיד אחריה נכנס ענק לבוש מדים כהים ומאיימים עם קובע מצחייה מבהיק.
חברותיה של פני מלאך ברחו בבהלה, אך פני מלאך נצבה באומץ לפני האישה ופתחה בוויכוח.
הקולות הנרגזים הלכו ועלו ככל שהוויכוח התחמם.
לפתע פני מלאך התחילה לבכות ורצה אלי להחזיק אותי, אך הענק בעל כובע המצחייה היה מהיר ממנה הוא הגיע אלי ראשון. הוא הרים אותי בקלות, סוגר אותי בצבת זרועותיו החזקות.
פני מלאך השתוללה כמו חיה, קופצת על גבו הרחב של הענק בניסיון לעכב אותו. אך שום דבר לא עזר, הוא נשא אותי למכונית שלו, זרק אותי למושב האחורי והפליג ליעד בלתי ידוע יחד עם האישה שלצדו.
                                                                                ***
התעוררתי לקול עליז של אחות בתורנות בוקר.
האחות עברה מחולה לחולה חילקה תרופות, ומיד אחריה אחות נוספת הגישה מגש מלא כל טוב לארוחת הבוקר.
ההרגשה הטובה נקטעה כאשר הופיעו ליד מיטתי שוטרת מלווה בפרחונית.
הפרחונית אמרה לשוטרת שהיא חושבת שהיא מכירה אותי.
השוטרת צלמה אותי. ולקחה טביעת אצבעות. תוך כדי ההתעסקות עם טביעת האצבעות שאלה: "אז מי הוא?"
הפרחונית גרדה בראשה במבוכה: "זה עוד יצוץ במוחי, אני עסקתי בכל כך הרבה מקרים שאני מבולבלת."
השוטרת העיפה בה מבט קשוח: "ברגע שתיזכרי תני לי צלצול".
הבנתי שהשוטרת רוצה לגלות מי אני כדי להחזיר אותי לבעלים החוקיים.
עכשיו שהפרחונית חושבת שזיהתה אותי, חששתי שכל רגע הם יגלו מי אני.
בערבו של אותו יום השוטרת חזרה יחד עם הפרחונית.
לבי צנח בפחד כאשר ראיתי מאחוריהן את הגרומים מתמרים כמו שני מגדלים שחורים ומאיימים.
בולטים בייחודם בעולם הלבן שמסביב.
הגרומים סימנו בלבי את כל הרוע בעולם הזה.
המחשבות הרעות האלו על הגרומים העבירו בי צמרמורת.
פרצתי בבכי בלתי נשלט ותוך הבכי התחלתי לצעוק בפניקה מוחלטת.
הרגשתי יד מונחת על מצחי המיוזע, מישהו נתן לי כף עם משקה מוזר.
האחות רכנה אלי הרגשתי דקירה.
אברי רפו והעולם התחיל להחשיך.
חששתי מהלילה.
עם המחשבה שהם עומדים להחזיר אותי לגרומים עטף אותי החושך.
                                                                              ***
אני הייתי בהלם ולא הבנתי מה קורה.
הדרך הארוכה הסתיימה בבית דירות בנוי מבטון חשוף אפור ומחוספס.
האישה גררה אותי דרך המדרגות אל הקומה השלישית. הדרך הובילה למסדרון אפלולי ארוך ספוג בריח שתן מחליא. שמתי לב שאפילו הענקית שהחזיקה אותי נרתעת ומהדקת אותי חזק יותר אליה כאילו להגן עלי מפני הריח. משני צדי המסדרון היו דלתות קלופות צבע. המסדרון הזכיר לי את המסדרון הארוך אליו נפלה עליזה בארץ הפלאות. מסדרון שהתבלה לאחר שנים של חוסר תחזוקה בעולמו של השפן הלבן. חיפשתי בעיני את הדלת הקטנה שאולי תוביל אותי לגן השושנים ואולי אפילו לעולמי הקטן.
הדרך הסתיימה לפני דלת אחת שהייתה זהה בדיוק לכל הדלתות האחרות באותו מסדרון ארוך.
הענקית נעמדה וצלצלה בפעמון.
הדלת נפתחה והענקית צעדה צעד אחורה מהדף הריח ששטף אותנו. כבר העדפתי את ריח השתן שבמסדרון.
בפתח הדלת עמד גבר גרום וגבוה בעל פנים מרושעות, מאחוריו הציצה אישה לא פחות מרושעת וגרומה. הילה שחורה אפפה אותם.
האיש היה גבוה אפילו מהענקית שהחזיקה אותי. הבטתי למעלה אל פניו הארוכים.
סנטר מחודד, עצמות לחיים בולטות שמתחו את עורו החיוור זרוע קוצים שחורים.
עצמות הלחיים הגבוהות משני צדי הפנים והגבינים העבים מלמעלה יצרו שני שקעים עמוקים שבתחתיתם שני סדקים שמזכירים את הסדקים בחומות ערים בצורות ששימשו קשתים להמטיר את חיציהם.
שם מאחורי הסדקים ארבו עיניים שחורות, נוקבות וחשדניות.
הסטתי את מבטי כדי להימנע מלהביט אל העיניים המרושעות, למעלה, אל קדקודו המבריק החשוף מכל שערה. הקרחת, כמו זרק-אור של מחנה שבויים הטילה אלומת אור לעיני.
כדי להימלט מרגש הדחייה שהפנים הגרומים עוררו בי, הרמתי את עיני למקור האור. האור הצהוב הגיע ממנורה ערומה, תלויה בחבל הקשור לצווארה.
האישה מסרה אותי ליד הגבר והניחה בידה המושטת של האישה צרור שטרות ומעטפת נייר גדולה וברחה ברגש הקלה ממקום הפשע.
הגבר זרק אותי למיטת כלא, דומה במבנה שלה לזו שהייתה לי במקום הקודם, אך הסורגים היו חלודים והמיטה מלוכלכת ומסריחה. לכלא הזה היה ריח אפור ומוזנח.
הימים הבאים היו מלחמת קיום שבה הפסדתי קרב לאחר קרב. אם קודם הייתי צריך לצרוח ולבכות כדי לקבל את הפטמה המזינה, כאן זרקו לי בקבוק עם נוזל תפל, שהיה צריך להספיק ליום שלם. אם בכיתי מרעב מתחנן לקבל מזון נוסף הייתה הגרומה מגיעה ומטלטלת אותי בכוח תוך צעקות רמות בקולה הצווחני. התגעגעתי למזון המגוון שקבלתי אצל פני מלאך ואל פניה המחייכות אלי.
האישה דמתה לאיש הגרום. פניה היו מחודדים אף יותר משל פני האיש. הקו הדק של פיה יצר עם הסנטר המחודד משולש שווה צלעות. מעל קדקוד המשולש נמשך האף בקו ארוך שהתפצל לשני גבינים דקים כמו עשן של שני מטוסים הנפרדים בתרגיל אירובטיקה. גם אצלה העיניים השחורות הציצו בחשדנות מאחורי סדקים שקועים עמוק. אך אצלה תודה לאל, הראש היה מכוסה בדבלולי שיער שנפל על עורפה.
קולה של האישה היה גבוה וצרוד כקולו של משור חלוד המנסר במתכת קשה, נוקב את האוזניים.
קולו של הגבר לעומתה, זחל כמו נחש נמוך על הקרקע מאיים להכיש.
כאשר הגבר התרגז קולו השתנה ונגח כמו שור שחור, חזק ומרעיד את הבטן.
האם הם לא מבינים את מה שפני מלאך הבינה, שאני צועק מתוך רעב?

