טיולי כורסא

אני

אותו יום רביעי ישבתי כדרכי על כיסא הגלגלים. לפני על השולחן הקטן, היו מסודרות אבני הדומינו הנצחיות מחכות יחד איתי לחברי הטוב.

חברי בא כמו שעון שוויצרי כל יום רביעי לבקר ואנחנו משוחחים תוך משחק הדומינו.

חברי הוא מדען שיצא לגמלאות, אך עדיין התעסק בטכנולוגיה של בינה מלאכותית. אדם גבוה, ממושקף, עם קרחת מבהיקה וחיוך אופטימי מידבק. גם אני הייתי מחייך כמוהו, בצורה כל כך חסרת דאגות, אם לא הייתי רתוק לחדרי הסטרילי. חברי טוען תמיד שעלי להדחיק את מצבי הרפואי, ולחשוב על דברים אחרים. אך איך אני יכול לשכוח את מצבי, כאשר אחת לכמה שעות עלי לקבל עירוי נוזלים, כדי לתחזק את מערכות גופי הקורסות.

הביקור השבועי הזה הוא קרן אור, המביא ניחוח של העולם החיצוני לארבעת הכתלים הסוגרים עלי. השיחה עם חברי באמת עוזרת לי לשכוח לכמה דקות את רוע מצבי, אך כשהוא הולך, אני עוקב במבטי אחריו, ואיני יכול שלא לחוש קנאה. גם אני רוצה להתנתק מהצינוריות והחיישנים שהרופאים כבלו אותי בהם, ודנו אותי למאסר עולם עם כאבי תופת.

בשבוע שעבר הודיע לי חברי שבחודש הבא הוא טס לחופשה בת שבועיים לאירופה. חלום בלתי ניתן למימוש עבורי. מה לא הייתי נותן תמורת היכולת לבקר בארצות אחרות, לראות מרחבים ונופים, להיות חופשי.

בעיני זה טעם החיים.

צלצול פעמון הכניסה הודיע על בואו.

חברי מייצג אנטי תזה לדעה הרווחת על כך שמדענים הם קרי רגש. מיד לאחר שהתיישב מולי הוא אמר בדאגה כנה: “מה קרה? אתה נראה מדוכא יותר מהרגיל.”

אשתי נכנסה מהמטבח נושאת ספל קפה ומאפה מחומם, כמו שהוא אוהב: “אל תשים לב זה יעבור, הוא מדוכא באופן מיוחד, מאז שהוא שמע שאתה מתכנן חופשה בחו"ל.”

גם אשתי שמחה על הביקורים האלו של חברי. נמאס לה לשמוע כל הזמן את הקיטורים שלי.

חברי לקח ממנה את הספל והמאפה, הניח אותם בזהירות על השולחן הקטן בתנועות מדויקות של מדען וחייך אליה את החיוך ההוא שבא לו כל כך בקלות: "תודה.”

אחר כך הוא פנה אלי מביט בעיני בריכוז כאילו הייתי אחד מלוחות האלקטרונים במעבדה המאולתרת שלו: “למה החופשה שלי כל כך מדכאת אותך? אני סך הכול לא אבקר אותך שבוע אחד.”

"מה שמדכא אותי, זו המחשבה שאני לא יכול לצאת אל מחוץ לארבעת הכתלים המשמימים האלו. בלי לצאת לחו"ל ולראות דברים חדשים, אין טעם לחיי.”

"הטענה הזו נשמעה לי מופרכת. טיול בעולם הוא טעם החיים? אני יכול לחשוב על תריסר דברים שנותנים טעם ברור יותר לחיים.” אמר חברי תוך שהוא מסדר בפיזור נפש את אבני הדומינו, מעמיד את שבע האבנים שלו, ואחר כך מעמיד את שבע האבנים שחילק לי, כך שאוכל לראות את הנקודות. ישבתי בכיסא הגלגלים שלי מביט בידי חסרי התועלת, מבקש נפשי למות. מה טעם בחיי?

