השליח

הכול התחיל כאשר המורה לחשבון חילקה את המבחנים של הבחינה של סוף השנה.

עילי אהב חשבון אך לא אהב כל כך את גברת עליזה ברקוביץ המורה לחשבון. גם היא לא אהבה את התלמיד שמביך אותה כל פעם בשעורים עם תיקונים לטעויות שעשתה בחשבון. לצערו הרב היא הייתה גם המחנכת של הכיתה שלו, כיתה ג2.

עכשיו היא הלכה לעברו צועדת צעדים קטנים על רגליה השמנות התומכות בגוף מרובע כבד. עיניה הכחולות הקרות שיפדו את עילי מעבר למשקפיים בעלי המסגרת השחורה.

היא הושיטה לו את המבחן בחשבון עליו כתבה בדיו אדומה את הספרה 0 בגדול, וקצה חיוך שמח-לאיד מבצבץ על שפתיה הדקות.

עילי הביט במבחן שבידו. הוא ידע שכל התשובות נכונות, כי עילי היה בן של מתמטיקאי עם כישרון מולד לחישובים. אמנם הוא היה יתום מגיל שלוש ולכן לא קיבל שום עזרה בשיעורי הבית, כנראה שירש את הכישרון לחשבון מאביו.

עילי היה ילד יוצא דופן, שחי חיים יוצאי דופן. עד כדי כך יוצא דופן שאפשר לומר עליו שהוא מוזר. הילדים האחרים בכיתה אכן אמרו עליו שהוא מוזר ועשו זאת בקולי קולות עם לווי של הצקות וקנטורים שלא הייתם חושבים שהם אפשריים בבית ספר יוקרתי של ילדים מהמעמד הגבוה.

הוריו נהרגו בתאונת דרכים טרגית בה נהג משאית מהכפר הסמוך איבד את השליטה ברכבו פגע במכונית ההורים בעצמה כזו שהיא עלתה באש.

למזלו של עילי זו הייתה הפעם הראשונה שההורים השאירו את עילי הקטן אצל הדודים שגרו באותו רחוב, מר וגברת קוונדיש שהסכימו לשמור על הילד הקטן בן השלוש באותה הזדמנות נדירה שהוריו נסעו 'לסדר משהו דחוף' שטיבו לא התברר אף פעם.

כאשר הגיעה הבשורה המרה הדודים, מר וגברת קוונדיש הסכימו לגדל את עילי בעיקר כדי ליהנות מרכוש ההורים שעבר אליהם כאפוטרופוסים של עילי. יש לשער שאם היו שואלים את הוריו של עילי הם לא היו בוחרים בקוונדישים כאפוטרופוסים של בנם האהוב. הקוונדשים היו המשפחה היחידה שנותרה לעילי, כיון ששתי משפחות ההורים נספו בשואה ומרת קוונדיש האחות של מרים אמו של עילי הקטן הייתה בת המשפחה היחידה שיכולה הייתה לאמץ אותו. הקוונדישים לא עשו זאת ברצון. הם היו זוג מריר שלא היה להם ילד משלהם ואולי בגלל קנאה הם נתקו את הקשרים ולא דיברו במשך 20 שנה עם הוריו של עילי.

עכשיו, שש שנים מאוחר יותר, יורם היה כבר כמעט בן 10. ילד עצמאי שהכין את הארוחות שלו בעצמו, כיבס את בגדיו והכין את השיעורים בימים הארוכים שהקוונדישים חסרי הילדים שאף פעם לא ראו את עילי כילד שלהם, טיילו בארצות רחוקות.

עילי נשאר רוב הזמן בבית, קורא ספרים ולא יוצא לשחק במגרש המשחקים. את שני החברים הטובים שלו, משה ותמר פגש בספריה בתחילת השנה של כיתה ג'. מאז שלושת החברים בילו הרבה ביחד, משחקים דמויות מהספרים שקראו. המשחק האהוב ביותר עליהם היה לדמיין שהם 'שלושת המוסקטרים'. כמו המוסקטרים בספרו של אלכסנדר דיומא הם נלחמו עם כוחות הרשע להציל את הטובים.

החברים - 'שלושת המוסקטרים' האלו, הצטיינו בדמיון ובידע הרבה יותר מאשר בצחצוח חרבות כמו המוסקטרים המקוריים, לכן את המלחמות שלהם עשו עם מגוון כלי נשק דמיוניים שירו על האויבים הדמיוניים.

בכיתה ג' הם לא היו מקובלים. הילדים לעגו וקנטרו אותם, וקראו להם 'שלושת החנונים'. יש להודות שמבחינת הידע והמראה שלהם זה היה כנוי מתאים:

תמר מוסקוביץ הייתה יכולה להיחשב לילדה יפה אילולא המשקפים הגדולים והברזלים בשיניים.

משה עבודי, שחרחר עם עיניים שחורות גדולות, היה נמוך כמעט בראש מעילי, בייחוד כאשר השערות של עילי הזדקרו מעלה בגלל שעילי לא טרח להסתרק. עילי היה ילד צנום, אולי בגלל שלא אכל ארוחות קבועות, ונראה כמו בובה מתפרקת עם המשקפיים סדוקים שקשר אותם עם חבל אל מאחורי ראשו כדי שהם לא יפלו. בעצם עילי היה הילד הכי מוזר בעיני כל התלמידים.