ימים רבים הייתי בכלא איום זה.
מקשיב לשמוע את קול צעדי הסוהרים הממהרים אלי.
זה אף פעם לא נגמר טוב. מהרגע הראשון ידעתי שאלו אנשים רעים. אולי זו הייתה תבונה המוטבעת בנו המתייגת אנשים רזים בעלי מרפקי חדים כמסוכנים ולעומתם אנשים מלאים בעלי קימורים, כטובים.
העליתי בדמיוני את פני מלאך העגולים. עיניה הגדולות השוטפות אותי באור כחול בהיר. נזכרתי בגופה הרך בעל קימורים עגולים. כן, בהחלט במקרה שלי הסטראוטיפים של הטבע צדקו.
כאשר אני שומע את הגרומים מרימים קול אחד על השני, אני יודע שאפשר לנוח.
כאשר הם משתתקים גם אני משתתק מפחד. אני יודע שהם מאזינים וברגע שישמעו אותי הם יבואו.
אני מפחד מקול צעדיהם המהדהדים במסדרון החשוף הולכים וקרבים. לפעמים כאשר שניהם באים אלי בריצה, בעקבות קול חלוש שאני מוצא מתוך רעב, נדמה לי שעדר תאואים שועט לעברי ועוד מעט ידרוס אותי בטלפיו תוך נחרות חייתיות ונגיחות קרניים. ואז הם פורצים לחדר כלאי בצעקות רמות ובידיים מונפות ואני מתכרבל מגן על ראשי בידי ומחכה למכות האיומות שלא מאחרות להגיע.
יום יום אני נלחם על חיי, שוכב מכווץ מרעב ומפחד. כל גופי מנומר בסימנים אדומים מהמכות שהפליאו הסוהרים הגרומים בגופי החלש.
אך יותר מהקולות האיומים ומהמכות של הסוהרים הגרומים סבלתי מהדממה.
רוב הזמן הייתה דממה.
דממה כזו שאפשר היה לחשוב שאני לבד בעולם הזר האיום הזה.
שעות רבות שכבתי במטת כלאי, מביט בסיד המתקלף מהתקרה ובכתמי הטחב שצבעו את התקרה שפעם הייתה אולי צבועה לבן. עכשיו הייתה בצבע חום אפרפר דוחה מנוקד עם חיריוני זבובים.
הייתי עוצם את עיני, מתעלם מהתקרה המוכתמת, ומעלה בדמיוני את פני מלאך.
חלמתי בהקיץ על אותם ימים מאושרים רחוקים בהם פני מלאך הלכה איתי לגינה.
תמונת פני מלאך עודדה את רוחי ונתנה לי כוח להחזיק מעמד עד היום הבא בו ייזרק אלי הבקבוק שיספיק בקושי להשאיר אותי בחיים.
כאשר המצב היה גרוע יותר מתמיד, הייתי מעלה בדמיוני גם את 'תלתלי זהב' ומחבר בראשי סיפור כאילו אנו חברים ועושים תכניות לברוח חזרה לעולמנו הישן.
הפחד הגדול ביותר שלי היה שדמויות פני מלאך ו 'תלתלי זהב' יימוגו מזיכרוני כמו תמונות העולם הישן.
בלילות היו לי סיוטים.
לילה אחד חלמתי שפני מלאך מתגנבת אל מקום הכלא שלי, ומחברת אל פי את פיית ההזנה הריחנית כפי שנהגה בכלאי הישן. עייף ושבע שכבתי מביט לחלון שנקרע בקיר האטום שמולי והנה מבעד לחלון עפה לה 'תלתלי זהב' ומושיטה אלי את ידה.
החלום המתוק הפך לסיוט כאשר הסוהרים הגרומים הופיעו פתאום בחלומי. האישה תפשה את תלתלי זהב וזרקה אותה דרך החלון החוצה. האיש תפש בגרונה של פני מלאך וחנק אותה...
צרחתי מפחד והתעוררתי.
הגבר הגרום הגיע בריצה, תפש אותי בכוח וטלטל את גופי החלש תוך צעקות וקללות,
הסוהרת הגיעה מיד אחריו וסטרה על פני בכוח צועקת: “שתוק כבר ממזר קטן, אי אפשר לסבול אותך!”
נפלתי על הרצפה. הרגשתי בעיטה אדירה שסחטה את האוויר מראותי והתעלפתי.
                                ***
יום אחד שמעתי את קולותיהם של הגרומים בחדר השני מדברים עם אורחת. קולותיהם לא נשמעו לי טבעיים, הגרומה דיברה בקולה הגבוה, אך הכניסה בו נימה של מתיקות כאילו חייכה.
חשבתי שזה לא יכול להיות, מעולם לא ראיתי אותה מחייכת.
ואז נשמע קול צעדיהם. צועדים בצורה מתונה ומתקרבים אלי. עד מהרה הגיעו למיטת כלאי.
שלושת הראשים הגדולים הביטו בי מלמעלה. שכבתי בשקט חושש ממה שיעשו לי.
שוב דיבורים. לתדהמתי ראיתי שהגרומה מחייכת אלי, פותחת את הסורגים ומטיבה את השמיכה על גופי, תוך שהיא מדברת בקול רך שרק אוזני המאומנת שמעה את ניסור המשור החד מתחתיו.
עוד דיבורים והשלושה התרחקו.
הקולות נעלמו, כנראה שהם יצאו החוצה. 
הרמתי את ראשי וראיתי שהגרומה שכחה לסגור את הסורגים. זו הזדמנות לברוח.
עדיין הייתי חלש וכל גופי כאב, אך התרוממתי נעזר בסורגים שהיו עדיין מורדים, קיפלתי את השמיכה כך שאוכל לטפס מעבר לסורגים. בקושי רב הצלחתי להעביר רגל אחת ואחר כך את השנייה, תליתי כך על הסורגים בידי. קשה היה לי להחזיק את משקל גופי. האחיזה שלי התרופפה.
נפלתי על הרצפה. המכה הייתה חזקה אך כנראה לא שברתי שום אבר.
לאחר מנוחה ארוכה שבה אלי נשימתי. התרוממתי והתרחקתי ממיטת הכלא שלי.
זחלתי דרך הדלת אל שטח הגרומים. מטה אוזני.
עדיין דממה.
התרוממתי והתחלתי לצעוד מתנדנד בחוסר שווי משקל. אני עדיין חלש, אך נחוש לברוח מהכלא האיום.
המסדרון חשוך. אני מתקדם בעיוורון ידי האחת תומכת את גופי בקיר.
הגעתי לדלת נוספת.
הדלת סגורה אי אפשר לצאת. אני מביט סביבי, מרחוק אני רואה אור קלוש. רגלי קורסות תחתי ואני ממשיך בזחילה.