חברי בוהה בעיניו בנקודה דמיונית בחלל, בלי לראות את אשתי שחזרה למטבח מניחה לנו לשוחח. ברור שהוא מוטרד ממצב רוחי. אמרתי בהשלמה: “עזוב. מי שבריא מספיק ללכת כמוך, לא יכול להבין מישהו כמוני שכלוא בבית.”

חברי התקומם. אולי זה בגלל שאמרתי לו שהוא לא יכול להבין. למוח החקרן שלו, משהו שהוא לא מבין מהווה רק אתגר: “למה אתה אומר זאת?" הוא עצר רגע, מארגן את מחשבתו: "תראה, אני לא יכול להיות אסטרונאוט. בגילי ובכושר שלי אין סיכוי שאוכל לכבוש את האברסט, אלו רק שתי דוגמאות בין שאר אלפי הדברים שאני לא מסוגל לעשות. למעשה, לעולם לא יכולתי לעשות אותם גם בעבר, האם זו סיבה לדיכאון?”

איך הוא משווה? מה הוא יודע על מחשבות מות בלילה ארוך של נדודי שנה?

ניסיתי להסביר לו: “נהגתי לטייל בעולם וזה חסר לי מאד בחיי.”

חברי נגע ויישר את אבני הדומינו שלו עדיין בעיניים בוהות ואמר: “יש לך שש שש?”, ניכר שהוא חושב על דבר אחר.

הבטתי באבנים בפיזור נפש: "כן, האבן השנייה מימין שלי... מתסכל אותי שאני לא יכול לעשות כלום.”

חברי שם את האבן שלי על השלחן: "ההבדל בין אדם נכה לבריא, אינו ביכולת שלו לעשות דברים. גם אדם בריא אינו יכול לעשות הכול, ההבדל נעוץ ביחס לחיים. הנכה מבזבז זמן. 'מעביר את החיים', בעוד לבריא יש מטרות שעליו להשיג והוא מנצל את הזמן כדי לעבוד על כך. הזמן שלו 'עף' העיסוק שלו מעניין ואין לו זמן לחשוב מחשבות שחורות כמו לנכה.

אנשים רבים שאין להם שום מחלה בריאותית, הם בעצם נכים במובן היחס לחיים. לעומתם אנשים נכים רבים מבחינה בריאותית, מתגברים או לפעמים בכלל לא מתייחסים למגבלות שלהם וחיים חיים מלאים ובריאים נפשית. חשוב שתהיה תקווה וחשוב להדחיק מגבלות ולהשתמש במה שיש." הוא הסתכל לי בעיניים כאילו מנסה לשכנע במבט בנוסף לכוח השכנוע של ההיגיון: "לך חברי מגבלות גופניות רבות, אך המגבלה הנפשית שאתה מגביל עצמך היא הגרועה מכולן.”

העברתי את עיני מסביב אל 4 הקירות של כלאי. איך הוא יכול לדבר על תקווה ועל מטרות בחיים, כאשר אני רואה את קיצי המתקרב, בלי שיש לי משהו לעשות בנידון. לאחרונה אני חושב יותר ויותר על התאבדות.

מי שלא חש כאבים בלתי פוסקים יום ולילה, יכול לדבר על הדחקה. איך אני יכול להדחיק? כאשר כל הזמן אני חייב לטפל בגופי כדי לשמור על גחלת החיים: "קל לך לדבר על חוסר החשיבות של מגבלות גופניות, אתה היית מדבר אחרת לו היו לך מגבלות רציניות כמוני.”

