ניסים ונפלאות

יחיאל

רחבת הכותל עמדה ריקה ובוהקת באורה המסנוור של שמש הצהריים. ילד צנום הגיח מאחת הסמטאות ורץ, חוצה את הרחבה לכיוון הכותל מעלה אבק ברגליו. הילד היה נמוך ורזה ולא נראה מפותח לגילו. היום יום הולדתו השש עשרה, מאורע שאף אחד מלבדו לא זכר לחגוג אותו ובודאי לא לתת לו מתנת יום הולדת. השנה החליט יחיאל לבקש מתנה מ 'הקדוש ברוך הוא'. מתנשף, גרוגרתו הבולטת מגרונו הצנום עולה ויורדת עם כל נשימה, הגיע לכותל. הוציא מכיסו את הפתק שהכין, ודחף אותו עמוק מולו בסדק שבין האבן הראשונה לשנייה. רגע ארוך ישב מתפלל, 'אלוהים ענני ותן לי את המתנה הזו'. כורע מול הכותל, הרהר בחייו הקשים כיתום הלומד בישיבה.

שעה ארוכה ישב כך בבדידות, ואחר כך קם מכריעתו ניגב את ידיו הלחות במכנסיים והביט לשמים. ענן כבד כיסה את השמש. השמים האפילו מרגע לרגע. יחיאל הרגיש בצינה מתגנבת לעצמותיו. ברק הבזיק ומיד אחריו רעם מתגלגל כמו כגרגור קול בס עמוק של האלים.

יחיאל כיווץ באופן בלתי מודע, את ראשו כאילו חושש ממכה שתיפול משמים על ראשו. טיפת גשם גדולה נשרה ונספגה באבק שעל מרצפת הרחבה, יוצרת כתם כהה בצורת קיפוד עם קוצים זקורים. ואחריה עוד טיפה ועוד טיפה. הכתמים הרטובים שיצרו הטיפות התרחבו והתמזגו. עד מהרה כל רחבת הכותל נצבעה באפור כהה, שהבריק פה ושם במקום שהמים חשפו את אבני המרצפת מכסות האבק שלהן. רחש הטיפות הבודדות הפוגעות בקרקע הלך וגבר. עד מהרה הפך לרעש מתמשך שרק גלגולי הרעם שהרעימו מפעם פעם התגברו עליו.

עיניו של יחיאל התרוצצו בולשות למצוא מקום מסתור בפני הגשם המתחזק. מסביב רק בתים פרטים של ערבים. לרגע חשב להיכנס למנהרת הכותל, אך מיד נזכר שהמנהרה סגורה בשעה זו. יחיאל התקרב לכותל ונשען על האבנים הגדולות מוצא מחסה ממסך הגשם האלכסוני שעכשיו נשפך בטיפות צפופות וגדולות. הברקים פלחו את השמים באור מסנוור בדחיפות הולכת וגדלה, ועימם הרעמים נוהמים כחיות המשחרות לטרף. יחיאל דחף עצמו קרוב יותר לכותל, רועד מקור, מהדק סביב כתפיו הצרות את האפודה הדקה. הסטקטו הרך של טיפות הגשם הפוגעות במרצפות הרחבה, התחלף בקולות אבני ברד המכים במרצפות הרטובות. יחיאל הביט באי אמון על רחבת הכותל המתכסה בגרגירים גדולים ולבנים של אבני הברד. מזג האוויר השתגע, ברד בקיץ?

עומד ורועד, ידיו מהדקות את זרועותיו ורגליו הנעולות בנעליים דקות ללא גרביים, רוקעות בניסיון להתחמם, נרתע יחיאל בפחד כל פעם שהבריק ברק.

רעש חדש מתגלגל, האפיל על הקקופוניה של פיצוצי הרעמים ויריות הברד. הרעש הלך וחזק....

פתאום האדמה רעדה. יחיאל נאחז נואשות באבני הכותל, שהיו הדבר היחיד היציב בעולם המתמוטט.

מתנדנד באדמה הרועדת, הרים את עיניו מבעד לברד הצפוף ראה את כל הבתים שבסביבה מתמוטטים לערמות עפר ואבן. הכותל נשאר יציב מתנדנד יחד עם האדמה, כמו רוכב רודיאו מיומן, המתאים עצמו לקפיצות השור הרוצה להפיל אותו מעליו. הכותל נשאר יציב על הקרקע הסוערת, בדיוק כמו שעמד זה אלפי שנים, רק כמה פתקים נשרו למרגלות הכותל. יחיאל גחן והרים פתק אחד, שפתיו ממלמלות את ברכת הגומל: "ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם הגומל לחייבים טובות, שגמלני כל טוב."

