להבין את האדם

להבין אדם משמעותו להבין איך הוא חושב, כי האדם הוא מוחו. אדם כמו סטיבן הוקינג שמוחו פועל וגופו משותק, הוא עדיין אדם. לעומתו אדם שמוחו נפגע, אינו אותו אדם גם אם הוא בעל גוף בריא. ישנן כמה גישות לפענח את פעולתו של מוח האדם:

• אפשר לחקור את מוחו של האדם מתוך תצפיות על צורת התנהגותו, כמו שעושים הסופרים.
• אפשר להשתמש בכלים מדעיים ולחקור איך תאי המוח מתקשרים ומבצעים את המטלות השונות, כמו שעושים המדענים.
• ואפשר גם לחקור מה הסיבות שהמוח התפתח באבולוציה רבת שנים למה שהוא כיום, ולהסיק מתוך הפתרונות שהאבולוציה נתנה לבעיות שעמדו בפני האדם, איך המוח פועל.

בפרק זה נשתמש בעיקר בגישה השלישית, אך נעזר גם בגישות האחרות.

למה הדבר דומה? כאשר אנו רוצים להבין איך נוצר ערוץ הנהר, נוכל לבדוק את ההשפעה הכימית והפיזית של פרודות המים על פרודות הקרקע, כדי לבדוק את כמות הסחף וכיוון הערוץ. דרך זו כמובן פחות מעשית מאשר בדיקת האילוצים הגורמים לזרימת המים דווקא בדרך זו ולא אחרת. בנוסף אפשר לבדוק מה העוצמה של סחיפת חומרים שונים בערוץ על ידי המים ובדרך זו להעריך את עומקו של הערוץ.
אם נשתמש בדרך זו, נמצא שהמים זורמים בדרך הקלה ביותר האפשרית, ולכן עוקפים מכשולים (אפילו אלו שנוצרו על ידי הסחף של הנהר עצמו), וכך יוצרים את הפיתולים האופייניים לנהר. נמצא גם שעומקו של הערוץ נקבע על ידי דרגת הקושי של הקרקע, משך הזמן ומהירות הזרימה של המים בערוץ.
בצורה דומה נבדוק את האילוצים שאילצו את האבולוציה למצוא דרכים עוקפות שקבעו את מסלולי החשיבה האנושית. נעריך איזה פתרונות מצאה האבולוציה שעזרו לאנושות להצליח להתגבר על האתגרים שעמדו בפניה. נתמקד בתכונות מוח האדם שעזרו לאדם לשרוד מול האתגרים בסביבה משתנית.

פתרונות אלו נותנים לנו רמזים העוזרים לנו להבין את הדרך בה כל אדם חושב ומגיב, ולכן גם עוזרים לנו להבין את 'האחר'.

אך תחילה חשוב להבין את עקרונות תיאורית האבולוציה, שתתן לנו הצצה למנגנוני התפתחות שגרמה לכך שהמוח שלנו בנוי כך ולא אחרת.

האבולוציה

לפעמים מתגלה שנושאים מורכבים ובלתי מובנים, מצייתים לחוקים פשוטים.

כאשר מדענים שלחו את הטיל הראשון אל הירח כתבו בעיתונים בהתפעלות, עד כמה שילוח הטיל חייב להיות מדויק, כי כל תזוזה של מאית המעלה תגרום לטיל לא לפגוע במטרה כל כך קטנה. אלו כמובן שטויות של עיתונאים שלא מבינים דבר בטכנולוגיה. קל מאד לפגוע בירח (או היום להשחיל פצצה בחלון של בית) אם יש לנו שליטה במעגל סגור - מצלמה 'הרואה' את המטרה ומשדרת תיקונים למסלול הטיל. ככל שמתקרבים למטרה, המטרה גדלה, וקל לתקן מסלול כדי לפגוע במרכזה.
זו דוגמה לפעולה שנראית למי שאינו מבין, כפעולה מסובכת ולמעשה היא פעולה פשוטה מאד.
כאשר אנו מביטים בהשתאות על המורכבות של המינים בכלל, ושל המוח האנושי בפרט, קשה לנו להבין איך נוצרה המורכבות הזו ואנו נוטים לשייך אותה למעשי אלוהים.
האמנם זה מעשה אלוהי?
השחלה של טיל מבעד לחלון המרוחק אלפי קילומטרים אינו 'קסם טכנולוגי'. באותה מידה גם התפתחות המין האנושי, אינו נס שנעשה על ידי האל.
דארווין הראה שזו אבולוציה ארוכת שנים שמונעת על ידי כמה כללים פשוטים.
הרעיון הבסיסי בתורת האבולוציה הוא: 'שורדים המתאימים ביותר' – זה בערך כמו להגיד שמי שבנוי לשרוד, הוא בעל סיכויים טובים יותר לשרוד.

מובן מאליו, לא?

סימן ההיכר של כל רעיון גאוני הוא הפשטות. רעיון גאוני מאופיין על ידי כך שאומרים: “איך אני לא חשבתי על כך?” כזה היא הרעיון של דארווין.

המנגנון שהציע דארווין ושאומת במחקרים רבים אחריו, הוא שבמהלך התחלקות התא בתהליך ההתעברות קורה לעיתים שיבוש (מוטציה) שמשנה תכונות בצאצא הנולד. הטבע האכזרי מסנן את הפחות מתאימים. אם השיבוש גרם לתכונה שעוזרת לשרידות, אותה תכונה תועבר לדורות הבאים. שיבושים אחרים לא יועברו מעצם כך שנשאי אותן תכונות לא שורדים.

מתוך הרעיון הבסיסי הזה התפתחות המינים נראית ברורה. חוקרי אבולוציה יודעים היום לצייר את מסלולי ההתפתחות של המינים השונים בדיוק הולך ומשתכלל.

עם זאת תורת האבולוציה המקורית שהגה דארווין, אינה שלמה.

אפילו דארווין עצמו סבר שיש תופעות בטבע שאינן מתיישבות עם תורת האבולוציה שהגה וניסה להשלים את התאוריה.

היום ברור לחוקרים רבים שיש צורך להרחיב את התיאוריה.

אם נקרא לתיאוריה המקורית של דארווין – 'תורת האבולוציה הפרטית', התורה המורחבת תיקרא – 'תורת האבולוציה הכללית' בדומה למינוחים המקבילים בפיזיקה.יש מדענים חוקרים השוקדים על תחומים שונים המשלימים את התיאוריה המקורית.הרעיון של דארווין העומד בבסיס תורת האבולוציה, הוא רעיון בסיסי שנכון לתחומים נוספים.

'תורת האבולוציה הכללית' יכולה לכלול את התחומים הבאים:

האבולוציה הפרטית - התפתחות המינים דרך מוטציות במהלך הלידה המסוננות במשך דורות רבים.

ברור שרק אלו העוזרות לשרידות עוברות לצאצאים, מעצם העובדה שמי שאינו שורד אין לו את הזמן והיכולת להוליד צאצאים כמו חברו השורד. התהליך הזה בולט ביותר כאשר הסביבה משתנית בצורה מהירה ופריטים של אותו מין שהם בעלי מוטציות המתאימות לסביבה החדשה שורדים, בעוד האחרים נכחדים. – זו התאוריה המקורית של דארווין.

אבולוציה של חברות – האנושות מורכבת מחברות שונות שכל אחת מהן מתמודדת עם האחרות בתנאי סביבה משתנים כדי לשרוד. כבר דארווין עצמו הבין שתופעת אלטרואיזם אינה מתיישבת עם התאוריה הבסיסית. אם אדם מוכן לוותר על חייו למען אחר, ברור שהגנים שלו, הכוללים רצון לוותר לאחרים, לא ישרדו. למרות זאת אנו עדים שהתכונה הזו של אלטרואיזם קיימת ושורדת.

חוקרי אבולוציה אחדים קושרים את התופעה עם היתרונות של שיתוף פעולה של פריטים של אותו מין במסגרת קבוצה הפועלת בתאום – שאפשר לקרוא לה 'עדר'. על 'העדר' נדבר בהרחבה בהמשך.

אבולוציה מהירה – שנויים מתרחשים בדור אחד ועוברים לדורות הבאים.

אבולוציה של מערכות אחרות – התפתחות מערכות השונות ממערכת החיים.

לצורך הבנת 'האחר' נתמקד רק בחלק מהתחום הרחב של אבולוציה – בעיקר באבולוציה של המוח ובאבולוציה של חברות.

אבולוציה של המוח - חשיבה טובה ומהירה של המוח בתגובה למסרים מהחושים, חשובה להישרדות לא פחות מכח, גמישות, או מהירות של הגוף. ככל שהמוח מפותח יותר כך יכולת השרידות גדלה.אמנם התפקיד הבסיסי הראשוני של המוח בבעלי חיים, היה לשלוט על תנועת האברים, אך עם הזמן נוספו למוח תפקידים נוספים שעזרו לבעלי החיים לשרוד.במרק החם של הסביבה הבראשתית בה נוצרו והתפתחו החיים, לא היה צורך במוח מתוחכם. עבור בעלי החיים הבראשתיים בהם התחיל להתפתח מוח, לא היה צורך בתנועה מהירה. אולי גם לא היו סכנות רבות שיש לזהות. אך הדרישות מהמוח השולט על אברי הגוף, הלכה וגדלה עם הזמן כאשר האתגרים גדלו. הדרישות גדלו במיוחד, כאשר נוצרה תחרות בין בעלי החיים על משאבים שלא הספיקו לכולם. רק אז התברר שמבנה המוח המבוסס על תקשורת כימית/חשמלית בין התאים, לא מאפשר תגובה מהירה שתספיק להתמודד עם המציאות. לכן מנגנוני פעולת המוח התפתחו מתוך הצורך להגיב במהירות כאשר לרשותו מערכת פיזית (חומרה) איטית בלבד. במהלך האבולוציה נמצאו פתרונות מתוחכמים לבעיה זו. פתרון אחד לבעיה הוא הצורה בה המוח האיטי שולף את התגובה המתאימה לגרוי הראשוני המתקבל ממערכת החושים, מתוך סדרה של תגובות מוכנות שנצרבו בו מראש. כל פעולה כזו נצרבת גם היא כדי לשמש בסיס לתגובות מגרויים דומים בעתיד. בצורה כזו המוח אינו חייב לחכות עד שיתקבלו נתונים מלאים ולא דרוש לו זמן רב לעיבוד מלא שלהם.הדבר דומה למחשב בו כל סוג גרוי (Trigger) מפעיל תגובה מתאימה הרשומה מראש (רוטינה) באותה שורה בטבלה, ללא צורך בחישוב התגובה מחדש. במוח קוראים לאותן תגובות הצרובות מראש - סטראוטיפים.אם המוח היה מבוסס על תקשורת חשמלית בלבד כמו המחשבים של ימנו, לא היה צורך כל כך נואש להתבסס על הערכות ולהשתמש בדמיון. יצורים בעלי מוח כזה היו שונים מאד מאיתנו, אך אולי לא היו שורדים בסביבה משתנית, בהעדר הגמישות של מבנה המוח. גמישות שלמרבה הפרדוקס, הוכתבה על ידי המגבלות שלו.בהרבה תחומים אנו מוצאים שמגבלות גורמות לעתים דווקא להתפתחות שאינה קיימת כאשר אין צורך נואש בה. הדוגמאות רבות. למשל:

• אחת הסיבות להתפתחות התעשייה האלקטרונית ובעקבותיה כל ההי-טק בארץ, הייתה החרם שהטיל דה גול על הספקת ציוד אלקטרוני מתוחכם לישראל. החרם העולמי של אז והמשאבים המוגבלים, גרמו להתפתחות פתרונות ייחודיים.
• המגבלות שהגבילו האנטישמיים את היהודים באירופה, מגבלות אלו היו אחת הסיבות להצטיינות העם היהודי.

בפרק זה נדון בפירוט על הפתרונות של מוח האדם המאפשרים לו להתגבר על האתגרים העומדים מולו.

אבולוציה של חברות בסיוע של התרבות – אחד מהפתרונות של האבולוציה להגברת יכולת השרידות הוא יצירת חברות גדולות שיכולות לעמוד ביחד טוב יותר מול הסכנות. המינים החלשים מאופיינים בחברות גדולות המאפשרות להם לעמוד בפני הטורפים. איילים חיים בעדרים, דגים חיים בלהקות, נמלים חיים בקינים. ככל שהחברה גדולה יותר הכוח המשותף שלה גדול. לטורפים אין צורך להתאגד בקבוצות גדולות. לכן הנמרים בודדים או חיים במשפחות מצומצמות. המין האנושי מאופיין כטורף (צייד) ולכן בראשית ימיו הוא חי בקבוצות קטנות של משפחה או שבט קטן של ציידים ומלקטות. אך למרות זאת האנושות הצליחה ליצור חברות גדולות מאד תוך שימוש מתוחכם בתרבות. השימוש שלי כאן במושג 'תרבות' הוא במובן של כללי התנהגות ומנהגים בחברה. התרבות משמשת כדבק חברתי בין בני האדם היוצר שיתוף פעולה מול הסכנות והאתגרים.

על התרבות נדון בפירוט בפרק השלישי.

אבולוציה פרטית

מתוך הרעיון הבסיסי של האבולוציה הפרטית, אפשר להסיק שכאשר מופיעות תכונות חדשות באדם מתוך טעות גנטית - מוטציה, רק אותן תכונות שגורמות לאדם לשרוד טוב יותר מאחרים בסביבה שלו עוברות בתורשה לצאצאיו. זאת מעצם העובדה,שלאנשים אלו הסיכוי הטוב ביותר לשרוד כדי להעמיד צאצאים. אנשים שאינם שורדים,כמובן אינם יכולים להוליד צאצאים ולכן הגנים שלהם נעלמים.

דרוויניסטים אדוקים כמו ריצ'רד דוקינס, מסבירים שגם אם רק יתרון קטן מבדיל פרט אחד מהאחרים מאותו מין, הרי בזמנים הארוכים בהם מדובר, היתרון הזה 'מסנן' את הפחות מתאימים שאין להם אותו יתרון, כך שיישארו רק אלו שיש להם אותו יתרון.
ההסבר הזה תקף לחלק מהמקרים, בייחוד במקרה כאשר יש שנוי סביבתי חריף. אך הסבר זה לוקה בשטחיות.

שיפורים קטנים יכולים להיות בלתי משמעותיים ליכולת לשרוד את 'הסינון' משתי סיבות:

• הזמן הדרוש לסינון כל כך גדול, עד שהשיפור נעלם בעקבות תמהיל שהולך ונהייה מדולל עם הרוב שאין בו את השיפור הקטן הזה.
• יתכן ובמקביל מופיע שיפור אחר גדול יותר, שגורם דווקא לבעלי השיפור האחר 'לסנן' החוצה את בעלי השיפור הקל.

אבולוציה של חברות

בין כל הדרכים המתוחכמות שנמצאו בטבע כדי לחזק את השרידות, נפוצה מאד השיטה של חיבור פרטים לחברה שפועלת בתאום - 'עדר'. אפשר להתייחס לחברה כזו כגוף גדול אחד, ששרידותו גדולה משרידות כל תא בקבוצה.

המין האנושי שכלל את התחבולה הזו מעבר לחיבור גנטי בין פרטים קרובים, על ידי בניית 'תרבות'. 'התרבות' מאפשרת לאחד אנשים רבים בגוף אחד. התרבות היא הסיבה העיקרית למקום הנכבד שתפשה האנושות בממלכת החי.

המצאת התקשורת בין אנשים הצליחה להדק עוד יותר את הקשר הזה וכך למנף את התרבות.
אי אפשר לדון באבולוציה אנושית ללא דיון ומחקר של התרבות האנושית.
אפשר לראות את החברה כקבוצה תרבותית המהווה ישות אחת. כל קבוצה תרבותית כזו מנסה לשרוד בסביבה עוינת של קבוצות תרבותיות אחרות ולהתגבר על תנאי סביבה קשים.
למעשה יותר נכון לראות היררכיה של קבוצות. במקום הנמוך בהיררכיה קבוצה מורכבת מפריטים בודדים ובמעלה ההיררכיה קבוצת-על מורכבת מקבוצות של הרמות שמתחת לה.
כאשר 'האחר' הוא קבוצה הדוקה (עדר), כמו קבוצת היהודים החרדים, או קבוצת האנרכיסטים, אין צורך להבין כל פרט בתוך הקבוצה.
זהות המחשבה של הפרטים בקבוצה, מאפשרת לבחון רק את מאפייני הקבוצה, כדי להבין איך כל פרט לחוד וכולם ביחד חושבים ומגיבים.
אך בדרך כלל, מאחר ולאנשים יש זהות עצמית משולבת בזהות קבוצתית, חייבים להבין גם את מנגנוני החשיבה הפרטיים וגם את התכונות העדריות.
היכולת הזו של המין האנושי להתחבר על בסיס של תרבות משוכללת, היא גם אחד המכשלות הגדולות ביכולתנו להבין את 'האחר' הנמצא בעדר תרבותי שונה. במקרה כזה עלינו להבין איך הפרט שגדל בתרבות אחרת, רואה את המציאות, מסיק מסקנות ומגיב. את כל אלו עלינו לשקלל עד כמה ואיך הוא קשור בקבוצה התרבותית שלו. כל זאת צריך לעשות בהתחשב במסננים האישיים והקבוצתיים שגורמים לנו לעוות את הראיה.
דיון מעמיק יותר בנושא יבוא בפרקים הבאים, תוך דגש על הבנת קבוצה (עדר).

אבולוציה מהירה

אילו היה למין כלשהו מנגנון שהיה מאפשר לפרט הבודד לשנות תכונות כדי להתאים עצמו לשנויים סביבתיים, וגם להוריש את התכונות החדשות לצאצאיו, היה מנגנון כזה נותן יתרון גדול על מינים אחרים ('דינוזאורים') שחסרים מנגנון כזה.

כמה מהתשובות לשאלות קיום אבולוציה מהירה, נמצאו בתחום חדש יחסית שנקרא אפיגנטיקה. אפיגנטיקה (Epigenetics) עוסקת בשינוי תכונות הפרט הבוגר הנגרם על ידי לחץ סביבתי או נפשי גדול.

נמצא ששנויים סביבתיים שלוחצים על הפרט הבוגר, יכולים לשנות את התכנות של מיקומי הגנים. נמצא, שלא רק אינפורמציה הקיימת ישירות בגנים עוברת בתורשה, אלא גם אינפורמציה של סדר ומיקום הגנים ב DNA (שזה בעצם המקביל לתיכנות במחשבים) הוא אחד הגורמים לקביעת תכונות מיון, על ידי השתקת חלק אחר מהגנים בכל תיוג תאים וכך לגרום לשנוי התכונות.

חוקרת צמחים בשם ברברה הון, מצאה שאם גורמים לצמח שנוי סביבתי או פיזי שמקשה עליו לשרוד, הוא מתאים את תכונותיו בצורה אפיגנטית. תכונות אלו עוברות לצאצאיו ששורדים טוב יותר באותה סביבה קשה. התופעה הזו אינה מוגבלת לצמחים אלא קיימת גם בבעלי חיים.

זו בעצם דוגמה לאבולוציה המשנה באותו דור את התכונות של המין בלי צורך לחכות דורות רבים של סינון אבולוציוני של מוטציות גנטיות. חוקרים מאוחרים יותר כמו איגור קובלצ'יק בססו תופעה זו, אך המחקר הזה עדיין בראשיתו.

יתכן שאותו מנגנון תיכנות אחראי גם על מגוון תכונות ביילוד, הדומות לאבותיו שלא מצאו להן גנים ישירים האחראים לכך.

נשאלת השאלה, האם לא יכול להיות שגם מוטציות הקורות בזמן חלוקת התא באדם הבוגר יגרמו לשנוי גנטי של תכונות? ידוע שתאי הגוף מתחלפים כל הזמן. תאים מתים ותאים חדשים מתחלקים מאחרים. למרות זאת הצורה של הגוף נשמרת. המסתורין של שימור צורת הגוף למרות שכל התאים מתחלפים, מרמז שכנראה יש פעילות שוטפת של הקוד הגנטי במהלך החיים והוא זה השומר על הצורה. זאת בהנחה שצורת הגוף מוכתבת ע"י קוד גנטי. הנחה הגיונית אם מתבוננים על הדמיון בין קרובי המשפחה. פעילות שוטפת זו של הקוד הגנטי שומרת על צורת הגוף למשל אחרי פציעה.

יש רמזים בטבע שאבולוציה מהירה קיימת.

מחקר בנושא אבולוציה מהירה, אמור לבדוק אם האברים המייצרים תאי זרע או ביציות, יכולים לקבל קוד גנטי מתאים אחרים בגוף. כדאי להתמקד בתאי הדם או תאי נוזלים אחרים שהם המקשרים בין כל התאים בגוף הן לשם הזנתם והן לדברים אחרים. יתכן ונוזלי הדם או נוזלים אחרים בגוף, הם המעבירים גם את הקוד הגנטי מהתאים שעברו מוטציה לאברי הרביה.

כך הוכח שלנוזלי הדם המגיעים לכל תא בגוף יש גם תפקיד אבולוציוני. בכל התאים בגוף מצוי אותו מידע גנטי.

מחקר שמטרתו לפענח את המסתורין הגדול של הבקרה על צורת הגוף, נעשה על ידי חוקרי אבולוציה כמו ויזל (Axel Visel).

אולי נבין יותר בעקבות מחקרים כאלו, למה 'האחר' נראה שונה ממני ולמה קרוב משפחה נראה דומה לי.