מתקרב לכיוון האור עובר דלת פתוחה לחדר נוסף. אני מצפה לראות שם אסירים נוספים אך החדר ריק. בפינה מיטה רחבה, שולחן במרכז וארון גדול התופס קיר שלם ממול.
אני פונה לעבר מקור האור. יש שם חלון מעל למטה.
לבי פועם כמו משוגע, החלון פתוח. אוויר קר נכנס דרך החלון, אוויר חופשי. זו הדרך החוצה.
במאמץ רב אני קם שוב מושך עצמי אל המטה ונאחז בחלון.
עוד מאמץ ואני מעביר רגל אחת ואחריה את הרגל השנייה.
אני נופל על הקרקע האוויר נסחט מראותי גופי כואב.
חושך.
עובר הרבה זמן עד שהתעוררתי מעלפוני. אני שוכב שם על הקרקע מאזין.
פתאום קורע אור חזק את הרקיע ואחריו רעם מתגלגל כמו סוללת תותחים היורה בבת אחת. ואז כאילו חיכה לאות פתיחת המערכה, התחיל לרדת גשם. תחילה טיפות בודדות ואחר כך מטר של טיפות שהולך וגובר.
עד מהרה הייתי רטוב כולי וגופי מצטמרר מצינה חודרת עצמות.
ניסיתי לזחול למחסה אך גופי לא נשמע לי.
איני יודע כמה זמן שכבתי שם עד ששמעתי קולות וראיתי אורות פנסים בגשם.
פעם ראשונה ששמחתי לראות את הגרומים. השמחה לא הייתה הדדית. הגרום הגדול תפש אותי וזרק אותי חזרה למיטת כלאי.
הגרומה הפשיטה אותי והלבישה אותי בבגדים יבשים, אני הייתי כל כך עייף שלא יכולתי להזיז אבר.
הגרום רוטן בקולו הנמוך קשר את רגלי בשרשרת עבה אל הסורגים.
כך קשור כמו כלב עייף ורעב שכבתי שם כל גופי כואב.
צווחתי בכל כוח ראותי.
אז שמעתי שוב קולות. הפעם קולות רמים.
האורחת חזרה בריצה נכנסה כרוח שערה אל כלאי, מדברת ברוגז אל הגרומים.
היא אילצה את הגרום לשחרר אותי ונשאה אותי ליעד בלתי ידוע.
תקפה אותי חולשה. הנחתי את ראשי על כתפה ונרדמתי
                               ***
התעוררתי בכלא לבן כולו. המיטה לבנה וקירות לבנים ואפילו האנשים שם לבשו לבן. לא הייתה טיפת צבע משמח. תחילה חשבתי שאני חולם. זה לא יכול להיות. התרגלתי שהעולם הזה צבעוני, צעקני ורועש. פתאום שקט לבן?
חשבתי שאולי העבירו אותי לעולם אחר ושוב אני חייב ללמוד את אורחות העולם החדש.
בעצם במחשבה שנייה הרגשתי הקלה. לא יכול להיות עולם גרוע מעולם בו קיים הכלא של הגרומים.
למרות שבאותו עולם חיה גם פני מלאך. הו כמה התגעגעתי לפני מלאך.
אמנם בתקופה ההיא, התקופה של פני מלאך, לא הבדלתי בין ענק אחד למשנהו. למעשה תחילה ראיתי רק את הפנים, את העובדה שהפנים מחוברים לגוף ענק למדתי רק מאוחר יותר. בעיני כל הענקים היו שווים אולי למעט ההבדל בין בעלי זקן ואלו עם פרצוף חלק. כמובן שיוצאת מהכלל הייתה פני מלאך למדתי להבחין בפני מלאך בתוך קבוצה של ענקים.
עם הזמן למדתי לא רק לראות את ההבדלים בין הענקים השונים אלא גם להבחין בהעוויות הפרצוף המשקפות את רגשותיהם. לקראת סוף התקופה באותו רגע נורא בו נלקחתי לכלא הגרומים התחלתי אפילו להבין את שפת הענקים. בתקופה ההיא עדין חשבתי שאני אומלל. עדיין פחדתי מכל ענק שניגש אלי.
איך נקודת ההשקפה משתנת כאשר מתסכלים על העבר בפרספקטיבה של הזמן.
עכשיו מדאיג אותי העתיד. מה מחכה לי בעולם החדש?
לידי בשורות ישרות היו מיטות כלא רבות. לפחות כאן אני לא בודד.
ניסיתי להעיר את תשומת הלב של האסיר ששכב לידי, אך לא קבלתי שום תגובה.
נגשה אלי אישה לבנה מכף רגל ועד ראש, חרישית ומדיפה ריח משונה.
בעצם לכל המקום הזה יש ריח משונה, ריח לבן אדיש. גם לאישה פנים אדישות. לא חיוך מלאכי אך גם לא רשעות גרומה.
בתנועות מדודות, מדויקות, מדעיות, היא עשתה פעולות שלא הבנתי מה תפקידן.
בסופו של דבר הגישה לי מגש עם ארוחה. לפחות את זה הבנתי.
מעולם לא ראיתי אוכל כזה, אוכל של העולם הלבן.
האישה עמדה ליד מיטת כלאי מביטה בי בעיניה הכחולות מימיות עד ששטיפת התכלת בהן התמזגה עם לובן העיניים.
לאחר כמה זמן כאשר ראתה שאיני יודע מה לעשות עם האוכל שהגישה לי, היא לקחה כף פלסטיק לבנה שנחה ליד הצלחת, חפנה כמות קטנה של הדייסה הלבנה והגישה אותה לפי.
אה! ככה עושים זאת כאן. האם אוכל לעשות זאת בעצמי? ברור שהאישה בלבן ציפתה שכך אזין את גופי. איפה הימים המאושרים בהם היה לי צינור הזנה קבוע כמו בעולם הישן, או אפילו פיית הזנה ניתקת כמו שהיה לי בתקופה של פני מלאך?
להפתעתי היה האוכל טוב מכל מה שהכרתי עד עתה. פתחתי את פי למנה נוספת.
                                ***
החיים בעולם הלבן לא היו רעים כל עיקר, אך עדיין הציקה לי הבדידות. בלילות הארוכים עדין פקדו אותי סיוטים מהם הייתי מתעורר ושוכב זמן רב ער ומאזין לקולות הלילה. פה ושם נשמע תקתוק מוזר או צפצוף שנקטע באחת, אך היה באוויר שקט כבד שלחץ על חזי עד שלפעמים היה לי קשה לנשום.
לאחר כמה ימים הסיוטים נעלמו, ושוב חלמתי על פני מלאך חלומות מתוקים שהעלו חיוך על פני.
עלה בדעתי לברוח מהכלא הלבן. אולי אמצא את הדרך לעולמה של פני מלאך. כבר לא זכרתי את עולמי הישן ורציתי רק לחזור לפני מלאך.