עכשיו היה מודע לידו האוחזת בפתק. הוא פתח אותו. זה היה הפתק שלו.

יחיאל פתח את הפתק וקרא שוב "אנא אלוהים עשה שאהיה רב חכם כמו רב יחזקאל, מורי הנערץ".

לפתע הסערה שככה באחת. שפתיו של יחיאל מלמלו "וְאַחַר הָרַעַשׁ אֵשׁ וְאַחַר הָאֵשׁ קוֹל דְּמָמָה דַּקָּה”

האדמה שקטה. הסערה הפכה לגשם שירד מעדנות, ממס את הברד שעל הרחבה. אבני הרחבה שרחצו בגשם הבהיקו לאור השמש שהציצה מבעד לעננים.

יחיאל הכניס ידו לכיס החליפה להוציא ממחטה לנגב את פניו....

רגע, מה פתאום הוא לבוש בחליפה? הוא פתח את כפתורי המקטורן שלחצו על בטנו השמנה ופשפש בכיסים למצוא רמז למי שייך המקטורן. ידיו פגעו בארנק עור מהוהה. הוא פתח את הארנק והוציא תעודת זהות. השם בתעודה היה שמו - יחיאל כהן. התמונה של אדם מבוגר הדומה לו עצמו.

רגע... בטן שמנה? ידיו גיששו על גופו המלא, עלו אל פניו עטורי הזקן....

במוחו הוא שמע בת קול "בקשתך התמלאה!" לרגע לא הבין איזה בקשה ומי מדבר במוחו, אך לפתע ... הארה. אלוהים דיבר אליו! הוא נפל אפיים ארצה מנשק את הקרקע: "אלוהים מלך העולם, הקדוש ברוך הוא ארך אפיים ורב החסד, אנא חוס על עבדך ועל תמיתני!"

נשמע צחוק משוחרר: "אל תאמין בשטויות! אתה באמת מאמין שאלוהים הרחמן יהרוג את מי שהוא מדבר אליו? אתה אולי מלא דברי תורה כמו רבי יחזקאל, אך אתה עדיין חושב כמו ילד. תתבגר, אם אני אהרוג כל מי שאני מדבר אליו יהיה לי מאד משעמם."

יחיאל עדיין נפעם: "אלוהים מלך העולם, הקדוש ברוך הוא, ארך אפיים ורב החסד, האם באמת אני רב חכם כמו רב יחזקאל מורי?"

"טוב, זה היה קל, הוא לא כל כך חכם כמו שאתה חושב, ותפסיק עם ההקדמה הארוכה הזו של אלוהים, רב חסד וכ'.."

יחיאל קם בכבדות תומך בידו השמנמנה בקיר האבן, הבריש את מכנסיו המטונפים מהכריעה: "אבל אתה אלוהים הכל יכול, איכה אקרא לך?"

"שוב אתה מסיק מסקנות פזיזות, איך אתה יודע שאני אלוהים?”

"אבל... אבל אתה עושה נסים!” יחיאל גמגם.

"איך אתה יכול להיות בטוח? אם היית מראה לאדם שחי לפני מאה שנה את אחותו מדברת איתו בווידאו מאמריקה הרחוקה, הוא לא היה חושב שאתה עושה נסים?”

"אז אתה לא אלוהים?”

"את זה לא אמרתי. למה אתה מתכוון ב 'אלוהים', דורות של פילוסופים ואנשי דת התווכחו על כך ולא הגיעו לכלל תמימות דעים...”

שתיקה קצרה: "אתה יודע מה? תקרא לי אלוהים, שיהיה.”

אז מה אתה רוצה שאני אעשה עכשיו?"

"בא ונראה... אתה יכול להוציא פתק, והבקשה שעל הפתק תאושר. כן, זה יכול להיות משעשע."

יחיאל עדיין נדהם מכך שהאל הזה לא בדיוק התאים לתדמית שהייתה במוחו, משך בכתפיו מוותר על ההבנה, והוציא פתק מאחד הסדקים.

סיפורו של מליונר

יחיאל בהה בפתק 'אלוהים עשה שיהיו לי מיליון דולר בבנק.'