"הלן קלר הייתה עיוורת וחרשת, מנותקת מגיל ינקות מהסובב אותה, ובכל זאת חיה חיים מלאי מעש ומאושרים. ישנו רץ אולימפי קטוע רגליים. טייס קרב ידוע במלחמת העולם השנייה היה אף הוא קטוע רגליים, הפזיקאי הוקינס משותק ויכול להתקשר רק על ידי מצמוץ עיניים ובכל זאת הוא התחתן, כתב ספרים רבי מכר, ונחשב לאחד הפיזיקאים המובילים בעולם.” הוא עשה הפסקה כדי לתת לדוגמאות שהציג לשקוע ואז הוסיף את המסקנה: "אני מסכים שקשה לאדם לממש את מטרותיו ככל שהמגבלות הגופניות שלו קשות. קשה לך יותר מאשר קשה לי, לממש מטרות מסוימות, מטרות אחרות יהיה יותר קשה לי לממש. למשל מטרות הקשורות בהשקעה כספית, שלך קל יותר לממש בגלל שאתה אדם אמיד.”

מה הוא מביא לי דוגמאות של אנשים אחרים, שהייתה להם לפחות יכולת לעקוף את המוגבלות שלהם: "קשה? לא. לא קשה. בלתי אפשרי! איך אתה חושב שאוכל לטייל בהודו במצבי?”

חברי חיבר אבן דומינו שש חמש שלו אל השש שש שעל השולחן: "טיול בהודו זו דוגמה טובה. נכון קשה לך עצם הטיסה והשהות בהודו, אך גם אני, כמו רוב אוכלוסיית העולם, מוגבל ביכולת שלי לטפס על האברסט. אם המטרה שלי הייתה לכבוש את האברסט, היו לי מגבלות גופניות לעשות זאת, בדיוק כמו שלך יש מגבלות לממש את המטרה שלך לטוס להודו. אולי אדם חייב לבחור מטרה הניתנת להשגה גם במגבלות הגופניות או מגבלות האינטלקט שלו.”

עכשיו הוא ממש מעליב: "מה אתה מציע לי? להציב לעצמי מטרה להגיע לשירותים?”

חברי התעלם מההערה הסרקסטית שלי: "יש לך שש או חמש?"

"אולי אני אמצא שש או חמש תוך מימוש המטרה הנעלה להגיע לשירותים." התבדחתי בלב כבד.

הבדיחה התבזבזה על חברי ממוקד המטרה, שהמשיך בוויכוח: "המטרה חייבת להיות בעלת ערך לך. היא יכולה להיות קשה אך לא בלתי אפשרית....אז יש לך שש או חמש או שאקח משהו מהקופה עבורך."

"יש יותר מאחת." אמרתי מסתכל על חמש שלוש. חברי לקח את האבן הנכונה מסתמך רק על כיוון המבט שלי. תמיד חשבתי שהמוח הוא המחשב הטוב בעולם. בכל אופן בשבילי זה המחשב היחיד שאני מוכן להשתמש בו. הוא גם מובן לי יותר מהמחשבים שחברי מתעסק איתם כל הזמן.

"חייב להיות אתגר שלא מושג בקלות, כדי שיהיה מעניין בחיים.” הוסיף ותוך כדי דיבור, הוא שם את האבן שלי במקום, ומיד שם אבן מתאימה משלו. אחר כך נשען לאחור לקח את ספל הקפה ביד והביט בי מעל לכוס הקפה.

איזה השקפת עולם משונה יש לו. תמיד הוא היה בעל דעות חריגות: "אז עבורך חשוב יותר שיהיה לי מעניין, מאשר אהיה מאושר?”

הוא הניח את ספל הקפה בזהירות על הצלחת: "כן, האושר חשוב, אך הוא בא באופנים שונים. לדעתי אין אושר גדול מהסיפוק של מטרה שהושגה בקשיים.”

"איזו מטרה נכה כמוני יכול לממש?”

"אתה לא נכה מנטלית.” גער בי. “ יש הרבה דברים שאתה יכול לעשות גם כשאתה רתוק לכיסא הגלגלים שלך.”

"בטח, לטייל לשירותים וחזרה.” חזרתי על הבדיחה החבוטה שלי בשמץ של רחמים עצמיים.

"לא. אם אתה כל כך רוצה לראות דברים חדשים, אתה יכול לראות מקומות נהדרים בטלוויזיה.”

זה לא אותו דבר כמו להיות במקום באמת. איך הוא יכול להציע לי את זה?

