צביקה

לפעמים אני רואה עצמי כשלושה אנשים נפרדים.
אני האיש הפרטי בעל שאיפות וחלומות, אותו אדם שמחזיר לי מבט בראי.
אני גם חלק מעם ישראל. חשוב לי מה קורה לאחרים ואני מרגיש זהות עם המשפחה, החברה סביבי כאן בישראל והיהודים בכל העולם.
ויש בי גם אישון קטן. כזה שעומד בחוץ, באחורי מוחי, מתבונן בשני האחרים ומנתח את מעשיהם.
לאני הראשון אני קורא פשוט צביקה, כמו שכל חברי קוראים לי.
שמו של האני השני שלי הוא כמו שם משפחתי – כהן. שם המסמל גם את הזהות המשפחתית, הישראלית והיהודית שלי.
האישון הוא פשוט 'אישון'.
לא תמיד כל הישויות שלי מסכימות אחת עם השנייה, אומנם כאשר אחמיניזאד איים להשמיד אותנו, כולנו, צביקה, כהן והאישון, התרגזנו.
אבל כאשר המרצה ההוא מאוניברסיטת באר- שבע קרא לחרם על ישראל, צביקה וגם כהן התרגזו נורא. האישון ניסה להבין מה מניע את אותו מרצה, גם אם הוא לא אהב את התנהגותו.
כאשר נראה שלא אקבל את המימון למחקר, רק צביקה דאג מאד, כהן היה די אדיש והאישון לגלג על צביקה הדאגן.
האישון הוא החכם ביותר מבנינו, כי האחרים מעורבים רגשית.
האישון חושב שיש סיבה טובה לכך שצביקה וכהן, חיים באותו גוף. הכול עניין של הגנים שהתפתחו במשך מיליוני שנים. עם זאת את עצמו האישון רואה כמשהו ייחודי. לא רק שהוא יכול להסתכל ולבקר אותנו, הוא גם יכול לעשות זאת מנקודת המבט של האחרים.
בוריס התפרץ לחדר קצר נשימה עם הידיעה המשמחת: “סידרתי לנו מחר פגישה עם ראש עירית שפרעם!” והפריע.
עצרתי לרגע את ההקלדה על המחשב ממלמל, "רק דקה" כדי לא לאבד את קו המחשבה, והמשכתי בהקלדה האטית שלי בשתי אצבעות. אף פעם לא התגברתי על השעמום שכרוך בלמוד הקלדה עוורת.
בוריס צעד בצעדים מהירים הנה וחזור בחדר בחוסר סבלנות, אך הוא ידע שאין להפריע לי בריכוז. לאחר עוד כמה דקות של שתיקה, שאם אני מכיר את בוריס, ואני מכיר אותו היטב, נדמו לבוריס כנצח, הפסקתי את ההקלדה ופניתי לבוריס: "דיקי לא התנגד?" 'דיקי' הוא כינוי שלנו לדיקן שהתנהג כמו 'dick' וניסה להצר את צעדנו.
“לא. הוא בטח עסוק עם המרשעת.” 'המרשעת' הייתה אשתו. אחות ראשית בבית החולים ומרשעת אמתית. יותר מפעם אחת ראיתי איך דיקי הגדול והיהיר מתכווץ בנוכחותה.
"בעצם הוא עדיין לא יודע.” הוסיף בוריס שהיו לו דרכים משלו לדחוף נושאים שלא בצינורות המקובלים.
תהיתי אם יש גם שלושה דיקים. לא. אני משער שהאגו של דיקי לא משאיר מקום לישויות אחרות בגופו. ואז חשבתי שאולי יש גם רק בוריס אחד, הבוריס החברתי שהוא חלק מהעם, אם כי אולי בכל זאת יש בוריס פרטי קטן מאד שנדחק הצידה על ידי בוריס החברתי.
לרוב האנשים יש לפחות שתי ישויות, המחקרים שנעשו, וההיגיון של אבולוציה חברתית, קובעים כך. מי כמוני יודע? זה בדיוק נושא המחקר שלנו.