"כן, רוב הפתקים הם בסגנון כזה, לפחות הפתק הזה כתוב ללא שגיאות כתיב." נשמע הקול הנעים במוחו של יחיאל.

“נו, מה רע שיהיה לאדם מיליון דולר בבנק?” יחיאל התאים עצמו מהר מאד לנימת הדיבור של אלוהים.

"חכה ותראה." הייתה התשובה.

הוא לא חיכה הרבה זמן. כבר מרחוק אפשר היה לראות את החיוך המרוח על פרצופו של אלון הרשקולר. אלון התקרב לכותל ופנה ליחיאל: “שלום עליך רבי.” יחיאל תחילה הסתכל לצדדים עד שהבין שפונים אליו בתואר 'רבי'. הוא פתח את פיו למחות שאינו רב, אך הקול במוחו עצר אותו "אידיוט, אתה עוד לא הבנת שאם בקשתך התמלאה? אתה רב לכל דבר.”

יחיאל סגר את פיו שחרר את העניבה הלוחצת את גרונו, ושתק.

אלון לא מודע לסצנה הקטנה ששוחקה לפניו, הושיט ליחיאל שטר של 100 שקל: "קח רבי תרומה לעניים. נעשה לי נס ונכנס לי סכום כסף שלא ציפיתי לו."

"כן, אני יודע מליון דולר בבנק, בדיוק כמו שבקשת בפתק שבכותל.” הפטיר יחיאל שעדיין לא התרגל למעמדו החדש.

גבותיו העבותות של אלון עלו בתמיהה, הוא העביר ידו בשערו הסמיך ושאל בחשדנות: "כן. איך ידעת?”

יחיאל ענה במהירות: "לא חשוב, תודה על התרומה.” ובלבו חשב שהנה אדם טוב לב שמוכן להתחלק בעושר שנפל לידיו, אך הקול במוחו הזהיר עדיין באותה נימה משועשעת: "הי, אל תמהר להסיק מסקנות.”

אלון עזב את הכותל ואת הרב המוזר, נכנס למרצדס המבריקה שלו ונסע.

עד מהרה צבאו אנשים רבים ששמעו על המקרה של אלון, דוחפים פתקים לידיו של יחיאל ואלו שלא הצליחו להגיע אליו, פשוט דחפו את הפתק לכותל. היו שלא הסתפקו בפתק אחד והוסיפו העתקים רבים מה שלדעתם יגדיל את סיכוייהם לקבל ממון. חלקם באו עם משפחותיהם ונתנו לכל אחד מבני המשפחה, פתק להכניס בסדקי הכותל, מורגלים במבצעים המגבילים כל אדם למוצר אחד בלבד.

יחיאל ניסה לארגן אותם לפחות לתפילה, אך רובם התחמקו. אצה להם הדרך לחזור ולבדוק את חשבונם בבנק. אלו שנעתרו להתפלל הייתה רק תפילה אחת בלבם: 'אלוהים תן לי מיליון דולר בבנק'.

ימים חלפו ורבים חזרו בתלונות לרב יחיאל על שלא נענו תפילותיהם. מי יודע מה היו עושים לו, אם לא היה הפחד מזעם האלוהים שיופנה למי שיפגע בנציגו.

עיתונאים הוקיעו אותו כנוכל שלא עומד בדיבורו, למרות שלא הבטיח לאיש דבר. שוטרים ניסו לסלק אותו מהמקום, אך נתקפו מורח לב וחזרו כלעומת שבאו.

כאשר ניסה יחיאל לדבר אל אלוהים שיענה לתפילותיהם: "מה אכפת לך לתת להם כמה מיליונים ולשמח את לבם? אולי הם יהיו כמו אלון ויתמכו בחלשים.”

נשמעה בת צחוק: "באמת אתה חושב שאלון תומך בחלשים? כל התרומות שלו עליהן אתה קורא בעיתון הן למעשה שוחד מוסווה.”

כאשר התווכח וניסה להגיד שאולי אחרים יתמכו, אפילו אם אלון לא תומך, הוא קיבל תשובה פסקנית: "אני לא כספומט!”

***

יום אחד יחיאל ראה פרצוף מוכר – אלון.

“הי אלון מה אתה עושה פה?”

אלון ענה בחמיצות: "רבי, אני בצרות, עשה לי שוב נס."

בתוך ראשו שמע יחיאל צחוק עצור. הוא התעלם ושאל: "איך אתה יכול להיות בצרות אחרי שיש לך מיליון דולר בבנק?”