הרמתי את קולי: "זה מה שאתה מציע לי? להיות זומבי מול הטלביזיה?”

חברי נסוג: "לא התכוונתי שזה יהיה האתגר שלך, רציתי רק להראות שהאתגר של טיול בעולם לא יתרום לך הרבה."

"אתה לא יכול לקבוע לי מה תורם לי ומה עושה אותי למאושר. אני אוהב לראות מציאות של מקומות חדשים.”

"האמנם? מציאות?" אמר חברי מתיז את המילה 'מציאות' בבוז: " מחקרים מראים שמה שאנו רואים זו לא המציאות. המוח שלנו מציג לנו בתת ההכרה מה שטוב בעיניו, ולכן לכל היותר אנו רואים מציאות חלקית ומעוותת. עובדה היא שאנשים שונים, רואים מציאות שונה.”

זו הבעיה עם חבר מדען. תמיד ימצא איזה מחקר שתומך בדעתו. אותי לא מעניינים מחקרים. אני יודע מה שאני מרגיש: "לא מעניין אותי, אני רוצה לראות את המקומות במציאות.”מרחוק נשמעות הצווחות הרמות של עטלפים מהעץ הענף של השכנים. האמנם כבר ערב?

הבטתי בפני חברי. תווי הפנים שלו מתחילים להיטשטש באור החלש הבוקע מבעד לחלון, אך גם לעיני החלשות, נראה שחברי מתוסכל יותר ממני מהבעיה שלי. למה הוא מתעקש? גם הרופא המומחה לא יכול היה לפתור את הבעיה שלי.

היא בלתי פתירה.

הערב יורד וכבר מתחיל להחשיך. רעדתי מצינה כאשר משב רוח קר נשב פתאום מהחלון הפתוח.

אשתי כנראה עוקבת אחרינו בזווית עינה, כי היא נכנסה לחדר סגרה את החלון וחזרה בשקט למטבח, עושה שם בקסמיה. חברי לא השגיח כלל במה שקורה סביבו. הוא היה מרוכז בבעיה.

הנה המוח המדעי שלו מנסה עוד פתרון: “אתה מיטיב לכתוב, אולי תשפוך את המחשבות השחורות שלך לתוך מיקרופון המחשב. אני אתקין תוכנה במחשב שלך שתהפוך זאת לכתב. כך תנקה את המוח שלך.”

הרמתי גבות בתנועת ביטול: “אין לי רצון לכתוב.”

"נסה בכל זאת, זה יעשה לך טוב.... יש לך ארבע או שש? "

הנדתי את ראשי לשלילה.

"טוב שתהייה לאדם מטרה בחיים או לפחות עיסוק משמעותי.” העיר חברי תוך שהוא לוקח אבן מהקופה ומראה לי אותה בלי שהוא מסתכל בה: "יש?".

אני מהנהן והוא שם את האבן במקום. למה הוא כזה עקשן?

"תשמע, אין לי שום דבר חשוב להגיד. אני לא יכול לכתוב אם אין לי מה להגיד.”

"איך אתה יכול לומר זאת? בשיחות הארוכות שלנו תמיד היה לך בהחלט מה להגיד. אתה יכול לתרום מניסיונך וממחשבתך. לאדם עם ניסיון רב כשלך תמיד יש מה לומר לדור הצעיר.”

"אבדתי את זה. כן, פעם יכולתי לעמוד בפני כתה ולדבר על כל נושא שבעולם והנערים היו רתוקים.”

"אתה רואה!" חברי חגג בנימת ניצחון.

ציננתי את התלהבותו וחזרתי בלאות: “אולי לא שמעת, אבדתי את זה.”

חברי הביט בי ארוכות תוהה איך מצא אדם כבוי, במקום החבר מלא החיים שהייתי. אולי הוא תוהה איך להצית מחדש את הניצוץ שאני ידעתי שכבה לעד. חברי הוא אופטימיסט ניצחי. יש לו נטייה להמעיט בערך הדברים הרעים שהם חלק מהחיים. אני לעומתו, ראליסט, ורואה את הדברים כפי שהם.