בוריס שכח את התסכול שחש רק דקה קודם, וסיפר בהתרגשות איך הצליח לארגן את הפגישה. שתקתי מהנהן. סמכתי על בוריס שיארגן את הפגישה, ועכשיו החמאתי לו על ההישג.
בוריס הוא אסיסטנט במחלקה שלי וגם החבר הטוב ביותר שלי.
אף אחד לא הבין איך אנחנו חברים. אי אפשר לתאר שני אנשים השונים יותר אחד מהשני, אך זו עובדה שאני צביקה כהן הפרופסור הצבר ובוריס שמואלוביץ, האסיסטנט שהגיע מחבר העמים, היינו חברים טובים.
בוריס היה גבר קטן קומה שעשה הכול מהר. אף פעם לא הלך לטייל בניחותא, תמיד צעד בצעדים קטנים ומהירים לעבר מטרה זו או אחרת. את הארוחות בלע במהירות, לא שם לב למה שהכניס לפיו, קורא תוך אכילה. הוא אפילו ישן מהר ומתעורר בחטף להמשיך בעיסוקיו. איש תזזי קטן ורזה, שעיניו השחורות רצות בארובותיהן כאותם עכברי המעבדה במבוך. הוא לא עשה רושם של אדם רציני, אך אני ידעתי שמתחת לחזות הזו היה אדם מבריק וחבר שאין טוב ממנו.
העפתי מבט אל המאמר הבלתי גמור שחיכה לי בסבלנות על המסך. הסמן הבהב בשקידה, רומז לי להמשיך בהקלדה. בוריס התחיל שוב להתהלך בחדר הקטן שהוקצה לי, כאריה בסוגרו מקיר אחד לקיר הנגדי, מרים את מבטו אלי כל פעם לאחר שהחדר נגמר לו והוא היה צריך להסתובב. היה לו עוד משהו להגיד והוא חיכה שאקדיש לו את מלוא תשומת לבי. על המסך הסמן הבהב בקוצר רוח לא מבין מה מעכב אותי. נפרדתי בצער מהסמן המהבהב, סגרתי את מכסה המחשב הנייד שלי מתעלם מהסמן הדוחק בי להשלים את המאמר. פניתי לבוריס שעצר בחריקה והתיישב על הכיסא מולי. בוריס שלף דף מקומט מכיסו האחורי: “אתה צריך לחתום על החוזה הזה אחרת לא נקבל את המימון למחקר.”
הושטתי את ידי ולקחתי את דף הנייר שהגיש לי. יישרתי את הדף כמיטב יכולתי רוטן: “ למה היית צריך לתחוב את החוזה לכיס האחורי שלך? תראה איך הוא נראה!”
"מיהרתי כי בדיוק שמעתי את הצעדים של דיקי במסדרון.”
הנהנתי. כמובן הכול נעשה מאחורי גבו של דיקי. אנחנו עוד נשלם על כך.
בוריס כאילו קרא את מחשבותיי. הושיט לי עט והעיר: “ממחר לא נצטרך לראות את דיקי לפחות למשך שבועיים של חופשת פסח. אולי תחתום כבר.”
שרבטתי את חתימתי בתחתית הדף, לא טורח לקרוא את הממבו ג'מבו המשפטי, והחזרתי את הדף והעט לבוריס.
בוריס קם, מקפל את הדף תוך כדי תנועה ומחזיר אותו לכיס האחורי. מקלקל את כל עבודת היישור שעשיתי: "אל תעבוד עד מאוחר, אנחנו יוצאים מחר בשש בוקר.”
"חכה, בא תשים את החוזה בניילון כדי לשוות לו צורה מכובדת פחות או יותר.” אמרתי אל גבו המתרחק של בוריס. הספקתי עוד לראות את תנועת הזלזול שלו, לפני שהוא נעלם במעמקי המסדרונות החשוכים.