עילי לא כעס על המורה, לא התמרמר, ואפילו לא בכה כמו שילדים אחרים בכיתה ג2 היו עושים.

הוא פשוט שתק.

המורה עליזה שהשם שלה בכלל לא התאים לה, כי היא אף פעם לא הייתה עליזה, עמדה מולו מביטה אליו למטה: “אתה לא רוצה לדעת למה נכשלת במבחן?”.

עילי לא הספיק לענות, כי באותו רגע הוא שמע קול נקישה שהסב את תשומת ליבו לחלון.

מעבר לחלון בחוץ עמד עורב ונקש במקורו בשמשה. כאשר הבחין בעילי המביט אליו הוא קיפץ כמו משוגע, מסמן בראשו במה שנראה לעילי כאילו הוא מזמין אותו ללכת אחריו. עילי היה כל כך שקוע בהתנהגות המשונה של העורב שלא שמע את המורה אומרת בקול קשה וארסי: “אם הנוף בחוץ מעניין אותך יותר מאשר לדעת למה נכשלת במבחן אז צא החוצה.”

תמר החברה הכי טובה של עילי, העזה להגן עליו: “עילי יודע חשבון הכי טוב בכיתה, אני בטוחה שהתשובות שלו נכונות.”

המורה, שכנראה מאד רצתה להסביר למה עילי נכשל, פנתה לכל הכיתה ואמרה בקול ארסי: “זו בדיוק הבעיה, כל התשובות של עילי היו נכונות, אך לא ברור לי איך הוא הגיע לתשובות הנכונות..." אחרי הפסקה דרמטית היא פנתה מצביעה על עילי: "...אלא אם כן הוא העתיק אותן ממישהו אחר.” ובעודה הוגה את המילים האחרונות היא הסתכלה על תמר בכוונה רבה.

הלחיים של תמר האדימו היא הורידה את ראשה ופרצה בבכי.

עילי ניתק את מבטו מהעורב לשמע הבכי. המורה התעלמה מתמר ופקדה על עילי שוב בקול קשה: “עילי צא מהכיתה!”

עילי קם בצייתנות ויצא מהכיתה מבויש.

הוא ידע שהוא לא העתיק וחשב שמורה לחשבון צריכה הייתה להבין שהדרך שלו לפתרון השאלות יותר טובה מהדרך שהמורה הסבירה בכיתה, אך הוא היה ילד מופנם ששמר את המחשבות לעצמו.

המורה עליזה המשיכה בקול רגוז, מדברת כבר אל הגב של עילי: “תודה לאל שהיום הוא היום האחרון ללימודים ובשנה הבאה לא אלמד אותך. את התעודה שלך נשלח ישירות להורים כדי שלא תוכל להעלים את הציון השלילי בחשבון.” את המשפט האחרון כבר אמרה לדלת שעילי סגר אחריו.

'כן גם אני מודה לאל שלא תלמדי אותי.' חשב עילי לעצמו, שמח שלפחות בשבילו התחיל החופש הגדול.

לאחר רגע הוא סילק ממוחו את התקרית הלא נעימה: 'כדאי לי לברר מה גורם לעורב להתנהג בצורה משונה כזו.'

עילי הלך לצד האחורי של הכיתה לראות את העורב המוזר.

העורב הבריק בנוצותיו האפורות שגוון זהוב מקרני שמש הצהריים שזור בהן.

הוא קיפץ מהחלון לקרקע, ומיד מקפץ על שתי רגליו קדימה ממהר לכיוון החורשה. כאשר היה כמה מטרים לפני עילי הוא סובב את ראשו אחורה תוך שהוא ממשיך לקפוץ קדימה. עינו האחת מביטה בעילי מחליפה צבעים כמו רמזור מקולקל.

עילי חשב כמה שהצוואר של העורבים גמיש, הוא לא היה מסוגל לתאר את עצמו מסובב את ראשו כך, ובוודאי שלא יכול ללכת קדימה כאשר הראש שלו מסובב לגמרי לאחור.

לכן עמד שם ידיו בכיסים, מביט על העורב מוקסם ומנסה להבין את התנהגותו המשונה.

העורב עצר, כאילו מחכה שעילי ילך אחריו. לעילי נדמה היה שהעורב אפילו מסמן בראשו כאילו אמר: “בא אחרי”.

עילי שהיה סקרן גדול, הלך כמה צעדים קדימה. העורב פתח את מקורו ולעילי נדמה היה שהוא כמעט מחייך והמשיך לקפוץ עוד ועוד. עילי המשיך ללכת אחריו עד לקרחת יער בחורשה ממול לבית הספר.

בקרחת היער ראה עורבים רבים עומדים בחצי גורן ובמרכז, על ענף ערום ונמוך של עץ, עמד עורב הדור וגדול מכל עורב אחר שראה בימי חייו.

המשך