לא הבנתי למה הם מזינים אותי כל כך טוב בעולם הלבן הזה.
חשדתי שהם רוצים להעלות עלי בשר כדי לאכול אותי כמו באותה אגדה ישנה 'אמי ותמי' שפני מלאך קראה לי לפני השנה.
החלטתי שעלי לברוח.
למרות שהזיכרונות מעולמי הישן התפוגגו כמעט לגמרי, עדיין זכרתי שהייתי שם מאושר. רבות חשבתי אם אוכל למצוא את הדרך חזרה. הרמז הקלוש היחידי היה זיכרון ההד החלש של המנגינה מעולמי הישן ששמעתי כאשר הייתי בקרבה גדולה לפני מלאך. המחשבה על פני מלאך תמיד ריגשה אותי. נכון גם היא הייתה סוהרת, אך הסוהרת טובת הלב ביותר שהייתה לי מעודי. לא הייתה סוהרת אחרת שהגישה לי צינור הזנה כזו ריחנית וטובה, ומאז נלקחתי מפני מלאך אף אחד לא הביא אותי לאותו גן קסום בו ראיתי את תלתלי זהב. הזיכרונות המתוקים ביותר שלי היו מהתקופה של פני מלאך. עכשיו שעלה בדעתי כי פני מלאך תוביל אותי אל עולמי הישן התחזקה בלבי התשוקה לברוח ולמצוא את פני מלאך.
בוקר בוקר הגיעה האישה בלבן העבירה אותי לכלא זמני וסידרה את מצעי כלאי. התבוננתי בעיון רב איך היא פותחת את כלאי. לא אין סיכוי שאוכל לעשות זאת, יש צורך בזרועות של ענקים כדי לפתוח את כלאי. באחד הלילות זרקתי אל מחוץ לסורגים את הכרית והשמיכה שלי, וטיפסתי על גדר הסורגים הגבוה, נאחז בסורגים כמו שעשיתי בבריחה הקודמת שלי בכלא הגרומים. עכשיו הייתי חזק בהרבה, אולי בגלל האוכל המזין שקבלתי. העברתי את רגלי מעל לסורגים ונחתי  ללא פגע על המצע הרך שזרקתי לצורך זה.
האזנתי במשך דקה. השקט לא הופר. אף אחד לא שמע את הנפילה הרכה שלי. התרוממתי והלכתי בין כלובי הכלא הלבנים שעמדו בשורה ארוכה.
אבוי, סוהרת גדולה בלבן איתרה אותי הרימה אותי בזרועותיה החזקות והניחה אותי חזרה בכלאי. כדי שלא אברח שנית היא הקפידה לקשור אותי ברצועות ניסיתי להתנגד, הנעתי את ידי ורגלי במחאה ופלטתי צעקות, אך הסוהרת רק הניעה בראשה באדישות והלכה לה חזרה למקום בו הסוהרות יושבות.
נשארתי בעולם הלבן הקר ימים רבים. האוכל המזין שנתנו לי חיזק את גופי והבריא את גופי שנחבל בכלא הגרומים. להפתעתי התחלתי להבין את הדיבורים בשפת העולם הלבן, אך האדישות של המקומיים בלבן גרמה לכך שלא דיברתי אליהם.
יום אחד כאשר הקצותי משינה ללא חלומות, ראיתי מעבר לסורגים בתוך הקבוצה הלבנה את האישה שהצילה אותי מהגרומים. כתם צבעוני בעולם הלבן. מצא חן בעיני שהיא לבשה שמלה כחולה עם פרחים צהובים, לבוש ששבר את החד-גוניות בתוך העולם הלבן. כך נודע לי שיש קשר בין העולמות. מיד הלמה בי התקווה למצוא את פני מלאך ודרכה את עולמי הישן.
הקשבתי ברוב קשב לשיחה שנערכה מחוץ לכלאי.
האישה הפרחונית שאלה למצב בריאותי. הגבר הלבן הניע בראשו וניצוץ אור מוחזר ממשקפיו ואמר בקול שקט שאני בריא לחלוטין וצריך לפנות את המקום למישהו אחר. כך הבנתי ששהייתי כאן רק כדי שאבריא. הקשבתי במתח לשמוע לאיפה הם ישלחו אותי. מקווה מאד שלא אחזור אל הגרומים. שמחתי לשמוע את האישה הפרחונית שהנהנה ואמרה שאין סיכוי שהיא תשלח אותי חזרה אל הגרומים. היא שאלה את הלבן הגבוה שכנראה היה רופא אם יש פגם בשמיעה או באברי הדיבור שלי.
הרופא ענה שלמיטב ידיעתו אין בי שום פגם, והעלה את ההשערה שהחיים הקשים אצל הגרומים גרמו לי לפיגור שכלי.
פיגור שכלי? האם הוא, או כל אחד מהענקים המאכלסים את העולם הזה מסוגל ללמוד את שפתי באותה מהירות שלמדתי את שפתם?
כמה מהם יכולים ללמוד שפה בלי מורה ובלי ספרים, בעולם חדש וזר כל כך?
כנראה שאין להם מספיק אינטליגנציה להכיר במגבלות שלהם, כמו שאמר סוקרטס "אני יודע שאיני יודע אך יש אנשים שאפילו את זה אינם יודעים.”
הפרחונית הנידה בראשה חוזרת ואומרת שזו בעיה. היא תאלץ לשלוח אותי למקום של יצורים כמוני.
ובזאת עזבה החבורה הקטנה את הכלא שלי ועברה לכלא הבא.
שעה מאוחר יותר היא חזרה מלווה ברופא בעל משקפי הקרן. שמעתי את סיום שיחתם. הפרחונית אמרה: “....לדעתי הוא חרש אילם אך לא מפגר.”
טוב לי שיחשבו שאני חרש אילם. הרבה יותר טוב מהתקופה בה הייתי בעולם השקט כאשר חשבו שאני מפגר.
                                                                              ***
התעוררתי מהסיוט שטוף זיעה.
נזכרתי בביקור הגרומים ולבי פרפר האם מסרו אותי אל הגרומים?
 הסתכלתי סביב. לא, אני עדיין בבית החולים.
ידעתי שעלי לברוח לפני שיסגירו אותי לידי הגרומים.
מאוחר יותר הגיעו למיטתי אחות עם שוטרת.
האחות דרשה מהשוטרת לא להביא את האנשים בשחור שנית: “הבאתם אותו כמעט להתמוטטות עצבים."
השוטרת אמרה שהיא מצטערת אך היה הכרחי להביאם לזיהוי. "עכשיו לאחר שנערך הזיהוי יתנהל משפט בעניינם והם יוענשו.”