לקחתי לגימה מספל הקפה שהתקרר בשקט בקצה השולחן, והחלטתי שמגיע לי עוד ספל קפה של אחר הצהריים.
בזמן שחיכיתי שהמים ירתחו, חזרתי אל הכיסא הקשה מול המחשב והוספתי להקליד:
"שני הנושאים: הסנכרון בין אנשים, והדבק של התרבות שלהם הם נושאי המחקר שלנו.”
עצרתי וקראתי שוב את מה שכתבתי.
המשכתי להרחיב את הרעיונות האלו למשך זמן לא ידוע שבסיומו הרמתי את עיני מהמרקע, פרשתי את ידי וקמתי ממושבי לחלץ את העצמות.
הלכתי למטבחון כדי להכין ספל קפה.
לפי הפינג'אן המלובן שעמד על הלהבת הגז הכחלחלה חף מכל טיפת מים, הבנתי שכבר ניסיתי להכין קפה אך שכחתי להוריד את הפנג'אן מהגז.
הורדתי את הפינג'אן, הוא שינה את צבעו מזהוב מטלי לשחור פחם.
נאנחתי בהשלמה. הקדמה דחקה עוד חפץ מאותם חפצים שאנו נאחזים בהם מפני שהם מזכירים לנו תקופות או אנשים שאהבנו.
בלית ברירה לקחתי את הקומקום החדש שבוריס שם אותו במקום בולט כד שסוף סוף אזרוק את הפינג'אן ,'המלוכלך והמכוער' ואשתמש בכלי המתאים למאה 21. כפי שאמר ללא התחשבות ברגשתי. תוך כדי מלוי הקומקום במים, עלה לי רעיון חדש ומיהרתי חזרה למחשב כותב את עיקר הרעיון.
לאחר מכן התבוננתי במשך כמה דקות במרקע מנסה להתרכז ולחשוב על המשך המאמר, אך ההתרגשות שגרמה הידיעה שסוף סוף אנחנו יוצאים לדרך, רוקנה את מוחי. מצאתי את עצמי בוהה באוויר.
מבטי נפל על הקומקום שנח לו בשקט. האם שכחתי להפעיל אותו? קמתי ובדקתי. המים הספיקו להתקרר ולא היו חמים במידה מספקת לספל קפה כפי שאהבתי.
החלטתי שאין טעם בעבודה על המאמר כאשר אני לא מרוכז. באנחה סגרתי את מכסה המחשב.

הלכתי לישון לא מודע מה שמחכה לי בימים הקרובים.

כאשר ירדתי למחרת אל מגרש החניה מוקדם בבוקר, מצאתי שבוריס כבר מחכה לי רוקע ברגליו בחוסר סבלנות. מבט אחד במושב האחורי של המכונית, הבהיר לי שבוריס דאג לכל הדרוש. פתחתי את הדלת, קיפלתי את רגלי הארוכות שלא תוכננו למיני מינור החבוטה שלי, והתיישבתי מאחורי ההגה. בוריס כבר חגר את החגורה וישב במושב לידי מחפש את החדשות ברדיו. התנעתי את המכונית ללא מילה ויצאתי מהחניה.
בוריס שלא מצא את התחנה הרוסית שחיפש, דחף את משקפיו במעלה חוטמו והתחיל לפטפט. בוריס הרגיש שלא בנוח אם לא ממלאים את הזמן במשהו, הוא לא סבל שקט. האזנתי בחצי אוזן שקוע במחשבותיי נוהג באופן אוטומטי.
רק אתמול קיבלתי את האישור למחקר ורציתי לנצל את הזמן הקצר שעמד לרשותי בצורה מרבית.
זכרתי את ההתלבטות כאשר לפני כמה ימים ישבתי מול המחשב וניסיתי להחליט מה יהיה מושא המחקר הראשון שלנו. לאחר בדיקה של כמה אתרים החלטתי על שפרעם.
