וולס הסיכות

השמש ירדה, נושקת שלום אל האופק.

בדממה שם עמדו בשורות ישרות.

צוערים צעירים, בלב הולם ללא-דופק,

לצליליו הרכים של 'ולס הסיכות'.

דמומים הם עמדו, מבטים לפנים.

נכחם הם הביטו, עיניהם לא רואות.

נגדם ביעף עברו כל אותם חודשים,

כל אותם ימים, שעות, ו... דקות.

זוכרים הם חברים שבאו שמחים.

עשרות עשרות מספרם אז מנה,

זוכרים הם איך 'נפלו' חברים,

והם – המעט שנשאר בפלוגה.

וזכרו התרגשות של היום הראשון.

את דברי המפקד, הממ"ח, הרס"ר.

איך שכבו ערים באותו לילה לישון,

כדי להתחיל את הקורס ביום המחר.

איך חלפו הימים בבסיס, בכיתה.

עייפים מאימונים ארוכים עד אין-קץ.

איך חיכו שמספר הימים ירד ממאה,

שהמשך הקורס יפתר – כתשבץ.

איך יכלו לקשיים, איך הזמן עבר.

לקורס אין סוף, נשכחה התחלה,

למדו מנהיגות, בין מסדר למסדר,

מזיעים בשדה, וישנים בכיתה.

'העפות' אחרונות, צחצוח, מסדרים.

הכנות אחרונות לקראת המסדר.

כן, זה קרה, הם הפכו לקצינים,

מקבלים הסמכה במסדר נהדר.