זו הייתה בשורה טובה. אז הם לא מתכוונים למסור אותי לגרומים. נזכרתי שהפרחונית היא זו שבעצם לקחה אותי מהגרומים, לאחר שברחתי מהם.
האחות המשיכה לשאול מה יעשו בי, השוטרת הביטה בה ואמרה שכאן לא המקום לדון בכך.
האחות הצביעה עלי ואמרה שכנראה אני חרש אילם והיא יכולה לדבר בחופשיות: "הוא עדין לא הוציא מילה. בין כה וכה הוא לא היה מבין גם אם היה שומע."
היא הוסיפה שמאוחר יותר יגיע רופא מומחה לבדוק אותי ולהמליץ על טיפול.
השוטרת רכנה אלי, ליטפה אותי בידה: "מסכן קטן. אנו נדאג לך."
לאחר מכן חקרה את האחות מה היא יודעת לגבי המקרה שלי, כך נודע לי שמכונית דרסה אותי ברחוב. אף אחד לא יודע איך הגעתי לשם.
הן לא דיברו מילה על 'הילדה' ומכך הסקתי שהילדה ניצלה, אך איפה היא? איך היא מסתדרת לבד?
נאנחתי כאשר חשבתי שקרוב לוודאי שהחזירו אותה לעולם השתקנים.
שאר היום עבר עלי בשקט. הייתה פעילות רבה מסביב אך הניחו אותי לנפשי.
התחלתי ליהנות. לא עוד סורגים, אוכל מזין וכולם מחייכים בנעימות לעומתי.
הבנתי שהם טועים לראות בי אחד משלהם וככזה קבלתי יחס מיוחד.
אולי הם לא רגילים לראות מישהו שבא מעולם אחר שאינו סגור בכלוב.
עלי לשתוק וכך יתכן ולא יגלו אותי לפני שאמצא דרך לברוח. בינתיים נהניתי מהמנוחה.
נזכרתי איך המחשבה על פני מלאך ותלתלי זהב עזרה לי ברגעים קשים. הזיכרון הזה הביא חיוך לשפתיי.
היה הבדל גדול בין השהיה שלי בעולם הלבן לבין הפעם הקודמת בו הייתי בעולם זה. ההבדל בין היחס לתושב העולם הלבן או לפחות למי שהם לא ידעו למקם בברור, לבין היחס לאסיר – המשמש חיית מחמד מעולם זר. זכרתי בברור את השהיה הראשונה שלי בעולם הלבן.
זה הרגע שאני חושב בו הבנתי שאני נמצא בבית חולים שכל תפקידו להבריא אותי.
בירכתי מוחי התגבשה הבנה של מצבי. האמנם חייתי כל הזמן בטעות?
חשבתי על הביקורים הקודמים שלי במה שקראתי לו העולם הלבן והוא היה בסך הכול בית חולים.
שכבתי במיטה מנסה לחשוב מה עלה בגורל הילדה. מחשבות על הילדה העלו זיכרונות מרים על עולם השתקנים. היה לי רע מאד בעולם השתקנים, לפחות עד שהגיעה 'הילדה'. ניסיתי לגרש ממוחי את הזיכרונות הרעים ההם, אך הם שבו וצצו עד שנכנעתי. שכבתי על גבי מביט בתקרה הלבנה בה הסתובב מאוורר גדול בעצלתיים בתנועה כמעט מהפנטת ותמונות מהתקופה שבליתי בעולם השתקנים עברו לנגד עיני.
                                                                           ***
למחרת הגיעה הפרחונית שנית. שמחתי לקראתה. לצערי השמחה הייתה מוקדמת מידי.
היא הרימה אותי בזרועותיה החזקותו הוציאה אותי מהעולם הלבן.
הבטתי סביב וראיתי שהעולם הלבן קשור בפרוזדורים ארוכים מוארים באור חזק, אל העולם הצעקני והצבעוני.
לבי הלם בהתרגשות, העולם הצבעוני הזה הוא אותו עולם בו שוכנות גם פני מלאך ותלתלי זהב.
כמו מגלי עולם אחרים לפני, הכתה בי ההבנה על מבנה העולם. העולם הצבעוני הזה נמצא במרכז ומקושר לעולמות רבים אחרים.
לבי דפק בחוזקה כאשר הסקתי מכך שהעולם הישן שלי מקושר גם הוא לעולם זה.
התקווה שאבדה לי החלה לפעום מחדש, יתכן ואוכל בכל זאת להגיע לעולמי המאושר.
חשבתי שחלק מהעולמות מקושרים, כמו העולם הלבן דרך מסדרונות ארוכים, ואחרים דרך סדקים כמו העולם שלי.
בלבי התחזקה ההחלטה שהמשימה הראשונה שלי היא למצוא את פני מלאך.
עולמי חייב להיות בקרבתה כי היא זו שראיתי ראשונה בצאתי מעולמי הישן. 
זכרתי גם את הד המנגינה ששמעתי בקרבתה של פני מלאך והתחזקתי בדעתי שעולמי הישן חייב להיות בקרבת פני מלאך.
עכשיו שאני מבין את שפת המקום יתכן ואוכל לשאול אותה איך להגיע לעולמי.
נזכרתי איך נלחמה להשאיר אותי אצלה ולא למסור אותי לעולם הגרומים ידעתי שהיא אוהבת אותי. 
אך יתכן והיא לא תרצה להנחות אותי לעולמי הישן וכך לאבד אותי. השאלה היא האם היא אוהבת אותי מספיק כדי לעזור לי להגיע לעולמי?
שאלה זו תתברר אחרי שאמצא את פני מלאך.
לא היה לי מושג איך אוכל למצוא אותה. עלי ללמוד יותר על העולם הזה ולפקוח עיניים כדי לדעת איך למצוא אותה.
הסתכלתי סביבי בסקרנות. שטף האינפורמציה בעולם זה, שוב הכה אותי בהלם.
אי אפשר להבין מתוך בליל הקולות הריחות והצבעים שום דבר ממשי. החלטתי שהדבר החשוב ביותר הוא הצורות בעולם זה. לכל גוף צורה משלו שמאופיינת בצבע, ריח וקול.
הצורות החשובות ביותר הם הענקים, תושביו המקוריים של העולם הזה.
מה שמבלבל הוא שענקים אלו שינו את צבעיהם ולפעמים אפילו את הריח שלהם. למדתי לזהות אותם קודם כל לפי הצורה.
לא היה לי הרבה זמן לחקור את העולם המרכזי. עד מהרה הפרחונית נכנסה לפתח אפל והעבירה אותי דרך מסדרונות אפלים לעולם חדש.
האם אין סוף לעולמות? 
שוב היה זה מקום שלא ראיתי כמותו מעולם.
                                ***