שפרעם הייתה במאה השניה לספירה לזמן קצר, העיר החשובה ביותר ליהודים, מקום מושב הסנהדרין.
בחלוף השנים מבנה האוכלוסייה השתנה. לפי סקר הכפרים 1945 בארץ ישראל התגוררו בעיר שפרעם 3,640 תושבים (מתוכם עשרה אחוז יהודים. בשטח הכפרי סביב שפרעם התגוררו 3,560 ערבים.
היום היא עיר ערבית ללא תושב יהודי אחד, עם רוב של 60 אחוז של אוכלוסייה ערבית מוסלמית, קהילה מספיק גדולה של התרבות המוסלמית/ערבית שמאפשרת לחקור את ההשפעה של התרבות המוסלמית, שהחליפה את התרבות היהודית העתיקה במקום, על התושבים.
הבחירה שלי לא מצאה חן בעיני בוריס. לדעתו זו עיר מסוכנת. הוא ציין שתושביה עשו בשנת 2005 לינץ' ביהודי כפות. לבוריס זה הזכיר את הפרעות שעשו ביהודים בארץ מוצאו. בוריס ציוני אמתי בן להורים גיבורים 'מסורבי עליה' שלחמו לעלות לארץ ישראל בה אנו אדונים לעצמנו ובה לא יהרגו יהודי רק בגלל שהוא יהודי. מבחינתו תושבי שפרעם לא רק הרגו אדם כפות, אלא פגעו בעצם הסיבה לקיום ישראל, הסיבה שבגינה עלו הוריו לארץ.
אני הבנתי אותו, אך מחקר מדעי חייב להיות משוחרר מאמוציות. בשם המחקר הטהור טענתי שאלו נימוקים טובים לבחור דווקא בעיר זו כמטרה למחקר: “מעשה לינץ' הוא דוגמה ברורה להתנהגות 'עדרית'. בדיוק התנהגות שאנו רוצים לחקור. מעניין מה חושב אדם ערבי החי בשפרעם של היום, בישראל הדמוקרטית, על המעשה. האם הוא מזועזע כמונו מהרצח או שהוא מצדיק אותו בשם האומה הערבית.”
בוריס נחר בבוז והתריס תוך צמצום עיניים והנפת ידיים שבעיניו אין מה לחקור: "קרוב לוודאי שהתושב הערבי בשפרעם חושב שאבותיו ישבו במקום מרגע שאדם הושלך מגן עדן. מנהיגי הערבים המוסלמים מטשטשים בכוונה כל היסטוריה יהודית בארץ. ואין סיכוי שתמצא ערבי אחד שיהיה מזועזע מלינץ' שעשו ליהודי."
בלבי תהיתי אם בוריס יכול להתגבר על הדעות וההרגשות הלאומיים שלו לשם המחקר הטהור. הכוהן שבתוכי הסכים עם בוריס, אך צביקה ידע שזו הבחירה הנכונה.
לבסוף שאלתי אותו אם הוא יכול למצוא מקום טוב יותר למחקר, בתנאי שלא יאלץ אותנו לבצע את המחקר באחת מארצות ערב. על כך לבוריס לא הייתה תשובה.
התנערתי מהרהורי כאשר בוריס הפסיק את דיבורו והתחיל לחייג בטלפון הנייד שלו. התברר לי שאני לא זוכר אף מילה ממה שהוא סיפר לי בכל הדרך הארוכה שעשינו. התביישתי שהמוח שלי סינן את הדיבורים של בוריס כרעש המפריע להרהורים. מתברר שהמוח שלנו מתוכנת להתעורר כאשר יש שינוי. דיבור לאחר שתיקה מסב את תשומת ליבנו בדיוק כמו השתיקה לאחר הדיבור המתמשך של בוריס.
"למי אתה מחייג?” פניתי אליו מנסה לכפר על חוסר העניין שגיליתי עד עכשיו.
"סוגר את ההזמנה שלנו למלון בו נהייה בלילה.” ענה בוריס במהירות, והתחיל לדבר לתוך הטלפון בוהה לנקודה דמיונית באין סוף.
