החתולה


הילדה הורידה את התיק מעל כתפיה, הוציאה מפתחות משרשרת התלויה על צווארה, פתחה את הדלת ונכנסה לבית הריק.
את התיק היא השאירה בכניסה לבית, ורצה אל החתולה שנמנמה בסל קש בפינת המטבח.
לקחה את החתולה על הידיים ונישקה אותה: “מתוקה שלי, התגעגעת אלי? כמה אני אוהבת אותך.” שוב נישקה אותה ולחצה אותה אל גופה בחיבוק חם.
החתולה יללה מנסה להשתחרר מהחיבוק. הילדה הסתכלה בעיני האזמרגד של החתולה: “עיניים יפות שלי, את בטח כבר רעבה.”
היא העבירה אותה ליד שמאל, התכופפה ופתחה את מיכל האוכל של החתולה בימינה.
עדיין מחזיקה אותה קרוב בידה השמאלית, מילאה את קערית האוכל של החתולה: “הנה יפה שלי, הכנתי לך אוכל.” והניחה בזהירות את החתולה על הרצפה.
החתולה ניגשה מיד אל הקערית והתחילה בזלילה.
הילדה כרעה לידה: “טעים? חתולה נחמדה שלי?”
קרני שמש שחדרו מבעד לחלון הצרפתי הגדול בסלון, הבעירו את השיער הנוצץ של החתולה בגוון זהוב. “כמה שאת יפה.” החמיאה הילדה.
מצד החתולה נשמעת רק גריסת האוכל בשיניה החדות.
כאשר החתולה סיימה את כל מה שהיה בקערית, הילדה הרימה אותה שוב, וקרבה אליה את ראשה, מסתכלת בעיני האזמרגד הבוערות של החתולה עם עיני תכלת מלאות אהבה: “מי אוהב אותך כמוני?”
החתולה ניסתה להשתחרר, אך הילדה החזיקה אותה חזק. החתולה עצמה את עיניה בהשלמה, ושכבה רופסת, כמו דובי הצעצוע השעיר שישב עצוב על מדף בחדרה של הילדה. הילדה עלתה במדרגות לחדרה בקומה השניה של הבית, משעינה את ראשה על הפרווה הרכה.
היא ישבה על המיטה הסתורה שלה, הכניסה מוצץ לפיה, והמשיכה ללטף את החתולה.
פתאום היא עצרה את הליטוף וקימטה את מצחה בדאגה כאשר הבחינה בשריטה על רגלה של החתולה: “שוב הכלב המגעיל הזה רדף אחרייך?”
היא ליטפה בעדינות את השריטה והחתולה משכה את רגלה.
"אני אהרוג אותו!" אמרה הילדה בכעס והתחילה לתכנן איך להרוג את הכלב.
פעמון הדלת צלצל. הילדה לא הגיבה. הצלצול נמשך. עדיין הילדה לא הגיבה, יושבת בפנים קפואות, מביטה בחתולה השוכבת לידה, מתכננת ומסרקת תוך כך את השיער הארוך שלה במברשת.
נשמע קול מפתח בדלת ועוזרת הבית הגיעה.
"טל, את בבית?”
אין תשובה.
עוזרת הבית עלתה בצעדים כבדים לקומה שנייה, מחזיקה חלוק ונעלי בית ביד שמנה אחת, ותומכת עצמה במעקה בידה השנייה. מתנשפת היא הציצה לחדרה של הילדה, עיניה הכהות ממצמצות כדי לראות משהו בחדר האפל.
אף אחד לא טרח לפתוח את התריס כדי לאוורר ולהכניס אור יום לחדר. "למה את לא עונה? חשבתי כבר שאת לא הגעת מהגן." גערה בילדה וקבלה מבט זועף בתמורה. היא חצתה את החדר ופתחה את התריס. ילדה וחתולה מצמצו מול האור המסנוור.
“לא יותר טוב לך ככה?”
הילדה עומדת בשתיקתה הזועפת.
ילדה בת 5. מאיפה יש בה כעס גדול כל כך?
"תישארי כאן אני שוטפת את הרצפה למטה בסלון והמטבח"
הילדה רק הביטה בעוזרת ולא הנידה את הראש.
העוזרת ירדה ממלמלת "איזו ילדה קשה."
רבע שעה מאוחר יותר הילדה ירדה, החתולה עדיין על ידיה. היא ניגשה למטבח, פתחה ארונות מחפשת משהו. לבסוף הוציאה צלחת מהודרת.