הדבר הראשון שמכה בך באותו עולם אפלולי, הוא השקט. זה לא היה השקט מנוקב בצרצורים וצפצופים של העולם הלבן.

השקט כאן היה כבד ומאיים.

בכלא גדול היו שם כעשרים יצורים שהגיעו כנראה מעולמות שונים, כי אף אחד לא ידע לדבר אל אף אחד אחר.

למעשה היצורים שתקו רוב הזמן, רק לעתים רחוקות הוציאו קולות המהום בלתי ברורים.

אם אני מבין נכון, הפרחונית בדעה שאני שייך לעולמה אך פגום, או 'מפגר' חרש אילם בלשונה, שזו גם המילה לציון מישהו חסר תבונה.

ידעתי שאני לא חסר תבונה, לכן ברור שהוא טועה ואיני שייך לעולמה.

האם הפרחונית הביאה אותי לשכון עם 'מפגרים' מעולמה? או שהביאה אותי לעולם המרכז יצורים שהיא מכנה בשם 'מפגרים'?

אולי היא טעתה גם לגביהם וגם הם אינם מפגרים, אלא באו מעולמות אחרים ואינם יודעים את השפה.

היו שם יצורים גדולים ממני ויצורים בגודל שלי.

כנראה שמגוון העולמות גדול. זכרתי את החלום שלי בו אני מצליח לשחרר את כל הכלואים ולהחזיר אותם אל עולמות המוצא שלהם. נראה לי שיש רק סיכוי קלוש למימוש החלום. הסוהרים הענקים כל כך חזקים.

היו שם כמובן סוהרים קשוחים שלא היו טובים בהרבה מהסוהרים הגרומים שהיו לי בעבר.

נדמה היה לי שרק אני מבין את שפת הקשוחים. הדבר הטוב היחיד שהיה במקום הזה הייתה הידיעה שהוא מקושר לעולם של פני מלאך.

התקווה היחידה שפעמה בי הייתה שאוכל לברוח ולמצוא את פני מלאך.

הייתי בודד בין כל היצורים האחרים שלא יצרו קשר עם אף אחד.

הם היו יושבים שעות רבות ללא תנועה וללא דיבור ואני הסתובבתי ביניהם מחש אחד שאוכל להתחבר איתו.

מהרגע הראשון בחנתי את האפשרויות לברוח.

במשך היום יכולתי להסתובב חופשי בתוך האולם הגדול יחד עם כל האחרים, אך תמיד ישבו הסוהרים במוצאי האולם והשגיחו היטב.

הבנתי שהסיכוי לברוח במשך היום קטן מהסיכוי לשלג ביום קיץ חם זה.

הסיכוי היחידי הוא לברוח בלילה. בלילות הפרידו אותנו ושמו כל אחד מאתנו בכלא נפרד, אך כל תאי הכלא הקטנים שכללו מיטה בלבד, היו מסודרים בשורות צפופות באולם גדול הרבה יותר מאשר בעולם הלבן.

בלילות לא היו שומרים באולמות הכלא. אם יש לי סיכוי לברוח, זה רק בלילה אך עלי לתכנן זאת היטב.

ימים עברו באותו עולם שתקנים בו רק הסוהרים הרימו קול. זאת הם עשו דווקא לעתים קרובות במקביל להרמת יד כדי להכאיב ליצור זה או אחר. נדמה שהם עשו זאת ללא כל סיבה. הם נהנו להציק ליצורים. למזלי הם נטפלו בעיקר ליצורים הגדולים מאד או הקטנים ממני.

למעשה הם לא פנו אלי. מבחינתם לא הייתי קיים. באופן מוזר זה פגע בי יותר מאשר אם היו צועקים עלי כמו על האחרים. נראה שגם האחרים לא מגיבים כאשר צעקו עליהם והיו מביטים בסוהר רק כאשר הוא הכה אותם. האם הם כל כך אטומים או שהם לא מבינים שהסוהרים מתרגזים עליהם עוד יותר כאשר הם לא מגיבים ומיד הם עוברים למכות.

