מירבל

זה היה בכפר נידח, בארץ רחוקה שכוחת-אל.

באביב שפתאום פרח, פגשתי נערה בשם מירבל

פגשתי אישה נאווה, ששמה כפעמון אלי צלצל

ראיתיה, רוחצת גווה, שוטפת במי נהר מתגלגל

דמותה את דמי מסעירה, לבי עצר, הלם קיבל.
הו מירבל... הו מירבל.

ענן כבד אל השמש קרב. ואליה... קרב הצל.

את השמש הסתיר אז ענן, ועליה... הצל מיכאל.

בשבילי החשיך היום, ורוח קרה את חומי שולל.

בלבי עלה חשד איום, שהפרח נקטף והעשב קמל.

הו מירבל... הו מירבל.

הקיץ חלף החורף הגיע, ואני רק שואל:

האם יום יבוא ואוכל לשכוח,

אביב של פרח ואישה עליה אני אבל?

האם מעולם לא אוכל לשמוח,

גם כאשר החורף הופיע ברעם מתגלגל?

הו מירבל... הו מירבל.

כן, נדמה שהיה זה ביום סוער ואפל,

שאותי עזבה ולעד לא אראנה.

בודד אשאר מאותו יום אותו אקלל.

צררתי צרורי בכאב, בדרכי הנה.

רחוק מאישה וגבר שפל, שזאת לי עולל.

הו מירבל... הו מירבל.

הו מירבל... הו מירבל.

חבוקה בזרועות אחר, בזרועות מיכאל.

הו מירבל... הו מירבל.