למשך זמן מה היא הוציאה מהארונות חומרים שונים ושפכה אותם לתוך הצלחת. הוסיפה מים וערבבה היטב. “מה את עושה? אמא שלך תהרוג אותך אם תדע שהשתמשת בצלחת הזו.”
הילדה אפילו לא הביטה לעברה של העוזרת הגוערת בה, כאילו הייתה אוויר.
העוזרת משכה בכתפיה. שכרו אותה לנקות את הבית, לא לחנך את הילדה.
הילדה גמרה לרקוח ונשאה את הצלחת ביד אחת, השנייה עדיין מחזיקה בחתולה.
“הי, מה את עושה? אמרתי לך לא ללכת כאשר אני שוטפת את הרצפה.”
הילדה המשיכה בדרכה החוצה וענתה בחוצפה: “ככה בא לי.”
מעט מהמרקחת נשפכה על הרצפה. העוזרת הסתכלה במבט מתוסכל על העקבות שהכתימו את הרצפה. היא לקחה מגב וסמרטוט ועברה על הרצפה שנית, חושבת 'איזה ילדה דפוקה להורים דפוקים שאף פעם לא בבית.'

הילדה שכבה על הדשא, רגליה היחפות מורמות, ראשה נשען על ידיה, והיא מסתכלת בצלוחית שמונחת לפניה.
היא הרחיקה את החתולה שרחרחה את הצלוחית. “זה לא בשבילך, זה בשביל הכלב הרשע.”
שתי הצמות שלה ירדו על החזה והתנדנדו, כאשר היא הניעה את ראשה בשלילה לעומת החתולה.
הערב ירד, כאשר העוזרת הלכה לביתה. הילדה עדיין שכבה על הדשא וחשבה איך תוכל לשכנע את הכלב לאכול את הרעל.
לפתע נשמעת נביחה עזה. החתולה נרעדה, קפצה וברחה מעל לגדר הגינה אל הכביש.
הילדה קמה: "לא!!!!” מזווית עינה היא ראתה את הכלב הגדול של השכנים מקפץ ונובח כמו משוגע לעומת החתולה. אך כל פעם שהוא קיפץ הוא נעצר על ידי הרצועה הקושרת אותו לעמוד בחצר השכנים.
נשמעה חריקת בלמים, מכונית חבוטה בצבע צהוב עכור, נעצרה במרכז הכביש.
הילדה רצה לכביש וראתה את החתולה האהובה שלה שוכבת על הכביש ומיללת נוראות.
היא לא הספיקה להגיע אל החתולה, כאשר הנהגת, אישה מבוגרת, יצאה מהמכונית והרימה את החתולה בזהירות.
הנהגת בחנה את החתולה בעיניים מצומצמות מאחורי זגוגיות משקפיים עבות.
ליבה של הילדה החסיר פעימה. היא רצה אל האישה לקחת את החתולה.
האישה התבוננה בילדה במבט חודר בעיניים חומות ערניות ששיוו לה מראה צעיר: “החתולה שלך?”
הילדה הנהנה ואמרה בטון מאשים קרובה לדמעות: “דרסת לי אותה.”
האישה בדקה את החתולה ביסודיות בעוד הילדה מביטה בחתולה ומניחה לאישה לבדוק אותה. אחר כך האישה הניחה את החתולה בזהירות על המדרכה: “אם כך, מוטב שתעזרי לי לרפא אותה.”
החתולה השתתקה ועצמה את עיניה: "האם היא תמות?”
“נראה לי שלא. אני חושבת שהיא שברה רגל. מה דעתך?”
הילדה התבוננה ברגל הפצועה של החתולה: “כן, נראה שהרגל נשברה.” הנימה המעשית של האשה הייתה מדבקת.
"הנה, תחזיקי אותה כך, שהרגל לא תזוז. יש לי במכונית ערכת עזרה ראשונה.”
הילדה החזיקה את החתולה כמו שנאמר לה, מפחדת לזוז. מבעד לדמעות המטשטשות את ראייתה היא ראתה את האישה הולכת לכיוון המכונית.
עד מהרה האישה חזרה עם קופסת עזרה ראשונה ומקל ישר שמצאה על המדרכה. היא מרחה משהו על הפצע ברגל וקיבעה את הרגל. אחר כך לימדה את הילדה איך להחזיק את החתולה כך שלא יכאב לה. במשך כמה דקות עבדו האישה והילדה ראש בראש בשתיקה.