שתיקה ארוכה. החשכה התעבתה. חברי הדליק את האור: “מה עם סיפור המלחמה שלך?”

"אף אחד לא מתעניין עכשיו במלחמות העבר...”

אמרתי "...אפילו לא אני.” והוספתי בקול שטוח, “אפילו לא במלחמה על החיים שלי.”

"אני מתעניין. זה לא מספיק? נראה לי שהדבר הכי קשה שיש בנכות זה לקבל את עצמך ככה. להשלים עם המצב. להבין שזה לא הולך להשתנות ושהתפקיד שלך הוא כיום להפיק את המיטב מהמצב החדש. לאסוף את כל השברים ולהמשיך קדימה עם חיוך על הפנים.”

אשתי הגיעה והציעה לנו עוד קפה.

תהיתי אם גם היא מרגישה דיכאון.

המדען

כמו שאמרתי לחברי, ההבדל בין אדם נכה לבריא אינו ביכולת שלו לעשות דברים, גם אדם בריא אינו יכול לעשות הכול, ההבדל נעוץ ביחס לחיים. הנכה מבזבז זמן. 'מעביר את החיים', בעוד לבריא יש מטרות שעליו להשיג והוא מנצל את הזמן כדי לעבוד על כך. הזמן שלו 'עף,' העיסוק שלו מעניין, ואין לו זמן לחשוב מחשבות שחורות. האמת היא שלחברי תמיד הייתה נטייה לראות הכול בשחור. אני שעיסוקי הוא מדע מדויק, פחות נשען על הרגש ויותר על ההיגיון, ולכן אני ראליסט.

אנשים רבים שאין להם שום מחלה בריאותית, הם בעצם נכים במובן הזה של היחס לחיים. לעומתם אנשים נכים רבים מבחינה בריאותית, מתגברים או לפעמים בכלל לא מתייחסים למגבלות שלהם וחיים חיים מלאים ובריאים נפשית.

איפה החבר שהכרתי? אותו חבר בעל ידע בתחומים רבים. החבר שהיה מחבר חידות ומגיש לי אותן כאתגר. איך אני אצית מחדש את החבר הכבוי שלי. איך אוכל להראות לו תמונה מאוזנת של החיים ולהוציא אותו מהדיכאון?

אני זוכר שיום אחד כאשר היינו עדיין צעירים מאד, הוא הגיש לי חידת שח לפתרון. חידה מהסוג הזה חייב שיהיה לה רק פתרון אחד. לא היה כל כך מפליא שפתרתי את החידה שלו. מה שהיה מפליא הוא, שתמיד מצאתי פתרון שונה ממה שהוא חשב כפתרון יחיד. זה מוכיח שמאז ומתמיד חשבנו בצורה שונה אחד מהשני והוויכוח שלנו הציף זאת מחדש. אך אם הוא מתעקש שרק טיולים בחוץ לארץ יעשו אותו מאושר, מה אני יכול לעשות? ידעתי שאני לא יכול לשכנע אותו לקבוע מטרה ברת השגה. אנחנו חושבים באופן שונה והיגיון לא יגבר אצלו על הפסמיות הטבעית. נשאר לי רק 'לזרום' ולנסות לממש את הפנטזיות שלו.

אילו היה רק נכה המוגבל לכיסא הגלגלים הייתי יכול לסדר לו כיסא המופעל על ידי דיבור. בעצם הטכנולוגיה היום מאפשרת אפילו הזזת הכיסא על ידי מחשבה בלבד. אך חברי היה מוגבל לחדר הסטרילי ואותו קשה יותר לשנע.

במחשבה שנייה, הניסיון שלי בעבודתי לימד אותי, שאם חושבים מספיק, אפשר בדרך כלל למצוא פתרון לכל בעיה.

לקראת הביקור הבא שלי התיישבתי בביתי מול קובץ חלק במחשב, כדי לזרוק רעיונות שיובילו אותי למצוא את הדרך להוציא את חברי מהדיכאון האבדני שלו.

