הדואליות האנושית

מבוא

אנשים משוכנעים שהם ישויות הנפרדות מאנשים אחרים. הם מוכנים להסכים שיש להם קשר חברתי לאחרים כי בסופו של דבר "האדם הוא יצור חברתי", אך נוטים לדחות בבוז את הרעיון שיש בו משהו שאינו שייך לו, אלא משותף לאנשים אחרים בסביבתו.
סופרים, משוררים, פילוסופים וסתם אנשים עוסקים רבות בתחומי הבנת הרגשות של אנשים אחרים. לאחרונה גם חוקרי מוח בתחום של Theory of mind עוסקים באותה הבנה רגשית של האחר העומד מולנו.
הפילוסוף לווינס בדעה שאי אפשר להבין אפילו אדם קרוב: "הפנים של האחר הם תמיד 'מה שלא אני' ולכן, הם תמיד מסתורין ושאלה.”
אך ידוע שהטבע באבולוציה רבת שנים, צייד אותנו במגוון של כלים בדיוק כדי לבצוע הערכות כאלו.
אנו מצוידים בכלים ישירים. חלקם כלים שאנו נולדים עימם, לדוגמה; לפי מחקרים שנעשו לאחרונה, תינוקות נולדים עם היכולת לזיהוי פנים כך שהם מזהים מיד את האם המניקה.
חלקם כלים הנרכשים עם הניסיון, כמו הזיהוי המיידי של מטוס אויב על ידי טייס הקרב לאחר אמונים רבים.
כלים ידועים כמו קריאה מתוחכמת של הבעות הפנים ושפת הגוף, משמשים אותנו כמכונת אמת ומאפשרים לנו לגלות את שחושב וחש 'האחר' העומד מולנו.
אנו מצוידים גם בכלים עקיפים - כמו תחושות בטן, או הסתמכות על סטראוטיפים שנבנו במוחנו ומאפשרים לנו להעריך את 'האחר' אם כי במידת דיוק מפוקפקת.
למרות שיש לנו דרכים להבין את האדם הקרוב לנו, סופרים ופילוסופים רבים טוענים שאי אפשר להבין אדם שבא מסביבה שונה משלנו, כי ‫כלים אלו לא מספיק יעילים כדי להבין אחרים שאינם נמצאים באותה קבוצה תרבותית שלנו.
‬במאמר זה אני רוצה להציג את התיאוריה הדואלית שמאפשרת לנו להבין טוב יותר אנשים אחרים.
התיאוריה אומרת שהאדם אינו ישות נפרדת לחלוטין מאנשים אחרים. יש באדם משהו גנטי הגורם לשיתוף עם אנשים אחרים.
למרות התודעה העצמית שלנו שאני הוא אני ולא יותר, קיימות הוכחות רבות מסביבנו שלא זה המצב.
במידה כזו או אחרת ישנו אותו חלק נוסף באדם הגורם לו להיות תא אחד בתוך גוף גדול יותר הנקרא חברה.
הדבר דומה לתא בגוף האדם החי את חייו ומתפקד לפי טבעו, אך הוא גם חלק מהגוף כולו. אם לתא הייתה תודעה, הוא היה משוכנע שהוא אינדיבידואל הנפרד מכל תא אחר, למרות שהוא היה מודה כי הוא בעל צורך חברתי להיות בחברת תאים אחרים מסוגו.
אפשר לראות כאן הררכיה טבעית של ישויות: תא, אדם וחברה.
אם לחברה הייתה תודעה עצמית היא הייתה מתייחסת לכל אדם כמו שאנו מתייחסים לתא בגופנו.
מערכות היררכיות פרקטליות כאלו, חוזרות על עצמן בצורות שונות בטבע.

במאמר זה אתייחס רק אל שתי רמות הישויות – אדם וחברה והקשר ביניהן.
תחילה נבדוק את הסיבה האבולוציונית ליצירת חברות, ולמה יש באדם תכונות גנטיות הגורמות לו לוותר על חלק מהאינטרסים האישיים שלו כדי לחבור לחברה.
