מתקפה

התעוררתי מערפול החושים שלי באחת.

בוריס עמד במעלה מהדרגות צועק בהתרגשות "הם באים!”

קמתי בחפזה מסדר את לבושי והאישון הקטן במוחי מעיר בציניות 'הנה התחלת להתמזג עם הגוף הקטן גם אתה'. במוחי עניתי לו ברוגזה שלא יבלבל סערת חושים מינית, עם מיזוג תרבותי. על זאת קיבלתי את המענה 'האומנם?' נאלצתי להודות שסערת חושים אינה רחוקה מאקסטזה דתית. החוקר שבי ציין עוד שתרבויות רבות בעבר, כמו למשל הקדשות הכנעניות, או פולחני מין בתרבות יוון, השתמשו במשחקי מין רוויי קטורת, להכנסת אנשים לאקסטזה דתית.

בדיוק כמו שנעשה כאן.

בוריס כבר היה לידי מטלטל אותי, כולו רוטט מהצורך לפעול במהירות: “קום אנחנו צריכים לעוף מפה, נשאיר את פטמה כאן."

התגובות שלי באמת אטיות: "למה?"

"כי אני חושד שהחברה שלך פטמה, בגדה בנו והודיעה לאחיה איפה למצוא אותנו. זה למה." אמר בוריס בתקיפות.

הרמתי את עיני וראיתי את פטמה עומדת מחוץ לחדר שהוקצב לה בקומה שנייה, ומביטה למטה. כמה זמן היא הייתה שם.

בוריס כבר רץ החוצה מסמן לי לבוא אחריו.

קראתי אליו: "בוריס עצור!” אסור לנו לברוח ללא תכנית.

עליתי במדרגות. פטמה עמדה קפואה באותה תנוחה, ידיה משולבות על חזה, ראשה מורכן. כאשר התקרבתי ראיתי שהיא רועדת, אספתי אותה בזרועותיי: "לא ניתן לו להרוג אותך."

פטמה הרימה את עיניה אלי, פיה רועד הצליחה לומר: “אתה לא מכיר אותם, הם לא ינוחו עד שיהרגו אותי ואותך.”

"יש משטרה את יודעת, משטרה שתפקידה להגן על אנשים תמימים ולהכניס רוצחים לבית הסוהר." 

פטמה הנידה ראשה לאט אך לא הוציאה מילה.

בוריס חזר: "מה קורה?”

"כמה אנשים ראית?”

"שלוש  מכוניות  דחוסות עם לובשי כפיות, עכשיו כבר מאוחר לברוח.” ענה בספק קול מאשים, ספק טרוניה.

החזרתי מבט לאולם בקומה ראשונה הנערות והבחורים נעלמו. הגורו הזקן עמד שם מאותת לי בידו ללכת אחריו.

משכתי את פטמה בידה מאותת לבוריס להצטרף אל הגורו.

הגורו פנה והלך בצעדים מהירים שלא הייתי חושב שהוא מסוגל להם, והוביל אותנו בין מסדרונות צרים מקולפי טיח, עולים ויורדים במדרגות ערומות, עד שהגענו לדלת ברזל שמעבר לה היה הים.  כאן הוא עמד והצביע לעבר סירה ששני הבחורים עסקו בהכנתה להפלגה ליד המזח הקטן והארעי.

החבורה הקטנה שלנו התקדמה לעבר הסירה. העפתי מבט אחורה וראיתי את הזקן נדחף בגסות, נופל על הרצפה ואדם חבוש כפיה מחזיק בידו סכין וצועק: "אללה אכבר!”

המראה הצמיח לרגלינו כנפיים. עד מהרה עלינו על המזח הבנוי מקורות עם רווחים שמתחתם געש הים. פטמה כשלה עם נעלי העקב שלה וכמעט נפלה. תפשתי אותה במותניה והרמתי אותה ממשיך לרוץ אל הספינה. קפצתי לתוך הסירה, משכתי אותה פנימה והושבתי אותה על הספסל. זירזתי את כולם לקפוץ פנימה. הבחורים כבר התניעו את הספינה כאשר האיש עם הסכין עלה על המזח ואחריו שניים נוספים. לאט לאט הספינה החלה להתרחק. יותר מידי לאט, האיש קפץ מהמזח לתוך הסירה.

שני חבריו נותרו על המזח ממשיכים לצעוק: "אללה אכבר, אללה אכבר!" שוב ושוב מניפים את הסכינים בידיהם.

צעדתי צעד קדימה מנסה לייצב את עצמי על הסירה המתנדנדת, חוצץ בין האיש לפטמה.

עכשיו ראיתי שהאיש הרזה בעל זקן שחור ועיניים בוערות הוא באמת האח של פטמה. הוא הניף את הסכין בחמת רצח והצליח לעשות חתך בידי המגוננת. בוריס קפץ מאחוריו מפיל אותו לקרשים, אך הגבר הצעיר התאושש וקם עד מהרה, ובלי להביט בבוריס שתקף אותו המשיך בהסתערות לכיווני. הערכתי את נחישותו של האיש הקטן הזה, אך לי היה כל הזמן שבעולם להתחמק מהסכין, שלא לדבר על כך שהיה לי יתרון של 20 ס"מ בגובה. כך שלא התקשיתי לדחוף אותו החוצה בבעיטה ישר למים.

