איני מבינה את האנשים. הנה אני עומדת כאן שעות רבות, בפינת רחובות פרישמן ובן יהודה, ומתבוננת באנשים העוברים ברחוב. הגברים לא מעיפים בי מבט, למרות שאני יפה מרוב הנשים שעוברות ברחוב. הנשים מסתכלות עלי אך לא רואות אותי. הן רואות רק את הבגדים היפים שעלי. אני מושיטה את ידי בתחינה. אנא אנשים רחמו עלי. האם רק בגדים חשובים?
הנה
מגיעות שתי בחורות "תראי
תראי האם זה לא מקסים?”
האם
עלי הן מדברות?
לא.
הן
מתכוונות לבגדים.
אני
קופאת בתנועת תחינה,
והן
עוברות הלאה.
מה
יש להן הנשים שהבגדים כל כך חשובים להן?
בוודאי
לא כדי למצוא חן בעיני הגברים.
מניסיוני,
הגברים
מתעניינים יותר בהשלת הבגדים מאשר הבגדים
עצמם.
לכן
הם מתפעלים ככל שהמחשוף גדול.
לא
גזרת המחשוף של הבגד מושכת אותם,
מה
שקורץ להם זה העור שנחשף מתוך המחשוף,
נשים
טיפשות!
האם
לא ידעתן שגם סמרטוט שאישה יפה כמוני תלבש
ימשוך תשומת לב הגברים יותר משמלת מעצבים
על אישה מכוערת?
אך
לא.
הנה
גבר שמתעניין בי.
הוא
ניגש אלי בידיו בגדי אישה.
הוא
ללא בושה מפשיט את הבגדים שלי,
כאן
מול כולם,
מביט
בהערכה בגופי המושלם והמבריק,
ומלביש
אותי בערכת הבגדים החדשה.
“כדאי
לקנות עוד מניקין עבור חלון הראווה "
אמר
למנהל החנות שמאחורי גבו.
No comments:
Post a Comment