האם יש בנימת הדיבור שלו איזו תרעומת על כך שלא הקשבתי לו? החלטתי שלא. בוריס הוא ידיד אמת. למעשה הוא יותר מידיד הוא רואה אותי כאחד מהמשפחה שלו משפחת היהודים. ידעתי שהוא מודע, אולי יותר ממני עצמי, לנטייה שלי לשקוע במחשבות ולהתנתק מהעולם שלפני. את מה שהאישון בתוכי חושב לתכונה מעצבנת הוא מקבל בהשלמה. הרגשתי זרם של חיבה לבוריס שזרם גם מצביקה וגם מכהן. האישון שתק כמו שהוא שותק בכל זמן שזרם של רגשות מציף אותי. אולי זו הסיבה שאומרים שאהבה היא עיוורת. חוש הביקורת המתגלם באישון לא רק עיוור אלא גם אילם כאשר האדם הופך רגשני.
שעתיים מאוחר יותר לאחר שצלחתי את הפקקים בדרך, נגלתה לפני שפרעם.
ואו, לא ידעתי שהיא כל כך גדולה ומשתרעת משני עברי הכביש. שלטים הנושאים בגאווה: "שפרעם דרום" “שפרעם מרכז” ו "שפרעם צפון", ממש כמו ברומא.
בתי אבן בני קומה אחת כיסו את הגבעות כאשר ביניהם מפוזרות טירות, אין דרך אחרת לתאר את בתי המידות המפוארים. אי אפשר להבין איך הפאר הזה משתלב בנחלי השופכין שהתפתלו על הכבישים המשובשים.
על כל ראש גבעה מתנוסס צריח של מסגד מחומש ב 4 רמקולים גדולים שאפשר לראות אותם מרחוק.
פניו של בוריס התכרכמו, הוא נשף באפו בסלידה כאילו האכילו אותו בדייסה מעופשת. ציפיתי שיעיר איזו שהיא הערה ארסית, אך הוא שתק שלא כדרכו. אולי הוא הפנים שאנו חייבים לעשות זאת בשביל המחקר.
הפניתי את המכונית לתוך שפרעם, נוהג בזהירות בכבישים הצרים המלאים באנשים שכנראה סומכים יותר ממני עצמי על כישורי הנהיגה שלי. חתרתי לכיוון בית העיריה.
ראיתי שבוריס מחזיק את ידיו על דש המכונית כאילו מצפה כל רגע להתנגשות. המבט החטוף שהפניתי אליו גרם למכונית להיכנס לבור גדול שנפער בכביש. המכונית הנאמנה שלי גנחה בתאום עם ידידי היושב לצידי. עצרתי את המכונית, יצאתי והסתובבתי סביבה לראות אם נגרם נזק. כנראה שלא. נכנסתי שוב ונהגתי במשנה זהירות. מימיני ומשמאלי עקפו אותי רכבים מקומיים במהירות מסחררת. באפינו עלה ריח צחנה של הביוב שזרם חופשי ברחוב.
לאחר כמה דקות של נסיעה במסלול המוות הזה, הדממתי את המכונית וחניתי מול בניין עירית שפרעם.
בוריס לא הצליח להתאפק וסינן מבעד לשיניים חשוקות: "תראה את הבניינים המפוארים, ואת המכוניות היקרות לצידי הכביש. כל זה בא מתוך כך שהם לא משלמים מסים.”
בלבי קיוויתי שהוא לא יפלוט הערות כאלו בעת הראיון עם ראש העיר, שתקתי.
ראש העיר קבל אותנו בלבביות מזויפת, מחייך בפה מלא שיניי זהב ומלטף את שפמו, תוך אשד של הצהרות הידידות המזויפות שהשפיע עלי. לא הייתי מתפלא אם הוא מצליב את האצבעות מאחורי הגב כמנהג הילדים, כדי לבטל את מה שהוא אומר.