הרגשתי בדידות. הסוהרים התעלמו ממני בדיוק כמו שהיצורים האחרים התעלמו ממני.

עד שהגיעה הילדה.

היה זה יום אחד כשבועיים לאחר שהגעתי, הסוהרים הביאו לחדר הגדול יצור קטן ממין נקבה. קטנה ממני אך דומה מאד 'לתלתלי זהב'.

פני חרסינה לבנות, אף כפתורי ועטרת שיער זהוב גולש.

הדבר הבולט ביותר אצלה היו עיניה הכחולות הגדולות שהיו מלאי דמעות.

היצור הזה בכה ללא הפסק.

הבכי הרגיז את הסוהרים וגרם להם לרדת לחייה. הם הפליאו את מכותיהם ביצור האומלל וגערו בה בכל הזדמנות.

הרגשתי חמלה וקשר בלתי מובן ליצור העדין והסובל.

שמעתי את הסוהרים מכנים אותה 'הילדה', כך כיניתי אותה גם אני.

נגשתי לפינה בו ישבה הילדה, אספתי אותה בזרועותיי מגן עליה מפני כל זר.

היא הניחה את ראשה על חזי ובכתה חרש. הרגשתי מעין גל של חום נעים שוטף את גופי.

הדקתי את גופה הרזה אל גופי. הרגשתי שהילדה נרגעה הרימה אלי את עיניה הכחולות בהכרת תודה והתרפקה אלי.

קשר עז קשר אותי אליה. שוב לא הרגשתי כל כך בודד.

אולי כאשר רואים מישהו שגורלו מר משלך אתה מתעודד.

החלטתי לקחת אותה עמי בבריחה המתוכננת.

לאחר שלקחתי את הילדה תחת חסותי השתנה גם יחס הסוהרים אלי.

אם עד כה התעלמו ממני, עכשיו התחרו בעונשים יצירתיים שהוטלו עלי.

למזלי הם לא היו מספיק חכמים כדי לדעת שהעונש הגדול ביותר שיכלו להעניש אותי בו היה להפריד את הילדה ממני.

                              ***

העונש החביב עליהם היה הרעבה.

פעם, לאחר שהרעיבו אותי במשך יום שלם, עוצרים לידי רק כדי להכות אותי תוך צעקות שאפסיק ליילל.

הפחד חנק את הבכי, וכך כאשר הבכי תקוע לי בגרון הם עזבו אותי.

בלילה, כאשר הדממה המעיקה של היום מתעבה ולוחצת על החזה, תקף אותי הרעב בכל עוזו.

הרעב משפיע בצורה שונה על כל אחד.

לרוב האנשים הרעב מביא לידי חולשה ואפתיה, אך יש מעטים שהרעב דוחף אותם לשחר לטרף בנחישות של עדת זאבים.

כך קרה לי. לאחר שצעקתי עד שגרוני ניכר ואף אחד לא ניגש להזין אותי, התעייפתי והשתתקתי.

שכבתי במיטתי למשך זמן רב בטני מכרכרת מרעב, אך בלבי מתגבשת נחישות של פלדה ובמוחי צלילות של מים זכים בחוף הואי.

חשבתי שאם אף אחד לא בא להעניש אותי על הזעקות, אולי אין שם אף אחד. החלטתי שזה זמן טוב לברוח.

מחשבה זו הזריקה לי אנרגיה מחודשת. קמתי כמו ספורטאי על סטרואידים, מתעלם מהכאבים ומהרעב.

זרקתי את הכר והשמיכה על הרצפה כדי לרכך את הנפילה.

השחלתי רגל אחת בין הסורגים, האם אוכל לעבור?

לא, הבגדים העבים שעטפו אותי הפריעו.

במאמצים רבים הצלחתי לפתוח את הסגר של הבגדים שעטפו אותי ונפלתי על גבי באפיסת כוחות.

נחתי שעה ארוכה מתנשף בכבדות עד שנשימתי הפכה סדירה. עודדתי את עצמי.

סוף, סוף אני עושה מעשה ובורח מכלאי.

חשקתי את פי ובמאמץ נוסף הצלחתי להוריד את הבגדים.

השחלתי שוב רגל דרך הסורגים. עכשיו העברתי את גופי מצמצם את הבטן. נלחץ בין הסורגים.

הפעם הצלחתי לעבור בין הסורגים. חשבתי שזה אירוני שהרעב המתמיד גרם לי להיות רזה מספיק כדי להשתחל בין הסורגים.

נדחפתי החוצה.

בום!

הנפילה הייתה קשה. מתברר שהכלא שלי היה גבוה מששיערתי. רגלי השמאלית כאבה בטרוף, כנראה שעיקמתי אותה תוך הנפילה.

חשקתי את שיני ונשכתי את שפתי, במאמץ לעצור את הבכי.

מכתי עצמי על רגלי מתנשף, ידי מחזיקות בסורגים.

נתתי לעצמי עוד כמה דקות לאסוף כוח, מאזין לדממת המוות לבדוק אם לא מגיע איזה שהוא שומר שיסכל את בריחתי.

דממה. הרעשים היחידים ששמעתי הם התנשפויות האחרים מתוך שינה.

פתאום ראיתי דמות מטושטשת דרך עיני הדומעות. האם זה אחד השומרים?

ניגבתי את עיני וראיתי לשמחתי שזו הילדה שהתעוררה ונעמדה בכלאה, מחזיקה בסורגים בשתי ידיה ומביטה בי בעיניה הגדולות.

כל השאר המשיכו לישון. בעולם זה מתרגלים לרעש כזה או אחר בלילה ולא מתעוררים.

רק הילדה בזכות הקשר הרגשי אלי, התעוררה.

טוב מאד, בין כה וכה התכוונתי לקחת אותה איתי בבריחה.

צלעתי אל מיטתה. היא עמדה מחזיקה עדיין את סורגי הכלא הקטן שלה.

איך אשחרר אותה? צלעתי חזרה אל כלאי ולקחתי את כלי המיטה שזרקתי לרצפה.

סחבתי את כולם לרגלי כלאה של הילדה.

טיפסתי על הבריקדה שהקמתי וידי הגיעו לקצה הסורגים שלה.