יתכן שמחקרים אלו ימצאו מנגנונים נוספים של אבולוציה מהירה מעבר למנגנון האפיגנטי.
בזמן חלוקת התא ליצירת תאים נוספים, יכולות להופיע מוטציות. בדיוק כמו בזמן ההפריה. המוטציות ישנו את צורת הגוף, או תכונות אחרות לטובה או לרעה.
דוגמה למוטציות כאלו הם כתמי הזקנה, או גבשושיות החורגות מהצורה המקורית של האדם, ונשארות בצורתן למרות מוות וחלוקת התאים המקוריים שיצרו אותן. יתכן שאפשר להסביר תופעות אלו בצורה אחרת, אך חייבים לבדוק גם את האפשרות של מוטציות במהלך חלוקת התאים שנשמרות בתאים החדשים שנוצרו על ידי חלוקה. מעין תורשה של תכונות מהתא 'לצאצאים' שלו.
חלק מהמוטציות האלו נעלמות, כיוון שהחלוקות הבאות עדיין נעשות עם התאים בעלי קוד גנטי מקורי. כמו במקרה של פצע הנסגר ללא צלקת. אך עדיין יכול להיות מנגנון שישנה את הפרט המסוים עוד במשך חייו. אם השנוי עוזר להתאמה לסביבה, הפרט המסוים הזה ישרוד טוב יותר. כך קבלנו את התנאי ההכרחי למנגנון מהיר. כדי שתתממש אבולוציה מהירה, צריך בנוסף שאותה תכונה תעבור גם לצאצאים. זה החלק שעדיין לא נחקר. אם יש מנגנון נוסף שמעתיק שנוי כזה גם לתאי המין החדשים שהפרט יוצר, הפרט המשוכלל יותר מוריש את תכונותיו הטובות לדור הבא ונוצר מנגנון אבולוציוני חדש.
דוגמה לשנוי מהיר (באותו דור) היא שנויי מין שדגים מסוימים גורמים לעצמם, אם חסרים זכרים או נקבות בסביבה.
יתרון גדול של מנגנון כזה אם הוא קיים, הוא שחלוקת תאים בפרט הבוגר, נעשית כל הזמן ולא רק בתהליך הלידה. כמו כן מספר התאים החדשים הנוצרים במשך החיים הבוגרים, גדול בהרבה ממספר תאי המין המשתתפים ביצירת תינוק חדש. לכן הסיכוי שתיווצר המוטציה המתאימה, גדול כמה מונים מסכויי מוטציה בזמן הלידה.
תמיכה ברעיון זה נמצאה בנסוי מחקרי שהצמיד עכבר זקן עם עכבר צעיר כך שלשניהם הייתה מערכת כלי דם אחת. התברר שהעכבר הזקן קיבל תכונות של עכבר צעיר יותר. אברים התחדשו ואפילו הזיכרון שלו השתפר, למעשה הוא נעשה צעיר יותר. אצל העכבר הצעיר הופיעו תופעות הפוכות.
בהקשר זה כדאי לזכור מחקרים שנעשו (בתולעים) שהוכיחו כי זיכרון של תולעת בוגרת עובר לתולעים אחרות שאכלו את תאיה.
כך שגם מזון יכול לשנות גוף בצורה משמעותית וגם להוריש זאת לצאצאים. דוגמא של מזון המשנה גנטית בצורה קיצונית, היא האכלת דבורה רגילה במזון מלכות, שהופך אותה לא רק לגדולה יותר, אלא לכזו שיכולה להעמיד צאצאים. בניגוד לדבורים רגילות. כך שהשינוי אינו רק בממדים אלא בתכונות. נראה שלאנשים שמנים רבים ילדים הנוטים גם הם להשמנה. אולי גם כאן יש שנוי תכנות העובר בתורשה.
לא נדון בצורת אבולוציה זו כיוון שאין לה השפעה ישירה על הבנת 'האחר'.

לא נדון בצורת אבולוציה זו כיוון שאין לה השפעה ישירה על הבנת 'האחר'.

אבולוציה של מערכות שונות

העיקרון הפשוט אך הגאוני של האבולוציה - הישרדות המתאימים, מתאים גם למערכות אחרות שבדרך כלל איננו משייכים אותן למערכות החיים. אפשר לדבר על אבולוציה כלכלית, מדינית, טכנולוגית ועוד.

הדמיון בין מערכות החיים ומערכות אחרות אינו מפתיע, אם נקבל את ההשקפה של הגדרת החיים כמכונות ללא נפש (ראה בהמשך).

בספר זה נדון באבולוציה של קבוצות אנשים ובעיקר של תרבויות, לא רק מנקודת מבט של האדם הבודד המתחבר לאחרים ליצור קבוצה, אלא גם בהתייחס לקבוצה כישות שלמה בפני עצמה, הנולדת, חיה ומתה.

המוח הוא אני

"אנשים חושבים כי האדם הוא אך מכונה, וכי ההבדל היחיד בין אדם לבין טחנת קמח הוא שהראשון מונע על ידי דם והשני על ידי מים.” הוראס מאן.

ההנחה העומדת בבסיס הספר הזה היא ש 'אני' הוא המוח שלי, ומהות 'אחר ' היא המוח שלו.
עם זאת המנגנונים הבסיסיים בהם משתמש המוח שלי כדי לחשוב ולפעול, זהים למנגנונים הבסיסיים של מוח 'האחר', השוני הוא בבסיס הנתונים שהצטבר במוח על סמך ניסיון אישי ותרבותי. 
הסיבה שהמוח של כולם מאורגן באותה צורה היא שבזמן שהמוח עוצב לפני מליוני שנים, המין האנושי כלל פרטים מעטים, שהיו מרוכזים במקומות גאוגרפיים מצומצמים והיו חייבים לעמוד בפני אותם אתגרים.
בתקופה הקצרה יותר שלאחר מכן , נערמה מעל למבנה המשותף של מנגנוני המוח הבסיסיים, שכבה של בסיס נתונים ושיטות עיבוד של אותם נתונים, השונים מאדם לאדם. הכל לפי הנסיון האישי והתרבותי של קבוצות אנשים שחיו בתנאים שונים, במקומות שונים והיו חייבים לעמוד באתגרים שונים.
אין לראות בספר זה מחקר מוח מעמיק. אני גם לא מציע הסבר מקיף לדרך בה המוח פועל, אלא רק הסבר מספיק של מנגנוני החשיבה והפעולה של אנשים, בניסיון להבין טוב יותר את 'האחר'.
אפשר לדמות את המשותף והשונה בין אנשים, למשותף והשונה בעולם המחשבים.
כל מחשב בנוי מליבת יחידת מיחשוב (CPU), רכיבי זיכרון, ומאותות בינריים המקשרים בין האלמנטים השונים האלו. מחשב של חברת אחת משתמש בחומרה המורכבת מאלמנטים הקשורים בצורה דומה פחות או יותר, למחשב של חברה אחרת.
כך גם בני אדם.
מה ששונה במוחות של אנשים שונים, כמו גם במחשבים השונים של האנלוגיה שלנו, הוא בסיס הנתונים והתוכנה המיועדת להציג תמונה של המציאות ולהגיב עליה.
לבסיס הנתונים במוח קוראים בדרך כלל 'סטריאוטיפים', והתוכנה שבמוח נקראת בדרך כלל 'השקפת עולם'.
אם נבין איך המנגנונים הבסיסיים במוח פועלים, נעשה צעד גדול לקראת ההבנה איך 'האחר' רואה את המציאות. אם בנוסף נלמד את 'השקפת העולם' שלו, נוכל לנחש גם איך הוא יגיב בתגובה למה שהוא 'רואה'.
המירכאות קיימות כדי להצביע על כך שהכוונה ב 'רואה' היא בעצם איך המוח מבין את המציאות. נראה בהמשך שאני 'רואה' דברים שונים 'מהאחר'.
הבנת 'האחר' אינה הסכמה לצורת המחשבה שלו, או לסולם הערכים המנחה את פעולותיו, אך הבנה כזו תיתן לנו רמזים לגבי דרך המחשבה והפעולה שלו.
חשוב לזכור שהאבולוציה עיצבה את מוחנו במשך מיליוני שנים, בהם מין האדם התפתח כמו הרבה חיות אחרות בטבע. רחוק מטכנולוגיה ומתרבות כפי שאנו מכירים אותה היום. פלא גדול הוא שמוחנו יכול בכלל להתמודד עם האתגרים של החיים המודרניים. מתברר שהטבע שכלל את המוח, כך שיהיה רב תכליתי וגמיש מספיק להתאים עצמו גם לסביבה שונה כל כך מהסביבה עבורה הוא תוכנן.
כדי להדגים את היכולת הגדולה של המוח נתבונן בתהליך זהוי פרצופים. כל ילד קטן יודע לזהות פרצופים טוב מהמחשב החזק ביותר. כשאנו מסתכלים על פרצופים של אנשים אחרים, נדלקת במוח רשת עצבית הכוללת אזורים בקליפת המוח ובמערכת הלימבית. זיהוי פרצופים היא מטלה חישובית מורכבת המבוצעת במוח האנושי ביעילות ומהירות. הדבר בולט בקופים ובני אדם, בשל היותם יצורים חברתיים שחשוב להם לזהות את 'האחר' ולעמוד על כוונותיו. לכן התפתח מנגנון מיוחד לעיבוד האינפורמציה הנשקפת מפרצופים. כך, בכמה אלפיות השניה, אנו מזהים את המין, הגיל וההבעה של כל פרצוף, ומסוגלים לנקוב בשמו, אם זהו פרצוף מוכר. הפעילות במוח בזמן צפיה בפרצופים תלויה בטיב הפרצוף: לדוגמא, פרצופים של ידוענים גורמים לעליה ניכרת בפעילות בקליפת המוח הויזואלית וב-amygdala, שהיא חלק מהמערכת הלימבית. פרצופים יפים גורמים לעליה בפעילות ברשת התגמול העצבית, כאשר עוצמת התגובה תלויה בהעדפה המינית של המתבונן. ממצאים אלה מלמדים שפרצופים אינם עוברים רק 'עיבוד תמונה' במערכת הראיה לזיהוי תווי הפנים, כי אם מעוררים בנו אסוציאציות, זכרונות ורגשות. 
מה קורה במוחינו כאשר אנו מסתכלים בפניהם של אנשים המוכרים לנו אישית (בני זוג, בני משפחה, חברים, שכנים)? בהשוואה לפרצופים של ידוענים, פרצופים המוכרים לנו באופן אישי, שייכים לאנשים אליהם אנו קשורים רגשית ועליהם אנו יודעים המון. בשפה פשוטה, יש לנו 'היסטוריה' איתם. במחקר דימות תפקודית שנערך בארה"ב צפו נבדקים בשלושה סוגי פרצופים: ידוענים, קרובי משפחה ומכרים אישיים, ופרצופים לא מוכרים של אנשים זרים. התוצאות הפתיעו: הפרצופים המוכרים אישית גרמו לעליה בפעילות בשני אזורים המתווכים שליפת ידע מהזיכרון, וירידה משמעותית בפעילות האמיגדלה. התבוננות בפרצוף מוכר, אם כן, גורמת להיזכרות ספונטנית בפרטים רבים הקשורים לבעליו. יתרה מכך, בניגוד לפרצוף זר שעדיין לא עמדנו על טיבו ושעלול להוות סכנה, פרצוף מוכר אינו מחייב "עמידה על המשמר",  ולכן מלווה בירידה בפעילות "הגנתית".
במחקר נוסף, נסרק מוחן של אמהות בזמן שהתבוננו בפרצופים של ילדיהן, ילדים מוכרים (של בני משפחה, חברים ושכנים), וילדים זרים. הממצאים הראו כי בהשוואה לילדים המוכרים, ההתבוננות בילדיהן הדליקה את המערכת הלימבית (האמיגדלה והאינסולה) ואזורים בקליפת המוח הקדמית של האמהות. הפעילות העצבית באזורים ספציפיים אלה היא שמאפשרת לאמהות לאהוב, לדאוג ולהגן על ילדיהן, פירשו החוקרים. 
לקשר הרגשי בין האם לילד יש כמובן לא רק בסיס עצבי, כי אם גם ביוכימי, דהיינו ההורמון אוקסיטוצין המופרש בזמן הלידה וההנקה. הורמון זה, אגב, מופרש הן בגברים והן בנשים בזמן קיום יחסי מין. יש הטוענים כי בשל חיוניותו להישרדות הצאצאים, הפרשתו בזמן האורגזמה הנשית גורמת לנשים רבות להתאהב בגברים עמם הן שוכבות. או, במילים אחרות, לאי- היכולת של נשים רבות להפריד בין סקס לאהבה. זה גם הקשר הביולוגי, בנוסף לקשר החברתי, ההדוק ביותר בין אנשים. קשר שנרחיב עליו את הדיבור כאשר נדון על הדואליות האנושית.
אנו מוצאים אם כן שהמוח אינו רק מחשב המפעיל את גופנו, אלא הוא כולל את כל הוויתנו. הפעולות, המחשבות והרגשות. אדם משותק שרק מוחו פועל הוא עדיין אדם. אדם בריא גופנית אך עם מוח פגוע, אינו מתפקד כאדם.
אני מתייחס לכל המוח ולא רק 'לתודעה'. כפי שנראה בהמשך, התודעה אינה אלא חלק קטן מכלל המוח, או בעצם מכלל הוויתנו. לרוב התודעה אינה אלא המסך שעליו המוח מקרין את תוצאות החישוב שלו. כלומר את תמונת המציאות, זיכרונות ורגשות. אין אנו יכולים לומר שהתודעה היא מה שאנחנו,  באותה מידה שאין אנו יכולים לומר שמסך המחשב הוא המחשב. תסתכלו אל מתחת לשולחן, שם תמצאו את אותה קופסה, שהיא המחשב.
אם נבין איך המוח של האחר, פועל נבין את האחר.

מגבלות המוח

למוח יכולות מופלאות לצד כשלים קולוסליים. אלו ואלו התפתחו באבולוציה של שנים רבות. היכולות של המוח כוונו להגביר את יכולת השרידות של המין האנושי ושל האנשים המרכיבים אותו.
לפני שאנו מדברים על הכשלים, כדאי לעצור רגע ולהתפעל מהיכולות המדהימות של המוח האנושי.
כל מי שראה ליצן המאזן מוט על אפו, לוליין התופש את חברו על הטרפז, בתזמון של חלקיקי שנייה, או שחקן בייסבול מכה בכדור שעף לעברו, אינו יכול שלא להתפעל עד כמה מוחו של האדם משוכלל.
אנו שואלים את עצמנו איך המוח יודע לחשב את מסלול כדור הבסיס, שלוקח לו כמה עשיריות שניה להגיע אליו, בהתחשב בכך שזמן עיבוד האינפורמציה מהעיניים ועוד זמן התגובה של הנפת המחבט גדולים בהרבה.
התשובה היא אימון. המוח הוא מכונה לומדת שמכניסה לבסיס הנתונים שלה תגובות מוכנות מראש על כל רמז לצורה בה מחזיק הזורק את הכדור.
אדם בלתי מאומן לא מתקרב אפילו לביצועים של שחקן כדור בסיס, שבילה מאות שעות אימון. האימונים מלמדים את המוח לחזות את מסלול הכדור ורגע הפגישה שלו עם המחבט בדיוק רב.
למעשה הרבה מהפעולות שאנו עושים באופן אוטומטי, הן תוצאה של אותו תהליך. תינוק חייב להתאמן שעות רבות לפני שיוכל ללכת בבטחון על שתי רגליו, לוליין בקרקס הולך באותו ביטחון על חבל דק, רק לאחר שעות אימון רבות.
יכולות השליטה הפיזית של המוח על הגוף מדהימות. אך היכולות האינטלקטואליות של המוח מדהימות עוד יותר. ההתפתחות התרבותית והמדעית של המין האנושי כולה היא תוצרי המוח האנושי.
למרות ההישגים האלו של המוח האנושי, אין כאן שום דבר שלא יכול להתבצע באופן טבעי. ההתפעלות שלנו מבצועי המוח מובנת. אך עלינו לוקחת בחשבון את השנים הרבות של אבולוציה ששכללה אותו.
אנו מתפעלים גם מכוח המים, שחרצו במשך שנים רבות את הקניון העמוק. אך למרות שאנו לא תופשים איך מים יכולים לחפור כל כך עמוק, ברור לנו שכך הוא המצב.
עד כמה שקשה לנו לתפוש איך המוח המשוכלל שלנו השתכלל מעצמו במשך מיליוני שנים, עלינו להבין שכך המצב.
הקושי להבין זאת מביא רבים מאיתנו לייחס את המעשה הכביר הזה לאלוהים.
הכשלים המובנים במוח האנושי, הם תוצאה של המבנה האורגני של המוח והקופסה המצומצמת של הקדקוד בו הוא מונח.
המבנה האורגני המשתמש בתקשורת כימית/חשמלית בין מרכיביו, הכתיב מהירות נמוכה של הקלט והפלט וכן תקשורת איטית בין מרכיביו. מהירות התקשורת הבין תאית של המוח, איטית ממהירות התקשורת האלקטרונית של מחשבים מעשה ידי אדם, בהרבה סדרי גודל. מה שחשוב יותר, מהירות החישוב של המוח קטנה, יחסית לקצב האירועים שאדם חייב היה להגיב עליהם כדי לשרוד.
בנוסף קופסת הקדקוד הקטנה הגבילה את מספר התאים המשתתפים במערך החישוב. 
המגבלות האלו של מבנה המוח, חייבו פתרונות שיאפשרו למוח להתמודד במציאות.
על מהירות החישוב האיטית פיצה במידה מסוימת, המבנה המקבילי של המוח. בזאת המוח דומה יותר לרשת האיטרנט מאשר למחשב הבודד. אנשים רבים עובדים במקביל על שרתים שונים ברחבי האינטרנט ומקבלים שרות מהיר יותר, מאשר אילו היו עובדים כמו בעבר על מחשב מרכזי אחד. זאת למרות שמהירות התקשורת קטנה יותר במבנה המבוזר. באותה צורה תהליכים רבים מתבצעים במקביל ברשת הניאורונים שבמוח.
כדי להתגבר על איטיות הקלט של אינפורמציה המתקבלת מהחושים, נעשה שימוש בקיצורי דרך, המקריבים דיוק כדי לקבל החלטות במהירות הנדרשת מקצב האירועים במציאות.
כדי להחליט על דרך פעולה במהירות הנדרשת על סמך אותה תמונת מציאות, נעשה שימוש בהערכות במקום ודאות, חיזוי במקום חישובים, והפעלת סטראוטיפים הקיימים כבסיס נתונים במוח, במקום בניה מחודשת של המסקנות כל פעם מחדש.
למרבה הצער, דרך פעולה זו גורמת גם לטעויות ולחוסר הבנה בין בני האדם.
אם המוח עושה הערכות על סמך אינפורמציה חלקית ומשלים אותן מתוך ניסיונו המצטבר, ברור שהערכה שלי על המצב, תהיה שונה מהערכה שעושה 'האחר'.
השימוש בתשובות מוכנות מראש – סטראוטיפים, לגרויים המתקבלים מהחושים, גורמים בין השאר לכשלים ולשונות רבה בין בני האדם. אותן תשובות מוכנות קיימות בזכות ניסיון החיים, יכולת הלימוד והתורשה הגנטית השונה לכל אדם.
אם אני פועל לפי חיזוי המבוסס על השקפת העולם שלי, 'האחר' יכול לפעול בצורה שונה כי השקפת העולם שלו שונה.
אלו ההבדלים בצורת החשיבה והפעולה של אנשים שונים. הבדלים שאנו חייבים לקחת בחשבון כאשר אנו מנסים להבין את 'האחר'.

המוח כבמאי

'האחר' לא רואה את אותה מציאות שאני רואה.

באנלוגיה למחשבים, כאשר המנהל מעביר מסמך לעובדיו כדי שיעבדו אותו, המזכירה רואה את הטקסט של המסמך, בעוד המעצב הגרפי מתרכז בגרפים המצורפים.

באותה צורה מקרים כאלו של ראייה שונה של מציאות (שהיא המסמך באנלוגיה) על ידי אנשים שונים נפוצים וידועים. כל אדם משוכנע שמה שהוא חש בחושים שלו זו המציאות האמיתית. 'אני רואה אותך בעיני ושומע את הקולות שאתה משמיע באוזני, אז אל תספר לי שאתה לא קיים.'

לנושא הספר אין חשיבות למציאות האמיתית. חשוב להבין שאנשים שונים מבססים את המסקנות שלהם על עובדות שונות, גם אם הם מסתכלים על אותה מציאות.

הסיבה שתמונת המציאות המגיעה למוח, אינה משקפת נאמנה את המציאות, נעוצה בגלל מגבלות החושים, כמו גם בגלל מגבלות המוח הקולט.

החושים שלנו מוגבלים הן בתדירות (טווח הצבעים בראייה וטווח הצלילים בשמיעה), ברגישות הקובעת את טווח הראייה והשמיעה ועוד. החושים שלנו מוגבלים אפילו בהשוואה לחיות אחרות.

אין להשוות בין יכולת הראייה שלנו לבין היכולת של הנץ. בין חוש הריח שלנו לזה של הכלב, בין חוש השמע שלנו לחוש השמיעה של העטלף. לכן בהגדרה איננו קולטים את כל טווח המציאות.

המוח שלנו מוגבל אף הוא, הן בגלל מגבלות שנובעות מהמבנה שלו והן בגלל מגבלות שהשקפת העולם שלנו מטילה על בניית תמונת המציאות.

מגבלות הנובעות מהמבנה של המוח כוללות בין השאר את העובדה שקשה לנו לתפוש כל דבר שאינו בסדרי הגודל שלנו כמו מספרים גדולים, דברים בלתי מוכרים, זמנים ארוכים, מרחקים גדולים מאוד או קטנים מאוד.

מגבלות הנובעות מהשקפת העולם גורמות לנו לסנן עובדות שלא מתאימות להשקפת עולם ולדמיין עובדות אחרות שלא קיימות כדי להצדיק את השקפת העולם שלנו.

בדוגמה של הילארי קלינטון היא 'ראתה' בבנגזי אנשים המוחים על העלבת מוחמד נביאם, על ידי סרט וידאו שהופץ באינטרנט ולא כפי שהתברר לאחר מכן, התקפה יזומה של אל-קאידה על שגריר ארצות הברית. במוחה מוטבעת השקפת עולם של צורך בהכרת תודה. לכן ציפתה להכרת תודה על הפעולות שארצה עושה עבור המוסלמים בבנגזי.

בדוגמה אחרת אנו רואים שלפלשתינים ברור שישראל עושה פעולות כדי להרוס את אל אקצה ושום הכחשה של הממשלה, שום הצגת עובדות בתקשורת הישראלית, לא משכנעים אותם. הם פשוט רואים 'עובדות' שונות ממה שהיהודים 'רואים' בגלל בסיס הנתונים (סטראוטיפים) השונה הצרוב במוחם של היהודים והפלשתינים.

מעבר לכל אלו קשה לכל אדם לקבל דברים שאינם אינטואיטיביים ומתאימים לנסיונו האישי.

לכל האמור לעיל יש ביסוס מחקרי ואף הגיון אבולוציוני.