גבר שמן וגדול, עיניים קטנות מתרוצצות מתחת לגבינים עבים, אף עבה בעל נוכחות, שהיה גולש לכיוון הסנטר אם לא היה נעצר על ידי השפם העבה. חשבתי בלבי שאילו היה מגלח את השפם האף היה טובע בחור הפה הענק. לבושו היה מסורתי בניסיון להראות עממי, אך עם זאת מקפיד להציג את עושרו. שמתי לב לשעון הזהב על ידו ולתכשיט משובץ יהלום שעיטר את העקאל שעל הכפייה שלו.
העברתי את מבטי לחדר אליו הוכנסנו. 'חדר? זה יותר אולם'. לחש לי האישון. החדר היה יותר גדול מאולם ההרצאות על שם צ'רצ'יל בו העברתי הרצאות למאה ועשרים סטודנטים.
החדר היה חשוך בגלל התריסים המוגפים שחסמו את אור היום. את החדר האירה נברשת קריסטל ענקית כמו בסרטים, אך היא הצליחה להאיר רק את המסובים סביב השולחן. על הרצפה היו שטיחים עבים שכיסו כל סנטימטר פנוי.
ראש העיר הנחה אותנו בידו השמנמנה עטורת הטבעות לשבת על כורסאות ענק נוחות. הוא נראה כמו דוד חביב וחייכן אך ידעתי שמתחת למעטה החביבות היה שכן אדם קשוח שניצח במלחמת החמולות אכזרית שהפילה כמה וכמה חללים. תהיתי מדוע המשטרה הולכת על קצות האצבעות ולא התערבה במלחמת החמולות בעיר כדי להפסיק את מסע הרציחות.
בוריס התיישב על קצה הכורסה. ראיתי שהוא לא הרגיש בנוח מול הפאר שמסביב. למען האמת גם הכהן שבי לא חש בנוח בקקופוניה הצעקנית של החדר. לעומתם הצביקה שבי זכר שזו דרכה של התרבות הערבית לכבד את האורחים: 'הכנסת אורחים היא ערך חשוב ששרד עוד מזמן שהערבים חיו כשבטים נודדים במדברות ערב הסעודית'.
האישון תרם את חלקו ואמר שזו באמת מידה יפה, והוסיף בציניות הטיפוסית שלו: “ בייחוד שהאורחים המכובדים הם אנחנו.”
בקיר האחורי של האולם היה פתח עם וילון חרוזים צבעוניים ומעבר לו הציצה דמות מטושטשת של אישה.
היה משהו מוכר באותה דמות.
ראש העיר סימן בידו לעברה, וזו הסתלקה.
בפינת החדר ישב בנו הבכור בשתיקה כבדה. צעיר בעל פנים צנומים חורשי רע. עיניים נוקבות תחת גבינים עבים. כאשר אביו הציג אותו לפנינו, פניו עטורות זקן שחור ומסולסל, נשארו קפואים. הוא היה עוין במוצהר האם הוא לא שמע על מידת הכנסת אורחים?
לאחר מילות הנימוסים, הבעתי את בקשתי לחקור אם תושבי שפרעם.
ראש העיר ליקק את שפתיו הבשרניות פעם ופעמיים ושאל בחשדנות לצורך מה.
סיפרתי לו שאני עושה מחקר על תפקיד התרבות בדרך בה אנשים חושבים ופועלים.
"אז מה אתה רוצה לשאול?" חזר ושאל מתחיל להזעיף פנים.
"אני רוצה לדעת לאיזה חברה תושבי שפרעם משייכים עצמם. האם הם מרגישים סולידריות עם אזרחי ישראל האחרים, או שהם מרגישים יותר שהם חלק מהאומה הערבית."
החיוכים גוועו..
עיניו נעשו קשות כמו עיני בנו. הוא סלסל את שפמו בידו והכריז בעברית טובה: “אזרחי ישראל הערבים רוצים שוויון זכויות כמו ליהוד. אנחנו נגד האפליה הגזענית. אני לא אתן לך לדבר עם תושבי שפרעם כדי להציג את אזרחי ישראל הערבים בצורה שלילית במחקר שלך.”