בהמשך אציג את הישות החברתית בסיוע התופעה הקיצונית שלה – 'העדר'.
אני קורא לישות זו 'עדר', כדי להדגיש שאין זו ישות חברתית בלבד אלא גוף בעל מאפיינים של גוף חי.
אם נקבל שיש ישות חברתית כזו, נבין שהעדר כמו האדם התפתח לפי חוקי האבולוציה וקבל תכונות העוזרות לו לשרוד.
תורת האבולוציה של דארווין התבססה על כך שרק תכונות שעוזרות לאדם לשרוד יתפתחו. לאדם שלא שורד אין צאצאים להם יוריש את תכונותיו.
האלטרואיזם היא תכונה של אדם המוכן להקריב את עצמו למען אחרים.
לכאורה קיום תכונה של אלטרואיזם באדם מביאה אותו לפעול כנגד האינטרס האישי שלו לשרוד ולכן לפי תורת האבולוציה תכונה זו חייבת להיעלם.
אבל המציאות היא שהאלטרואיזם קיים. האלטרואיזם מחזק את העדר על חשבון האדם.
אם נקבל את הדואליות הזו באדם שחלקו פרטי וחלקו משותף לעדר, הסתירה הזו מוסברת.
התכונות הגנטיות של בני האדם כוללות הן את הצורך של אדם לשרוד, והן את הצורך של העדר לשרוד.
אני מקוה שהמודעות לדואליות של בני האדם תתרום להבנת האחר, ואולי גם להבנה יותר טובה של עצמנו.
העובדה שהעדר בנוי מקיבוץ של אנשים מסבירה את הסתירה הבסיסית בתורת האבולוציה המקורית של דארווין – קיום אלטרואיזם.

1. העדר האנושי

גוסטב הקטן שמע מרחוק את קולות הרקיעה האחידה של פלוגת 'היטלר-יוגן' מתקרבת. הוא מיהר וברח לתוך מסדרון הבית הסמוך ומשם הביט בעיניים מבוהלות על הנערים העוברים בסך. מפעם לפעם חרג נער גדול מהשורה כדי להכות באלה כבדה שנשא עמו, אדם שהעז לעמוד ולא להצדיע במועל יד לפלוגה העוברת ולדגל הנאצי בראשה. רק שעה ארוכה לאחר שאחרוני הצועדים נעלם, העז הילד הקטן לצאת ממחבואו ולרוץ הביתה.
צעדות כאלו לא היו חזיון נפרץ בגרמניה של תחילת שנות השלושים. גוסטב המבוגר מספר על היום בו הגיעה חבורת היטלר-יוגן לבית סיפרו וגייסו את כל ילדי הכיתה והוא מצא עצמו באותה חבורה.
לא עבר זמן רב, משחזר גוסטב המבוגר, והוא מצא עצמו צועד בסך, שרוי במין מצב היפנוטי לקול רקיעות הרגליים הקצבית, וצועק יחד עם האחרים בהתלהבות רבה 'הייל-היטלר'. בבושה הוא ניזכר איך הכה באלה שסופקה לו בבסיס התנועה, כל מי שהעז לא להצדיע במועל יד. הוא ניזכר ברגש הזעם שעלה בו באותו מעמד. הוא זכר מה חשב אז: "איך האנשים החצופים האלו לא מבינים שמנהיג המפלגה הנאצית הוא היחיד שייטיב עם העם. למה הם לא מכבדים את המנהיג הנערץ בכך שם לא מברכים אותו במועל יד כנהוג.”
גוסטב איבד את ייחודו והפך לתא זהה כמו חבריו בתוך גוף 'העדר'.
עד כמה תופעת העדר חזקה ומדבקת, תעיד עדותו של היהודי שעמד בכיכר והאזין לאחד מהנאומים של היטלר. הקהל סביבו קרא קריאות נלהבות. עד מהרה הוא מצא עצמו קורא אותן קריאות בהתלהבות לא פחותה מהאנשים שעמדו מסביבו. רק לאחר זמן תפס שהוא קורא להרוג את היהודים וברח בבושה לבית דודתו הסמוכה.
