ירכא

נהגתי במעלה הכביש המתפתל לירכא מתפעל מנוף הקדומים שהציג את היופי של הגליל.

כבר מהכביש במעלה הר אפשר היה לראות באוויר הצלול תצפית לנחל בית העמק, עין מג'נונה, כרמי זיתים.

הכבישים בגליל יפים כולם, אך יש יפים יותר. והכי יפים הם הכבישים הנסתרים, אלה שבעיקר המקומיים מכירים. רבים צוחקים על הגליליים, שמספרים בנימה חלומית שהימים האלה, ימי סתיו וחורף שמשיים של אחרי גשם, כשהאוויר שטוף מאבק ושאר מריעין בישין, טובים במיוחד לטיול, אך כמובן אנחנו לא היינו כאן לטיול.

מאחרי העיקול האחרון התגלו לעיני בתי כפר.

ממש בכניסה לכפר, הבחנתי בפסל חצוב מגוש סלע אחד של מכונית פיג'ו הניצב לתפארה במרכז כיכר. זוהי מכונית שכולה נחצבה בסלע גיר ואילו הגלגלים, הפנסים, הסמל והכדור הגדול עליו ניצבת מכונית האבן סותתו מגושי אבן אחרים. כפר ירכא מתפתח בשנים האחרונות בקצב פראי. שיפוליו המערביים הופכים לשכונות של בתי מידות וחווילות ולשולי הכביש המטפס אליו נפתחו מרכזי קניות בבעלות פרטית המוכרים את כל המותגים במחירים שווים לכל נפש. וכך הופך בשבת הכפר ירכא אבן שואבת לחצי מדינת ישראל הרוצה לקנות מוצרי הלבשה והנעלה כמעט בחצי מחיר (למי שאוהב צפיפות – זה המקום). כאשר הזכרתי את המחירים הזולים במרכזי הקניות, פטמה הפטירה בזלזול של מי שיודעת : "יותר פנימה בכפר, יש כלבו ענק 'אמש סטאר' המוכר מותגים במחירים זולים הרבה יותר. אבל הישראלים העצלנים הולכים ישר למרכזי הקניות ולא טורחים להיכנס לכפר.” את המשפט האחרון הוסיפה בהדגשה המכוונת אלי.

משכתי בכתפי: “אל תערבי אותי אני בכלל הולך לקניות רק שאני מוכרח.”

לפי הנחיה של פטמה שהכירה את הכפר היטב טיפסנו אל לב הכפר ועצרנו ליד בנין המועצה החדש והמפואר. "אולי תבקר בקבר "חושי הארכי" ותבקש ממנו עצה. אך אני בטוחה שלא תשמע בקולו בדיוק כמו שדוד המלך לא שמע בקולו.”

פטמה הייתה ברוח קרבית וחפשה לריב איתי.

הסתכלתי סביב ולא ראיתי את קבר חוש הארכי. פטמה הואילה להסביר לי התושבים כאן קוראים לו "יוסף הצדיק". ואכן ראיתי את השלט,

"מספיק עם ההקנטות. כאן אני חייב להיפרד מהם.” שלחתי אותם לדרכם מתעלם מהשפתיים ההדוקות במורת רוח של פטמה וצעדתי פנימה לבית המועצה.

ירכא הוא מקום טוב למחקר זה.

הדת הדרוזית היא פלג של הדת המוסלמית. אך פלג שהתרחק מאד מהנחל שממנו יצא.

המוסלמים רואים בכל אדם שאינו מוסלמי, או אפילו שאינו מוסלמי בדיוק כמוהם, כופר בן מוות, אלא אם כן הוא מסכים להתאסלם, לאלו הם סולחים. אך למי שעוזב את האסלאם אין סליחה, אחת דינו – מוות. אין הם סולחים לדרוזים על שעזבו את האסלאם.

הדרוזים הנרדפים על ידי המוסלמים הפכו לעם גאה ועצמאי וקשרו קשרים אמיצים עם היהודים בישראל. איבה גדולה חוצה בין המוסלמים והדרוזים ואויבו של אויבי הוא ידידי.

הם בעצם סוג של מוסלמים אך התרבות שלהם שונה לחלוטין.

הם בני עדה במזרח התיכון המקיימים דת ייחודית שהתפצלה מהאסלאם השיעי במאה ה-11.

הכפר קם עוד במאה האחת עשרה, עת הופצה הדת הדרוזית, וצאצאיהם של חלק ממפיצי הדת גרים בירכא של היום. היישוב נקרא כך על שמו של חושאי הירכי, יועצו החכם של המלך דוד, שקברו נמצא בירכא. את הקבר מבקרים גם דרוזים וגם יהודים.