עכשיו הסירה התרחקה בקצב הולך וגדל, משאירה את האדם המפרפר במים. קיוויתי בשבילו שהוא יודע לשחות.

התיישבתי בכבדות ליד פטמה שעכשיו רעדה מפחד או מקור, סביר להניח שמשניהם.

חבקתי שוב את כתפיה: “תרגעי, נפתור את הבעיה.”

העבירה ידיה בשערה הסמיך והתריסה: "אני מקווה שהוא יטבע ונשמתו תעוף ישר לגיהינום." הלהט השכיח ממנה את הדמעות.

"הי, איך את מדברת? בסופו של דבר הוא אחיך.”

"אח כזה מוטב שלא היה נולד.” היא אמרה מבעד לשיניים חשוקות. הרוח בדרה את שערה וכמה תלתלים שחורים נפלו על מצחה הגבוה. לי היא נדמתה לז'אן דארק מלאת הלהט שצועדת בראש צבאה למגר את צבאו הפנאטי של אחמד אחיה. היא עדיין רעדה, אך עכשיו הסיבה לכך הייתה הכעס על אחיה וכל מה שהוא מייצג.

לאחר כמה דקות הרעידות פסקו.

"אל תדוני אותו לחומרה, הוא פועל לפי צו התרבות שלו.”

פטמה הורידה את ידי מכתפיה, ופנתה אלי בהתרסה: "תרבות הא? אתה מבסוט? קבלת הדגמה לאופי של התרבות המוסלמית?”

אין טעם לדבר איתה עכשיו במצב הרוח הלוחמני שלה.

במקום זאת ניתחתי את ההרגשות שלי. האני הפרטי, צביקה ריחם על הבחור המפרפר במים, אך מצאתי שכהן היה רוצה שיטבע. תהיתי אם גם האני החברתי של פטמה יתעורר ברגע מסוים, והיא תתגבר על השנאה שלה לאחיה ותחליף אותה בשנאה אלי. אני בסופו של דבר, מייצג תרבות מתחרה.

שוב תהיתי. בעצם לאיזה תרבות היא שייכת? נראה שהיא חצויה בין תרבויות.

אדם יכול להשתייך לקבוצות רבות במקביל, הוא שייך למשפחה, לקבוצת חברים, למדינה וכד', אך אין הוא יכול להשתייך לתרבויות מתחרות. ציינתי במוחי להוסיף פרק מחקר על אנשים החצויים בין שתי תרבויות מתחרות.

כרגיל כאשר אתה שולף מחשבה אחת להכרה מתברר שהיא קשורה למחשבה נוספת. שאלת את עצמי מה עושים אנשים כאשר יש קונפליקט בין הנאמנות לקבוצה תרבותית אחת לאחרת?

כנראה שזה תלוי באופי של האיש ובדרגת הנאמנות שלו לכל אחת מהקבוצות.

מתברר שהמחשבה שלפה שרשרת שלמה של מחשבות.

למעשה יכול להיות קונפליקט גם בין נאמנות למשפחה לבין נאמנות לקבוצה תרבותית גדולה יותר, אך קונפליקטים כאלו נדירים יותר כי התאוריה אומרת שככל שהקבוצה קרובה יותר, כמו המשפחה הקשר חזק מהקשר לקבוצה הגדולה יותר כמו המדינה.

האישון שבתוכי צפצף והזכיר לי מקרים הפוכים למשל את המהפכה האדומה בסין בה נערים הסגירו את הוריהם לשלטונות. טענתי נגדו שיש מקרים של נאמנות קיצונית לאידאולוגיה או דת, אך אלו במיעוט. יכולתי כמעט לשמוע את הגיחוך של האישון שלעג לי באומרו: “צביקה יקירי, נראה שאתה לא מאמין בתאוריה הדואלית של עצמך. כאשר הגן החברתי משתלט על האדם הפרטי, הקשר לקבוצה חזק מהקשר למשפחה שהיא בסופו של דבר, קשר של האני הפרטי.“ הכהן שבתוכי חייב היה להסכים. רשמתי לעצמי לחקור את מהפכת התרבות בסין כדוגמה למעבר מתוכנן של נאמנות אנשים, בעיקר הצעירים הנוחים להשפעה מנאמנות לגרעין המשפחתי אל נאמנות לגוף שנקרא 'משמרות המהפכה'. זכרתי מה קרה בסין של אז. המהפכה החלה במאי 1966. מאו טען כי גורמים בורגניים הסתננו לממשלה ולחברה בכללותה, מתוך מטרה להשיב את הקפיטליזם וקרא כי "רביזיוניסטים" אלו יוקעו מתוך העם תוך מאבק מעמדי אלים. קריאתו של מאו הובילה להקמת המשמרות האדומים ברחבי הארץ שהורכבו מבני נוער. התנועה התפשטה לעובדים צבאיים, עירוניים ולהנהגה של המפלגה הקומוניסטים עצמה. מהלך זה הוביל למאבקים מפלגתיים נרחבים בכל תחומי החיים. טיהור המוני בצמרת ההנהגה החל ובמהלכו הואשמו בכירים רבים כי לקחו חלק ב"דרך הקפיטליסטים". באותה תקופה גדל פולחן האישיות של מאו לממדים עצומים.