"זה מה שאפשר לעשות כרגע. “את גרה כאן?”
הילדה הנהנה: “זה הכול אשמת הכלב הנורא.”
האישה הביטה מסביב: “איזה כלב? אני לא רואה שום כלב.”
הילדה הצביעה על גדר השכנים: "הכלב של השכנים. אני שונאת אותו, הוא כל הזמן רודף אחרי החתולה שלי.”
האישה אספה את הילדה בזרועותיה: “אין מה לבכות, הרגל תירפא תוך כמה ימים. חתולים הן חיות חזקות.”
הילדה בלעה את הדמעות שאיימו לבצבץ והכעס עלה בה: “אני אהרוג אותו!”
האישה לקחה את הילדה שעדיין החזיקה את החתולה בזהירות, אל שער הבית: “את לא צריכה להתרגז על הכלב. זה הטבע של כלבים לרדוף אחרי החתולים. עכשיו לכי לאמא ואבא.”
"ההורים המעצבנים שלי באים מאוחר. אף אחד לא בבית.” אמרה הילדה.
האישה הסתכלה על הילדה הקטנה כאשר זו הוציאה את המפתח שהיה קשור לה בסרט מסביב לצוואר והוסתר מתחת לחולצתה.
הילדה פתחה את הדלת. האישה נכנסה עם הילדה לבית ממלמלת: “ילדת מפתח.”
הבית היה ריק והריח מנוזל רצפה. הילדה הניחה את החתולה בזהירות בסל השינה שלה.
האישה עלתה עם הילדה לחדרה, סידרה את המיטה הסתורה. אחר כך ירדה והכינה ארוחת ערב לילדה. הושיבה אותה על השולחן הנקי והתבוננה בה אוכלת בתיאבון רב. מפעם לפעם מעיפה מבט אל החתולה ששכבה בסל שלה מנמנמת. “את רוצה שאחכה כאן עד שהוריך יבואו?” שאלה את הילדה. “לא, ההורים שלי מגיעים מאוחר.”
"לא חשוב אני אחכה. בינתיים אני אקריא לך ספר.”
"אני תמיד הולכת לישון לבד. יותר טוב שההורים שלי לא יראו אותך. מי יודע מה הם יעשו.”
האישה קמה: "אני אבוא לבדוק איך הרגל של החתולה מתרפאת.” הבטיחה, ונסעה לדרכה.
***
כבר ביום המחרת האישה באה לבקר ומצאה את הילדה שוכבת בתנוחה האהובה שלה בחצר, החתולה לידה שוכבת בסל השינה שהילדה גררה לדשא. מולם צלחת הרעל, שהכלב לא נגע בה.
לאחר שהאשה בדקה את החתולה והחליפה לה תחבושת, היא שאלה מה יש בצלחת.
"רעל שהכנתי לכלב, אבל הוא לא אכל אותו למרות שכל בוקר הוא נכנס לחצר שלנו.”
האשה התבוננה במשך כמה זמן בילדה בשתיקה.
הילדה הביטה בה בעיני התכלת הגדולות שלה.
הכלב של השכנים התרומם על שתי רגליים מניח את רגליו הקדמיות על הגדר הנמוכה בין השכנים והתחיל לנבוח. החתולה שהתנמנמה התחילה לרעוד והילדה לקחה אותה בזרועותיה מלטפת ומסננת מבעד לשניים חשוקות: “אל תפחדי אנחנו נהרוג את הכלב האיום הזה.”
הכלב נכנס לאקסטזה קופץ לכיוון הגדר ככל שהרצועה שלצווארו מרשה לו ונובח.
האשה קמה ופקדה על הכלב: “ארצה!” הכלב הוריד את כפותיו מהגדר והשתתק.
האשה התיישבה חזרה מביטה בשתיקה בילדה ובחתולה שעל זרועותיה. לא ידוע על מה האשה חשבה, אך לבסוף היא אמרה בקול עינייני: “זה לא ילך.”
"למה?”
"למה את רוצה להרוג אותו? את לא רואה שהוא קשור ולא יכול לעשות שום דבר חוץ מרעש?”
הילדה חזרה ושאלה: “למה?”
האישה הביטה בה מהרהרת.
"למה זה לא ילך?”