"זהו שיש לי עכשיו רק חובות בבנק...” ולאחר כמה שניות, מביט לכל הצדדים כדי לוודא שאף אחד לא שמע: "... חובות גדולים!”

"איך הלכו מיליון דולר? האם לא חסכת ליום סגריר?”

שתיקה.

"אז איך שיש לך עדיין את המרצדס המפוארת? תמכור אותה ותכסה חובות." בתוך מוחו הדהד שוב הצחוק הציני המוכר.

"אני צריך את המרצדס, והביגוד כדי לשמור על התדמית שלי כאיש עסקים. בלי זה כל הנושים יתנפלו עלי.”

יחיאל שתק כי לא ידע מה להגיד.

אלון המשיך לספר: "מנהל הבנק החבר שלי!...” אלון התיז את המילים 'החבר שלי' בבוז מאשים, "...הציע לי להשקיע במניות של חברה בבעלות הבנק והבטיח לי רווח גדול.”

יחיאל הביט בו בעיניים הגדולות שלו: “אז מה הבעיה?”

"הבעיה היא שהחברה פשטה את הרגל!” קרא אלון ביאוש מאשים.

"השקעת את כל המיליון בחברה?” אפילו יחיאל הבין את חוסר ההיגיון. לא שמים את כל הביצים בסל אחד.

"הו לא. אני קניתי כל מיני דברים.” הייתה התשובה בלחש ביישני.

"איזה דברים?”

"דברים המתאימים לחוג שלי, חוג המיליונרים.”

אלון ספר על האצבעות: "קניתי יכטה בחצי מליון, ועשינו טיול בים התיכון שעלה לי600 אלף דולר, ועוד דברים"

אפילו יחיאל שלא למד את מקצועות הליבה, יכול היה לחשב מספרים פשוטים: "אבל היה לך רק מיליון דולר."

"החבר הבנקאי שלי נתן לי הלוואה גדולה בתנאים מיוחדים שהבנק נותן רק לטייקונים.” הוא רכן קרוב יותר לפני יחיאל ולחש לו את התובנה: "בבנקים המוטו הוא להציג מחזור גדול. מנהל הבנק חשב שיש לי עוד הרבה כסף מכיוון שאני שמרתי בבנק מיליון דולר.”

עכשיו הבין יחיאל למה אלון שקוע בחובות, וחשב שאולי צריך באמת לעזור לו.

הקול במוחו צחק: "אתה חושב שהוא לא יגמור באותה צורה עוד מליון, או אפילו עשרה מליון? אנשים כמוהו, כמה שיהיה להם, הם יוציאו יותר.”

יחיאל הסתכל באלון לא יודע מה להגיד. אלון התחנן: “עזור לי רבי, מה זה בשבילך להוציא פתק של עוד כמה מיליונים מהכותל?”

בשתיקה שהשתררה בעוד יחיאל חוכך בדעתו לבקש שוב נס עבור אלון, נשמע אותו קול משועשע במוחו של יחיאל: "או, או... עכשיו יהיה מעניין.”

"מה?”

"הסתכל, הנה באה התקשורת.”

יחיאל הרים עיניו וראה את ריקי.

השדרנית המפורסמת, מדדה על עקביה הגבוהים, בידה מיקרופון ואחריה נסחב הצלם כורע תחת משקל מצלמת הטלוויזיה.

היא נעמדה לידו, סילקה קווצת שיער ממצחה, פנתה למצלמה וסימנה לצלם להתחיל לצלם: “אני עומדת ליד הכותל המערבי, האתר המקודש ביותר לנו, היהודים. האתר שהיה לאחרונה בחדשות כאשר נפוצו השמועות על הניסים שקרו לאחר רעידת האדמה הגדולה.”

התקרבה עוד כמה צעדים ליחיאל ופונה שוב למצלמה. "במרכז השמועות האדם המכובד העומד לצידי. לידו נמצא איש העסקים הידוע אילן הרשקולר. השמועה אומרת כי למר הרשקולר נעשה הנס הראשון. מיליון דולר בבנק.” היא פנתה אל אילן: "האם אתה יכול לאשר זאת?”

אילן הביט ישר למצלמה והצהיר: "אני לא יכול לאשר או לבטל את השמועות. מוטב שתשאלי את בעל הדבר עצמו." והצביע על יחיאל. אך יחיאל הסתובב אל הכותל מפנה לו את גבו, ממלמל תפילה לאלוהים שיציל אותו מהמבוכה.