אלו רק דוגמאות קיצוניות, איך האדם מתנהג לפעמים כאילו היה ללא רצון עצמאי בתוך החברה שפועלת לפי חוקים משלה. האישיות העצמית של אדם נסוגה לטובת מיזוג עם אנשים אחרים, ליצירת גוף גדול יותר שנקרא לו 'עדר'.
במקרה הקיצוני הפרט מתמזג טוטלית עם החברה. במקרה כזה אדם מתנהג בדיוק כמו כל האחרים בקבוצה. אין שם את השונות הגדולה שיש בדרך כלל, בין כל פרט ופרט. במקרה כזה אפשר לדבר על ישות שהיא חברה. לכל ישות כזו יש את האופי שלה המתבטא בדרך כלל בתרבותה. 'התאים' האנושיים שלה מאוחדים על ידי שפה, מסורת וכל שאר מרכיבי התרבות.
גם בחברות פתוחות יותר, עם 'תאים' אנושיים שרק בחלקם הם מתמזגים עם הגוף הגדול, אפשר לראות כישות נפרדת.
לפעמים אפילו כמין נפרד אם האופי של אותה ישות שונה באופן קיצוני מהאופי של ישות חברה אחרת.
קשה לשכנע אנשים בקיום תודעה משותפת הממזגת אנשים לפעול כגוף חי אחד למרות שיש לו כל המאפיינים לכך.
חברות נולדות, מתפתחות וגוועות בדיוק כמו בני אדם, אם כי במחזור חיים ארוך יותר.
כל חברה חייבת להילחם על שרידותה, ושגשוגה במסגרת המשאבים שבסביבתה עם חברות אחרות.
בשונה מבני אדם קורה שחברות 'בולעות' חברות חלשות מהן, אך מלחמת הקיום קיימת כל הזמן כמו בחיי אדם הבודד.

הקושי בקבלת העדר כגוף חי, גדול גם בגלל שאין הוא בעל גבולות וממדים מוגדרים היטב, כמו גוף
האדם. למרות זאת אנו יכולים לקבוע במבט אחד את ההבדל בין חברות שונות, באותה מידה שההבדל בני אדם שונים ניתן לזהוי בקלות.
קושי נוסף הוא שאדם יכול להיות שייך לכמה קבוצות שונות בעת ובעונה אחת. למשל הוא יכול להשתייך למדינה אחת כמו חברו, אך לכל אחד מהם דת שונה. ההשתייכות הקובעת היא ההשתייכות החזקה יותר. בשבטים הערבים עדיין ההשתייכות לשבט (החמולה) חזקה יותר מאשר ההשתייכות למדינה. לפעמים החיבור של אנשים לאותה דת חזק יותר מכל חיבור אחר ואז יקום איש על רעהו השונה בדתו, באותה קבוצה.
לא חסרות דוגמאות היסטוריות כמו שקרה ביגוסלביה בעבר, או מה שקורה היום בעיראק.
***
אדם מעדיף לחשוב עצמו כישות נבדלת מבני אדם שסביבו, בעל תודעה ורצון משלו.
הוא יכול לקבל שמה שקושר אותו לחברה הם קשרים חברתיים, קשרי משפחה וכד' אך לא יותר.
הדבר דומה לקושי שיש לנו, כיצורים החיים בעולם תלת ממדי, להבין את משמעות עקמומיות החלל.
כל מה שאפשר לעשות, זה להסיק מסקנה זו באופן עקיף.
אין פיזיקאי, גם לא איינשטיין, שחווה את עקמומיות החלל. כמו בפיזיקה, כך גם כאן, קשה לתפוס את מה שהאינטואיציה שלנו מתנגדת לו.