מיליוני אנשים ברחבי סין נרדפו במאבקים מפלגתיים אלימים שהתפשטו לכל רוחב הארץ. אנשים סבלו מהתעללויות רבות ביניהם השפלה פומבית, מאסר שרירותי, עינויים, הטרדות ממשוכות והחרמת רכוש. חלקים נרחבים מהאוכלוסייה הועברו בכפייה ממקומות מגוריהם, בעיקר נוער עירוני שהועבר לאזורים כפרים. במהלך המהפכה נהרסו שרידים וממצאים היסטוריים, ורוב האוספים הפרטיים של יצירות אומנות נהרסו אז. יחד אתם הועלו על שריפה ספרים רבים, ואתרים תרבותיים ודתיים נבזזו.

שמחתי לקטוע את המחשבות האלו, כאשר אחד הבחורים שהתעסק עד עכשיו עם המנוע, פנה אלי בצורה עניינית, תוך ניגוב ידיים מהגריז: “לאן אתה רוצה שנפליג?”

חשבתי רגע : "קח אותנו לקיבוץ סער.”

הבחור הנהן: “אני מכיר טוב את המקום, זה לא רחוק ויש שם מזח.”

גם אני הכרתי טוב את קיבוץ סער הקרוב לאכזיב. יש לי שם בני דודים ושם נוכל למצוא מקלט זמני עד שנחליט מה לעשות.

פטמה התעוררה מקיפאונה והעירה בחיוך מר בלי להתייחס לשום דבר במיוחד: "אין לך מושג עם מה בחורה כמוני הייתה חייבת להתמודד בסביבה 'התרבותית' של שפרעם.”

אחרי משפט פתיחה כזה היא המשיכה באשד בלתי נגמר של מילים, כאילו סכר שנפרץ ואין עוד לעצור את המים עד להתרוקנות האגם.

חזרתי וחיבקתי את כתפיה הצרות חוזר ואומר: "זה בסדר, זה בסדר את לא חייבת להצטדק." אך אי אפשר היה לעצור אותה. היא לא ראתה את המבטים משתאים של כל יושבי הסירה, פשוט בהתה באויר ודיברה.

היא סיפרה על ההיסטוריה האלימה של אחיה וחבורתו. איך הם שנאו אותה בגלל הצטיינותה בלימודים לעומת השליליים שהם קבלו ביד רחבה. היא הסבירה שזה פגע בגאווה הגברית שלהם ולכן הם הציקו לה בבית הספר ובבית. השיא היה שהם תפסו אותה בהפסקה והכו אותה בדרישה שיא תתן להם להעתיק ממנה בשעת הבחינה. במזל הגיע למקום מפקח משרד החינוך והם נזרקו מבית הספר, מה שגרם להם לשנוא אותה עוד יותר.

היא אמנם גמרה בהצטיינות אך אביה התנגד להמשך הלימודים באוניברסיטה בטענה: "איך זה יתקבל בעיני חכמי הדת ובעיני חברי התנועה האסלאמית שעזרה לו להיבחר.”

הסרוב הזה הגדיש את הסאה והיא ברחה מהבית, נרשמה לאוניברסיטה וקבלה מלגה שיחד עם עבודת מלצרות עזרה לה להתקיים בתל אביב בקושי. אמה שמרה קשר אתה והגניבה לה מפעם לפעם סכום כסף שאותו חסכה מדמי המכולת שקבלה והצליחה להסתיר מאביה. “אתמול" היא סיפרה "הגעתי לשפרעם לאחר שנתיים שלא בקרתי כאן. דודי שהוא פוליטיקאי מכובד החליט לעשות 'סולחה' ביני לבין המשפחה והיזמון אותי לבוא. בדיוק חזרתי מפגישה מחודשת עם כמה חברים שלא ראיתי אותם מאז וראיתי איך אבי זרק אתכם מביתו. בערב הבחנתי בך מחופש למוסלמי והולך למסגד.”

החיוך שליווה את ההצהרה הזו היה ציני אך פחות מר: “לא הייתה לך תחפושת מוצלחת במיוחד. התרגיל הזה שלך הרס לי את הסיכויים לעשות סולחה עם המשפחה ואולי גם גמר לי את החיים. קשה לי להאמין שיסלחו לי על התרגיל הזה במסגד.”

שתקתי במבוכה.