כדוגמה נפרט את תהליך הראיה. כל תמונה שנקלטת במוחנו ע"י העין, מעובדת בחלוקה לתאים הבסיסיים שנקראים פיקסלים. תאים בעלי 3 צבעים, אדום ירוק וכחול RGB, בדיוק כמו במסך מחשב צבעוני. לכן התמונה מתקבלת במוח כמפה של פיקסלים. כדי שיתקבל בתא מסוים צבע מסוים נשלח אות חשמלי לאותה נקודה כך שהקומבינציה של האות החשמלי לכל צבע וצבע ייתן את הצבע הרצוי. אין סימטריה במספר החיישנים הקולטים את הפיקסלים המפוזרים בעין. נקודת המרכז של רשתית העין שלנו הרבה יותר רגישה וצפופה במספר החיישנים משאר אזורי רשתית העין. במקביל מרכז הרשתית של העין תופס נפח גדול מאוד מאזור הקליטה במפת הפיקסלים במוח שלנו. מחקרים שבדקו את צורת ההתבוננות של מרכז הרשתית בכל תמונה נתונה, גילו להפתעתם שמרכז הרשתית מתביית על נקודות חשובות בתמונה כמו פנים, או עצמים מעניינים וסורק אותם מספר פעמים הלוך ושוב, כל עוד אנחנו מתבוננים בתמונה הנתונה. העין לעולם לא סורקת את התמונה כולה. אל המוח מגיעה התמונה ברמה של פיקסלים בודדים, המוח מייחס חשיבות יותר גדולה לנקודות מרכזיות בתמונה היום יומית שלנו.  הפנים של האדם יתפסו כ - 50% משטח מרכז הקליטה, ושאר התמונה יקבל יחס שולי ב - 50% הנותרים. 

כך שלמעשה כל אדם רואה תמונה שונה מחברו גם אם הם מביטים על אותו דבר.

ראינו שיש הבדל בין הגישה המקובלת, המניחה שמה שאנו רואים זו המציאות ומה שאנו מבינים זו האמת, לבין הגישה שאני מציג. 

לדעתי, מה שאנו חושבים כמציאות, אינו אלא 'סרט פרסומת' שהמוח שלנו מציג לתודעה.

בהשאלה מעולם הטכנולוגיה, לפי הגישה הראשונה, אנו רגילים לדמות את מה שאנו 'רואים' בתודעה שלנו למסך של מצלמה. 
העיניים באנלוגיה זו, הן עדשות של מצלמת וידאו. הן מתרגמות את התמונה לאינפורמציה חשמלית/כימית, שהעצבים יכולים להעביר למרכזי המוח. 
במוח אינפורמציה זו מתורגמת חזרה לתמונה שאנו רואים בתודעתנו. 
באותה צורה אנו שומעים קולות במנגנון נפרד של שמיעה. אוזננו קולטות את שינויי לחץ האוויר הנובע מגלי הקול, הופכות אותם לאותות חשמליים שעוברים דרך העצבים, ומתקבלים במרכזי המוח הספציפיים שמתרגמים אותם חזרה לקולות שאנו 'שומעים'.

עד כמה גישה זו אינה נכונה מעידות עובדות רבות. הנה שתי דוגמאות:

• אין צורך בעיניים כדי שאדם יראה תמונה על מסך התודעה. כאשר הרכיבו מטריצה של סיכות המופעלות על ידי מצלמת וידאו ולוחצות את התמונה על עורו של אדם עיוור, האדם ראה תמונה כאילו הועברה אליו מהעיניים. כמובן באיכות של מספר הסיכות המשמשות כפיקסלים של התמונה.
• עצם העובדה שאנו רואים תמונה ישרה כאשר התמונה המוקרנת על הרשתית בעצם מתהפכת על ידי עדשת העין, מוכיחה שהמוח חייב לעבד את התמונה לפני שהוא מציג אותה לתודעה. בניסוי בו אנשים הרכיבו משקפיים בעלות עדשות ההופכות את התמונה, התברר שתחילה הם ראו את התמונה הפוכה, אך לאחר זמן המוח הפך אותה חזרה והם ראו באותה צורה כמו שראו ללא המשקפיים. לאחר שהסירו את המשקפיים שוב חזרו לראות הפוך למשך זמן מה עד שהמוח הפך את התמונה חזרה. תמונת המציאות שהמוח בונה, אינה התמונה שהעיניים שלנו רואות, אלא דימוי המציאות שהמוח בונה.
  כאשר השוו את תמונת האזורים הפעילים במוח כאשר אדם רואה תמונה, לתמונת האזורים האלו כאשר אדם מדמיין אותה תמונה, נמצאה זהות. הוכחה לכך שהתודעה 'רואה' דמוי של המוח ולא צילום של העיניים.
  
  מערכת עיבוד האינפורמציה במוח היררכית. אפשר להבחין בשלושה שלבים היררכיים עיקריים בטיפול של המוח באינפורמציה המתקבלת.

אני מעדיף לדמות את התהליכים האלו כתהליך המורכב יותר של יצירת סרט.
מה שאנו רואים על מסך הקולנוע של התודעה, הוא לא תמונת המציאות. הוא מניפולציה של המוח, המשמש כבמאי המביא תסריט מבוסס על טריקים של מצלמה. 
התהליך של הפקת הסרט על ידי המוח הבמאי, כולל שלושה שלבים התואמים לשלושת השלבים ההיררכיים שמפעיל המוח במהלך עבוד הנתונים. השלבים הם:

• צילום – איסוף נתונים והשואתם לתבניות שבזיכרון.

• עריכת הסרט תוך הוספת אפקטים – עיבוד הנתונים ותגובה מהירה במקרה הצורך ועריכתם לסיפור מציאות.

בכל אחד מהשלבים האלו שונה כל אדם מחברו ועלינו להעריך איך מוחו של 'האחר' מטפל בכל שלב ושלב.

כאשר לא מתקבלת תמונה ברורה האינפורמציה נשלחת לתודעה לעיבוד נוסף. איני אומר שהתודעה משמשת רק כמסך לסיפור שרוקח המוח הבמאי. ברור שלתודעה תפקיד חשוב ביכולת השרידות של אדם. אם לא היה יתרון גדול בתודעה מפותחת לשרידות, היא לא הייתה מתפתחת למה שהיא בשנים הארוכות של האבולוציה. כל מה שאני אומר הוא שהתודעה 'רואה' רק את תמונת 'המציאות' שהמוח מקרין עליה. זו אינה תמונת מציאות אמיתית. 
התודעה היא החלק במוח שאנו נוהגים לזהות כ 'אני'. לכן נדון בה בנפרד מרובו של המוח, המהווה את מה שנהוג לחשוב עליו כתת מודע, להבדיל אותו מהתודעה. 
כאשר אנו מנסים להבין את 'האחר' אנו מתייחסים בעיקר לתודעה שלו כי אנו מזהים תודעה כ 'אני'. זו כמובן טעות כי חייבים להבין את פעולת המוח כולו כדי להבין איך 'האחר' חושב ומגיב. 
התודעה היא רק חלק קטן מהמוח כולו. אמנם חלק חשוב, אך כמו שפרויד הבין באופן אינטואיטיבי, רוב תהליכי החשיבה והתגובה נערכים בתת המודע. לתפקיד החשוב של התודעה נגיע בהמשך. תמונת המציאות שהמוח בונה, אינה התמונה שהעיניים שלנו רואות, אלא דימוי המציאות שהמוח בונה.

כאשר השוו את תמונת האזורים הפעילים במוח כאשר אדם רואה תמונה, לתמונת האזורים האלו כאשר אדם מדמיין אותה תמונה, נמצאה זהות. הוכחה לכך שהתודעה 'רואה' דמוי של המוח ולא צילום של העיניים.
מערכת עיבוד האינפורמציה במוח היררכית. אפשר להבחין בשלושה שלבים היררכיים עיקריים בטיפול של המוח באינפורמציה המתקבלת.

לאחר שאמרתי זאת אמשיך בדמוי המוח כבמאי:

סטראוטיפים

ראינו שהמוח עושה מניפולציות בשילוב של כל החושים של האדם. המוח מצליב אינפורמציה של הנתונים הזורמים אליו, ומשלב אותם עם בסיס הנתונים בניסיון לקצר זמנים עוד יותר. זו הסיבה לשימוש המסיבי בסטראוטיפים (שיצא להם שם רע). הסטראוטיפים משמשים כבסיס הנתונים של המוח. 
באנלוגיה של כתיבת מסמך עבור המנהל, למזכירה יש מילון, המאפשר לה לגלות שגיאות באיות, בעוד למעצב הגרפי יש בסיס נתונים של תמונות. לכן הוא אולי לא מתקן שגיאות איות, אך יודע לשפר את עיצוב הגרפים.

בדוגמה של הילארי, בסיס הנתונים של קבוצת הליברלים שאליה היא שייכת, מגדיר שכל בני האדם מגיבים באותה צורה (בניגוד למוסבר לעיל). לכן לא יתכן שהמוסלמים יהיו כפויי טובה. בסיס הנתונים שלה קובע שאנשים שמקבלים עזרה, יודו לעוזר ולא ירצחו אותו. אך למרבה התדהמה שלה המציאות שונה.
כדי להבין את העובדה שבני אדם שונים, נותנים תשובות שונות לאותם גירויים בגלל בסיס נתונים שונה, חשוב לדעת גם איך נבנה אותו בסיס נתונים סטראוטיפי.
הסטראוטיפים נבנים במוח במנגנונים הבאים:

• סטראוטיפים המובנים במוח של התינוק כחלק מהתורשה דרך הגנים. - כך התינוק 'יודע' להתרפק אל אמו ולהיזהר מנחשים. סטראוטיפים אלו כמעט זהים אצל כל בני האדם כי הם הוטמעו בשנות האבולוציה הארוכות (יחסית לשנות ההיסטוריה האנושית) בהן האדם חי בטבע. סוג זה של סטרואוטיפים נפוץ בבעלי חיים.
• סטראוטיפים שמוטבעים על ידי חינוך וחיקוי של הסביבה התרבותית. בדרך כלל סטראוטיפים אלו מוטבעים כבר בגיל צעיר. ככל שהאדם פחות אינדיבידואל, כך הוא מקבל בקלות רבה יותר דעות ודרך מחשבה של הכלל. סטראוטיפים אלו דומים לכל בני אותה קבוצה תרבותית אך שונים, אם 'האחר' שייך לקבוצה תרבותית שונה.
• סטראוטיפים שנבנים מתוך ניסיון חיים. לא היה טעם בהכשרה ובאימון טייסים לקבלת החלטות אינסטינקטיביות מהירות, למצבים שאומנו להם. סטראוטיפים אלו שונים מאדם לאדם. קשה מאד להעריך איזה מהסטראוטיפים טבוע באדם בלי שמכירים אותו היטב.

יתכן שיש עוד גורמים הבונים סטראוטיפים, אך לצורך הבנת 'האחר', מספיק להכיר בגורמים אלו.
אינטואיציה, ניסיון וסטראוטיפים, שייכים לאותו מנגנון במוח העוזר לנו לקבל החלטות מהירות.
אין אדם המודה שהוא פועל לפי סטראוטיפים. כל אדם חושב שהפעולות והמחשבות שלו מבוססות היגיון ומוסר. זה מזכיר לי שעשועון רדיו ישן בו התבקשו המשתתפים להגדיר אותה תכונה משלוש נקודות מבט שונות. אני, אתה והוא. 
למשל: אני יודע לנהל את כספי בצורה טובה. אתה די חסכן, אבל הוא? הוא קמצן איום. 
או אם נשליך זאת על מקרים שקרו במציאות: אני בעד להעביר משתכנים חדשים לשכונה שלנו מבחן התאמה כדי שהם ירגישו טוב בסביבה שלנו. אתה
מעדיף שכנים מהסוג שלך, אבל הוא? הוא גזען חשוך.
ביחס לשימוש בסטראוטיפים אנשים מגיבים באותה צורה: אני פועל בהיגיון ובמוסריות, אתה משתמש באינטואיציה, אבל הוא? הוא גזען הפועל וחושב רק לפי הסטראוטיפים ששטפו לו את המוח.
כמו שיש לאדם נקודה עיוורת בעינו. כך יש לו בורות נעלמים במוחו. אם אדם לא רוצה ליפול לאחד מאותם בורות, עליו לסגל לעצמו הרגל של 'ריחוף' מעל לעצמו. לאתר את הבורות כדי לדעת איך לעקוף אותם.
רק אנשים בודדים מסוגלים 'לרחף' או להסתכל על עצמם כאילו מבחוץ, ולהיות מודעים לכך שהם פועלים וחושבים בעיקר בהתאם לסטראוטיפים שבמוחם.
הסיבה לכך היא שאחד מהתפקידים של המוח הוא להגן על שלוות התודעה שלנו. המוח לא בוחל באמצעים לעשות זאת; הוא מעוות את הראיה, את הזיכרון, ממציא סיפורים המאדירים את שמנו, ובעיקר גורם לנו את אותו עיוות המציג אותנו בצורה סלחנית. הוא מוצא יתרון בכל מה שאנו עושים, אך הוא לא כל כך סלחני לגבי האחרים.
חייבים לזהות את הסטראוטיפים של 'האחר' בנוסף להערכה כיצד הוא רואה את המציאות, כדי להעריך מה הוא חושב שהן העובדות האמתיות, בלי קשר למה אנו חושבים לגבי העובדות.

צילום

האם אנו רואים כל מה שמסביב, או שהעיניים מקבלות הוראות מהמוח הבמאי מה לצלם ועל מה להתמקד, בדיוק כמו שעושה במאי סרטים? במקרים רבים המוח מספר תסריט. באנלוגיה שלנו, השחקנים פועלים לפי תסריט שבראש הבמאי.

אחת ההוכחות שמנגנון 'ראיית' המציאות אינו עובד כמצלמת וידאו, היא שהתסריט שאותו מוח במאי מחבר, יכול להיות סרט מצויר דמיוני לחלוטין, כמו שקורה בחלום. או כפי שקורה כאשר אדם הוזה תחת השפעת סמים. 

התודעה מקבלת מציאות וירטואלית זו בחלום כמציאות. לאדם אין הבדל בין החוויה של החלום והמציאות הערה. תחושות הראיה, השמיעה או הריח זהות, למרות שבחלום אין שום גירוי חושי הגורם להם. לפעמים אנו חווים מעין חלום כאשר אנו רואים סרט, כאשר אנו קוראים ספר שמכניס אותנו למציאות שלו. 
כמו בסרט כך בחיים, יש באמת מצלמת וידאו - העין שמצלמת. אך האם היא מצלמת מציאות? כאשר אנו רואים שני שחקנים משוחחים במכונית נוסעת, האם המכונית באמת נוסעת, או שרק מתקבל הרושם הזה כאשר מקרינים רקע של נוף זז מאחוריהם? בצורה דומה, כאשר אנו יושבים ברכבת ולידנו נוסעת רכבת שניה, אנו מקבלים את ההרגשה שהרכבת שלנו זזה.
אם דוגמאות אלו לא משכנעות שאנו לא רואים את המציאות ללא מניפולציות, יש דוגמאות הרבות של תעתועי ראיה שישכנעו כל אחד עד כמה אי אפשר להסתמך על העין.
אם כן המוח יוצר בדרך כלל 'סרט' המבוסס על צילום שחקנים בשר ודם (המציאות) שמשחקים את התפקיד לפי הוראות הבמאי (הוראות המוח לחושים).
'הבמאי' שלנו שונה 'מהבמאי' של 'האחר' ולכן הם יוצרים 'סרטים' שונים של המציאות.

כמו עיתונאי טוב, גם המוח מדרג את מקורות המידע שלו לפי אמינותם. המוח שלנו גם מנצל כל פיסת מידע שברשותו כדי לפענח מידע. לכן הוא משתמש גם בחוש הראייה (סוג של קריאת שפתיים אוטומטית) כדי לפענח מה אנשים אחרים אומרים. 
חוקר בשם מקגורק מצא שחוש הראיה, אמין יותר עבור המוח מחוש השמיעה, בניסוי מפורסם שנקרא אפקט מקגורק. בניסוי אנו רואים את השפתיים אומרות דבר שונה ממה שאנו שומעים. המוח מבטל את השמיעה לטובת הראיה. נסיין ותיק של אותו אפקט מודה שהוא 'שומע' את תנועת השפתיים, למרות שהוא מודע למניפולציה ויודע מה האיש בסרט אומר באמת. 

אי אפשר היה להנות מסרט קולנוע בסגנון הישן המופק על ידי הקרנה מהירה של תמונות סטיל, אם התמונות לא היו זזות מהר מידי ביחס ליכולת הקליטה של המוח, לכן הוא מתרגם את התמונות לתנועה.
אם המוח היה מהיר מספיק, היינו רואים רק נקודת אור בודדת הרצה על מסך הטלוויזיה במקום לראות את התמונה.
מדענים מצאו שהמוח משתמש רק בערך עשרה אחוז של האינפורמציה החושית, כדי 'לראות' את המציאות. לאור זאת מוזר ששופטים נותנים משקל כל כך כבד לעדות ראיה. האם איזהו שופט היה מסתמך על עשרה אחוז אמת בעדות אחרת? המוח משלים את תשעים האחוז הנותרים, על ידי שימוש בבסיס הנתונים שלו ותוכנת הערכות חזקה. 
בתעלול הכדור הנעלם של קוסמים, הקוסם זורק כמה פעמים את הכדור לאוויר כדי להרגיל את המוח לעקוב אחריו. אחר כך הוא פשוט עושה אותן תנועות, אך משאיר את הכדור אצלו. מתברר בניסוי מבוקר הבודק את כיוון הראיה, שהעין אכן לא רואה את הכדור עוזב את ידו של הקוסם, אך המוח מאמין יותר לבסיס הנתונים שלו בו 'נכתב' שהכדור עוזב את היד העושה את אותן התנועות של זריקה. המוח מניח שהכדור אכן עוזב את היד, בדיוק כמו בפעמים הקודמות 'ורואה' את הכדור עף. רק כאשר הצטברו נתונים נוספים מהעיניים שהכדור לא באוויר, הכדור נעלם מהתודעה.
אם יש אינפורמציה מהחושים, והיא לא סותרת אינפורמציה אחרת מהחושים האחרים (מקגורק), עדיין המוח 'מאמין' לבסיס הנתונים המובנה בו יותר מאשר לחושים. לכן הוא בונה לעצמו לעתים קרובות תמונת מציאות שגויה.
כמובן שדרך פעולה זו של המוח אינה שרירותית אלא קיימת כדי לעזור לו לשרוד ולתפקד. שחקן כדור בסיס לא היה יכול לתפוש כדור הביסבול בזמן שדרוש לעיבוד תמונת הכדור שמגיע, אלא אם כן המוח יודע 'לדמיין' את מסלול ולחכות לכדור בזמן ובמקום הנכון. צייד קדמון בערבות אפריקה לא היה יכול לזרוק את גרזן האבן שלו ולפגוע בארנבת הבורחת אם מוחו לא היה מדמיין את המסלול המדויק הדרוש.
הבעיה היא שכדי להבין את 'האחר', טוב היה לדעת גם מה הוא רואה על מסך התודעה שלו. וזה לא בדיוק מה שאנו רואים וחושבים שזו המציאות.

עריכה

ראינו שברמת עיבוד הנתונים במוח, המוח מוסיף ומשמיט עובדות, מוסיף אפקטים של רגשות ובונה 'סצינות' המתאימות להשקפת העולם וסצינות אלו הוא מציג כתמונת המציאות.

לכן ראיית המציאות שלי ושל 'האחר' שונות.
בשלב שלאחר עיבוד הנתונים, הסרט המצולם עובר עריכה. קטעי צילום שאינם מתאימים לסיפור מושמטים, וקטעי וידאו אחרים מושתלים מתוך ספריית הווידאו. העורך מוסיף כיתוב, מוזיקה ופעלולים אחרים, ויוצר את הסיפור לפי הוראות הבמאי.
המוח כמו אותו במאי סרטים, עורך את האינפורמציה שהתקבלה מהחושים, משמיט קטעים, (שאחר כך אנו נשבעים שלא ראינו אותם), ומוסיף אלמנטים מתוך בסיס הנתונים הקיים במוח, כדי ליצור סיפור. את הסיפור הזה המוח מקרין על מסכי הקולנוע של התודעה שלנו.
תופעות אלו ועוד רבות אחרות, מוכיחות שהתמונה המוקרנת בתודעה היא מניפולציה של המוח. המוח משתמש בחושים ובבסיס נתונים הקיים אצלו, ומקרין את מה שהוא בוחר להקרין. הסיפור שהמוח מקרין על התודעה, משתדל להתאים להשקפת עולמנו. שאם לא כן נרגיש חוסר נחת.
מה שאנו רואים בתודעה, אינו אלא תמונת מציאות המבוססת על נתונים מהחושים ומבסיסי הנתונים במוח. על בסיס הבנת המציאות, 'תוכנת' המוח בונה תחושות ומראות עבור התודעה.
מכאן אפשר להסיק שאפשר להשתיל 'תמונת מציאות' לתודעה גם באמצעים אחרים.
יש התחרות עזה בין חברות טכנולוגיה, המספקות מכשור למשחקי מחשב, לתצוגות טובות ואמינות. מהפתוחים האלו נהנים גם תחומים אחרים בטכנולוגיה של מחשבים. אפשר להניח שבתחרות הזו, תמצא הטכנולוגיה המאפשרת להקרין ישירות לתודעה. יום זה לא כל כך רחוק. כבר היום יש ממשקים המחברים את המחשבים הדיגיטליים למוח האדם. היתרון של תצוגה כזו הוא שאפשר יהיה להשתיל לא רק תצוגה ויזואלית וקולית, אלא גם ריחות ואפילו רגשות ואולי גם זיכרונות. כל הדברים 'שמושתלים' היום לתודעה על ידי המוח.