"כלבים מריחים שזה רעל. יש לכלבים חוש ריח מפותח הרבה יותר מלבני אדם. לא ענית לי למה את רוצה להרוג אותו.“
הילדה הביטה בחשד באישה: “כי הוא כלב רע ורוצה להרוג את החתולה שלי. אני שונאת אותו.”
"כל אחד פועל לפי הטבע שלו.” אמרה האישה. “צריך לקבל את הטוב והרע.” וחזרה למכוניתה.
***
יום יום האישה הייתה מגיעה אל הבית של הילדה, מטפלת בחתולה ומפטפטת עם הילדה.
"אין לך בעל שמחכה בבית?” שאלה הילדה.
"לא, אני גרה לבד. אני מטפלת בעצמי ועכשיו גם בחתולה שלך.”
הילדה הישירה מבט לאישה וקבעה: "גם אני לבד כל היום.”
האישה גמרה לחבוש את החתולה: "את לא לבד. בבוקר את בגן עם הרבה ילדים. בערב ההורים שלך באים.”
הילדה מוללה את צמתה: "אני לבד.”
האישה הניחה את החתולה בזהירות בסל השינה שלה: “אין לך חברים בגן?”
הילדה ענתה בפנים רציניות: “את החברה היחידה שלי.”
האישה חיבקה את הילדה: “כן, אנחנו חברות.”
***
יום אחד האם הרגישה לא טוב ונשארה בבית. כאשר האישה הגיעה כמידי יום לטפל בחתולה שכבר הבריאה, האם פתחה את הדלת: "מי את?"
האישה הושיטה ידה: " אני קלרה, האישה שדרסה את החתולה. הבת שלך לא סיפרה לך? "
האם הרימה את הגבות המשורטטות שלה וחיכתה להסבר.
האישה סיפרה לה על המקרה של דריסת החתולה. “אני מרגישה אחריות על דריסת החתולה למרות שהיא רצה לי ישר לגלגלים, לכן אני מגיעה כדי לטפל בחתולה שכל כך יקרה לבתך.”
הבת ששמעה את קולה של האישה, רצה מחדרה אל המבוא ישר לזרועות האישה וחבקה אותה כמנהגה יום יום.
האם כרכמה את פניה שהאדימו מכעס. בצעקות רמות ככל שיכלה עם גרונה הכואב, היא גרשה את האישה ואסרה עליה להופיע שוב.
הבת רצה אחרי האישה החזיקה בשמלתה “בבקשה תשארי.”
"אני מצטערת, עלייך להישמע לאמך.”
הילדה חזרה לחדרה בשתיקה זועפת.
בחדרה, ישבה על מיטתה, מחזיקה את החתולה בחיבוק קרוב. עיניה מלאות דמעות. היא חיכחה את לחיה בראש החתולה לוחשת באזנה: “את רואה איזה אמא מחורבנת יש לנו? היא נבחה על האישה הטובה, בדיוק כמו שהכלב הרשע נבח עליך.”
ימים רבים עברו הילדה התכנסה בעצמה שותקת וזועפת יותר מתמיד.
יום אחד ההורים חזרו מאוחר בלילה ולא מצאו את הילדה במיטתה.
הטלפון צלצל: “שלום, מדברת קלרה. טל ברחה מהבית ונמצאת אצלי. האם תרצו שאסיע אותה חזרה הביתה?"
האב חתף את הטלפון: “תשמעי טוב טוב, קלרה או איך שקוראים לך, את הסתת את הילדה. זה לא פחות מחטיפה. את כבר תשמעי מעורך הדין שלנו. אני מצפה שתביאי את הילדה בריאה ושלמה מיד.”
האישה סגרה את הטלפון ללא מילה. לקחה את הילדה למרות התנגדותה: “את חייבת לחזור הביתה. ההורים שלך מאד מודאגים.”
***
כאשר הגיעה האישה עם הילדה, האם משכה את הילדה שנצמדה לשמלת האישה בכוח ודחפה את האישה: “הסתלקי מהבית ושלא תעזי לחזור או להתקשר עם הילדה!”
האב סטר לילדה בכוח תוך צעקות: “שלא תעזי להתקשר או לברוח שוב אל האישה הזו. את שומעת?”
הילדה עלתה לחדרה בוכה, טרקה את הדלת ונפלה על מיטתה.
ביום המחרת הילדה לא הלכה לגן. היא שכבה במיטתה שותקת ולא דברה עם הוריה. היא דברה רק עם החתולה. היא כרבלה את החתולה בחיקה ולחשה לה: “את אוהבת אותי כמו שאני אוהבת אותך?"