מפעם לפעם אנו זוכים להצצה על אותו גוף עדרי, אם כי לרוב אנו משייכים זאת לאחרים.
ישנן תופעות רבות שאין אנו יכולים להסביר אלא בקיום תופעת העדר האנושי.
אנו עדים לרגשות של תודעה משותפת הקיימת בכל עת כאשר אנו מונעים על ידי רגשות דתיים עמוקים, מוזיקה סוחפת, משחק כדור רגל מלהיב, או הערצה לדמות כריזמטית.
למרות כל העדויות הגלויות האלו קשה לאדם להסכים שיש בו חלק שאינו נפרד מאחרים.
אשליית התודעה מביאה אותנו לחשוב שאנו יצורים אינדיבידואליים ללא קשר ממשי עם הזולת.
העץ הבודד לא רואה את היער.
***

כבר דארווין, הוגה תורת האבולוציה, ציין את האלטרואיזם כמרכיב הסותר את הרצון של הפרט לשרוד, בתכונות החי. הוא לא ידע איך להסביר קיום אלטרואיזם של אדם שמקריב עצמו למען אחרים. תכונה זו אמורה להיעלם, כי אדם מת אינו יכול להעביר תכונה זו בתורשה לצאצאיו?
במידה מסוימת השתתפות בקבוצה נוגדת את האינטרס האנוכי של האדם. היא מחייבת אותו לעשות ויתורים כך שיוכל לחיות עם האחרים. לכן אין זה מובן מאליו שיש באדם גנים המאלצים אותו לחיות בקבוצה.
קשה להבין איך מדענים לא התייחסו במשך שנים רבות לתופעות רבות של סנכרון הפרט עם האחרים שעומד בבסיס אפקט העדר והותירו את המחקר לפילוסופים, משוררים וסופרים. אולי העדר המחקר נבע בחלקו מהעדר כלים מדעיים למחקר כזה.
הרבה מהתגליות של חוקרי המוח ידועות לאנשים מתוך אינטואיציה והתבוננות וניסיון. רק בזמן האחרון ניתן לחקור מוח אדם בריא בעזרת fMRI אם כי אין עדיין אפשרות לבחון התנהגות אדם הנמצא בסנכרון עם אחרים בתוך המכשיר הזה אפשר להכניס רק אדם בודד ולכן קשה לחקור חבירת אנשים לקבוצה.
ההסבר שנותנים כמה ממדעני האבולוציה הוא שאלטרואיזם ותופעת העדר, קיימות כי התארגנות בגוף גדול עוזרת לשרידות המין ובעקיפין שומרת על שרידות הפרטים השייכים לחברה.
אם ההסבר הזה נכון, לא ברור למה לא כולנו מתנהגים כנמלים בקן.
המילטון מדען האבולוציה, חושב שהאלטרואיזם של הפרט מופנה כלפי קרובים החולקים עמו חלק מהגנים שלו, הפרט אמנם מסכן את עצמו, אך אינו מסכן את הגנים שלו, כיוון שהפעילות האלטרואיסטית תקדם את הורשתם באמצעות קרוב המשפחה. המציאות היא שאלטרואיזם קיים גם אצל אנשים שאינם מכירים אחד את השני. רמז לכך שהתמזגות אדם עם החברה קשורה גם בגנים שהוא יורש נמצא כאשר בדקו ומצאו שתאומים זהים, דומים יותר אחד לשני בקשר שלהם לחברה מאשר תאומים לא זהים, החולקים פחות גנים.
חוקרי אבולוציה מהעת החדשה מצאו חלק מאותם גנים המשפיעים על החיבור בין אנשים לחברה.
המנגנונים האלו עדיין לא מובנים לגמרי אך נמצאה מערכת מורכבת של שילובי גנים והורמונים. אחד מהגנים נקרא אוקסיטוצין, המשמש כשליח עצבי ומוכר כבעל השפעה על יצירת קשרים עם הזולת והתנהגות אמהית.