בניית 'תמונת המציאות'

אין אדם דומה לחברו. יש שמנים ורזים, גבוהים ונמוכים, שחורים ולבנים. בכל זאת אנו יכולים לקבוע במבט אחד שלפנינו אדם ולא נמלה. אפילו אדם ולא קוף, הזהה לנו בתשעים ושמונה אחוז מבחינה גנטית. יש משהו משותף לבני האדם המאפשר לנו לבדל אותם מכל חי אחר. באותה מידה אין מוח אדם הדומה למוח אחר, אך אנו יכולים לזהות מנגנוני מחשבה בסיסיים המשותפים לכל אדם.
בהמשך הפרק הזה אנסה לשרטט את המנגנונים הבסיסיים האלו. אין אנו יודעים עדיין בדיוק איך המוח פועל. אך אפשר להסיק רבות על פעולת המוח, כאשר ניקח בחשבון את המגבלות הפיזיות של המוח, ומתוך כך, בעזרת מחקר המוח שכבר נעשה, ומתוך התבוננות עצמית, להסיק איזה הפתרונות האבולוציה מצאה לפעילות המוח כדי להתמודד עם אתגרי המציאות הנעים בקצב מהיר. כאשר לרשות המוח 'חומרה' איטית וגודל מוגבל, היה עליו להסיק מסקנות בהסתמך על הערכות המבוססות על הנתונים המעטים שהספיקו להגיע מהחושים בזמן הקצר שלרשותו, כדי להחליט אם לברוח או להסתער. לשם כך המוח נעזר בבסיס הנתונים הקיים במוח מלידה, ומועשר על ידי ניסיון חיים.
מחקרים הראו עד כמה מוצלח המוח בהערכות. מספיק למוח להבחין בתנועה אופיינית לנמר, כדי להגיע למסקנה שהחיה המתקרבת היא נמר וכוונתו לתקוף.
מספיק לראות כמה נקודות זזות על מסך המחשב, כדי להסיק שלפנינו רקדנית בריקוד שמח.
היכולת המדהימה של המוח להערכה על סמך נתונים מועטים נסמכת, לפי אין ספור מחקרים, על שימוש בבסיס הנתונים. בסיס נתונים זה כולל טבלאות של מסקנות ותגובות, הנשלפות בתגובה לנתונים החלקיים הזורמים מהחושים. האינפורמציה שהמוח מקבל מהחושים משמשת רק כהדק (Trigger) כדי לשלוף את התוצאות הרשומות בטבלה ולהפעיל את התגובה המובנית הצרובה במוח.
המוח של האדם המודרני אינו שונה מבחינה זו ממוחו של האדם הקדמון, כי משך ההיסטוריה האנושית המודרנית מהווה חלקיק קטן מהזמן בו התפתח המוח האנושי.
זה נכון לדברים חשובים כמו גם לדברים חסרי חשיבות, כמו הניסוי שנעשה בצבעים. מתברר שאדם תמיד יחשוב שצבע הבננה צהוב, כי כך צרובה תמונת הבננה במוחו. לכן כאשר המוח מזהה צורת בננה, זו תמיד תיראה צהובה ללא קשר עם צבעה האמיתי באותו רגע. בניסוי הצבע של הבננה שונה על ידי תאורה צבעונית אחרת, אך המוח תמיד 'רואה' את הבננה כצהובה. לא כך הדבר כאשר מציגים לאדם ריבוע סתמי. אין בבסיס הנתונים של המוח צבע אופייני לרבוע ולכן הוא ייראה בצבעים שונים לפי התאורה.

בניסויי מחקר אחרים בדקו את הקישור הסטראוטיפי של אדם שחור או היספני עם אלימות.
לפני כמה שנים ארה"ב געשה על מקרה בו שני שוטרים הרגו אדם היספני בלוס אנג'לס, כאשר הוא בעצם רק ניסה להוציא תעודה מזהה. השוטרים טענו שהם ראו שהוא הוציא אקדח.
חוקרים באוניברסיטה בדקו טענה זו על סטודנטים לפסיכולוגיה. המחקר הראה שגם סטודנטים לבנים אלו, שאינם חשודים בגזענות, טועים. בפני הסטודנטים הציגו סרטים של אנשים שונים שחלקם שולף ארנק וחלק אחר, אקדח. הסטודנטים התבקשו לציין אם הם רואים אקדח או ארנק כאשר לרשותם זמן קצר להחלטה. הסטודנטים, כמו השוטרים בלוס אנג'לס, נטו 'לראות' אקדח בידי כושים והיספנים יותר מאשר בידי לבנים. הוכחה לכוח של הסטראוטיפים בהסקת מסקנות במיוחד כאשר אין זמן להכניס שיקולי השקפת עולם.
אפשר לראות עד כמה אנו מסתמכים על סטראוטיפים הצרובים במוחנו, לפי הדרך בה אנו אוהבים את המזון שהורגלנו אליו, את נופי מולדתנו המוכרים, וגם את הדעות המוכרות מהבית ומהסביבה.
אתה הקורא יכול להעביר בדמיונך את כל הדברים האלו ולבדוק שזה המצב גם אצלך.

שימוש בבסיס הנתונים שבמוח, אינו הדרך היחידה בה המוח מקצר תהליכים. מתברר שהמוח מסנן את האינפורמציה החשובה לו ואליה הוא מכוון את החושים. על ידי סינון מוקדם זה, הוא מקבל רק את האינפורמציה החיונית לו בלי 'רעשי סביבה', כדי להחליט. הוא אינו חייב לבחון נתונים רבים שאינם רלוונטיים.
אדם קולט אינפורמציה מהסביבה כאשר הוא משתמש בחושים, הזהים פחות או יותר אצל כולנו.
לכולנו עיניים המצוידות כדי לקבל אינפורמציה חזותית אל המוח, אך מוחו של כל אחד מאתנו מכוון אותן לראות דברים אחרים. הדבר דומה למשקפת אופרה שהגבר מכוון אותה לראות את הנשים היפות בשמלות הערב, והאישה מכוונת אותה אל הטנור יפה המראה בחזית הבמה.

במחקר שנערך כדי להבין איך אדם קורא ספר, נמצא שאדם אינו קורא את הכתוב לפי הסדר. המוח פוקד על העיניים לדלג על מילים שהוא מכיר ולחזור לאחור לקרוא מילה שאינו מכיר. בצורה זו המוח יכול להאיץ את הבנת הכתוב.
כאשר אנו מקשיבים לבן שיחנו, המוח מעמעם קולות שכנים המפריעים להתרכז בשיחה.
על ידי הסינון המוקדם הזה המוח חייב להתמודד עם פחות נתונים.

לאחר הקלט המהיר של נתונים מהחושים, המוח מעבד את האינפורמציה הנקייה שנקלטה בסיוע בסיס נתונים הקיים בו, כדי להרכיב תמונה של המציאות שתעזור לו לשרוד.
המוח מגיב מידית כאשר הוא מוצא צורך בכך, ורק לאחר מכן הוא מעביר את תמונת המציאות שבנה לתודעה, לשם לעיבוד מושכל נוסף, לטווח הארוך.

כלים ומנגנוני עזר של המוח

" תחילה אנחנו מעצבים לנו מנהגים, ואחר כך המנהגים מעצבים אותנו." ג'ון דריין

לשם תפקוד המוח התפתחו במשך האבולוציה כלים שונים. כלים כאלו קיימים בעיקר בחלק המוח שנקרא 'תת מודע' למשל:

• החלטה.
• זיכרון.
• חיקוי.

בכלים נוספים משתמש בעיקר החלק במוח הנקרא 'תודעה', למשל:

• דמיון
• הדחקה

מנגנון ההחלטה

תמונות המתקבלות מהחושים, מושוות לסטראוטיפים הקיימים בבסיס הנתונים שהם חלק מהתסריט,  באנלוגיה של הבמאי.

• במקרה של התראת סכנה, המוח פועל מיידית לפני ההצגה לתודעה. החלטה אוטומטית כזו אינה נחשבת כהחלטה, כי היא אינה מגיעה לידיעת התודעה. לכן היא נקראת תגובה רפלקסיבית. 
• כאשר דרושה פעולה מיידית אך אין חשש לסכנה, המוח מגיב, ובמקביל מיידע את התודעה. התודעה חושבת שהיא זו שעשתה את ההחלטה, ומחברת סיפור המצדיק את ההחלטה. תגובה כזו נראית כהחלטה מהירה.
• לשם הבנת הדרך בה 'האחר' חושב ומגיב, מעניינות בעיקר התגובות ארוכות הטווח. אלו התגובות שיזומות על ידי התודעה. לתגובות אלו אנשים קוראים, החלטות מבוססות היגיון. כמובן שהיגיון של אדם אחד יכול להראות תגובה פבלובית בעיני אחר.
• סוג אחר של החלטות הן החלטות אמוציונליות. יש מחקרים רבים שהוכיחו שהרגשות אינן אלא תגובות כימיות. נמצא למשל הורמון האהבה (Oxytocin) שמחקרים חדשים הוכיחו שהוא משפיע על רמת ההחלטות. הוא גורם לירידה בכושר הרציונל והחשדנות והעלאה של האמון באחר.

מנגנון הזיכרון

נפלאות התבונה של המוח האנושי קשורות ליכולת הזיכרון שלו.
חוקרי מוח רבים עוסקים בשאלות; היכן נמצא הזיכרון שלנו, מה ואיך אנו זוכרים?
דיון במוח האנושי הוא הנושא המרתק ביותר הקיים היום,  ועדין הוא חידה בהרבה מובנים. פיתוח מכונות ה - F -MRI, מאפשר לאתר פעילות חשמלית במוח תוך ביצוע פעולות שונות. אבל, וזה אבל גדול מאוד, רב הנסתר על הגלוי וישנם תחומים ופעילויות שונות, שאין לנו מושג, איך הם מתבצעים?
 לצורך הבנת 'האחר' אין חשיבות לדעת איך בדיוק הזיכרון עובד. חשוב רק לדעת שהמוח עושה סלקציה של הזיכרון ואפילו משתיל זיכרונות שגויים בהתאם להשקפת עולמו של האדם.
לאחר בנית 'תמונת מציאות' נעשה עיבוד נוסף של 'הסרט' לפני הצגתו. המוח מוסיף כתוביות הסבר, מסדר את הסצנה, מוסיף וגורע מה שצריך כדי שהסיפור יתאים למטרתו. את הסרט השלם מקרין המוח על התודעה.
כל פעם לפני שמקרינים את 'סרט המציאות' על מרקע התודעה, הבמאי עורך אותו מחדש, לפי בסיס הנתונים העדכני והצרכים העכשוויים. 
אדם שמספר סיפור חייו, משמיט חלקים שאינם מתאימים לאג'נדה שלו ומוסיף דברים שלא קרו באמת. תודעת האדם משוכנעת שכך זה קרה, כי כך התודעה 'זוכרת' זאת. 
כל זאת אפשרי כי הזיכרון אינו קובץ ווידאו הצרוב במוח, אלא סצנה של סרט שהמוח הבמאי רוקח מחדש מהחומרים הישנים שבמאגר, בתוספת חומרי תיבול מתוך השקפת העולם.

כל מי שמתמצא במחשבים, עומד משתאה מול היכולת של המוח לזכור אירועים.
המחשב שינסה לזכור אירועים כאלו, חייב לשמור קטעי וידאו גדולים, קול ותמונה, בתוספת ריחות, רגשות ומחשבות שהתלוו לאירוע. כל זה מחייב זיכרון אדיר שקשה לאחסנו בקופסה קטנה בגודל של גולגולת אדם.
עוד יותר קשה לשלוף זיכרון אירוע במהירות, כאשר לרשותנו 'חומרה' אטית המשתמשת בתהליכים כימיים, ודפקים עצביים הנמדדים במילי שניות ארוכות.
המסקנה חייבת להיות שהמוח לא מאפסן בזיכרון אירועים, אלא בונה את התצוגה כל פעם מחדש.
מנגנון כזה מסביר גם תופעות של זיכרון שונה לאותו אירוע, על ידי אנשים שונים. אם נדע מה כיווני 'הסיפור' של 'האחר' נוכל להעריך את דרך מחשבתו ותגובתו.
דרך פעולה זו של המוח מסבירה גם איך אנו חווים בחלומות חוויות, שנראות אמתיות כמו המציאות. במקרה של חלום, המוח מחבר 'סיפור' ובונה את התצוגה המתאימה בדיוק כמו שהוא עושה בעקבות גירוי מהחושים.
למה הוא עושה זאת ואיזה סיפורים הוא בונה, אלו שאלות שאינן חשובות לדיון זה. הזיכרון שנבנה במוחו של אדם, משפיע על התנהגותו ומחשבותיו. לכן חשוב להבין שהזיכרון אינו באמת העתק של מה שקרה במציאות, אלא בניה מחדש של תמונת המציאות כל פעם שנזכרים במשהו מהעבר. במהלך שחזור הזיכרון המוח מסתמך על נקודות ייחוס מעטות יחסית השמורות בזיכרון, ומשלים אותן בהסתמך על בסיס הנתונים הקיים אצלו. שיטה דומה לדרך בה המוח בונה את 'תמונת המציאות' העדכנית כפי שהוסבר בפרק 'הבמאי'. 
ניסיון החיים משפיע על תכולת בסיס הנתונים. ולכן בכל פעם שאנו משחזרים זיכרון, אנו עלולים לקבל זיכרון שונה, מבוסס על בסיס הנתונים המעודכן.
שיחזור זיכרון על ידי בנייתו מחדש על סמך רמזים מעטים, נובע ממגבלות המוח.
חשבתם פעם כמה זיכרון צריך כדי לאגור סרט של 70 שנות חיים של אדם אחד? כמה זיכרון דרוש כדי לזכור לא רק תמונות, אלא רגשות ומחשבות הקשורים לכל אירוע?
במונחים של טכנולוגית DVD אנו זקוקים בערך ל 500 אלף תקליטורי DVD (מחשב טוב היום מגיע לנפח זיכרון של 70 תקליטורי DVD) רק עבור התמונות.
איך זה שמוחנו לא גדל עם הזמן? למעשה מוחנו אפילו מתכווץ למרות שהוא מכיל כמות גדולה יותר של זיכרונות.
המוח האנושי זוכר חוויות מאורעות ואירועים, מפעיל אלגוריים מתוחכמים, כדי להבחין בשינויים ביחס לזיכרון הקיים, ומציג זאת על מרקע התודעה. כאשר החוויות, המאורעות והאירועים שנישמרו רק בצורה מרומזת, נשלפים מהזיכרון, הוא משלים את החסר על פי מה שלמד במהלך החיים,  עם כל המורכבות הרגשית שקשורה לעניין. ולכן כל אירוע בעבר יכול להיזכר ברמת הפרטים בצורה שונה מאדם לאדם.
מספרים על הילידים באמריקה, שכשהגיעו הספינות הראשונות של הספרדים ליבשת אמריקה, לא יכלו הילידים לזהות את הספינות בים כי מעולם לא ראו ספינות גדולות כאלו ולכן לא היה להם בסיס נתונים מתאים כדי לשלוף אותו, ולהשוותו עם מה שהעיניים רואות. רק לאחר שהשאמן (הכהן הגדול) הביא זאת לתשומת ליבם, הבחינו בספינות.
לתשומת הלב שלנו, יש מרכיב מכריע בדברים שנזכור ולא נזכור, או אפילו מה ניראה ומה לא ניראה. חוקרים צלמו סרט בהשתתפות 3 אנשים בחולצות לבנות ו 3 אנשים בחולצות שחורות. כל קבוצה ביצעה מסירות בין חבריה, כאשר חברי הקבוצות נעו אחד בתוך השני במהלך המסירות. הסרט הוקרן והקהל התבקש לספור את מספר הפעמים שהאנשים עם החולצות הלבנות מסרו כדור אחד לשני. לאנשים לא הייתה בעיה להגיע לתשובה הנכונה. אבל אף אחד מהצופים לא הבחין באדם מחופש לגורילה שעבר בין חברי הקבוצות ונפנף לשלום, מכיוון שתשומת הלב שלהם התמקדה בספירת המסירות של השחקנים.
אנשים שמעשנים סיגריות CAMEL במשך 20 שנה ויותר נשאלו לגבי הבגדים שלובש הרוכב על הגמל בציור על קופסת הסיגריות. התקבלו תשובות שונות, רק מעטים ידעו לומר שאין כלל רוכב על הגמל בעטיפת קופסת הסיגריות CAMEL.
עם כל המגבלות, המוח הוא עדיין מחשב העל הטוב ביותר בשוק היום. זאת בעיקר בשל יכולת הערכה על סמך רמזים מעטים ויכולת הלימוד שלו.
המוח משווה את תמונת המציאות הנקלטת בחושים ביחס לתמונה קיימת שנלמדה מאירועים קודמים ולכן עליו לעבד רק את השינויים. לדוגמה: אם לפני 10 שנים פגשתי מישהו והיום נפגשנו שוב. למרות השינויים שחלו באדם במשך השנים שלא ראינו אותו, נוכל לזהות את האדם, לחבר אותו לחוויה, לריח, לרגש, לאותה סיטואציה, גם אם לא נזכור במדויק כל פיקסל ופיקסל בתמונתו.
המוח שלנו הוא מוח לומד. הוא עושה זאת ע"י התמקדות בנקודות ו/או חוויות מאורעות ואירועים מסוימים. ככל שעובר הזמן ולא שלפנו את הזיכרון, התמונה תיקבר עמוק בארכיון החיים שלנו. התוצאות של השיטה בה נוקט המוח לשחזור זיכרון מאפשרת זיכרון ארוך טווח, במשאבים מעטים יחסית. אך גם גורמת לזיכרון שאינו מושלם ותלוי בהשקפת חיים ובניסיון חיים של כל אדם.

מנגנון החיקוי

אחד מהמנגנונים היותר נפוצים בטבע המשמש ללימוד הוא חיקוי.
תינוק לומד לדבר על ידי כך שהוא מחקה את הצלילים שמשמיע המבוגר. את משמעות המילים שהוא מצליח לחקות, הוא לומד מאוחר יותר. צייר לומד לצייר על ידי חיקוי ציורים של ציירים מפורסמים.
החיקוי הוא גם כישרון חשוב מבחינה חברתית. בפרק הדן ב 'דואליות' הטבועה באדם, נראה עד כמה הצורך להשתייך לקבוצה חשוב וחזק אצל האדם. אדם המחקה את האנשים שבקבוצה שלו, מתקבל ביתר קלות כחבר בקבוצה. במחקר פסיכולוגי החוקר שחיקה את תנועות הנחקר, מצא שהצעותיו מתקבלות ביתר אהדה, מחוקר אחר שבידל עצמו מהנחקר. בעולם המותגים, החיקוי הוא כרטיס כניסה לחברה. הפרסומת למותגים דוחקת באדם להיות מקובל על האחרים, על ידי כך שידמה להם.

מחקרים פסיכולוגיים רבים הוכיחו שחלק משמעותי מלמידה אנושית, נובע מחיקוי של האחר. זו למעשה שיטת הלימוד הבסיסית ביותר של ילדים מעת היותם תינוקות. למידה נעשית בדרך של צפייה באחרים וחיקוי התנהגותם כדי לקבל את החיזוק, או כדי להימנע מעונש שקיבל המודל.
השלבים בתהליך למידת החיקוי הם: הפניית קשב, זכירה, הנעה, ותרגום להתנהגות בפועל.
למידה בדרך של החיקוי מוסברת יפה בתיאורית הלמידה החברתית של חוקר בשם בנדורה.
לחיקוי תפקיד הרבה יותר רחב מלימוד. תפקיד הקשור לצורך של אנשים להשתייך ולהשתלב בקבוצות שמסביבם. החיקוי מושפע רבות מהמוטיבציה החברתית של האדם והלחצים החברתיים המופעלים עליו בקבוצה.
המין האנושי נבדל משאר בעלי החיים, לא רק במרכיבים התרבותיים שהם מייצרים, אלא גם במוסכמות החברתיות שהם דבקים בהם, במערכות היחסים שהם יוצרים וכן בתפיסה שלהם את העולם.  
כדי להבין את הדרך בה נוצרת ומתוחזקת התרבות האנושית, עלינו להבין תחילה כיצד מידע מועבר על פני דורות באמצעות למידה חברתית, ובמיוחד, באמצעות חיקוי. דיון מפורט על התרבות האנושית נמצא בפרק השלישי.
המוח מחפש תבניות כי קל יותר להבין תמונת מציאות מסודרת. זו אחת מהסיבות שהמוח משתמש בחקוי של תבניות התנהגות מוכנות.
מחקרים הראו שהמוח משחרר דופאמין (הגורם הנאה) כל פעם שהוא מזהה תבנית. לכן נהנים מהמוזיקה של מוצרט שיש בה חזרות רבות וקל לזהות בה תבניות.
החינוך מתבסס לא מעט על חיקוי. ילדים מחקים את הוריהם לא רק בהתנהגות אלא גם בדעות. רוב האנשים בעלי דעות פוליטיות מוגדרות, הם ילדים להורים בעלי אותה דעה. הורים מלמדים את ילדיהם לעשות מה שלדעתם טוב, גם באופן מודע. הבעיה היא בהגדרת מהו 'טוב'. אם אצל הורים בתאילנד, 'טוב', משמעו להיות נחמד לאחרים, הרי אצל הורים מוסלמים לעשות טוב, זה להרוג את היהודים.

בבסיס החינוך ישנו הרצון להכניס את הילדים לחברה על ידי הקניית ערכים ומנהגים הנהוגים בחברה הספציפית. זו הסיבה שמוסלמים מרגישים מאוימים על ידי הפתיחות התקשורתית שמציעה הטכנולוגיה המערבית. הם מפחדים שילדיהם יחקו את המודלים בטלוויזיה ובאינטרנט ולא יהיו חלק מהחברה.
דיקטטורים רבים הבינו באופן אינטואיטיבי עד כמה חשוב החינוך. מאו טסה טונג הסיני עסק רבות בחינוך עד כדי אובססיה שהביאה את המהפכה התרבותית.
היטלר הקים את גדודי ההיטלר יוגנט לצעירים.
גם בחברה הדמוקרטית יש דגש על חינוך בדיוק מאותה סיבה – לגרום לצעירים להשתלב בחברה ולקבל את מנהגיה וערכיה.
לסיכום ראינו שלחיקוי מטרות שונות:
א. מטרות למידה
בצורות מסוימות של חיקוי, אנשים פשוט מבקשים ללמוד מיומנויות חדשות מהתבוננות בסובבים אותם. כשזו מטרת החיקוי, אנשים מתמקדים בהשגת תוצאה מסוימת יותר מאשר באינטראקציה או בקשר עם המודל שלהם. זוהי צורת למידה אינדיבידואליסטית המשתמשת בחיקוי חלקי. לעתים החיקוי יהיה מלא עד כדי הזדהות.