מי שהציל אותו מהמבוכה היה אלון, שאמר לריקי שהפנתה את המיקרופון כמו אקדח, לכיוונו של יחיאל: "עזבי את האיש הקדוש הזה. את לא רואה שהוא שקוע בתפילה?”

ריקי פנתה אל אלון דוחפת את המיקרופון אל פיו: "ספר לצופים בבית למה אתה כאן? האם הרב נותן לך עצות עסקיות?”

אלון, שזכר את מה שלימד אותו היחצן היקר ששכר, אמר בקול נעלב: “אדם לא יכול לכבד את הרב הקדוש, במקום הכי קדוש, בלי שהתקשורת תטיל דופי במעשיו? אין לכם שום בושה?” ובזאת הסתובב ונסוג אל המרצדס שלו.

סיפורה של ריקי

ריקי שנתקלה במבוי סתום מול אלון, ניסתה לתקוף מזווית אחרת.

היא פנתה בחיוך מלאכותי אל יחיאל: “רבי יחיאל בעל הנס. השמועות אומרות שבדרך נס, כל בקשה הכתובה בפתק שאתה מוציא מהכותל, מתממשת....”

היא דחפה את המיקרופון קרוב יותר אל פניו של יחיאל. “...מה תגובתך?”

יחיאל נרתע מהמיקרופון כאילו היה ראש נחש.

ריקי לא וויתרה. היא צעדה לעברו דוחפת את המיקרופון, כאילו היה זה צלב בידו של כומר המנסה לגרש את השטן.

יחיאל נסוג עד שגבו היה אל הכותל. הוא נעמד כחיה נרדפת שדרך הנסיגה שלה חסום על ידי כלבי הצייד. ריקי חזרה על דרישתה בעקשנות ובחוצפה, שרק נציגת התקשורת מרשה לעצמה: “האם אתה יכול לאשר את השמועות?”

יחיאל לא ידע מה לענות.

ריקי לחצה את יחיאל מקווה לשבור אותו ולהשיג כותרת: "האם אפשר לשאול אותך כמה שאלות עבור הצופים בבית? זכותו של הציבור לדעת איך אתה עושה את ההוקוס פוקוס הזה." ירקה את השאלה בחיוך ציני.

בתוך הבלבול שהרגיש שמע את הקול המוכר: "תגיד לה לנסות בעצמה, זה יכול להיות מצחיק.”

יחיאל נשם נשימה עמוקה: “תכניסי פתק בקשה ותראי בעצמך.”

ריקי קרת המזג לא התבלבלה: “רעיון מעולה!”

פנתה אל הצלם ופקדה: "איציק, תן לי עט ונייר."

מחזיקה את הנייר על בירכה, ריקי רכנה לכתוב את הבקשה, מגלה טפח מחזה שעוצב בכישרון רב ע"י מנתח פלסטי, אך מקפידה להסתיר את תוכנו של הפתק.

גמרה לכתוב, החזירה את העט, התרוממה ונגשה אל הכותל, רומזת לצלם לעקוב אחריה. ברוב טקס הכניסה את הפתק לאחד הסדקים, מחזיקה אותו כמה שניות, כמו פוליטיקאי המציג את פתק הבחירות לפני שהוא משלשל אותו לקלפי.

פנתה ליחיאל בחיוך ממזרי, בלתי מאמין ודרשה: “עכשיו תורך. עשה לי נס!”

יחיאל הוציא את הפתק, פתח אותו וקרא 'אלוהים. אני רוצה להיות מנהלת ערוץ הטלוויזיה!'.

הקול במוחו העיר: “היא לא כל כך נימוסית, אך נמלא את בקשתה.”

"נו! מה קורה עכשיו? רבי ...” ריקי התחילה לעקוץ את יחיאל, אך הופרעה על ידי ידו של הצלם שנגע בכתפה.

היא הסתובבה אליו בזעם: "מה אתה עושה לכל הרוח...” ושוב נאלמה באמצע המשפט.

אדם מעונב, מחייך בנועם הושיט לה מסמך בידו האחת, מסיט את משקפיו על אפו בשניה: “הבאתי לך את כתב המנוי שלך.”

ריקי הנדהמת לקחה את כתב המנוי והעיפה בו מבט: "מנהלת הטלוויזיה? באמת?”

"לא אכפת לך מה קרה למנהל הטלוויזיה הקודם?” שאל יחיאל חודר במבטו את ריקי.