נראה שדברים אלו מצאו חן בעיני הבן חמור הסבר, כי בזווית עיני ראיתי שהוא מהנהן ושמץ של חיוך לועג בזווית פיו.
צביקה החוקר חסר הפניות ענה מפי, אבל הכהן שבי נסך נימת תלונה בשאלה: "איך אתה יודע שתושבי שפרעם יוצגו בצורה שלילית, כאשר אני עצמי איני יודע מה הם יענו?”
עכשיו ראש העיר כבר הרים את קולו תוך שהוא מורה בידיו עלי: "אנו הפלשתינים מכירים את השקרים שלכם!”
הוא קם בכבדות נשען על מקלו כמו לוויתן בעל כרס עצומה העולה ממעמקי הים. הצביע בידו לכיוון הדלת: "צא מכאן מיד ותהיה בטוח שאגיש תלונה לדיקן האוניברסיטה על החוצפה שלך!”
ראיתי את בחורה יפה מציצה שוב מאחורי הפרגוד. נדמה היה לי שפניה הביעו מורת רוח, רציתי להשתהות ולנסות להכיר בקרוב יותר את הבחורה היפה, אך הכהן שבתוכי התרה בי לא להסתבך.

לא היה לנו עוד מה לעשות בביתו של ראש העיר. נפרדנו לשלום, נחושים לממש תכנית ב'

בוריס הקדים אותי בצעדים מהירים ונכנס למכונית במושב הנהג. ניכר שהיה מרוגז ועצבני יותר מהרגיל. תהיתי, ולא בפעם הראשונה, אם היה זה מעשה נבון לקחת אותו איתי, אך כמובן איך יכולתי להשאיר אותו?
השמש כבר טיפסה בדרכה לרום השמים מנסה לשרוף את הכביש המשובש שהוביל אל המלון.
הדרך למלון עברה בשתיקה. בוריס שתק שלא כהרגלו ונהג בצורה פראית מוציא את תסכולו על הדרך. אני שתקתי מסיבה אחרת. דמותה של הנערה היפה הטרידה אותי. ניסיתי כל הדרך לבית המלון להיזכר אפוא ראיתי את בתו היפה של ראש העיר, לשווא. הייתי בטוח שראיתי אותה בעבר. האישון הקטן שבתוכי ניסה לשכנע אותי בהגיון בלתי ניתן להפרכה: 'אם נפגשתי איתה בעבר איך זה שלא ניסיתי להתיידד? לא יתכן שלא אזכור בחורה יפה כל כך.' אך ההיגיון לא עבד על מערך הדמיון שלי שהציג את דמותה כל הדרך וצבט את לבי.
לאחר כמה דקות בוריס שבר את השתיקה "איזו חוצפה של ערבי!”
אני הייתי תקוע עדיין במחשבות על הבחורה ולא הבנתי ברגע ראשון לאיזה ערבי הוא מתכוון. אהה, הוא מתכוון לראש העיר. שתקתי, ידעתי שבוריס חייב לשחרר לחץ על ידי מונולוג ואין לי צורך להגיב.
"ערבי שמן חסר תרבות!” המשיך בוריס למלמל מבעד לשפתיים חשוקות, פרקי ידיו לבנים מהלחץ על גלגל ההגה.
'לא חסר תרבות' תרם האישון את תרומתו הלוגית, 'בעל תרבות מוסלמית השונה מהתרבות המערבית שלנו'.
המשכתי לשתוק.
התיאוריה שלי קבעה שיש צורך בכללי תרבות, כדי לצפות בעטיפה חלקה את הטבע הבסיסי המחוספס של האדם. כך היא מונעת התנגשות אלימה כאשר הוא מתחכך עם בני אדם אחרים באותה חברה. לפעמים, כאשר קליפת התרבות דקה, פורצות קטטות, אך בדרך כלל הציפוי של התרבות חזק מספיק כדי לאפשר חיים בצוותא.