לדוגמה, כאשר יש לילדים סיבה לפקפק ביכולתם להשלים משימה כי בעבר הם התקשו בביצוע משימה דומה, הם נוטים יותר להעתיק את הפעולה של המודל במדויק.
ב. מטרות חברתיות
לצד המטרות הלימודיות של החיקוי, אנשים עשויים לחקות מתוך מטרות חברתיות. אנשים מחקים את הגינונים של השותפים החברתיים שלהם. במקום העבודה כפיפים מחקים את התנהגותו של הבוס. תופעה אותה ניתן לראות גם אצל ילדים, כשהם מחקים את התנהגותה של הגננת.
חיקוי חברתי מסוג זה הוא לעתים, סוג של תקשורת: האדם המחקה מנסה להעביר מידע חברתי לסובבים אותו: "הנה אני מתאים לחברה."

לעיתים החיקוי הוא בלתי מודע. אנו מכירים את התופעות של אם המזינה את ילדה ועושה תנועות אכילה בפיה, אדם המביט באדם אחר הסובל מכאבים ומרגיש כאב, אדם מחזיר חיוך לחברו שמחייך אליו, אדם מפהק בעקבות הפיהוק של חברו.
ג. שילוב מטרות למידה ומטרות חברתיות
למצבים מסוימים של חיקוי יש גם מטרות למידה וגם מטרות חברתיות. הדוגמא הטובה ביותר לכך היא למידת נורמות קבוצתיות המלמדות איך אנחנו אמורים להתנהג בקבוצה שאנו שייכים אליה. הוכחה לכך מגיעה מהממצא שתינוקות וילדים בגיל הגן, נוטים להעתיק את הפעולות של חברי הקבוצה שלהם, ולא את הפעולות של חברים מקבוצות אחרות. הלמידה הזו כה עמוקה שכאשר מישהו מחברי הקבוצה מנסה להתנהג אחרת, חברי הקבוצה ילחצו עליו להתנהג בהתאם למקובל בקבוצה, אך לא יעשו זאת למישהו מקבוצה אחרת. ראה פרק שלישי הדן בהבנה של החברה.
לכן כדי להבין את 'האחר' כדאי לדעת מהן מקורות החיקוי שלו. קרוב לוודאי שהאחר יחשוב ויתנהג כמו אלו שאותם הוא מחקה. 

כשלים בראיית המציאות

פילוסופים רבים מתחבטים בשאלה איך נדע שמה שאנו רואים הוא המציאות? הם טוענים, שאולי הכול מתרחש רק במוחנו (קנט). למעשה הם כמעט צודקים, לאור ההסבר הקודם על הדרך בה אדם חושב.
הפילוסוף הסקוטי דיוויד יום, חשב שכל מושגינו על סיבתיות, ודאות, מקום בזמן, הכרחיות וכיו"ב הם בגדר המצאה של הרוח האנושית. כמו גם האמונה באלוהים. 
לדעתו הכול קיים, ודאי ושריר במסגרת התבונה שמסננת את העולם עבורנו, וכך הופכת מונחים כגון סיבה ותוצאה לאפשריים.
אך לרוב בני האדם קשה לקבל רעיונות כאלו. לאנשים חשוב מאד לדעת שיש סדר שאפשר לסמוך עליו והאלוהים נתפש כמי שערב לסדר בעולם. 
מחקרי מוח מהתקופה האחרונה איששו את הצורך של האדם בסדר דברים מוכר. אי סדר מקשה על הערכות מצב וחיזוי. כפי שראינו הערכות מצב וחיזוי זו הדרך בה המוח האנושי פועל.
אך אולי ההיגיון של האנשים הנשען על אינטואיציה, טועה גם כאן כמו שטעה רבות בעבר, והסדר העולמי לא קיים. אולי יכולה להיות תוצאה הקודמת לסיבה שהביאה אותה. 
זה נישמע מופרח? כך נשמעו בעבר קופרניקוס, וקפלר, שאמרו שבעצם הארץ סובבת סביב השמש ולא להפך.
התבונה המוגבלת שלנו, או נכון יותר לומר האינטואיציה המוגבלת שלנו, נתקלת כל פעם מחדש בעובדות שאינה מבינה. תורת הקוונטים והניסויים שנערכו, קובעים למשל שהסדר האינטואיטיבי האומר שלכל תוצאה קדמה הסיבה אינו נכון תמיד. 
בכל פעם שהעובדות שנחשפו בניסוי סתרו תיאוריה, נמצאה תאוריה חדשה שקידמה את הידע האנושי. אולי גם כאן תימצא התאוריה המתאימה לתוצאות שמקבלים בניסוים.
יכול להיות שיש מגבלה ליכולת התבונה, אך מי יודע מה גבולות היכולת? הדבר דומה להגדרת מגבלות היכולת של ספורטאים. 
בכל פעם שקבעו את גבולות היכולת, התבדו ושברו מחדש את שיאי העולם. יש תקוה שגם בנושא זה גבולות יכולת התבונה האנושית גבוהים מספיק כדי להבין עוד רבות.
שאלה חשובה אחרת שפילוסופים רבים התחבטו בה היא: 'האם אנו מתארים למעשה רק את הדרך בה אנו תופסים את העולם שסביבנו, או את העולם עצמו?' שאלה זו קשורה לשאלה האם המציאות היא מצב ממשי קיים שבו אנו חיים ואותו אנחנו חוקרים, או שמא היא למעשה הדרך המוגבלת שלנו כבני אדם לתפוס ולהגדיר את הקיום, והיא איננה העולם האמתי. הפילוסוף הגרמני מרטין היידגר, עסק בשאלות היש והקיים בספרו "הוויה וזמן". היידגר טען שהוויית האדם שונה מהותית מהוויית החפצים בשלושה עניינים: 

• האחד, הוויית האדם נמצאת בתנועה מתמדת; 
• השני, הוויית האדם: "יודעת על עצמה";
• השלישי, האדם "יודע" שהוא נמצא בתוך העולם. 

שלוש שונויות אלו הנן יתרונות מה שאדם יודע על עצמו, לעומת מה שהוא יודע על 'האחר'. 
היידגר הציע לענות על השאלה: מהי הישות, על ידי חקירת הוויית האדם.‏ מעבר להתחכמויות הפילוסופיות האלו, היידגר נגע בבעיות של הכרת המציאות על ידי המוח (האדם, בניסוח שלו) גם ללא הידע הקיים היום בחקר המוח. 
מה שחשוב יותר לענייננו, הוא נגע גם בבעיה של הבנת 'האחר'. האדם 'יודע' מה קורה במוחו וזה לגביו יתרונו על האחר. יתרונו זה של האדם, הוא גם חיסרנו, כי הוא לא יודע מה קורה במוחו של 'האחר' באותה מידה שהאחר לא יודע מה קורה במוחו הוא.
מבחינת ההבנה המצב גרוע עוד יותר. ראינו שמוח האדם בנוי כך, שהוא רק משער מהי המציאות. הוא גם לא יודע כל מה שקורה במוחו הוא, כי כמעט כל מה שקורה שם נסתר מהתודעה.
בפסקאות הקודמות הראנו שאף אחד לא רואה ממש את המציאות כפי שהיא. אך כדי להבין את 'האחר' חשוב פחות מהי באמת המציאות, ויותר מה 'האחר' חושב שזו המציאות, לעומת מה שאני חושב כמציאות.

הרבה אנשים מצאו באופן אינטואיטיבי שמנגנונים בסיסיים במוח זהים אצל כל בני האדם. בסופו של דבר אנו בנויים מאותו פס ייצור. אנשים אלו מנצלים את הידע הזה כדי להונות את המוח של אחרים.
ציירים (כמו 'אשר' למשל) או קוסמים, מצאו דרך להונות את הראייה שלנו תוך שימוש בהבנת הדרך בה המוח מפרש את האותות המגיעים אליו מהעיניים.
מלחינים מצאו את הדרך להלחין מוזיקה שתפעים רגשות בבני האדם. הם גורמים עצבות, שמחה או הרקדה על ידי חיבור צלילים בסדר, גובה וקצב נכונים, מתוך הבנה אינטואיטיבית של הדרך בה המוח מגיב לקולות ומייצר את הכימיקלים המתאימים לרגשות.
יוצרי סרטים רומנטיים משתמשים שוב ושוב באותה נוסחה מנצחת, הגורמת לאנשים להזיל דמעה, כך גם היצקוק מצא את הדרך לגרום להרגשת מתח ואימה, בסרטי המתח שלו.
נוכלים ואנשי שיווק (שזה כמעט אותו עיסוק), מומחים במשא ומתן ופוליטיקאים רבים, גילו את חולשות האנוש ומנצלים אותן לטובתם.
כולם מצאו שאם לוחצים על הכפתורים הנכונים, מקבלים תגובה זהה של כל אדם.
אך למרות שאנשים אלו מצאו דרך 'להפעיל'  את מוח זולתם, הם יודעים לעשות זאת בתחום צר בלבד. רוב בני האדם לוקים בחוסר הבנה מלא של המנגנונים המפעילים את מוח האדם.
חוסר ההבנה נובע מחוסר ידע ומודעות על מנגנוני החשיבה של בני אדם, ומטעויות הערכה אופייניות שעיקרן:

• אשליית השוויון.
• התמקדות בפרט.
• קבלת הנרטיב של 'האחר'.

אם נדע לדלג על כשלים אלו, נדע להבין את 'האחר' טוב יותר.

אשלית השיויון

טעות נפוצה של האנשים הבאים להבין את 'האחר' היא ההנחה ש 'האחר' חושב ומרגיש כמונו.
טעות זו נובעת מהדעה שנוסחה בצורתה הידועה ביותר במהפכה הצרפתית: “כל בני אדם שווים." כאשר מקבלים קביעה זו, טבעי שנחשוב שאם כל בני אדם שווים, אנשים אחרים יגיבו באותה צורה כמונו.
הטעות הזו נפוצה במיוחד בין אנשים ליברלים בעולם המערבי החושבים בטעות שאנשים מתרבות אחרת יתנהגו כמוהם. הילארי קלינטון הייתה אסירת תודה, לו מישהו היה עושה למענה, מה שארצות הברית עשתה למען תושבי בנגאזי. לכן היא נדהמה כשהם לא התנהגו כמצופה.
חמינאי מנהיג איראן, חושב שכל בני האדם שווים לכן הוא לא מבין למה לא כולם מוסלמים. לו ברור כשמש,  שכולם צרכים להתאסלם ולחיות לפי חוקי השריעה.
לנו, הליברלים המערביים, ברור שהערכים שלנו ודרך החיים שלנו היא הדבר שאליו חייבים כל בני האדם לשאוף. אם הם חושבים אחרת, מתנהגים אחרת ובעלי ערכים שונים, הם פשוט טועים או עדיין לא מספיק מפותחים.
בדוגמה של הילארי השייכת לשבט הליברלי, הדרך לחיות היא לקדש את החיים ולתת לכולם ובעיקר לשבט המוסלמי רמת חיים המתאימה למערב. אך למוסלמים סולם ערכים שונה. ההכנעה לאל (שזה פירוש האסלאם) והכבוד, הם ערכים הגבוהים בסולם הערכים שלהם מקדושת החיים, ובוודאי מרמת חיים. לכן מצווה היא להרוג את השגריר הכופר.
חוסר ההבנה של המנהיגים בולט כי הוא מסוכן, אך גם אנו האנשים הפשוטים, לוקים באותה טעות. האם הגברים מבינים את האובססיה הנשית לנעלים? האם הנשים מבינות את חוסר הרגישות של הגברים? שמתם לב שבשיחות הסלון נוצרות שתי קבוצות, אחת של הנשים והשנייה של הגברים. כל קבוצה מדברת על נושאים שונים הקרובים לליבה?
כל אדם יכול להבחין שאנשים שונים חושבים ומגיבים באופן שונה למרות שהמוח שלהם עובד באותה צורה באופן בסיסי. לומר שאנשים שווים ולכן מגיבים באותה צורה, זו פשוט טעות הנובעת הרהורי לב יותר מאשר מציאות. אנשים אינם מעבדים את הקורה סביבם באותה צורה.
באנלוגיה למחשבים, ברור שמחשב אפל של מעצב, המריץ אפליקציה גרפית, מציג על המסך משהו שונה ממחשב של המזכירה, המשמש לה כמכונת כתיבה. למרות ששני המחשבים בנויים בצורה דומה ופועלים בעקרונות זהים.
השכנוע הפנימי שכל האנשים חושבים ומרגישים אותו דבר, מביא להערכה מוטעית לגבי איך 'האחר' חושב ומגיב ולכן יש להיזהר לא להתבסס על הנחה כזו.
אין שני בני האדם שווים, או בניסוחו של הפילוסוף לווינס: "הפנים של 'האחר' הם תמיד מה שלא אני.''

התעלמות מהקבוצה

קשה לאנשים להבין מושגים ערטילאים. קל יותר להתייחס לאדם מסוים ולהזדהות עם מקרה פרטי. לכן כאשר הוא מנסה להבין את 'האחר' הוא מתייחס לאדם הפרטי 'האחר' ולא לקבוצות בהן הוא משתתף. עורכי החדשות בטלביזיה יודעים זאת היטב ולכן תמיד מעדיפים להביא את 'הזוות האישית' המעניינת וברורה תמיד יותר מהצגת רעיונות כלליים.
זו טעות כי הקבוצה אליה אדם שייך, משפיעה על אופן חשיבתו ועל תגובותיו. יש מחקרים רבים המראים שבני אדם משנים את התנהגותם כאשר הם נמצאים בקבוצה. אך אין צורך במחקר מעמיק כדי לראות איך אדם יכול לשנות את התנהגותו כאשר הוא נמצא בסביבה חברתית.
מספיק לראות את המאמינים היוצאים מהמסגד ביום שישי וצועקים ססמאות כאיש אחד, או את אוהדי הכדור רגל המעודדים את קבוצתם בשבת בשירה נלהבת, או מקללים את השופט במילים שלא היה עולה על דעתם להשתמש בהם מחוץ למגרש.
לפעמים ההשפעה של הקבוצה אינה מוגבלת רק לזמן בו האדם משתתף באירוע חברתי, אלא משפיעה על ראיית המציאות, דעותיו ופעולותיו בטווח הארוך.
כדי להבין את מה 'האחר' רואה, ואיך הוא יגיב על כך, חייבים ללמוד את תפישת המציאות ואת הערכים של הקבוצה לה הוא שייך, ולאמוד את מידת ההשפעה של הדעה הקבוצתית (העדר) עליו.
תינוקות נוטים להיות אגואיסטים, כלומר פחות שייכים לקבוצה, מהסיבה הפשוטה שקשה להם לשרוד. אך כאשר הם גדלים הם נוטים יותר לכיוון שבטי ומושפעים מהחברה בה הם נמצאים. לפעמים הם נטמעים בתוך הקבוצה, מתוך הרצון לקבל את החסות של השבט. הם יתנהגו כמצופה מהם (ילבשו מותגים, יאמצו צורת דיבור וכו').
תנועת המטוטלת הזו מתאזנת אצל רוב בני האדם, אחרי שהם מתבגרים. לאנשים בוגרים יש חלק שהוא פרטי ואישי, וחלקים אחרים של שייכות לקבוצות שונות. 
כדי להבין אדם חייבים ללמוד על אופי הקבוצות אליהן הוא משייך עצמו, במקביל ללימוד האופי הפרטי של האדם ואת מידת ההשפעה של הקבוצה עליו.
טעות היא לנסות להבין את 'האחר' כאשר בוחנים אותו כפרט עצמאי בלי להבין את השפעת הקהילה עליו. הדבר דומה לבחינת התנהגות נמלה, בלי להבין את התנהגות הקן כולו. הנמלה היא רק תא אחד בתוך גוף הגדול יותר שנקרא קן נמלים.

קבלת הנרטיב של האחר

הטעות המסוכנת מכולן, היא קבלת הסיפור (הנרטיב) של 'האחר', והקבוצה שלו.
הסיפור של המתולוגיה היוונית על הספינה של אודיסאוס שחייבת לעבור ליד אי בו שוכנות הסירנות, מדגים את הסכנה בקבלת הנרטיב של 'האחר'. מלחים המקשיבים לקולות הסירנות המפתות, יאבדו את הרצון לחזור למולדת, לכן חייב היה אודיסיאוס לאטום את אוזניהם ולקשור אותם לתורן הספינה.
גם בימנו יש אנשים שמקבלים את הנרטיב של הקבוצה האחרת, עד כדי חבירה לקבוצה של 'האחר'. לפעמים זה מתחיל ברצון ללמוד על 'האחר', דבר חיוני כדי להבין אותו. לפעמים זה מהרצון להיות פתוח, סובלני ולקבל את 'האחר'.
כדי ללמוד או לקבל את 'האחר', חייבים להנמיך את הגנות התרבות שלנו, הקיימת כדי לבדל אותנו מקבוצות אחרות שעלולות להשפיע עלינו. הנמכת חומות התרבות, תוך התעלמות מהנרטיב שלנו, מאפשרת הבנה של הנרטיב 'האחר'.
הסכנה היא שכאשר מנמיכים את החומה התרבותית, מורידים הגנות, ובמקום ללמוד את האמת על 'האחר' לומדים את 'הנרטיב' שהוא מספר, וחושפים עצמנו למנגנון התרבותי המשוכלל שמשתמש בנרטיב כדי לספח אנשים לקבוצה האחרת. חשוב לדעת את 'נרטיב' של 'האחר', אך ורק אם זוכרים שזה סיפור שמסופר במטרה לאחד ולגבש את הקבוצה של 'האחר', להרחיק את השפעת קבוצות אחרות ובו זמנית להביא שלוות תודעה לכל פרט בקבוצה של 'האחר'. אדם המקורב לנרטיב של תרבות 'האחר' עלול להיות שבוי בקסמו 'ולהתגבש' בקבוצה היריבה.
חייבים גם לזכור שאין קשר הדוק בין 'נרטיב' למציאות האמתית. הנרטיב הוא מגמתי.
אנו עלולים לשכוח שאנו שייכים לקבוצה שונה, ושעלינו לחתור למולדת, ולא להיסחף לאי זר בעקבות קולן המפתה של הסירנות של הנרטיב השכן.
הנטייה של ליברלים מערביים לכיוון הנרטיב המוסלמי, פוגעת ביכולת השרידות של התרבות המערבית.
המוסלמים הוכיחו שהם מספיק מתוחכמים ובעלי ניסיון בהונאת 'האחר', כדי לדעת ללחוץ על הכפתורים הנכונים ולהפעיל את הממשל האמריקאי. הם לחצו על כפתור המסכנות, כפתור הפתיחות, ולא היססו ללחוץ על כפתור השנאה ליהודים שהוחדרה במערב במשך שנים רבות.
מהכיוון שלהם חומות התרבות המוסלמית גבוהות מספיק, כדי להקשות על הכלוא בתוכן, להחליף את הנרטיב המוסלמי בנרטיב המערבי.

מהי התודעה?

מותר האדם מהבהמה – אין.

רוב האנשים בעולם, דתיים, חילונים ואפילו מדענים שבדרך כלל לא מאמינים אלא לנתונים שמקבלים בניסויי מעבדה, מאמינים אינטואיטיבית שיש באדם נשמה הנבדלת מהגוף הגשמי.
כל הדתות מבוססות על הרעיון שיש בתוך הגוף הגשמי נשמה הנכנסת לגוף עם הלידה, ומשתחררת מהגוף עם המוות.
לאדם יש הרגשה של הכרה עצמית שקוראים לה 'תודעה'. התודעה היא הדבר הקרוב ביותר לאמונה במשהו רוחני הנבדל מהגוף הגשמי אצל אנשים חילונים שאינם מאמינים בנצחיות הנשמה. הדעה האינטואיטיבית המקובלת היא, שהתודעה מבדילה אותנו כאנשים חיים. 
באינטואיציה כולנו תופשים במה מדובר: אני חי - האבן לא, אני יכול לנוע - הצמח לא, אני מרגיש - התולעת לא.
אך כבר ראינו שלא תמיד האינטואיציה צודקת.
בנושא זה עלינו לחשוד שבעתיים במה שהאינטואיציה לוחשת לנו, בשל האינטרס האנוכי שלנו לחשוב שאנו מיוחדים. שיש בנו משהו המבדיל אותנו מהאבן בצידי הדרך. גם אם אנו לא מאמינים ממש בסיפורים דתיים על גן עדן וגיהינום, בירכתי מוחנו אנו גם רוצים להאמין שאין אנו מפסיקים להתקיים עם המוות. אנו מקווים שגם כאשר התודעה שלנו מחשיכה, הנשמה היא נצחית וזה מה שמעודד אותנו להתמודד עם סיום קיומנו.
הדתות המונותאיסטיות מנצלות אמונה בנשמה, כדי לאיים על אנשים שלא מקיימים את מצוות הדת בייסורי הנשמה בגיהינום, ולתת פרס למאמינים הכנועים הממלאים את מצוות הדת, בגן העדן.
אין שום הוכחה לקיום נשמה. עם זאת אני חייב להודות שאין גם הוכחה ישירה לאי קיום הנשמה.
מנגד יש פילוסופים, ולאחרונה גם כמה אנשי מדע הגורסים שהאדם הוא מכונה אורגנית שחדלה להתקיים עם המוות. גישה המכונה: "מטריאליזם", "פיסיקליזם" או "מוניזם".
אך רוב הפילוסופים חולקים את הדעה המקובלת, שיש באדם בנוסף לגופו הגשמי, ישות רוחנית. גישתם מכונה "דואליזם".
ישות זו נקראת בשמות שונים:
נשמה – אצל הדתיים,
נפש – אצל המשוררים,
רוח – בסיפורי אימה,
רגש – בסיפורים רומנטיים,
הכרה – אצל הרופאים,
תודעה – אצל הפילוסופים.
אנשים המאמינים בנשמות, חושבים שפעולות האדם ומחשבותיו מוכתבים על ידי הנשמה שנכנסה אליו בדרך של גלגול נשמות (המזרח הרחוק) או שאלוהים הפיח בו בלידה.
אם הם צודקים, קשה יהיה להבין את מחשבותיו ותגובותיו של 'האחר', כי מי יכול להבין נשמה? אנשים המחזיקים בדעות אלו, פוטרים הבנה של התנהגות, בביטויים כגון 'נשמה שחורה' - לרעים או 'נשמה טהורה' – לטובים מהמחנה שלהם.
בדרך כלל אנשים בעלי דעות כאלו אינם טורחים להבין את האחר. אין טעם לחזות תגובות של משהו אלוהי ובלתי מובן כמו נשמה.
לדעתי חשוב ללמוד ממדעני אבולוציה החושבים אחרת.
"אין אנו אלא מכונה משוכללת המצוידת במחשב אורגני.” אומרים החוקרים פרייס וטנסלי. דעה זו נשענת על מחקרים רבים.
לפי דעה זו, כל הרגשות הם בעיקרו של דבר, אמצעים כימיים, בהם המוח, או מה שקרוי תת-מודע, משתמש כדי להניע חלק אחר של המוח (התודעה) במסגרת הדאגה לשרידות שלנו.