החתולה עצמה את עיניה.
"אף אחד לא אוהב אותי.”
נשמעה חריקת צמיגים. האב חזר הביתה: “למה לא הלכת לגן? למה אני חייב לקבל טלפון לעבודה מהגננת שלא הגעת? קומי מיד ולכי לגן.”
הוא גרר אותה ולקח אותה לגן: “שלא תעזי לשכב במיטה ולא ללכת לגן שוב.”
בגן הילדה השתוללה, זרקה צעצועים קרעה ספרים והכתה ילדים קטנים ממנה.
***
האישה חזרה לביתה. היא מצאה עצמה מחכה לטלפון מהילדה. לפעמים היא הייתה נוסעת לאיטה ליד ביתה של הילדה מקווה לראות בחטף את הילדה שוכבת על הדשא.
יותר מפעם אחת היא התפתתה להיכנס לחצר ולראות את הילדה, אך כל פעם המשיכה בנסיעה עוקבת במראה אל הגדר הכחולה שהקיפה את הבית מונעת ממנה לראות מה קורה בחצר.
היא חזרה לביתה והביטה ברהיטים הקודרים בקירות המתקלפים ובשטיח המהוהה שעל הרצפה.
האישה המשיכה לגור בבית הוריה גם לאחר שהם נפטרו, ולא שנתה דבר.
אף פעם היא לא השגיחה בעזובה של הבית ועד כמה הוא חסר חיים. בהחלטה של רגע היא יצאה למרכז המסחרי וקנתה מפה ססגונית לשולחן אגרטל וזר פרחים.
כתם הצבע של המפה על השולחן הדגיש עוד יותר את קדרות הצבעים החומים ששלטו בחדרים, אך היא הרגישה מרוקנת. היא קמה ויצאה לגן המשחקים הקרוב לביתה.
הילדים המשתובבים על המגלשות בצעקות רמות גרמו לה לקום לאחר כמה רגעים ולחזור לביתה.
בגחמה של רגע היא פתחה את ספר הטלפונים והזמינה עבודת שיפוצים.
***
הילדה לא נרגעה גם בימים הבאים. כל הילדים סבלו ממנה. הגננת שלא יכלה להשתלט עליה קראה יום אחד לאב לקחת אותה: “אני לא יודעת מה קרה לילדה. היא נמצאת במשבר, אתם צרכים לקחת אותה לטיפול פסיכיאטרי.”
הפסיכולוגית ביקשה לדבר עם הילדה ביחידות.
לאחר כמה פגישות סבלניות, היא הוציאה מהילדה את הסיפור ואז הזמינה את ההורים ואת האישה לפגישה הבאה עם הילדה.
ההורים קמו כאשר ראו את האישה נכנסת למשרד הפסיכולוגית: “מה היא עושה כאן? היא אשמה בכל העיניין.”
"שבו בבקשה, אני הזמנתי אותה."
האב צעק: “למה?”
הפסיכולוגית ענתה בנחת: "הזמנתי אותה כי היא קשורה למצבה של הילדה וגם, אם היא תסכים היא חלק מההצעה שלי לכם. אם תסכימו להצעתי, אני חושבת שזה יהיה טוב לכולם.” והעבירה את מבטה על כל אדם בחדר בתורו.
לאחר מכן פרשה את הצעתה. האישה תשמור על הילדה מזמן חזרתה מהגן עד שההורים יבואו תמורת תשלום מקובל של שמרטף.
האב התקומם: “אני עומד לתבוע אותה על חטיפה ואת רוצה שאני עוד אשלם לה כדי שתמשיך להסית את הילדה שלנו נגדנו?”
הילדה קמה ממקומה ורצה לזרועות האישה: “תסכימי, תסכימי בבקשה.”
האם שראתה עד כמה הילדה קשורה לאישה עצרה את בעלה, וקראה לילדה: “בואי אלי"
הילדה נגשה אליה בחשש: “את רוצה שהאישה תהיה ביביסיטר שלך?”
הילדה הנהנה בעיניים מושפלות.
האם הביטה באישה: "טוב אז אנחנו מסכימים. אם זה בסדר מצדך.”
הילדה חייכה באושר וחבקה את אמה.

Posted by
Labels:

No comments:

Post a Comment

Subscribe to: Post Comments (Atom)