בזמן האחרון אני חוקר את המנגנונים בהם המוח האנושי משתמש, ואיך אנשים חושבים ופועלים. לדעתי אפשר יהיה ללמוד מהפתרונות שמצא הטבע באבולוציה רבת שנים, כדי לשכלל גם את האינטליגנציה המלאכותית במחשבים. הגעתי למסקנה מבוססת, שיש הפרדה ברורה בין התודעה שלנו, מה שקרוי 'האני' לבין תת המודע שלנו, שם מתבצעות עיקר פעולות המחשבה והפקודות להפעלה. מצאתי שהתודעה שלנו מתפקדת בעיקר כמסך, עליו תת המודע מקרין סיפור שהוא בונה, כאותו במאי המפעיל את השחקנים והמצלמה כדי לממש תסריט. אנו לא רואים באמת את המציאות, אלא רק את מה שתת המודע מציג לנו כמציאות. התודעה אינה מפקפקת שמה שהיא רואה זו המציאות האמתית. קוסמים מנצלים את השכנוע העמוק של התודעה בנכונות מה שתת המודע שלהם מציג, כדי לתעתע בצופים. קוסם שהפך לחוקר מוח, מספר על תעלול הכדור הנעלם. הוא זורק כדור כמה פעמים באויר ותופש אותו. בפעם האחרונה הוא עושה בדיוק אותה תנועה של זריקה אך משאיר את הכדור בידיו. תת המודע מעריך מתוך ניסיונו שהכדור עזב את ידי הקוסם ומשדר לתודעה שהכדור עף באויר עד שהוא מבין שהכדור לא באויר. התוצאה היא שהתודעה רואה כדור עף באויר ופתאום נעלם.

חשבתי שאם אצליח לעקוף את מנגנוני המוח של חברי, ולהקרין ישירות על התודעה שלו סרט מסע באותה צורה בה תת מודע מקרין, אפשר לגרום לו להאמין שהוא באמת במסע בארצות רחוקות. לא הייתי מודאג פן חברי יבין שהוא לא יכול להיות באמת במסע במצבו. התודעה תמיד יודעת 'להסביר' את מה שתת המודע משתיל בו. הוא כבר ימצא את הסיפור המתאים להסביר לעצמו למה הוא מרגיש שהוא נמצא בארץ רחוקה.

כתבתי לעצמי גם רעיון אחר לביצוע אם רעיון זה ייכשל משום מה. תת המודע שלנו לא מסתפק בהקרנת 'סיפור מציאות' לתודעה אלא גם גורם לתודעה לחוש רגשות כמו הדיכאון שחברי חש. אם אצליח לגרום לתודעה שלו לחוש אושר הוא לא יהיה מדוכא. אפשר כמובן לעשות זאת על ידי סמים, אך הפעלת אושר מלאכותי כזה עלול לגרום לחברי להתמכר, ולכן זנחתי בינתיים את הרעיון הזה.

בשבועות הבאים שקדתי על בניית המכשור המתאים. לא סיפרתי לחברי על מה אני עובד ובמצבו הוא גם לא התעניין יותר מידי. הוא שקע ברחמים עצמיים ובדיכאון. היה לי עצוב לראות אותו. ראיתי שגם אשתו מודאגת מאד ממצבו.

כאשר הייתי מוכן, הזמנתי רופא שהרדים אותו ושתל בראשו את מערכת התרגום שבניתי.

הודו

חברי צלצל אלי לשמוע איך החופשה.

"עמי זה לא יאומן! מזמן לא הלכתי בהרגשת אושר משוחררת כזו בין המוני אנשים בניו דלהי.”

אחר כך אשתי צלצלה ושאלה בדאגה: “יאיר מה קורה?”