אז מי צודק?
כאשר בוחנים השקפות שונות, שאין לאף אחת מהן הוכחות חותכות, מין הדין שתינתן לכל אחת מההשקפות הזדמנות שווה לטעון את טיעוניה. ממך, הקורא שהורגלת לקבל את הדעה הכללית של קיום נפש, אני מבקש לתת לי הזדמנות להציג את הנימוקים לאמונתי, שהגישה המכונה "מטריאליזם" נכונה.
אני מודע לכך שנפש ונשמה הן מילים טעונות, הקשורות לאמונה אצל הרבה אנשים דתיים, לפעמים אפילו כאלו שלא מגדירים עצמם כדתיים. הטענה שאין לנו נשמה פוגעת בגאוותנו כבני אדם המקווים שיש לנו עליונות על החי הצומח והדומם - בחינת "מותר האדם על הבהמה".
תודעה היא מילה המשמשת לתיאור אותו דבר אצל אנשים חילונים שגם הם היו רוצים להאמין שהם יצורים עליונים ושונים מכל יצור אחר.
כדי לא לפגוע יותר מידי ברגשות המאמינים אני אשתמש במילה 'תודעה' כדי לתאר את אותה ישות רוחנית חמקמקה.
אין שום הוכחה לקיום התודעה, מחוץ לאינטואיציה של אנשים שהיא אכן קיימת. כבר ראינו שהאינטואיציה אינה צודקת תמיד - האינטואיציה של אנשים קבעה שהשמש מסתובבת סביב כדור הארץ, זוכרים?
לדעתי אפשר לראות את האינטואיציה כמצבור ניסיון והערכות של המוח, ולא כאיזו ישות מסתורית של התודעה. מחקרים רבים תומכים בראיה זו, אבל לך הקורא האינטליגנטי אין צורך במחקרים. האם לא מצאת מניסיון האישי שלך שבכל נושא בו צברת ידע וניסיון אתה יכול לתת תשובות 'אינטואיטיביות' טובות יותר מהיכולת של אנשים חסרי ניסיון?
כבודה של האינטואיציה במקומה ואין לזלזל בניסיון נצבר, אך אסור להסתמך על אינטואיציה בלבד לשם הכרעה בין השקפות שונות, ובוודאי לא על אינטואיציה של אנשים אחרים.
פילוסופים אמנם נחשבים כאנשים חכמים, ולא מעט מהם טוענים בזכות קיום התודעה, אך עד כמה אפשר להישען על מסקנות אדם חכם ככל שיהיה, אם אינו נשען על העובדות שנמצאו במחקרים האחרונים בחקר המוח?
פילוסוף מהעת העתיקה שלא הבין את תופעת הברק, יכול היה להסיק מסערת ברקים שזאוס זועם. עובדה, ברקים אימתניים חוצים את השמים באור מסנוור שאינו יכול להיות אלא חץ מאשפתו של אל.
באותה מידה אנשי מדע, החכמים המודרניים, יכולים להסיק מקיום המפץ הגדול שיש אלוהים שגרם אותו. אך יש לתת אותה מידת כבוד גם לדעה שיש הסבר מדעי לקיום המפץ, למרות שעדיין אנו לא יודעים אותו.
מה הם יגידו אם יינתן פתרון לשאלות הנראות היום כשאלות ללא פתרון הגיוני. למשל שאלה שחובבי האלים שואלים כשאלה ניצחת המוכיחה את קיום האל: "טוב, אז מה היה קודם? מי גרם לתופעה הראשונית?” יתכן שבעתיד תימצא הסיבה למפץ הגדול והאדם יבין את בעיית הסיבה ומסובב – מה קדם למה (רמז לכך יש כבר היום בתורת הקוונטים).
האם אין לתת לפחות סיכוי שווה לדעה, שאמנם יש תשובות לשאלה זו ושאלות נוספות הדומות לה, אך אנו לא יודעים אותן?
מול המאמינים בתודעה, אפשר להעמיד טיעונים טובים המקעקעים את הדעה לקיום תודעה כישות הנפרדת מהגוף הפיזי.
מחקרים הראו שאפשר לתעתע בתודעה של אדם על ידי חומרים כימיים (סמים), זרמים חשמליים, סוגסטיה היפנוטית ועוד. נשאלת השאלה איך ישות בלתי גשמית כמו התודעה, מושפעת על ידי חומר כימי גשמי?
מחקרים אחרים הראו שאותן תכונות המשויכות לתודעה קיימות גם אצל חיות. האם יש לחיות תודעה?
לבעלי חיים שונים יש רק חלק מהיכולות המשויכות לתודעה, האם יש להם תודעה חלקית, חלקיק של נשמה?
מצאו שהדבורה משתמשת בדמיון חזותי הכולל מפה של הדרך הנכונה לכוורת, אך אין לה מודעות עצמית. כאשר היא רואה את עצמה במראה, היא חושבת שזו דבורה אחרת. אז יש, או אין לדבורה תודעה?
סופרי מדע דמיוני ופילוסופים של העת החדשה דנים בשאלה אם מחשבים יכולים לקבל תודעה בשלב מסוים.
התשובה שלי ברורה. אם אין תודעה המנותקת מהגוף הגשמי, והרגשת התודעה היא לא ממשית, אלא רק מניפולציה של המוח, הרי השאלה הזו אינה קיימת. גם המחשבים לא יכולים 'להתעורר' ולהיות בעלי תודעה.
אפשר כמובן לתכנת מחשב ולהכניס בתוכנה תגובות שיראו כמו רגשות.
האם במקרה כזה אפשר יהיה לומר שלמחשב יש נשמה?
שאלה אחרת הקשורה לשאלה זו, היא האם יש לנו החלטה עצמית.
ספרי מדע בדיוני מציגים את מה שעלול לעמוד בפני המין האנושי, כאשר מחשבים בעלי תודעה והחלטה עצמית ישלטו על האנשים.
דווקא אפשרות זו הגיונית. היא פועל יוצא מתכנות מחשבים לפעול באופן עצמאי בכל שלושת הרמות של פעולה האופיינית לאדם: איסוף נתונים, הסקת מסקנות, ובעקבות זאת פעולה המתאימה לסולם הערכים שהוטבע בתוכנה.
אם אכן יתוכנתו מחשבים כך, המחשבים מבוססי הסיליקון המהירים פי אלפי מונים ממוח האדם ואין להם מגבלת מקום איחסון יאפילו על האדם. היום הם רק נופלים במוח האדם בביצועים מקביליים ובאלגוריטימים מתוחכמים של הערכות. כאשר טכניקת המחשבים תשתכלל ותשיג את מוח האדם גם בתחומים אלו, המחשבים יכולים לשלוט על האדם בקלות. בתנאי, שיתוכנתו לעשות זאת.
כבר היום יש מחשבים האוספים נתונים באופן עצמאי, מסיקים מסקנות ופועלים בהתאם. אך זאת רק בתחומים צרים. יש גם מחשבים שיכולים ללמוד (כלומר לתכנת את עצמם) בדומה למוח האדם, כך שכל המרכיבים קיימים. היו אפילו 'תאונות מחשב' כאשר תכנות גרוע גרם ליציאה משליטה. זכורה למשל מפולת בבורסות העולם שנגרמה בגלל התגובה המהירה והאוטומטית של המחשבים.
זכורים מקרים שמחשב שלח הודעת גיוס למילואים אל אדם שנפטר, או הודעה להירשם בגן ילדים לאדם בן 106 כי הוא מתוכנת להסתכל רק על שתי ספרות האחרונות בתאריך.
המסקנה היא שאפשר לתכנת מחשב כך שיראה כאילו יש לו תודעה, רגשות, יכולת לימוד, ואפילו יצירה. כל התכונות שאנו תולים בתודעה של אדם חי. ובכל זאת אנו יודעים שהמחשב לא חי ואין לו נשמה. למה אנו חושבים שהאדם אינו סוג אחר של מכונה שהשתכללה במהלך מליוני שנות האבולוציה?
כפי שראית קורא נכבד, ספקות רציניים המצטברים לכך שאין תודעה. 
בנוסף, תמיד צריך לזכור את הנטייה שלנו לשייך דברים שאנו לא מבינים, למדור הדברים הבלתי גשמיים. אולי לשם כך המציאו את האלים, אולי לשם כך המציאו את התודעה.
תפקוד מוח האדם הוא אחד הפלאים שאנו עדיין אנו לא מבינים כהלכה. לכן מובנת הנטייה שלנו לשייך לו משהו בלתי גשמי כמו תודעה. עם זאת חקר המוח התקדם בשנים האחרונות, ואנו מבינים הרבה יותר איך המוח פועל ומוצאים הסבר ליותר ויותר התנהגויות, שבעבר לא הובנו ונחשבו לתגובות של התודעה. 
אנשים נוהגים לומר: 'אני מרגיש רגשות כמו כעס, אהבה, פחד. ולכן ברור לי שיש לי תודעה.'

אך ראינו כבר שמה שאנו מרגישים, כמו מה שאנו רואים או מריחים, הם רק יצירי המוח. אמנם מראות תואמים לרוב פחות או יותר למציאות שאפשר לחוש אותה, אך עדיין אין להם קשר ישיר למציאות. לפעמים הם רק חלום. מראות ורגשות הן רק הדרך של המחשב המרכזי שלנו - תת ההכרה, להתקשר ולהפעיל את אותו חלק מוח האחראי על תכנון לטווח ארוך. אותו חלק של המוח שאנו טועים לכנות אותו 'תודעה', מסתכל במוניטור עליו מוצגים המראות והרגשות ופועל לפי הנתונים שהוא 'רואה'.

אין חוויות סובייקטיבית. פחד, כעס או כאב, הם כמו דמויות או ריחות. הן רק צורות תקשורת בין תת מודע לבין תודעה, שניהם חלקי אותו מוח. 

אולי אין צורך ברגש הכאב כדי לברוח, הרבה פעמים אנו בורחים מתוך אינסטינקט ללא ידיעת התודעה. אך יש בו צורך כדי לתכנן איך להמנע מכאב בעתיד. אולי אין צורך בכעס כדי להתנפל על היריב, אך זיכרון הכעס ינחה אותנו איך להתנהג עם אותו יריב בעתיד.

אם התודעה היא חלק מהמוח ואם אפשר יהיה להעביר את המוח למחשב, כמו שמציע קורצוויל בספרו 'עידן המכונות החושבות', האם גם לאותו מוח תהיה תודעה? תלוי למה הכוונה בתודעה. מחשבים יכולים לתכנן ולחשב מהלכים קדימה. זכור את 'כחול עמוק' המחשב שניצח את אלוף העולם בשחמט.
הוא אפילו יכול להיות מתוכנת כך שיכיר את עצמו.
אך האם יהיו לו רגשות? האם הוא משתמש בדמיון? אין אלו תכונות שיש למחשב צורך בהן כדי לבצע את משימותיו. אפשר כמובן לתכנת לתוכו תגובות המדמות רגשות, אך אין לו צורך ברגשות כדי לאלץ חלק ממנו לבצע את ההחלטות של החלק המרכזי בו, יש לו דרכים ישירות יותר לכך. אך זה מה שעושה המוח (תת-מודע). אין לו צורך בדמיון. הוא יכול להסתמך על אלגוריתמים כדי לתכנן.
מחשבי הסיליקון פועלים בדרך שונה מאד מאיתנו, המחשבים האורגנים.
יתכן ואפשר יהיה לבנות חיקוי למחשב אורגני (המוח), אך קל עוד יותר ליצור אדם בדרך הישנה של קו-פרודוקציה בין גבר ואישה. הדרך הזו גם כלכלית יותר. למעשה, יש האומרים שיש אפילו עודפי ייצור של בני אדם. 
הדרך הכלכלית תהיה כנראה שיפור של יכולות האדם כמו שמציע ריי קורצוויל.

אז אין הבדל בין אדם לחי לצומח ולדומם?

התשובה שלי למהות החיים היא - שאין חיים. אנו רק מכונות אורגניות עם מחשב אורגני בקודקודם.
ראינו מה התודעה היא לא. אך מה היא כן?
התודעה אינה אלא חלק מהמוח המשמש בעיקר כדי לתכנן לטווח ארוך.
משונה שהעיסוק בנושא כל כך מהותי לאדם, אינו נחקר ברצינות על ידי המדענים והם מניחים לפילוסופים ולאנשי הדת ואולי גם למשוררים לעסוק בו.
מעט מדענים ניסו לתת תשובה לשאלה 'מהם חיים?' מה מבדיל בין אדם לכל חי אחר ולצומח ואת אלו מדומם?
האינטואיציה גורמת לנו לחשוב שלאדם יש נשמה או לפחות תודעה המבדילה אותו מכל חי, ובוודאי מכל צומח ודומם.
האמנם?

האם האדם שונה מכל חי אחר?

תורת האבולוציה של דארווין איחדה את כל החי והראתה שאין הבדל מהותי בין אדם לכל חי אחר.
מדענים הראו שרשרת התפתחות אבולציונית מבעלי חיים 'נחותים' עד לפאר הבריאה – האדם.
מידי פעם אנו מתבשרים על סגירת עוד פער באותו עץ משפחת החיים שהתפתח מיצורים בראשיתיים פרימיטיבים והוציא ענפים שהלכו והסתעפו למיני החיים השונים.
האם בשלב מסויים של ההתפתחות עברנו סף התפתחותי שבעלי חיים אחרים לא הגיעו אליו. סף שגרם לנו להיות בעלי תודעה?
חוקרים אחרים הראו שלבעלי חיים אחרים יש תכונות המשוייכות בדרך כלל לתודעה האנושית.
לכלבים יש רגשות, לדבורים יש דמיון, ובעלי החיים רבים יודעים לתכנן מתקפה מתואמת עם חבריהם לקבוצה על טרפם. מחקרים הראו שיש לבעלי חיים כמו הפרימטים הקרובים גנטית לנו או העורבים הנמצאים הרחק מאיתנו בעץ החיים, תרבות הכוללת ערכים, חוק וסדר.
מכל המחקרים האלו נראה בברור שאין סף מוגדר המבדיל בין האדם לכל חי אחר.
אנשים חושבים מתקשים לעכל זאת ומקצתם פשוט מדחיקים את ההוכחות האלו.
לאנשים דתיים 'בריאתיים' אין בעיה כזו. הם אינם מקבלים את תורת האבולוציה למרות  ההוכחות הרבות בנכונותה. הם מאמינים שהאדם נברא על ידי האלוהים כפי שהוא נראה היום, גוף ונשמה.

האם הצומח שונה מהחי?

לרוב בני האדם קשה יותר לקבל שאנו לא שונים במהות גם מהצמחים.
מחקרים הראו שגם צמחים כמו בעלי החיים, שואפים להשתכפל ולהתרבות ואפילו יש להם יכולות דומות במקרים מסוימים ליכולות בעלי החיים.
לצמחים , יכולת תקשורת, תנועה (אם כי מאד איטית), ואפילו אינטלגנציה.
מחקר שהתפרסם במגזין המדעי "Plant Physiology” תומך במחקרים נוספים שפורסמו בשנים האחרונות.
מחקרים שעשויים לשנות את כל התפיסה שלנו כלפי צמחים:

• מחקר הראה שפטריות יודעות למצוא את הדרך הקצרה ביותר במבוך, להכין תרופות למחלות ועוד.
• מחקר אחר של קבוצת מדענים איטלקים וגרמנים מאוניברסיטת טורינו, מוכיח שגם לקטנית מסוג "בורולוטי" יש מנגנוני חישה ותקשורת. ב-1983 פרסמו החוקרים ג'ק שולץ ואיאן בולדווין מאמר בכתב העת Science שבו טענו כי מצאו ראיה לתקשורת בין צמחים.
• המחקרים על מנגנוני החישה בצמחים מספרים לנו שבעת מצוקה, כמו למשל תלישת עלה, הצמח משחרר כימיקל בשם אתלין (Ethylene). בניסויי מעבדה שהתבצעו על צמחים פגועים שהושמו בצנצנות, התגלה שקצב פליטת האתלין עולה ביחס ישיר לחומרת הפגיעה בצמח. בעגת המדענים נקרא קצב פליטת המולקולה "חוזק צעקות הצמח". אבל הצמח לא רק צועק, הוא גם כואב. 
• מחקר שנערך במקביל על ידי חוקרים באוניברסיטאות בצרפת וארה"ב והתפרסם בכתב העת המכובד "The journal of biological chemistry'', מספר לנו שהאספירין, חברו הטוב של האדם, יכול לשכך את תחושת ה"כאב" של הצמח. מסתבר שהדמיון בין מנגנון הכאב של בעלי חיים לבין זה הצמחי הוא הרבה יותר ממקרי.
• מחקרים שהתבצעו במקביל על ידי מדענים יפנים מאוניברסיטת קיוטו על צמחי Lima beans ומדענים אמריקאים מאוניברסיטת ג'ורג'יה על צמחי טבק, שהתפרסמו במגזין " Science'', קובעים שהחומרים המשתחררים מהתאים ועוזרים לצמח עצמו להתמודד עם מצוקה, נישאים באוויר ומאותתים לצמחים שכנים להתכונן למתקפה אפשרית. יכולת התקשורת הזאת בין צמחים, נעשית משמעותית בעיקר כשהתקיפה מתבצעת על ידי חרקים. צמח שמותקף על ידי מזיק יכול להתכונן למתקפה על ידי הפרשת רעלני התגוננות כנגדו. זוהי טקטיקה לא פחות מתוחכמת מטקטיקת ההתגוננות של הרבה בעלי חיים "מפותחים".
• יש צמחים שאינם קשורים לאדמה. הצמחים מקבלים את מזונם בעיקר מהשמש וממים ולכן לא ברור למה רוב הצמחים קשורים לאדמה. את מעט המרכיבים באדמה הם היו יכולים לקבל בצורה אחרת. למעשה יש צמחים כמו פרח הסחלב שאין להם צורך באדמה.

בצדק טוען פיטר סינגר ש"כל בעלי החיים שווים", משפט שהוא גם כותרת הפרק הראשון בספרו "זכויות בעלי החיים", ספר המהווה מעין תנ"ך לפעילי זכויות בעלי החיים, אך דומה שעל סמך המחקרים החדשים, יהיה זה צודק יותר לומר "כל האורגניזמים שווים" והכי נכון לומר "בעלי חיים, צמחים וגם דוממים שווים".
הצמחונים הפנימו כבר שאין הבדל מהותי בין האדם לחי. הם מטיפים בלהט להימנע מאכילת בעלי חיים, אך עדיין הם בדעה שהחי נבדל מהצומח. האם לאור המחקרים האלו הם יטיפו באותו להט להימנע גם מאכילת ירקות?
הצמחים התפתחו הרבה לפני בעלי החיים. הצמחים יצרו את החמצן באטמוספרה שהוא תנאי בסיסי לחיים של בעלי החיים. לכן הצמחים מורכבים הרבה יותר מבעלי החיים מבחינה גנטית. מדענים עשו מיפוי גנטי לצמח התודרנית הקטן ופשוט ומצאו רצף של עשרים וחמישה אלף גנים. לאדם יש רק עשרים ושנים גנים. גנים רבים של הצומח זהים לגנים של האדם. בעלי חיים ראשוניים יכלו להתפתח עוד לפני שהצמחים מלאו את האטמוספרה בחמצן אם הם היו בקרבת הצמח. לא אתפלא אם המחקר יגלה את החוליות החסרות בין הצמחים ובעלי החיים נושמי החמצן. 
האם לאור כל זאת עדיין אפשר לטעון שיש הבדל בין החי לצומח?

נקמת הצמחים יורם הר-לב אני אוהב בשר. תנו לי בשר בוקר, צהרים וערב ואני אהיה מאושר. אז מה אני עושה פה בחממת הצמחים? ניגבתי את מצחי מזיעה. חם ולח ומחניק בחממה. נדמה היה לי שאני באיזו ארץ טרופית על קו המשווה ועוד מעט ירד גשם הצהרים בטיפות עבות וחמות.... לפתע, כאילו שמעו את מחשבותיי, נפתחו המקלחות מלמעלה ומלאו את האוויר ברסיסי מים חמים שהקשו על הנשימה. רציתי לברוח. הנה אשתי הרזונת, מתקרבת על רגלי גפרורים, חמושה עם חיוך גדול של סיפוק עצמי: “אל תזוז. זה מפסיק בעוד דקה.” היא אמרה, מרוצה מעצמה.הנה היא הצליחה להתגבר על ההתנגדות שלי ולהביא אותי לכאן. בלבי האשמתי את דר' בצלאל. האם הוא באמת רופא, או שרלטן מתחזה למומחה? לפני חודשיים היא הלכה אל הקליניקה שלו בעקבות המלצת חברה והפכה להיות צמחונית אדוקה. שיטת בצלאל להרזיה בטוחה כללה הימנעות מאכילת בשר. עגבנייה ושני בצלים לארוחת בוקר, סלט חסה עם עלים מהחממה שדר' בצלאל הקים ליד ביתו,ופרות עם יוגורט לארוחת ערב. דיאטה קפדנית בהשגחת הגורו החדש להרזיה. לאשתי יש היסטוריה ארוכה של מעבר בין גורו אחד לשני. כולם מבטיחים הרזיה של 20 ק”ג תוך שבועיים, כאילו      היא לא רזה מספיק. אחרי שבועיים ועוד שבועיים, שהתמשכו לחודשים, היא      מצליחה להוריד 5 ק”ג, שמועלים מיד תוך כמה ימים בהפסקה שבין גורו אחד,      למכון הרזיה שני. דר' בצלאל אמר שצריך להביא גם אותי למכון ההרזיה: “הרזיה זה לא עניין של אוכל בלבד. הרזיה היא דרך חיים,עניין חברתי שעושה כל המשפחה ביחד.” כן בטח! הוא מרוויח יותר אם כל המשפחה באה למכון. אשתי נדנדה לי יום יום, מאשימה אותי שבגללי היא לא מרזה: “תבוא רק יום אחד ותראה שתתאהב בדרך החיים הזו.” נשברתי. מי יכול לסבול את הכאב והדמעות של אישה שלא יכולה להיכנס לבגדים הקטנים עליה בשתי מידות? עכשיו אני עומד מזיע בחממה ואשתי משדלת אותי לקטוף עגבנייה, לעקור גזר, ולקצץ מלפפון לתוך הסלט. “אתה לא רעב? לא מתחשק לך סלט עסיסי ומזין?” כן אני רעב, ומתחשק לי סטייק שמן,מזין ועסיסי. “לא, אני לא רעב." אמרתי. “לא אכלת אפילו ארוחת בוקר. הנה אני אעשה לך סלט טעים." אמרה והתחילה לעקור, לקצץ ולקטוף מכל הבא ליד. בדממה המזיעה של החממה נשמעו לחישות ואנחות, שעד מהרה התגבשו למילים של ייאוש וכאב. הסתכלתי סביב לראות מי המדבר... לא ראיתי איש, היינו לבד בחממה. אשתי שהתעייפה מלקצץ בצמחים,התיישבה לנוח על שפת הבאר שבמרכז החממה מתחת לצמח מטפס סבוך, מסתכלת בסיפוק בשלל הירקות והעלים שנערמו לרגליה: “זהו, התעייפתי. אנוח מעט לפני שאעקור עוד כמה גזרים ואקצץ כמה עלים לקישוט.” נשענת על הצמח שוקעת בתוך ענפיו הרכים, ועוצמת את עיניה. בטח שהיא עייפה, אחרי שהלכה 5קילומטרים במצוות דר' בצלאל, כאשר בבטנה רק כמה עלי חסה של ארוחת בוקר. עמדתי שם, מביט במיאוס בערמת הצמחים השחוטים, מנגב טיפות זיעה ממצחי,תוהה איך התחתנתי עם בחורה אובססיבית כזו? עכשיו שמעתי ברור לחישות: “הנה העוקרת האכזרית, זו ההזדמנות שלכם חברים.” ולנגד עיני נסגרו הענפים מסביב לה,מושכות את אשתי לתוך הבאר.