נמצאו גם גנים אחרים כמו AVPR1a נוירוהורמון ואזופרסין (Vasopressin) משתתפים במנגנון כזה.
נמצא אפילו גן סנכרון בשם mirror neorons.
מנגנון הסנכרון הוא אחד המנגנונים החשובים שאחראי על התמזגות עם העדר. סנכרון עם הסובבים אותנו קיים במציאות היום יומית.
ללא מנגנון כזה נגנים לא היו יכולים לנגן בתיאום מדויק בתזמורת, מאמינים לא היו חושבים ופועלים כגוף אחד, חיילים לא היו צועדים בסך.
מנגנון הסנכרון גורם לאנשים להרגיש הזדהות עם אנשים אחרים, ההזדהות גדולה ככל שהאחר קרוב מבחינה חברתית.
לעתים ההזדהות כל כך חזקה שאנשים מוכנים להרוג ולהרג למען שלמות הקהילה החברתית.
לסיכום אפשר לראות 'עדר' כיצור חי אחד. ישות השונה מאחרים והנלחמת על מקומה בין כל העדרים האחרים.
במקרה כזה אפשר לדבר על תכונות 'העדר' כיחידה ולהשוות תכונות אלו לתכונות 'עדר' שונה בלי להבחין בפרטים הבודדים.
אין צורך להבין איך כל אדם בעדר החברתי מתנהג. מספיק לראות את העדר שועט כמו עדר בוזונים בערבות המערב.




הדואליות האנושית

על פניו נראה שאדם שמוכן למות למען מטרה, סיכוייו לשרוד קטנים מאלו של אדם הדואג לעצמו.
לכן הגיוני שגנים של אדם כזה לא יעברו בתורשה. למרות זאת גנים אלו קיימים.
התשובה היא שתופעת העדר מחזקת את 'העדר'. לכן לכל אדם בעדר יש סיכוי טוב יותר לשרוד מאדם בודד שאין לו את הגנת העדר.
נשאלת השאלה ההפוכה. אם גנים אלו כל כך חשובים, איך יש בכל זאת יש אנשים אינדיבידואליים היוצאים נגד העדר? למה לא כולם מתנהגים באותה צורה כמו הנמלים והדבורים. ההיגיון הזה אומר שגנים הגורמים לאדם שידאג לעצמו חייבים היו להיעלם.
התשובה היא שחלק מאנשים אלו מצליח להתוות דרך חדשה שמקדמת את העדר. עדר שאין בו חדשנים לא מתפתח וסיכוייו לשרוד בסביבה של עדרים מפותחים יותר, קטנים.
לכן נמצא בטבע האיזון הנכון בין התכונות המלכדות אנשים ביחד, לבין תכונות אחרות השומרות על חירות האדם לחשוב אל מחוץ למקובל בעדר כדי להכניס את החדשנות הנחוצה.
תכונות סותרות אלו נמצאות בכל אדם במינון שונה.
זו התאוריה של הדואליות האנושית. רצוי לא לבלבל עם מושג הדואליזם שהגה הפילוסוף דקארט (ואחרים) לגבי הקיום של משהו רוחני הנפרד מהגוף באדם.
הפיזיקאים עמלים על התאוריה הכללית, הגיע הזמן שמדעני האבולוציה יציגו גם הם תאוריה כוללת של התפתחות המין האנושי (ומינים אחרים).
התאוריה הדואלית יכולה להשלים את תורת האבולוציה בכל הנוגע להתפתחות חברות ולפתור כמה מהסתירות הקיימות בה.
היא מסבירה את מרכיבי ההתנהגות הייחודית לפרט הבודד ומרכיבים נוספים אחרים המסנכרנים אותו עם הסביבה החברתית שלו, וגורמים להתנהגות שונה לחלוטין כאשר הוא חלק מההמון.
***
ההתאמה הטובה ביותר לחברה היא שרוב האנשים יצייתו לחוקי העדר, בייחוד בזמני חירום (לא פלא שההזדהות עולה במצבי חירום). אך רצוי שתמיד יהיו יוצאי דופן שיקדמו את האנושות בקפיצות.