הדת הדרוזית התגבשה במצרים בתקופת שלטונו של הח'ליף הפאטימי השישי, "אל-חאכם באמר-אללה" (השופט במצוות האל, الحاكم بأمر الله) בין השנים 1021-996.

לפי המסורת הדרוזית אין מדובר בדת חדשה, אלא רק בהופעה מחודשת של אמונה מונותאיסטית עתיקה ומזוככת, שלפיה האל אחד והוא אינו נתפס בשכל האנושי. על-פי האמונה הדרוזית נביאי האמונה הזאת התגלו רק במקרים נדירים. הדרוזים מאמינים כי ההיסטוריה האנושית מחולקת לשבע תקופות שבכל אחת מהן פעל נביא ולידו "יודע חכמת נסתר" שהעביר ליחידי סגולה את רזי הדת. שני זוגות כאלה המוכרים גם למי שאינו דרוזי הם: משה (מוסא) ויתרו (שועיב), וכן: מוחמד ועלי. על פי האמונה הדרוזית בימי אל-חאכם באמר אללה ניתנה ההזדמנות האחרונה להצטרפות ל"מווחודון", וכיום אין לאיש אפשרות להצטרף לדת הדרוזית אלא אם נולד כדרוזי.

גישה זו מובנת. כל דת/תרבות המרגישה איום על קיומה מגביהה את החומות ומתבצרת בתחומה מפחד השפעה של תרבות שונה שיביאו אנשים חדשים מבחוץ. כך עשתה גם הדת היהודית בגולה. הדרוזים מאוימים על ידי המוסלמים הערבים שמסביבם.

הלכתי ישירות למוכתר הכפר. הוא קבל אותי בלבביות כנה שבלטה בניגוד להכנסת האורחים הצבועה שקבלתי בבית ראש עיריית שפרעם.

הצגתי לו את נושא המחקר. ובקשתי את דעתו וגם אישור לראיין אנשים מכפרו.

האיש השחרחר רם הקומה חייך מתחת לשפם ענק: “כמו כל אדם אני רוצה שהילדים שלי ילכו בעקבותיי, יאמינו בערכים שלי, וישמרו על המסורת.” הוא הפסיק את דבורו עדיין מחייך, העביר עיניו אל שלושת בניו שישבו מסביבנו תולים עיניהם בי בסקרנות, והוסיף תוך שהוא מצביע עליהם: “כפי שאתה רואה לא נשאר הרבה ממסורת הלבוש שלנו.” אכן הילדים היו לבושים כמו כל ילד ישראלי מצוי. "לא נשאר הרבה גם מהתנהגות מסורתית. ילדי כמו גם ילדים רבים אחרים בכפר מכורים למחשבים מנדנדים לי לקנות להם טלפון חכם. הם לא רוצים להישאר מאחור בכל הנוגע לטכנולוגיה ולהנאות החיים של התרבות המערבית.”

הנהנתי. הפיתויים של התרבות המערבית גדולים ושוטפים את ילדי ישראל וכך כנראה גם את הילדים הדרוזים.

המוכתר הרים אצבע: “עם זאת המסגדים מלאים בצעירים ואני חושב שעמוק בתוכם עדיין הם מרגישים הזדהות וגאווה כדרוזים.”

"הדת שלכם סודית" הערתי "האם לא קשה לדור הצעיר להאמין בדת שאת עקריה אינם מכירים?”

"היא סודית למחצה" השיב המוכתר. “הם בהחלט מכירים את עיקרי הדת אולי טוב יותר מאשר ילדים ישראלים מכירים את היהדות.”

נאלצתי להסכים.

הילד הבכור שישב עד עתה בשתיקה מכבד את אביו, התפרץ לשיחה: “יש בין הנוער שלנו הרבה שמאוכזבים מהקשר שאבותינו קשרו עם היהודים.” ראיתי שהדבר כואב למוכתר והוא ניסה לתרץ: "כן, זה נכון יש מגמה כזו בנוער הדרוזי של הקצנה דתית וניסיון להיפרד מהיהודים. אני חושב שזו טעות גדולה אך חייבים להודות שהמצב בו הדרוזים בישראל עושים את כל החובות, מתגייסים לצבא בעיקר ליחידות קרביות, אך מקבלים אותו יחס כמו המוסלמים הפרזיטים ששונאים את המדינה.”

הילד הוסיף "לפעמים אפילו יחס גרוע יותר."