הבטתי על נהר הגנגס הרחב מבעד לחלונות הכפולים של חדרי בבית המלון שהצליחו לעמעם את הרעש המתמיד שבחוץ: "היה לי סיוט בלילה הקודם. חלמתי שאני נכה אנוש המרותק לביתו. הרגשת דיכאון כזו לא הרגשתי מימי. מעניין מאיפה צץ סיוט כזה. בדרך כלל חולמים על משהו שקרה במהלך היום. אה! אני יודע! וודאי ראיתי את ההודים המסכנים שחיים על המדרכה ופושטים יד לנדבה. רבים מהם נכים או קטועי אברים. זה כנראה השפיע עלי יותר ממה שחשבתי, ובחלומי הייתי אני נכה חסר אונים. תודה לאל שאני בריא. עלי לחשוב על מה שמחכה לי. טיול לצפון תת היבשת ההודית, שמתוארת כאחד המקומות היפים בעולם, ומשם לאתגר של הטיפוס על ההר הגבוה בעולם – האברסט.”

אני

פתאום התעוררתי במיטתי. מסביב עמדו אשתי חברי הטוב ורופא.

"מה קרה?” שאלתי מחייך. הרגשתי נפלא. בזמן האחרון אני מוצא את עצמי כל הזמן מתנדנד בין יאוש לתקווה כשהיאוש הוא גדול מאוד. אבל בזמנים של תקווה וכשהאופטימיות עוטפת אותי היא גדולה לא פחות ואפילו הרבה יותר מהיאוש.

"נראה שחלמת חלום נעים." ענה לי החבר.

"כן תשמעו איזה חלום.” אמרתי, אך הרופא אמר שעלי לנוח וביקש את כולם לצאת.

המדען

הרופא יצא מחדרו של חברי, הוריד את משקפיו וצחצח אותם בתנועות מוכניות.

הוא פנה אלי מדגיש את דבריו תוך שהוא משתמש במשקפיים שבידו כנשק המכוון נגדי: "אני חייב להגיד לך שאתה חסר אחריות.”

נרתעתי כדי לא להיפגע: "למה? לי נראה שהאיש מאושר.”

"וכך הוא היה אילו נתתי לו סמים. בעצם זה בדיוק מה שעשית סיממת את מוחו.”

"לא נכון. גם אם נתעלם מהסכנות הבריאותיות בסמים, יש הבדל גדול. סמים לוקחים אותו למחוזות של הבלתי נודע. הוא לא יכול לבחור את מה שהוא יחווה תחת השפעת סמים. כאן הוא מצליח למממש את שאיפתו.”

הרופא הרכיב את משקפיו וקבע: "בצורה בלתי מציאותית.”

"האמנם? מהי מציאות?”

"אני חושבת..." התערבה אשתו של חברי "...שלפחות במציאות החלופית, הוא מאושר בהודו. זה הרבה יותר מאשר היה לו עד עתה. רק חבל שאני לא נמצאת יחד איתו באותה מציאות.”

הנה זוית ראייה מעניינת: "את מעוניינת להיכנס לסיפור שלו?”

"בהחלט. לא מזמן הכניסו אותי הילדים שלי לקבוצת הווטס אפ שלהם. האם אתה לא יכול להכניס אותי לקבוצת המציאות שלו?”

"עלי לחשוב על כך.”

"אל תעשה זאת. זה לא מוסרי.” אמר הרופאמרים את קולו: “אפילו אם אתה מצדיק סימום אדם נכה, אין הצדקה לסמם אנשים בריאים.”

"למה אתה חושב שהצגת מציאות אלטרנטיבית היא סימום? האם אתה מסומם כאשר אתה הולך לסרט ושוקע בעלילתו? חברי חווה רגעי אושר בדיוק כמו כל אדם שצופה בסרט או קורא ספר טוב. ואשתו רוצה להשתתף בחוויה. מה רע בזאת?”

הודו

כנראה שהתנמנמתי בחדרי שבמלון. התעוררתי בהרגשה משונה של יקיצה מסיוט.

דרום הודו יותר מידי מדכאת עבורי. טוב שמחר אני טס לצפון המדינה.

הר האברסט, הנה אני בא!