ריקי משכה בכתפיה: “שילך להזדיין, הוא היה מנהל חדל אישים, אני אעשה סדר בארגון.” מסרה את המיקרופון לשמן: "אתה תמשיך בראיון, לי יש עבודה חשובה יותר לעשות.”

השמן שהיה בעברו כתב, לא התבלבל: “כותרת בלעדית לערוץ שלנו. סקופ עולמי! נס בשידור חי! הכתבת האהובה והמוכשרת שלנו, הכניסה פתק בקשה לכותל. רבי יחיאל 'בעל הנס' הוציא את הפתק....” הוא רמז ליחיאל שהחזיק עדיין את הפתק ביד, שייתן לו את הפתק, וכאשר זה, עדיין מבולבל לא הגיב, הוא צעד קדימה, חטף את הפתק מידו והמשיך בשידור: “....הנה הפתק רשום בכתב ידה של ריקי.” הוא הציג את הפתק לפני המצלמה והקריא בדרמטיות: “אלוהים. אני רוצה להיות מנהלת ערוץ הטלוויזיה!”

הוא רמז לריקי שעדיין עמדה לידו לתת לה את כתב המנוי, והציג אותו באותה תאטרליות: “אתם רואים! שהבקשה התמלאה בשלמותה.” הוא המשיך לברבר עוד שעה ארוכה מנצל את העובדה שקבל לידו את המיקרופון, על איך ריקי כבר מזמן הייתה מסומנת לקבלת המינוי, "שכמובן מגיע לה בזכות.” הצהיר בלא מעט חנופה.

"צופים יקרים, האם זה נס? צרוף מקרים, או פשוט ידע מוקדם של מנהלת התחנה החדשה שלנו. שלחו לנו מה דעתכם בדף הפייסבוק שלנו.”

רק אחר כך התפנה לבקש את תגובתה של ריקי, אך זו כבר הייתה בדרכה למשרדי התחנה.

הרחבה התרוקנה כאשר כל הכתבים האחרים שהיו שם עלו על רכביהם בריצה מטורפת לראיין את ריקי שנעשה לה נס.

יחיאל מלמל: “לפחות היא בקשה כבוד ולא כסף שהיום הוא ברשותך ומחר הוא מבוזבז כמו שקרה לאלון.”

הקול המהדהד בראשו רק אמר "חכה ותראה, גם כבוד אפשר לבזבז.”

המשך סיפורה של ריקי התגלה ליחיאל בערבו של יום רגיל.

השמש נטתה לערוב והרחבה הייתה כבר ריקה בשעה זו של היום.

יחיאל התכונן לעזוב את משמרתו ליד הכותל וללכת לביתו, כאשר מכונית ספורט אדומה ונוצצת הגיעה במהירות ועצרה בקצה הרחבה.

ריקי יצאה מסתכלת לצדדים לוודא שאף אחד לא רואה והלכה מנקשת בקצב סטקטו מהיר בעקביה הגבוהים, לכיוון יחיאל המתרחק: “רבי יחיאל בעל הנס, חכה, אני רוצה לדבר איתך.”

יחיאל הסתובב וחייך אל ריקי.

'הנה סוף, סוף היא באה להודות לאלוהים על המתנה שקבלה', עברה מחשבה נעימה במוחו. בני אדם אינם כה אנוכיים.

במוחו נשמע קול של מי שעוצר בכוח את עצמו מלפרוץ בצחוק פרוע: “ריקי באה להודות? תשכח מזה. הפכתי אותך לחכם אך לא אבדת את התמימות שלך כילד, כל הכבוד.”

בינתיים ריקי הצליחה להשיג את יחיאל, מתנשפת בכבדות: “רבי בעל הנס, אפשר להחליף כמה מילים איתך?”

לאחר הצהרה זו, היא הוכיחה שאין כוונתה 'להחליף מילים', אלא לשטוף אותו בזרם שוצף של מילים: “הנס שעשית לי לא עשה לי טוב. התחלתי את הקדנציה שלי כמנהלת בהכנות לרפורמות הגדולות שהיו דרושות לדעתי בערוץ. תחילה פיטרתי את כל התפוחים הרקובים הוותיקים, והכנסתי את אנשי שלומי. מנהל חייב חיילים שיבצעו את הוראותיו בדיוק כפי שהוא רוצה. אסור שיהיו אנשים שרגילים להתנהגות אחרת ותוקעים מקלות בגלגלים בשם 'זכויות' וותק. אסור שיהיו צעירים חוכמולוגים שיודעים יותר טוב ממני המנהלת, מה צריך לעשות. אתה בוודאי מבין את זה.