במה הדומם שונה מהחי והצומח?

מדענים עדיין לא הצליחו ליצור חיים במעבדה, אך הם קרובים מאד לכך.
חוקר בשם סטנלי מילר הראה שאפשר ליצור את המולקולות המורכבות שבסיס החיים במעבדה. בתוך מערכת סגורה של צינורות ומבחנות, הכין מילר תערובת שחיקתה את אותו מרק כימי קדמון, חישמל אותה כאילו היכו בה ברקים, וחימם כאילו היתה נתונה להתפרצויות וולקנית. בקיצור, דימה עולם קדום בבקבוק. ובתוך העיסה נוצרו, למרבה הפלא, חומצות אמינו, נוקלאוטידים וסוכרים, מרכיביו של כל יצור חי, אבני הבניין של הדנ"א ושל האנזימים המפעילים את גופנו.
לא בכדי מתקשים מדענים ופילוסופים להגדיר מהם חיים. אין הגדרה המבדילה באופן חותך בין חי לדומם אולי בגלל שאין באמת הבדל. יש רצף התפתחות בין האטומים המרכיבים מולקולות שמתחברות (בתנאים מסויימים) עם מולקולות אחרות כדי ליצור מולקולות הנחשבות לאבני בנין של החיים ויודעות גם להתרבות. נכון שהתהליך הזה עדיין לא נהיר לגמרי למדע, אך אין סיבה שהמדענים לא יוכלו ליצור חיים במעבדה. כמובן קיימת הסיבה הכלכלית, כי הרי הרבה יותר זול ואף מהנה, ליצור חיים בשיטה הישנה והבדוקה.

הגבול בין חי לדומם מטושטש גם מבחינות אחרות:

• גבישים דוממים מתרבים כאשר הם נמצאים בתמיסה רוויה. האם הם חיים?
• ווירוסים ואף זרעים הופכים לדוממים כאשר תנאי הסביבה לא מאפשרים התפתחות 'ומתעוררים לחיים' כאשר התנאים משתנים. האם הם חיים או דוממים?
• תכונות רבות המיוחסות לחיים אפשר לראות במערכות שכל אחד יצביע עליהן כדוממות כגון עיר המתפתחת וגדלה עם הזמן.

כל הדיון הזה במהות החיים, בא כדי להוות בסיס לטענה שהאדם הוא רק מכונה שאפשר להבין את פעולתה, או לפחות ללמוד איך ללחוץ על הכפתורים הנכונים כדי לקבל תגובה רצויה.

אתה הקורא תשאל בצדק, למה אני עוסק בשאלה של קיום התודעה, בספר שמטרתו להבין את האחר?
התשובה היא שחייבים להבין מהי 'התודעה' של 'האחר' בה הוא חושב ופועל.
אך אם התודעה אינה אלא חלק של המוח, חשוב להבין את כל המוח, ולא רק את אותו חלק כדי להבין איך 'האחר' חושב ומגיב.
איני בא להציג תורה פילוסופית, לשם כך צריך לכתוב ספר אחר. אני מבקש ממך הקורא הנבון, לתת הזדמנות לדעות המובעות כאן, גם אם אתה מאמין בתודעה או נשמה ובאלוהים שנשף אותה לגוף האדם.
תוכל לבדוק אם הדרך בה מוצגים מנגנוני החשיבה של מוח האדם, מאפשרת הבנה עמוקה יותר של 'האחר' מאשר לנסות לבחון את מעמקי נבכי הנשמה.
אי אפשר להבין את המסתורין של איך 'האחר' חושב ופועל, ללא הבנה של המנגנונים הפועלים במוח היוצר את המחשבה.
אם כך נצא מתוך ההנחה ש "אין אנו אלא מכונה משוכללת המצוידת במחשב אורגני.”
לא נעים לגלות זאת נכון? התרגלנו לחשוב שאנו יצורים עליונים בעלי תודעה, כמעט אלים. בחינת "נעשה אדם בדמותנו ובצלמנו."
אם תודעה הייתה קיימת, מי יכול היה להבין מחשבות של משהו אלוהי ובלתי נתפש כמו רוח האדם? אך אם אנו מכונה חושבת, יש בכוחנו להבין איך המכונה המשוכללת הזו פועלת ולהעריך איך היא תגיב אם נלחץ על הכפתורים המתאימים.
לך הקורא יש מוח משלך ותוכל לבדוק בעצמך את ההנחות שאציג לפי ניסיונך ודרך התבוננות באחרים.
כל מה שאני מבקש הוא להימנע משלילת ההנחות שלי על הסף.
אני יודע שהרעיון שאנו מכונה חושבת, קשה לעיכול.  
אם אתה הקורא לא יכול להתמודד עם כך מוטב שתפסיק לקרוא ברגע זה.

עכשיו קורא יקר, שנשארנו לבד, לאחר שסוננו כל הקוראים האחרים, אותם קוראים שכנראה בין כה וכה אין להם את היכולת או הרצון להבין את האחר, אני בטוח שתמצא תועלת ברעיונות שתקרא בהמשך.
עם זאת כאשר תפיל את הספר מידך לאחר שקראת את המילה "סוף!”, אני ממליץ להפעיל את יכולת ההדחקה הסלקטיבית שלך, כדי שתוכל ליהנות ממוזיקה טובה, להתרגש מציור נאה, לצחוק מרפליקה שנונה בסרט, ולתת להורמון האהבה לשטוף אותך תוך חיבוק עם אהובתך.
העובדה שאנו מכונות, אינה חייבת להפריע לנו ליהנות מהחיים, אלא לשפר אותם על ידי הבנת האחר.

רצון חופשי

הסוגיה הזו של קיום התודעה, קשורה בסוגיה אחרת שגם בה מדברים לא מעט – סוגיית הרצון החופשי.
הנושא עלה בעקבות ניסוי שערך מדען המוח בנימין ליבט בשנת 1983 בו הראה 'שתת-המודע' ידע מה הפעולה הנדרשת לפני שהתודעה 'החליטה' עליה. מכאן שלא התודעה מחליטה, אלא תת-המודע והתודעה רק מסבירה את ההחלטה לאחר מכן ומאמצת את ההחלטה כאילו היא זו שהחליטה.
מחקרים נוספים רבים שנערכו מאז, איששו את הממצא הזה. התודעה במקרים רבים 'מסבירה' החלטות רק לאחר שבוצעו. אתם יכולים לבדוק זאת אפילו על עצמכם. חישבו האם לא יכול להיות הסבר שונה להסבר שנתתם לפעולה שעשיתם? האם לא קרה לכם שכאשר בחרתם בדרך הארוכה ליעדכם, תירצתם את הבחירה בסיבה שבעצם לא חשבתם עליה לפני הבחירה?
בהקשר של מי מחליט החלטות, יש שלוש רמות של החלטה:
החלטות רפלקסיביות – בהן תת-המודע פועלת באופן אוטומטי. החלטות כאלו נחוצות כאשר מהירות התגובה קריטית, כמו למשל כאשר אנו מסיטים את ידנו מאש.
החלטות פעולה קצרת מועד – בהן תת-המודע מחליטה, אך יש זמן לתודעה לאמץ את ההחלטה כאילו זו החלטה שלה. בסוג זה של החלטות הניסוי של ליבט עסק.
החלטות תכנון לטווח ארוך – החלטות אלו נעשות באמת על ידי חלק המוח שאנו מודעים אליו - התודעה, תוך שימוש ביכולות כמו דמיון. החלטות אלו זורמות בכיוון הפוך, מהתודעה לתת-המודע. הן מפעילות את תת-המודע, כדי שזו תפעיל את גופנו אם צריך.
ההחלטות מהסוג השלישי הן ההחלטות המעניינות ביותר לשם הבנת 'האחר'.
ההפרדה הזו בין תת-המודע לתודעה (שגם היא חלק מהמוח) חשובה גם להסבר של התנהגות האדם כחלק 'מקבוצה' – קבוצת אנשים שכל פרט מאבד משהו מזהותו האישית. פירוט יבוא מאוחר יותר.
המוח (תת המודע) משתמש בשיטות תקשורת מגוונות כדי להמריץ את התודעה. לפעמים המוח מתרגם את ההחלטה לרגשות, על ידי הזרקת חומרים כימיים או בדרך אחרת. אולי המוח מזריק אנדורפינים נותני הנאה לעודד, או חומרים אחרים כדי להביא לגועל, פחד וכדומה. בצורה זו הוא דוחף את התודעה לתגובה מתאימה והחלק במוח האחראי על התודעה ממציא סיפור כאילו הוא החליט זאת.
כאשר נדרשת החלטה מהירה, התודעה מבינה זאת כתחושת בטן או אינטואיציה. כאשר נדרשת פעולה מהירה עוד יותר, המוח פועל אינסטינקטיבית ועוקף את התודעה. כל הרגשות האלו ניתנים לשחזור גם על ידי פעולה חיצונית של סמים, זרמי חשמל באזורים המתאימים ועוד.
עם זאת התודעה אינה קישוט שהטבע חנן אותנו בו. זוכרים שלכל תכונה יש תפקיד? אחרת לא הייתה שורדת בדורות הבאים. לתודעה יש תפקיד מעבר לסיפור סיפורים. תפקיד התודעה הוא לתכנן ולהחליט לטווח ארוך. לשם כך היא משתמשת בדמיון וביכולות אנליטיות. לפעמים היא מגיעה להחלטה ומאלצת את עיקר המוח לפעול לפיה. כאשר יש סתירה בין ההחלטה שקיבל המוח, להחלטה של התודעה, אנו חווים הרגשה רעה. במקרים קיצוניים המוח מטיל ווטו על פעולה שהתודעה רוצה לבצע וגורם לביטולה או לפחות לקשיים במימושה. למשל כאשר חייבים להתקרב אל אריה. התודעה יודעת שממש חייבים לעשות זאת אך תת המודע מסרב להסתכן. בסיס הנתונים שלו (הסטראוטיפ) מורה לא להתקרב. אנשים חווים זאת במשפטים כמו "לא יכולתי להזיז את הרגליים." 
חשבו, למשל, על האופן שבו אנחנו, בני האדם, יכולים להפליג לעתיד דמיוני, לוותר על סקס ‏(במקרה של מתנזרים למיניהם‏) ואפילו על החיים עצמם ‏(אלטרואיסטים קיצוניים ומחבלים מתאבדים‏). כל זאת לשם גאולה עצמית, או התדפקות על שערי שמים; חשבו על יכולתנו היומיומית יותר לדמיין תוצאות והשלכות, לשקול חלופות, לתכנן מבעוד מועד ולהמציא טכנולוגיות.
מאחר שראיית הנולד כה מועילה לכשירות, אפשר היה לצפות למצוא שפע של יכולות מנטליות למסע זה בזמן גם בבעלי חיים אחרים. ואכן אנו מוצאים חיות שמתכננות התקפה משולבת על הטרף, כמו האריות. למרות זאת אין כנראה שום חיה אחרת שמשתווה לאדם ביכולת לתכנון עתידי ארוך טווח. אוסקר וויילד טבע את האמרה, “בפני הכל אני יכול לעמוד, פרט לפיתוי.” אנחנו אכן עליונים על חיות אחרות בכך שהצלחנו לפתח טכנולוגיה מתוחכמת מעבר לכלים הפשוטים שכמה חיות אחרות מסוגלות להכין. בכך שפיתחנו תרבות מורכבת הנשענת על תקשורת מילולית, כתובה ואחרת, הרבה מעבר ליכולות של התרבות הפשוטה של כמה ממיני חיות אחרות.
קופי האדם ולא בני האדם, הם שנודעו לשמצה כמי שאינם טובים בדחיית סיפוקים. כשמוצג תגמול עתידי הגדול פי 40 מתגמול שמוצג ברגע נתון, שימפנזים מתאפקים שמונה דקות לכל היותר, וגורילות רק שתיים. אך העליונות שלנו היא ברמה ולא באופי היכולות.

יכולות של התודעה כמו דמיון, או יכולתנו לראות את הדברים מנקודת המבט של הזולת משחקים תפקיד חשוב במיוחד כאשר אנו מנסים להבין את האחר. 
החוקרים קוראים ליכולת הזאת “תאוריית התודעה.” ‏(theory of mind‏) ואי אפשר להפריז בחשיבותה לנושא של הבנת 'האחר'.
תיאורית התודעה, לטוב ולרע, מגדירה את קיומנו. נסו לדמיין סתם שיחה עם זר על ספסל בגן ללא היכולת להיכנס לראשו של האדם האחר, ותמצאו עד כמה חשובה היכולת שלנו להעריך למה הזר מתכוון ומה הוא חושב.
הטבע צייד אותנו באותן שנים הארוכות של האבולוציה, ביכולות הבנה מסוימת של מה 'האחר' חושב. שפה משותפת הופכת את ההבנה לקלה יותר. יש גם דרכים נוספות, כמו למשל קשר העין או ניתוח טון הדיבור, בניחוש כוונותיהם ומצבי רוחם של אחרים. העיניים הן באמת ובתמים ראי של מחשבות האדם, מה שעשוי להסביר מדוע לעיוורים דרוש בדרך כלל זמן רב יותר להבין כוונות של איש שיחם.

תכנון לטווח ארוך - תפקיד התודעה

בדמוי של פעולת המוח לעבודת במאי סרטים, דימיתי את התודעה כמסך עליו מוקרן הסיפור שרקח המוח הבמאי. זו כמובן לא תמונה מדויקת. אילו הייתה התודעה רק מסך סביל, לא היה הרבה טעם בשכלולה במשך שנים של אבולוציה. המורכבות של התודעה והמשאבים שהוקצו עבורה מרמזים על תפקיד חשוב שהיא ממלאת במאמץ השרידות של האדם.
כמיטב המסורת של האבולוציה, לאותו חלק של המוח שאנו קוראים לו תודעה, מספר תפקידים, אבל התפקיד החשוב ביותר הוא תכנון לטווח ארוך. בתכנון לטווח ארוך האדם מצטיין מעבר לכל חיה אחרת. במובן זה באמת נכונה האמרה: "מותר האדם מהבהמה".
עד עכשיו התמקדנו בדרך בה המוח קולט ומעבד אינפורמציה ואף מגיב מידית. אך כדי לשפר את מצבנו כדאי לנו לתכנן לטווח ארוך. בדיוק כמו שחקני שח, שהטובים שבהם, הם אלו המסוגלים לתכנן יותר צעדים קדימה. זה תפקידה של התודעה.
כדי לתכנן חייבים 'להריץ' בדמיון תגובות 'האחרים' לפעולה שנעשה. בדיוק כמו שעושה שחקן השח. רק כך אפשר לבחור בין אפשרויות פעולה שונות,  את זו שתביא את התגובה הטובה ביותר עבורנו.
זה גם התפקיד של הדמיון היוצר. אותו דמיון שסופרים, מלחינים וציירים משתמשים בו ליצור אמנות.
בהמשך עיבוד תמונת המציאות אנו בודקים את סיפורו של הבמאי/המוח שהוקרן על מסך התודעה שלנו, ומתכננים תגובה בהתאם לסולם הערכים שלנו. גם 'האחר' עושה אותו דבר, אך סולם הערכים שלו שונה. גם אם היה מגיע לאותן מסקנות בשלב עיבוד הנתונים, הוא מגיב אחרת מאיתנו.
לשם כך אותו חלק במוח שאנו מזהים כתודעה מצויד בתכונות שעוזרות לו בתפקידו כמתכנן לטווח ארוך.
בין התכונות אנו מוצאים:
דמיון – המאפשר לנו להריץ דרכי פעולה כדי לבחור את המתאימה ביותר.
הדחקה והמצאה – זה החלק המאפשר לנו להדחיק דברים שעלולים לדכא אותנו מה שעלול לפגוע בתפקודנו. להמציא סיפורים המאפשרים לנו להיות סלחנים לגבי עצמנו, כדי לחיות בשלום עם עצמנו ולא לפגוע בתפקודנו.
באנלוגיה של מזכירה ומעצב גרפי שקבלו את המסמך של המנהל, למעצב לא אכפת אם הוא מוצא שגיאות כתיב, העיקר שהעיצוב מושלם. האם המחשב של המעצב הגרפי מבין את מחשב המזכירה השוקדת על איות קטנוני, ומזניחה את העיצוב? האם מחשב המזכירה מבין את מחשב המעצב הגרפי שמתעלם מאיות הכל כך חשוב.

ל 'אחר' יש תודעה שונה משלי. התודעה כוללת רגשות, ערכים והשקפת עולם שונה משלי ולכן הוא יגיב אחרת. כל אדם נוטה לחשוב שהשקפת העולם שלו היא הנכונה. המוח מחזק אמונה זו על ידי ארגון העובדות כך שאנו נראה טוב בעיני עצמנו. לגבי'האחר' אנו פחות סלחנים.חשוב להכיר במנגנון החשוב הזה במוחו של כל אחד, כדי להבין שגם 'האחר' חושב באותה צורה סלחנית על עצמו, ובאכזריות ללא פשרות עלינו.

דמיון

הניאגרה בביתי התיזה מים. באתי לחנות חומרי בנין ושאלתי אם הוא יכול לעזור לי. האיש הרים עיניו ובהה באויר לרגע של שתיקה. ראיתי איך הוא משחזר בדמיונו את מנגנון הניאגרה ובודק מה יכלה להיות התקלה. לאחר רגע קם ונתן לי אטם גומייה באומרו שכנראה האטם הזה בניאגרה שלי פגום. בביתי פרקתי את הניאגרה שמתי את האטם החדש והניאגרה תוקנה.

בדומה לחלום יש לאדם יכולת 'לדמיין' סיטואציה, כלומר ליצור לו תסריט דמיוני היכול לשמש 'כתכנית מגרה' לסיטואציות עתידיות שאנו עלולים להיקלע אליהם או כמו במקרה הזה למצוא פתרון לבעיה.
תלמיד החושש מבחינה עלול לדמיין תסריט מפחיד של כישלון, שהוא מספיק ממשי עד כדי להביא לתגובות פיזיולוגיות (הקאה).