מה עושים עכשיו?

הילדה פתרה לי את הבעיה. היא הייתה כל כך צנומה וקטנה שהצליחה להידחק מעבר לסורגים ונפלה ישר לידי המושטות.

שנינו התגלגלנו מעבר לבריקדות אל הרצפה.

לקחתי את ידה של הילדה והלכנו בשקט אל הפתח. ליד הפתח רמזתי לה להישאר וזחלתי עד הפתח.

עמדת הסוהרים הייתה מוארת, אך נשמעו נחירות עזות של הסוהר התורן. ראיתי אותו שרוע על הכיסא עיניו עצומות.

מבט לאחור לאולם הכלא החשוך הבהיר לי שכל האחרים ישנים.

התרוממתי במאמץ, צולע על רגלי הפגועה צעדתי לעבר הפתח הרחוק של עמדת הסוהרים, ידי בידה של הילדה שהלכה איתי בצייתנות.

מעבר לפתח היה מסדרון אפל, זכרתי את המסדרונות שדרכם העבירה אותי הפרחונית לעולם זה.

מסדרונות אלו הם כנראה הקשר לעולם המרכזי.

המסדרון היה ארוך ולקח לי שעה מרובה לחצות אותו, משעין את ידי האחת אל הקיר ומגשש בידי השנייה קדימה כדי לא להיתקל בשום מכשול.

כל אותו זמן ווידאתי שהילדה הלכה אחרי.

חשקתי את שיני לא להשמיע קול למרות הכאבים והמשכתי ללכת.

מסדרון זה התחבר למסדרון נוסף, חשוך אף הוא. העברתי בדמיוני את הדרך בה הגעתי עם הפרחונית.

המסדרונות היו מוארים באור יום. זכרתי שעברנו שני מסדרונות כאלו, אך לאיזה כיוון עלי ללכת?

המסדרון התמשך ימינה ושמאלה. אימצתי את עיני וראיתי הבהוב קל של אור בקצה אחד של המסדרון.

הטיתי את אזני ושמעתי קולות קלושים של העולם המרכזי.

הלכתי בכיוון הזה מאמץ את גופי לעוד מאמץ קטן.

כל צעד הסב לי כאבים, אך לא וויתרתי. זו הייתה הזדמנות שאולי לא תקרה לדרכי שנית.

הגעתי לדלת. עכשיו הייתי בטוח מעבר לדלת זו שוכן העולם המרכזי. קולות העולם היו ברורים יותר ואור צהוב הסתנן מסדק בצד הדלת.

הזיכרון הכה בי, שוב אני יוצא מעולם אחד אל העולם המרכזי דרך סדק, אך הפעם אני יוצא ברצון ולא נדחף בכוח בלתי נשלט.

הדלת לא נפתחה לגמרי. שרשרת עצרה אותה ואפילו כאשר השרשרת נמתחה עד קצה יכולתה הסדק היה צר.

נדחפתי בכל זאת מעביר תחילה את ראשי, מתפתל ומעביר גם את כתפי ולבסוף את רגלי. זחלתי החוצה ונשכבתי באפיסת כוחות.

הילדה עברה בקלות דרך הדלת הסגורה למחצה.

איני יודע כמה זמן שכבתי שם אך הקור שהקפיא את אברי החשופים מכל בגד המריץ אותי לקום.

קמתי במאמץ על רגלי וצלעתי קדימה. הילדה עברה אותי בריצה שועטת לכיוון הכביש.

הבנתי שהיא עלולה להידרס על ידי אותן מכוניות אימתניות.

רצתי אחריה מתעלם מהכאבים ברגלי הפגועה, תפסתי אותה ברגע האחרון ודחפתי אותה הרחק ממסלול מכונית שקרבה במהירות.

פתאום שמעתי צווחות גבוהות מהקקופוניה הרגילה. ראיתי מולי אורות חזקים וחריקה איומה.

ברגע הבא הרגשתי חבטה איומה שזרקה את גופי למרחק כמה מטרים.

התעלפתי.
                                                                             ***
ימים רבים עברו. רגלי החלימו האחיות סידרו לי חדר קטן וטפלו בי היטב.
דחיתי את מחשבות הבריחה. הייתה לי הרגשה שעכשיו מטפלים בי יפה. שקלתי אפילו להתחיל לדבר. היו לי המון שאלות ובעיקר בקשות. בראש רשימת הבקשות הייתה הבקשה למצוא את פני מלאך. הייתה לי הרגשה שזה בדיוק מה שהם עושים.
זכרתי את הבריחה עם הילדה שהצלתי. הילדה שהזכירה לי את תלתלי זהב.
זה עלה לי במחיר כבד של הפציעה מתאונה, אך הייתי עושה זאת שנית למען הילדה. אני רק מקווה שהיא אומצה על ידי מישהו בעל לב טוב.
שקוע במחשבות אלו לא שמתי לב למשלחת שהגיעה אלי.
שוטרת מלווה עם הפרחונית ורופא בלבן.
הפרחונית דיברה בקול רך: “אנחנו יודעים מי אתה ועושים מאמצים למצוא את קרוביך.”
מי הם הקרובים שלי? שתקתי כהרגלי.
הרופא אמר: “למיטב ידיעתי אין לו שום פגם דיבור. כנראה הוא לא מדבר בגלל ההלם של התאונה.”
הפרחונית הוסיפה: “ אני יודעת שהוא לא דיבר מעולם. אולי הוא בכל זאת מפגר או אולי בגלל ההלם מחייו הקשים עד עתה.”
נשמתי לרווחה כאשר המשלחת הזו עזבה אותי.
                                                                          ***
לפתע הפיסה האחרונה של אותה חידה התאימה למקום וראיתי את כל התמונה.
הבנתי מה משמעות כל העולמות שהוכנסתי אליהם. הבנתי מיהם הענקים ובראש ובראשונה הבנתי מי זאת פני מלאך.
בתאום מוחלט, כאילו לאושש את ההבנה שהגעתי אליה, פסעה לחדר הפרחונית מחייכת ומלאת גאווה.
קמתי ממקומי עורי רוטט מציפיה.
בתוך המסגרת המוארת של הדלת ראיתי דמות עומדת ידיה משוכלות על חזה כאילו עצרה בידיה את הלמות ליבה  – פני מלאך.
רצתי אליה, היא פרשה את ידיה לחיבוק. 

צעקתי בשמחה: “אמא!!!"