משום מה הדברים הברורים מאליהם האלו לא מצאו חן בעיני רבים. נאלצתי להילחם כדי לפטר את המנוולים... “

יחיאל עצר אותה ואמר בנועם: “אני לא מבין כלום בניהול ובוודאי לא בניהול ערוץ טלוויזיה. תגידי בקיצור מה את רוצה?”

ריקי הורידה את ראשה מביטה בלי לראות במרצפות האבן של הרחבה, ולחשה בקול שהיה ניגוד גמור לדיבורה הקולני הקודם: “פטרו אותי.”

סטיב

יום אחד יחיאל שעמד כדרכו ליד הכותל, שמע צווחה בלתי אנושית. כאילו מלא כלום התממש אדם צעיר רחב כתפיים ליד יחיאל.

הבעה של תמיהה הייתה מרוחה על פרצופו. הוא מישש את גופו רקע ברגליו וחיוך ענק התפשט על פניו. פנה ליחיאל במבטא דרומי מתנגן: "Tell me I am not dreaming."

יחיאל עם פרצופו נדהם לא פחות, עדיין מחזיק את הפתק בידו הצליח רק להנהן.

הזר הוסיף וסיפר שהוא שחקן פוטבול, בשם סטיב בובקוב שנפצע בעמוד השדרה והיה משותק מראשו ומטה. הרופאים אמרו נואש. בשנה שעברה הוא הגיע לכותל ושם פתק, עכשיו הוא שם לב שיחיאל מחזיק את הפתק הצהוב שלו. וקרא "נס! קרה לי נס!” חיבק את יחיאל וכמעט מחץ אותו: "עשית לי נס!” ורץ חזרה למונית שתקח אותו למטוס.

יחיאל מלמל: “לפחות כאן הנס יחזיק מעמד, הוא לא ביקש כסף ואף לא כבוד אלא רק בריאות.”

הקול שוב הדהד במוחו: “שוב אתה ממהר להסיק מסקנות. כדאי שתחכה ותראה מה יקרה.”

באמת לא עבר זמן רב ויחיאל שעמד בשמש צהרים הקופחת, ראה את חומת הקהל הנאסף מסביבו נחצת.

אדם גדול ממדים מובל באזיקים בין שני שוטרים, צעד בצעדים קטנים שהוגבלו על ידי השרשרת שכבלה את רגליו, ישירות אל הכותל.

סטיב!

סטיב החזיק בידו פתק כרע על ברכיו ומנשק את אבני הכותל. האזיקים נמתחו עד קצה אורכם והשוטרים אליהם הוא היה אזוק נאלצו להתכופף יחד איתו. סטיב מלמל תפילה, והכניס את הפתק לאחד הסדקים. רק לאחר מכן הוא קם ופנה ליחיאל: “רבי קדוש, הוצא לי את הפתק בבקשה ממך כמו שעשית לפתק הקודם.

יחיאל הנרעש הפנה את מבטו לשוטרים בשאלה.

השוטר הבכיר משך בכתפיו: “זו משאלתו האחרונה של הנדון למוות.”

יחיאל פנה לסטיב: “מה עשית שמגיע לך עונש מוות?”

סטיב פתח בדיבורו, תחילה בקול חרישי, ואחר כאשר ראה שהקהל מטה אוזן הרעים בקולו החזק: “לאחר שהבראתי בנס, חזרתי לליגת המקצוענים בארה"ב. לא עבר זמן רב והייתי הספורטאי המפורסם ביותר בארה"ב. חברות גדולות רדפו אחרי כדי שאפרסם את מוצריהם, בכל מקום בו הופעתי התאספו סביבי צבא של מעריצים לבקש ממני חתימה. הרווחתי מליונים....”

יחיאל עיקם את אפו, זו לא הייתה התנהגות נאה בעיניו אך כל אדם ודעותיו. אם הפרסום עושה את סטיב למאושר, אין ליחיאל התנגדות.

סטיב המשיך כאילו שמע את מחשבותיו של יחיאל: “....לא הייתי מאושר.”

"למה?”

"טבעו של פרסום שהוא קצר טווח. אנשים הם כמו עדת מסוממים. הם חייבים להגדיל את מנת הפרסום, אחרת הם מאבדים עניין. הייתי חייב למצוא כל פעם נושא קיצוני יותר מהקודם כדי לשמור על העניין של האנשים בי.”