החברה המצליחה היא החברה המאוזנת ביותר.
האיזון בין אלטרואיזם לאגואיזם, שונה מחברה אחת לשניה. ומאדם אחד לשני.
בטבע מינים נטרפים נוטים יותר להיות במצב עדרי כדי להתגבר על הטורפים. האדם ברוב ימי היסטוריה שלו היה טורף ונרדף כאחד ומכאן הצורך בשתי התכונות האלו.
האיזון בין שני המרכיבים האלו הוא זה הנותן את היתרון הגדול ביותר למין האנושי. כאשר האיזון מופר לאחד הצדדים אנו מקבלים חברה חלשה יותר שאינה מתנהלת בצורה הטובה ביותר.
במשטרים דיקטטוריים בהם מדכאים את חופש המחשבה של הפרט יש בטחון, אך לא תמצאו אינדיבידואלים פורצי דרך, שיקדמו את הקבוצה ברעיונות ובהמצאות חדשות.

***

ההצלחה הגדולה של המין האנושי נובעת בחלקה מתוך היכולת שלו לחיות בקבוצות גדולות, למרות היכולת הגנטית המוגבלת שלו לחיות בקבוצה, יחסית לנמלים. לשם כך פיתח האדם כללי התנהגות בחברה המחליקים את החיכוך בין אנשים ומאפשרים להם לחיות בקבוצות גדולות. ככל שהכללים נוקשים יותר, הקבוצה חזקה ומגובשת יותר אך קשה יותר לחריגים אינדיבידואלים לקדם רעיונות.
תרבויות בהן הפרט במרכז וערכים קבוצתיים חלשים נוטים להתפורר או להיות מחלשים ומחוסלים על ידי תרבויות מלוכדות יותר מבחוץ.
תרבויות, כמו בני אדם, נולדות מתוך תרבויות קדומות יותר, מתגבשות ומתפתחות וצוברות כוח ועושר (נעשות אימפריות) עם העושר והכוח, פוחת הצורך בכללים נוקשים והחברה נחלשת עד שבאה חברה אחרת רעבה ובעלת ציוויליזציה נוקשה – הברברים, ומנצחת אותה. אפשר לחזות בתופעה כזו היום כאשר רואים איך הברברים החדשים מהאסלאם בעלי כללים נוקשים, תוקפים את האימפריה המערבית שאיבדה יכולת הזדהות הפרטים עם החברה, במידה רבה.
יצירת חברות גדולות מתאפשרת רק על ידי כך שהפרטים בתוכן מותרים על יתרונות אישיים מול הפרטים האחרים, כדי להתמודד טוב יותר ביחד.
השוני בין האידיאולוגיות הוא בעיקר על השאלה עד כמה הפרט חייב לתרום לכלל, ועד כמה הוא יכול לקבל חזרה. לטעמי, חייב להיות איזון בין מה שאדם רשאי לצפות לקבל מהחברה - זכויות הפרט, לבין מה שהחברה דורשת ממנו להשקיע – חובות הפרט לחברה.
יש לזכור שההשקעה של הפרט בחברה מקדמת את כל אזרחי המדינה כולל אותו פרט.
אסטרטגיה נבונה לאזרח היא להשקיע בחברה ככל שהוא יכול בלא לפגוע יותר מידי בעצמו, כדי שהיא תשגשג והוא יחד איתה. הדבר דומה לבעל מפעל המשקיע חלק מרווחיו ברכישת מכונות חדשות שיגבירו את הייצור ואיתו את רווחיו העתידיים.