לכל אדם יש דמיון. מחקרים הוכיחו שאפילו לבעלי חיים אחרים יש דמיון במידה כזו או אחרת.
יש הבדלים במידת הדמיון בין אנשים שונים, כמו שיש הבדלים גם בתכונות אנושיות אחרות.
יש גם סוגי דמיון שונים. אדם אחד יכול להיות בעל דמיון מפותח מסוג אחד ופחות בסוג אחר.
סוגי הדמיון נבדלים גם במידת המורכבות שלהם. דמיון דו ממדי פחות מורכב מדמיון במרחב תלת-ממדי, וזה פחות מורכב מלדמות גוף נע במרחב.
הדמיון התפתח כמנגנון בו המוח משתמש 'להקרין' דמויות על מסך ההכרה, אך הוא שמושי לצרכים רבים. למעשה הוא חשוב לכל מטלה בה עוסק האדם למעט אולי, כאשר אדם מתמזג עם הקבוצה (הקבוצה) ומאבד את ייחודו.
הדמיון בתודעה נחוץ כדי לתכנן מהלכים עתידיים, כמו במשחק השחמט. הוא נחוץ כדי לספר סיפורים, הוא נחוץ אפילו למעשה אהבה. אנשים בעלי דמיון דל חייבים להיעזר בתמונות פורנוגרפיות הממחישות להם את מה שאינם יכולים להעלות בדמיונם.
כמו כל יכולת אפשר גם ללמוד לפתח את הדמיון. שחקני שח מתחילים אינם יכולים להזיז כלים בדמיונם ולבדוק את המהלכים שהיריב יכול לבצע בתגובה, שחקנים מנוסים יכולים להעלות בדמיונם מהלכי תגובה רבים, ולמצוא פתרון לתגובה של היריב. לשחקני שח מעולים יש דמיון המתכנן התקפות טקטיות,  בנוסף לראיה של מהלכים רבים קדימה.
אחד היתרונות של תכנון בדמיון, הוא המהירות של בדיקת מהלכים שאינה מוגבלת במציאות. ובנוסף היכולת לדמיין דברים שלא קיימים במציאות (אם כי יכולת אחרונה זו מוגבלת בדרך כלל בשנוי דברים הקיימים במציאות. כמו כלבים בעלי כנפיים או עננים עם חיוך. אי אפשר לדמות משהו שבו בעת יש לו תכונות סותרות כמו בצל שהוא שחור וגם לבן. או משהו שאינו ידוע – לכן רוב החוצנים בספרי מדע בדיוני מופיעים כדמויות אנושיות). רק אנשים מעטים יכולים לחשוב (לדמיין) 'מחוץ לקופסה' ולהמציא דברים חדשים. בחברות בהם מרכיב 'הקבוצה' חזק ומרכיב האינדיבידואל חלש, נדיר למצוא רעיונות חדשים. מספר פרסי הנובל על רעיונות פורצי דרך בחברה המוסלמית בעלת התרבות הנוטה לכיוון הקבוצתי, קטן ביחס מספרי למספר פרסי הנובל של החברה היהודית, בעלת תרבות הנוטה לאינדיבידואליזם.
דמיון הוא תכונה חשובה של אדם כמעט בכל תחומי החיים,  כאשר הוא מתפקד כישות עצמאית. אך הדמיון מפריע להזדהות עם אחרים ולכן הוא מדוכא במצב הדואלי כאשר אדם מתפקד כחלק מישות הקבוצתית (הקבוצה). התודעה כולה עוברת טרנספורמציה במצב זה עד כדי כך שאפשר להגדיר תודעה קבוצתית.
כמובן שאלו מצבי קיצון ויש מצבי ביניים.
יש סוגים שונים של דמיון ובכל סוג יש רמות שונות של יכולת.
לרוב בני האדם דמיון חזותי, למוצרט היה דמיון שמיעתי והנה סיפור המציג זאת:
גאוניותו המוזיקלית של מוצרט קשורה ביכולתו הפנומנלית לזכור מוזיקה ולשחזרה: באותה תקופה, ה Miserere Mei של גרגוריו אלגרי (שהייתה יצירה גותית דתית) נחשבה נשגבת כל כך עד שהיה מותר להשמיעה רק פעם בשנה, בכנסייה של האפיפיור, ותוויה נשמרו בסוד. ברם, על-פי מכתבו של ליאופולד, מוצרט, אשר נכח במקום בעת ביצוע היצירה, הצליח לשחזר את התווים מתוך שמיעה בלבד ולהעלותם בשלמות על הכתב, וכך חשף את תוויה הסודיים לעולם.
דמיון קשור לזיכרון ובוודאי לדרך בה המוח חושב.
ברור למה צריך דמיון חזותי (בין השאר לתכנון עתידי) בעיקר כדי לראות (להציג על מסך ההכרה את המציאות בהדגשים ובכוונון המוח).
השאלה למה צריך דמיון שמיעתי? אולי כהכנה לתקשורת מילולית?
מה הקסם במוזיקה? שלעתים היא מקפיצה אותנו לרקוד ולעתים מרדימה אותנו כשיר ערש.
מה הייחוד בצלילים הרמוניים הערבים לאוזן לעומת צלילים הצורמים את האוזן? האם זה קשור בצליל סכנה (כמו לחש הנחש)? האם זה כלל עולמי כמו תפישת היופי? עד כמה זה הרגל נלמד (כמו מוזיקה קלסית במערב או מזרחית במזרח התיכון או סינית במזרח הרחוק.)
חוקרי האבולוציה מרבים לחקור את האבולוציה של תכונות פיזיות ופחות חוקרים אבולוציה של תכונות המוח כמו דמיון.
אך לצורך הבנה של 'האחר' חשוב לחקור את תכונות המוח כי יותר מכל תכונות גופניות, כי המוח הוא 'אנחנו'.

הדחקה והמצאה

כל אדם מכיר את ההרגשה של 'לי זה לא יקרה'. הדברים הרעים קורים רק לאחרים. זו הדרך של המוח להגן עלינו בפני אי שקט וחרדות. מנגנון זה נקרא הדחקה.

חלק מהאנשים הצמחוניים מתרצים את הסרוב לאכול בשר מתוך חוסר רצון לפגוע בחיות. קשה להם להדחיק את הידיעה שמקור הקציצה על הצלחת היה יצור חי. צמחונים קיצונים הופכים לטבעונים שאינם יכולים להדחיק את העובדה שהביצים יהיו בעתיד יצור חי, ולכן אין הם אוכלים ביצים.

בני דת הג'יין בהודו קיצוניים אף יותר. הם בוחרים בטבעונות מלאה ונימנעים מפגיעה בכל סוג של בעל חיים. על כן נזירי הקבוצה נמנעים אף מלבישת בגדים העלולים ללכוד חרקים ולהמיתם, ומכסים את פניהם במסיכות כדי לא לשאוף חרקים. מעניין מה דעתם על החידקים שגופם הורג בהמוניהם. מעניין גם מה הם היו עושים אם הם היו משוכנעים כמו חוקרי טבע, שגם לצומח יש חיים בדיוק כמו לחי. האם היו נמנעים גם מאכילת צמחים?

אנשים אלו אבדו חלק מהיכולת שלהם להדחקה. לשמחתנו הם מיעוט. בדרך כלל אנשים מסוגלים להדחיק דברים לא נעימים. אם האבולוציה לא הייתה מפתחת בנו את יכולת ההדחקה לא היינו יכולים להתקיים.

כל אדם מכיר את ההרגשה של 'לי זה לא יקרה'. הדברים הרעים קורים רק לאחרים. זו הדרך של המוח להגן עלינו בפני אי שקט וחרדות. מנגנון זה נקרא הדחקה.

אנו מדחיקים את העובדה שאנו נמות. מדחיקים את הסכנות הבריאותיות האורבות לנו. לו לא היינו מדחיקים, היינו נשארים בבית ולא מעזים לצאת ולנסוע במכוניתנו בכבישים המסוכנים.
כמובן כמו כל דבר דרוש גם כאן איזון כדי שנשרוד. הדחקה קיצונית עלולה לגרום לנו לזלזל באמצעי זהירות.
אנסה להסביר איך המוח מנהל את מנגנוני ההדחקה תוך שימוש בדמוי המוח כבמאי:
מעבר לתפקידים השוטפים של המוח, להפעלת הגוף ויצירת תגובות מידיות למצבים מסוכנים, המוח/הבמאי מעבד תסריט כדי להעבירו לתודעה. לתסריט הזה שתי מטרות שלא תמיד עולות בקנה אחד:

• המטרה הראשונה היא להביא עובדות קרובות לאמת עד כמה שהמוח מסוגל להעריך, כדי שהתודעה תשתמש באינפורמציה לתכנון טווח ארוך. מטרה זו חשובה לאדם כדי להתקדם - מטרה המשרתת את האינדיבידואל במרקם הדואלי.
• המטרה השניה משרתת את החלק החברתי במרקם הדואלי. כאן המוח חייב לשמר ולחזק את החיבור של האדם לחבריו בקבוצה. לשם כך על המוח/הבמאי להעלים עובדות שלא מתאימות להשקפת העולם, או כאלו שעלולות להתנגש בהרגשה טובה של אדם בחברה שלו. במקביל עליו להמציא 'עובדות' שיחזקו את אמונתו של האדם בצדקת הדרך של הקבוצה אליה הוא שייך, ויחזקו את החיבור החברתי.

לשם כך הוא משתמש במנגנון הדחקה כדי להעלים עובדות, ובמנגנון דמיון כדי להוסיף 'עובדות' שלא קיימות.
'התסריט' שהמוח בונה נוטה למטרה ראשונה או שניה, במינון המתאים לחוזק הנטייה של האדם הדואלי לכיוון האינדיבידואלי או הקבוצתי.
הדחקה וההמצאה פועלות בכל שלושת השלבים של מנגנון החשיבה והפעולה של המוח:

• הדחקה והמצאה של נתונים נכנסים – הן על ידי הכוונה של החושים 'לראות' רק מה שרוצים, והן על ידי בחירה מודעת לסנן רק מה שמתאים להמצאת 'עובדה' שתתאים לסטראוטיפים.
• הדחקה של מסקנות שאינן מתאימות להשקפת עולם והמצאת 'סיפורים'.
• הדחקה של דברים לא נעימים בתודעה, על ידי מניפולציה של הזיכרון הדמיון המשתיל 'עובדות' פועל בעיקר במעבר 'התסריט' מהמוח לתודעה.

שני הנושאים הגדולים בהדחקה ובדמיון, הם אהבה ומוות, אך אנו מדחיקים גם הרבה דברים חשובים פחות.
ללא ההדחקה וההמצאה קשה לנו לחיות לבד, וקשה עוד יותר לחיות בחברה.
לצערנו, המנגנון הזה של הדחקה והמצאה, מקשה עלינו להבין את 'האחר'. אנו מדחיקים באופן שונה 'מהאחר' ולפעמים אפילו מדחיקים את 'האחר' עצמו.
אחת הסיבות לעיוותים בקריאת המציאות נעוצה בצורך בסלחנות עצמית יחד עם השמצת היריב.
שרידות דורשת לעתים להרוג את האויבים. קשה להרוג את מי שאתה מכבד.
צורה קיצונית של התופעה הזו, מופיעה כאשר יש צורך בהוצאת אדם מהקבוצה שלך. כדי להתגבר על האופי הטבוע בנו להגן על הדומים לנו, יש לפעמים צורך בדה- לגיטימציה של בני הקבוצה שרוצים להוציאם מהקבוצה,  ולהפוך אותם לאויבים בני מוות. כך עשו הנאצים ליהודים. כך פועלים מוסלמים שיעים למוסלמים סונים (וההפך).
יש גם תופעה הפוכה בה אנו מכניסים לתוך הקבוצה שלנו משהו מבחוץ. דוגמה לכך היא למשל 'האנשה' של חיות מחמד, שהופכות במוחנו לחברים לגיטימיים בקבוצה. לפעמים אנשים אוהבים כלבים יותר מאשר את בני האדם.
גזענות היא דוגמה לדה-הומניזציה של 'האחר' - היהודים בעיני הנאצים, הכופרים בעיני המוסלמים, והימניים בעיני השמאל וההפך.
כדוגמה לדה – הומניזציה שהצליחה, הנה ציטוט מדויק של אישה מהשמאל, בתגובה שלה על מאמר. דה-הומניזציה של הימין בחברה של השמאל, גרמה לה לכתוב זאת: “יצירתיות קיימת לרוב בעיקר בשמאל. יש מעט מאד יוצרים ימניים. לכך כפי הנראה הסברים ביולוגיים הקשורים במבנה המוח ובהרכב האישיות. כפי שהומואים רבים יצירתיים ביחס למספרם באוכלוסיה וזה הוכח במחקרים, כך גם אנשי השמאל הם רחבי אופקים יותר מאנשי הימין, נחנו בכתיבה שנונה יותר, ומשעשעת יותר וכן הלאה. אנשי ימין רובם שמרניים מקובעים. זה המאפיין את תפיסת העולם הימנית. לכן מעטים היוצרים הימניים בכל תחומי היצירה. גם סופרים וגם ציירים וכל השאר. עם עובדות קשה להתווכח.”

ראינו 'שעם עובדות אפשר להתווכח' כי כל אדם מאמץ את העובדות המתאימות להשקפת עולמו, ואפילו מעוות אותן, וממציא עובדות לשם כך. כמו שעשתה אותה אישה שצוטטה.

האם אפשר לשנות את האחר?

“ some people change when they see the light, others when they feel the heat.” Schwarzkopf

הוויכוחים בסלון שלנו לוהטים. בזמן שחבריי בעלי דעות שמאל טוענים את טיעוניהם, חבריי האחרים בעלי דעות הנוטות לימין, בוחנים אותם כדי למצוא את הדרך הטובה ביותר לסתור את דבריהם. לשם כך הם מגייסים טיעונים ששמעו מפובליציסטים החולקים איתם את דעותיהם. כאשר מישהו מהם מוצא טיעון מוצלח במיוחד, הוא לא מתאפק וקוטע את דברי החבר שמדבר, כדי להציג את המציאה.

חבריי מהשמאל עושים אותו דבר. אלו ואלו אינם מבינים איך האחרים אינם רואים את האמת הברורה להם כל כך.  

הוויכוח מסתיים כאשר לאשתי נמאס מהוויכוח העקר, והיא מביאה קפה ועוגה שלגבי איכותה אין וויכוח.

איני זוכר וויכוח בו מישהו הצליח לשכנע את בן שיחו. האם אתה, הקורא, יכול להצביע על הצלחה כזו?

כמובן שלא. הסיפור הזה אינו ייחודי לבלוי שישי בסלון שלנו, אלא הוא חוזר על עצמו בכל מקום.

מדוע שני אנשים בעלי אותה רמת השכלה ואינטליגנציה, אך בעלי השקפת עולם שונה, אינם יכולים להסכים גם כאשר נדמה שהעובדות לא מותירות ספק?

האם הסיבה היא שאין בארץ תרבות וויכוח?

נדמה לי שלתופעה זו שורשים עמוקים יותר מהיכולת לנהל וויכוח תרבותי. בארצות הברית ובאירופה, שהן המודל לתרבות וויכוח, התופעה קיימת בדיוק כמו בארצנו הנמצאת בלבנט המיוזע.

כל מי שמתעניין במבנה המוח, יודע שמוחנו אינו מציג את המציאות כפי שהיא מגיעה מהחושים. אנחנו לא באמת רואים מה שהעין שלנו קולטת ולא שומעים באמת את הקולות שנכנסים לאוזן. המוח מעבד את האינפורמציה המגיעה מהחושים ומסנן אותה במסננת הטבועה בו. הוא לא נרתע מעיוות ואפילו מהמצאת עובדות, כדי להציג בפנינו (למעשה בפני התודעה שלנו) תמונת מציאות התואמת להשקפה הטבועה בנו, בכוונה טובה לשמור על שלוות רוחנו.

הבעיה היא שלמוח אנשים בעלי השקפת עולם אחת, מסננת שונה מאלו בעלי השקפת עולם אחרת.  

'המסננת' הזו בנויה מקשרים בין תאי המוח, המסננים את האינפורמציה המגיעה מבחוץ דרך מבנים סטריאוטיפים, שנבנו במקור כדי לאפשר לנו להגיב במהירות בלי צורך בתהליך ארוך של שקלול כל האפשרויות.

יש סטראוטיפים, הטבועים בגנים. סטראוטיפים אלו גורמים לנו לפחד מהאריה (ובמקרה של אשתי - עכבר) ולרוצץ גולגולת הנחש, גם אם הוא נחש לא מזיק. סטראוטיפים אחרים מעוצבים במהלך החיים.

דוגמאות לסטראוטיפים כאלו לא חסרות. גזענות,  היא דוגמא קיצונית לסטריאוטיפ כזה.

אז מה? אי אפשר לשנות סטראוטיפים? כן, זה אפשרי. אך זה תהליך ארוך וקשה מאד. קשה מאד לנתק קשרים שהוטבעו שוב ושוב במוחנו ולבנות קשרים חדשים.

ממשלת גולדה מאיר נבחרה שוב בבחירות שהתקיימו לאחר כשלי הממשלה במלחמת יום הכיפורים. מה גרם לאנשים לבחור שנית באותם מנהיגים,  שהביאו עליהם אסון כבד, גם לאחר שהמחדלים שלהם נחשפו בתנועות המחאה?

אני זוכר שאבי אמר אז: "מה אתה רוצה? לבחור מפלגת ימין שתגרום למלחמה?" ולא היה מודע לאירוניה שבדבריו. הסטראוטיפ של מפלגת ימין, הששה למלחמה לעומת מפלגות השמאל הרוצות שלום, היה טבוע במוחו. כך שלא התחשב בעובדה שזה עתה יצאנו ממלחמה כאשר מפלגת שמאל בראשות הממשלה.

כמה שנים מאוחר יותר הימין עלה בכל זאת לשלטון, מה שמוכיח שלחלק מהאנשים יש יכולת לשנות דעה.

נהוג לחשוב שסטראוטיפים פועלים רק אצל 'האחר'. אנו הראליסטים, משוחררים מהם.
האומנם?

יד על הלב, האם אתם לא מדלגים על מאמרים של בעלי דעות שונות משלכם? האם אתם לא מעדיפים לקרוא אותם עיתונים ולצפות באותם ערוצים להם הורגלתם? האם אתם לא מרגישים בנוח לשמוע את החדשות שיחזקו את הדעות שלכם?

כן, אל תתביישו, כך המוח שלנו עובד.

הסיבה שאנו לא באמת שוקלים את הטיעונים של בר שיחנו, היא שקשה לנו לקבל מצב שאולי אנו טועים. למוח הערמומי שלנו, הפועל מתחת לרדאר ההכרה, יש דרכים רבות לתרץ ולהציג את הדברים כך שנהיה משוכנעים בצדקתנו.

אז אי אפשר לשנות דעה?

כן, זה אפשרי אך קשה מאד.

גנרל שוורצקופ אמר בהקשר זה "יש אנשים שמשתנים כאשר הם חווים הארה, אחרים משתנים רק אם הם מרגישים כוויה."

לאנשים מבוגרים קשה יותר להשתנות, מאשר לילדים שעדיין הקשרים הקובעים דעות במוחם לא קובעו בחזקה. בכל קבוצה יש אנשים שיש להם את היכולת להשתחרר מכבלי ההשקפה הקודמת ולקבל שנויים, אך אלו בודדים.

בחברות מגובשות, בעיקר בקבוצות דתיות כמו המוסלמים, קשה לאדם להשתחרר הרבה יותר מאשר בחברה חופשית מערבית.

איך זה אצלך הקורא?

האם אתה מוכן להודות שאולי אתה טועה, ויש משהו בדברי הימני/השמאלני האידיוט? האם אתה מוכן לקרוא גם מאמרים של בעלי דעות שונות משלך, בעיתונים שאתה לא מנוי עליהם? כך אולי יסתננו אליך כמה עובדות שבערוצי התקשורת שאתה צורך, לא הדגישו אותן.

האם אתה מוכן לקבל את הרעיון (הבלתי מתקבל על הדעת) שאפשר לראות את הדברים בצורה אחרת?

כדאי שתחשוב מחדש.

בסרטים רומנטיים רבים המופקים בהוליווד, אנו מוצאים שהבחורה המאוהבת בגבר מנסה לשנות את התנהגותו כך שתתאים לאידאלים שלה.

לדתות כמו הדת הנוצרית או המוסלמית, יש מטרה לשנות את כל האנשים 'הכופרים' כדי שיאמינו 'בדת האמת'.

הצורך לשנות את 'האחר' הפרטי נובע לא מעט מהצורך להבין אותו. אנו מבינים טוב יותר את מי שדומה לנו.

הצורך של החברה לשנות את 'האחר' נובע לא מעט מהרצון להביא את כולם לתוך החברה.

איני אוהב את המיסיונריות הזו, הן במישור הפרטי והן במישור החברתי, אך מכיר בכך שזו תוצאה של מנגנוני ההישרדות הקיימים הן בפרט והן בחברה.

נשאלת השאלה האם אפשר לשנות את 'האחר',  ואם כן עד כמה זה קשה.

ראינו שהמנגנונים הבסיסיים של המוח דומים אצל כל בני האדם, אך בכל שלושת השלבים של בניית ההתנהגות והמחשבות האחר, הן 'האחר' האינדיבידואל והן 'האחר' החברה, שונים:

הנתונים המשמשים כחומר גלם לעיבוד תמונת המציאות,  שונים לנו ולאחרים כתלות בסטראוטיפים. האם אפשר לשנות סטראוטיפים? ואם אפשר במה זה כרוך.

המוח הבמאי בונה סיפור המבוסס על הנתונים האלו ועל גורמים נוספים, כמו הצורך לעודד את האדם ולחזק את הקשר שלו לחברה (לקבוצה שלו). האם אפשר לשנות את את הסיפור של 'האחר' כדי שידמה לסיפור שאנו מספרים לעצמנו? ועד כמה?

ההתנהגות שלנו תלויה בהשקפת העולם ובסולם הערכים שלנו. האם אפשר לשנות השקפת עולם וסולם ערכים?

יש לנו רק תודעה אחת לכן קשה לנו לבקר את מה שמוצג על התודעה. זו אחת הסיבות לכך שקשה לנו לבקר את עצמנו, ועל אחת כמה וכמה לשנות דעתנו.

קל לנו הרבה יותר לבקר את האחר. אנו נמצאים מחוץ לתודעה שלו, מחוץ להשפעת המוח המקרין על תודעתו, מחוץ למערכת השיקולים של אותו מוח, המבוסס על בסיס נתונים שונה ופועל בסביבה תרבותית שונה. קשה להבין את האחר, אבל קל מאד לבקר את דעותיו ופעולותיו.

אם יהיה מדען שיוכיח שאין אלוהים, האם המאמינים יקבלו זאת, או אפילו ירצו לשקול שהוא צודק?

אופס, הפסדתי את כל קוראי המאמינים.

בואו ונסתכל על כך מנקודת מבט הפוכה. נניח שיהיה מדען שיוכיח שיש אלוהים. האם אנשים חילונים יאמינו לו או אפילו ירצו לשקול שהוא צודק?

אופס, הפסדתי את שאר הקוראים שלי.

אתה קורא יקר שמוכן להמשיך לקרוא, ולתת לי את ההזדמנות להציג נקודה מעניינת בדרך בה המוח פועל, הוכחת שיש בך מספיק פתיחות שאולי תעזור לך גם להבין את האחר.

כמה אנשים אתה מכיר ששינו את דעתם? כדי שאדם ישנה את דעתו ביוזמתו הוא חייב  להשתחרר מלהאמין לכל מה שמוקרן על תודעתו, אך הוא - זו תודעתו עצמה ולכן הדרישה להשתחרר ממנו עצמו, היא דרישה קשה.

אנשים יכולים לשנות דעה אם יש כוח חיצוני החזק מכוח האמונה בתודעה העצמית – כמו אדם שהם מעריצים. כמו דעת ההמון, המכתיבה דעת הקבוצה ומוחקת דעה עצמית.

עם זאת הטכנולוגיה והידע המצטבר, הביאו לפיתוח כלים ושיטות שעוזרות לשנות את דעות האנשים. 

כלים כמו תקשורת המונים, שיטות חינוך, או אם תרצו שטיפת מוח, מעקב אינטרנטי על תגובה לנאומים בשידור חי, וכמובן מיתוגים ופרסומות, השותלות במוחנו את הצורך לרכוש מוצרים או להתנהג בצורה רצויה - למשל להיות רזים, לאהוב סוג של מנגינות, או ללבוש שחור.

במלך ההיסטוריה נעשה שימוש בשיטות 'שיכנוע' על בסיס אינטואטיבי. ככל שהטכנולוגיה מתקדמת בנושא זה, יש יכולת גדולה יותר לשנות דעות על בסיס מדעי.

זה יכול להיות מאד מפחיד אם משתמשים בכך לרעה.