"אז מה עשית?” התעניין אדם מהקהל, להוט לשמוע איך ידוען נופל.

"מה לא עשיתי?” ענה סטיב מיואש: “השתתפתי בתוכניות אירוח, כאשר החידוש בזאת דהה, הצטרפתי לתוכנית ריאליטי. גם זאת לא החזיק הרבה זמן מעמד. נאלצתי להקצין עוד ועוד כדי לשמור את עניין הקהל כפוי הטובה בי.”

סטיב הוריד את ראשו להביט ביחיאל קטן הקומה: “רציתי פרסום יותר מכל דבר בעולם. לא הייתה לי ברירה נאלצתי לרצוח אותה בשידור חי.”

יחיאל היה מבולבל ומזועזע: “לרצוח? את מי?”

"רצחתי את הדוגמנית היפה חברתי לחיים, והנה אני כאן.”

"אבל זה פרסום רע ומעשה גרוע.” יחיאל נרתע.

סטיב משך בכתפיו: "פרסום זה פרסום. אין פרסום טוב או רע.”

אותו אדם סקרן מהקהל שאל אם הרצח אכן הביא לו את הפרסום המבוקש.

"כן אדוני, אך גם זה היה פרסום לזמן קצר. מהר מאוד אנשים השתעממו מהמשפט הציבורי.”

יחיאל נשא תפילה שקטה בלבו: “אלוהים אנה עזור לאיש חולה הנפש הזה.”

נשמע גיחוך: “הפרסום הוא מחלה חשוכת מרפא, אפילו אני לא יכול לרפא אותה.”

חזרה

יחיאל לא ישן כל הלילה. המחשבה שהניסים לא פתרו את הבעיות של האנשים, הציקה לו. הוא הגיע למסקנה, שהבעיות הן רק סמפטום לסיבה האמיתית – טבעו של האדם הנובע מאופיו ומהתרבות אליו הוא משתייך.

אותו בוקר הוא השעין ראשו אל הכותל והתפלל בכוונה רבה: "אלוהים, עשה שכל זה לא יהיה. החזר את המצב לקדמותו.”

הקול הנעים צלצל במוחו: "היטבת לבקש."

אחרי הקול, דממה.

רוח לא נשבה, מכונית לא צפרה, ציפור לא צייצה.

שקט כמוהו לא שמע יחיאל מימיו. העולם כאילו עצר את נשמתו.

הוא נפל על הקרקע ממלמל את הפסוק: “הִנֵּה יְהוָה עֹבֵר וְרוּחַ גְּדוֹלָה וְחָזָק מְפָרֵק הָרִים וּמְשַׁבֵּר סְלָעִים לִפְנֵי יְהוָה, לֹא בָרוּחַ יְהוָה; וְאַחַר הָרוּחַ רַעַשׁ, לֹא בָרַעַשׁ יְהוָה. וְאַחַר הָרַעַשׁ אֵשׁ, לֹא בָאֵשׁ יְהוָה; וְאַחַר הָאֵשׁ, קוֹל דְּמָמָה דַקָּה.”

ברגע שהשקט נגמר, עם ציוץ הראשון של ציפור, יחיאל קם ממקומו, מביט סביב.

הוא ראה את אלון כורע ומכניס פתק לסדק בכותל. מרחוק ראה את ריקי מדדה על נעלי העקב הגבוהים, סוחבת מצלמת טלביזיה ענקית על כתפה.

ממשש את בגדיו ואת פניו. אבוי, החליפה עדיין עליו ופניו עטורי זקן: "אלוהים, לא החזרת הכול לקדמותו, הנה אני נשארתי כבראשונה.” אמר.

"הייה בטוח שהכול חזר כבראשונה. אין אדם מלבדך שידע כי משהו קרה. ביטלתי את כל הניסים שקרו לחוטאים, אך לא היה ברצוני לבטל חוכמה." נשמע הקול המלטף.

יחיאל פרש ידיו: "איני מרגיש חכם, יש לי הרגשה שאני יודע פחות ממה שיחיאל הנער ידע.”

"חכמה, ענווה ואמפטיה הן שלוש התכונות החביבות עלי יחיאל יקירי, דע לך שרק חכם מכיר בכך שאינו יודע דברים רבים, שהטיפש אפילו לא יודע שהם קיימים.”