***
הבנה פשטנית של תורת האבולוציה טוענת שפעולות אדם (המוכתבות על ידי דורות של אבולוציה) הם כאלו שיתרמו לשרידותו ולהמשך זרעו. לדעת החושבים כך, אדם מטבעו רוצה לתרום כמה שפחות ולקבל כמה שיותר. אם זה היה כל הסיפור לא היו קמות חברות בני אדם וגזע האדם לא היה מתפתח כפי שאכן התפתח. יש כנראה מנגנונים נוספים בעלי מגמה הפוכה בה אדם רוצה לתרום לחברה (לבני האדם האחרים) אפילו אם הדבר פוגע בשרידותו או בהפצת זרעו. מנגנונים אלו גורמים לחיזוק החברה ואתה גם את הפרטים החיים בתוכה.
קיומם של מנגנונים כאלו של שיתוף פעולה בטבע הן ברמת תאים (רק תאי הזרע ממשיכים את קיומם למרות שבכל התאים הבונים את גוף האדם יש את כל הקוד הדרוש. התאים האחרים 'מקריבים את עצמם' לבניית גוף מתפקד (כל קבוצת תאים בתור אבר של הגוף) בדומה למבנה מדינה בה יש פרטים המתמחים במקצועם ותורמים לכולם.
התנהגות 'החברתית' של התאים מתבטאת בשיתוף התאים ואף בתקשורת ביניהם (למשל על ידי הפרשת חלבון מסוים המסמן לתאים האחרים). בצורה דומה גם לכל אדם גנים הגורמים לו להוות 'תא' בתוך החברה. דוגמה לכך היא התקשורת בין אנשים המחאים כפיים בקונצרט ונכנסים במהרה לקצב אחיד, או אחידות בביוץ לנשים החיות באותו בניין בקמפוס.
אך הדוגמה הבולטת ביותר היא התקשורת המילולית והרגשית של פרטים רבים הנכנסים לאקסטאזה בעקבות דרשה נלהבת.
לכללים החברתיים הקובעים את היחס בין טובת הכלל לטובת הפרט, בין אגואיזם לאלטרואיזם קוראים תרבות. כללים אלו מעצבים את השקפת העולם של האדם.
***
אם נציב השקפות עולם על גרף אפשר להבין טוב יותר את היחסים ביניהם.
שמאל מול ימין, שמרנות מול חדשנות, אמונה באל מול אפיקורסיות.
רוב האנשים מצטופפים איפה שהוא במרכז הגרף, אך תמיד ישנם אנשים בשוליים. הקיצוניים שבהם נאחזים בסמלים שהם כמו קרנות המזבחות העתיקים, מחזיקים מלפול אל התהום. פה ושם אנשים אלו מעיפים מבט לתהום ומתחלחלים. חלקם מתעשת ועושה מאמץ לעלות חזרה על הגרף. חלק אחר נבהל עוזב את אחיזתו ונופל לתהום תוך ירי אמוק לכל כיוון.
לחלק מאלו שהצליחו לעלות חזרה על הגרף כל כך נרעשו מהסכנה של נפילה לתהום שהם רצים בכל כוחם לכיוון השני של הגרף ולא עוצרים במרכזו אלא ממשיכים ורצים מוכי אמוק עד שנופלים בקצה השני.
בזמנים קשים הגרף מקבל שיפוע חד יותר לשני הקצוות ואנשים רבים מחליקים לכיוון הקצוות.
אחיזת האנשים הקיצונים בקרנות המזבח מתרופפת ויותר אנשים נופלים לתהום.
אם נתבונן באנשים הקיצוניים האלו מקרוב נראה שאלו הנמצאים משני קצוות הגרף דומים מאד.
אחד מקווי האופי הדומים האלו הוא האמונה. לדתיים אמונה באל, לאפיקורסים אמונה בליברליזם.
קו אופי שני המאפיין קיצוניים הוא ההיאחזות בסמלים. דתיים מנשקים מזוזות, ועולים על קברי הצדיקים ומעריצים את הרבי שלהם, ליברלים עוטפים עצמם במחלצות, סוגדים למוזיקה שלהם ומעריצים את גיבורי התרבות.
אלו ואלו מריעים את האמת הבלתי מעורערת שלהם, בקול גדול אל מול הרוב הדומם שבאמצע.