קליפת התרבות העוטפת בני אדם מקבוצה אחת, מבדלת אותם מתרבויות אחרות. לאנשים מתרבויות שונות קשה לחיות ביחד. לכן קיימים קונפליקטים בין תרבותיים.
חקר התרבות, ואני מגדיר את התרבות כ- 'כללי התנהגות של אדם במסגרת חברתית', מהווה חלק בלתי נפרד מהמחקר שלנו על ההתנהגות הדואליות האנושית.
הגענו לחדר המלון ששכרנו ולאחר ארוחת צהריים מאוחרת ומנוחה קצרה, בוריס החזיר אותי למציאות בדרכו היבשה והעניינית. הוא הושיט לי את הבגדים הערביים המסורתיים שהכנו מראש והתחיל להתעסק עם סט הבגדים שלו.
חשבתי על המשימה שלפננו, רואה בדמיוני את המוסלמים המשולהבים לאחר התפילה במסגד צועדים כגוש אחד.
"מעניין איך האימאם במסגד מצליח להדביק את המתפללים לישות אחת." שיתפתי את בוריס במחשבותיי, אוחז את הכאפיה בשתי ידי ומסדר אותה על הראש.
"את זה בדיוק נחקור במסגד... אתה לובש את הכאפיה הפוך.”
הפכתי את הכאפיה: "חבל שאין לנו אסיסטנט ערבי שייתן את חוות הדעת מנקודת מבט של התרבות המוסלמית."
"דווקא יש." מלמל בוריס בשקט, בועט את נעליו ומושך עליו את 'השרוואל' השחור וקושר חבל לבן כחגורה כדי לשמור שלא יחליק מגזרתו הצרה.
פתחתי את שרוכי הנעליים ושמתי אותם למרגלות המיטה, התיישבתי למשוך עלי את השרוואל שלי. ראשי עסוק במחשבות. המחקר שלנו מתמקד על המעבר של הפרט האינדיבידואלי למצב של אבדן זהותו ומזיגתו להיות חלק מישות גדולה יותר. התאוריה הדואלית שפתחתי קובעת שיש בבני אדם מזיגה של עצמאות אישית כמו הצביקה שבי, עם היותנו חלק מהחברה בה אנו חיים, הכהן שבי. זו תכונה שאינה מיוחדת למין האנושי. הנמלים הם דוגמה ליצורים שהחלק החברתי חזק מהחלק הפרטי. בתרבות המערבית נוטים להתעלם מהפן החברתי ולחשוב שהאדם הוא רק אינדיבידואל החי עם האחרים במלחמה מתמשכת לקדם את עצמו. לכן 'זכויות הפרט' נחשבות לערך העליון ו 'פטריוטיות' נחשבת למידה מגונה. חקר בעלי חיים מגלה שבעלי חיים רבים חיים בקבוצות גדולות כדי להגן על עצמם מטורפים. בני אדם אינם מצטיינים ביכולות פיזיות המאפשרות להם להתמודד עם טורפים גדולים ולכן טבעי שבמהלך האבולוציה הארוכה הם התקבצו לעדרים כדי להגן על עצמם מתוך שיתוף פעולה בין הפרטים. ככלו שהקבוצות גדלו כך היכולת של האדם לשרוד ולהתגבר על הטורפים שמסביבו ואפילו על איתני הטבע גדלו גם הן. אותם פרטים שהצליחו לחיות היטב עם האחרים הורישו את הגנים החברתיים שלהם לצאצאיהם. הכלל היסודי של תורת האבולוציה קובע שרק אלו בעלי גנים המתאימים לסביבה שורדים להוריש את הגנים שעזרו להם לשרוד לצאצאיהם. כנראה שאותה מזיגה של האינדיבידואל והחברתי באדם הייתה המתאימה ביותר לשרוד בסביבה הקשה בה חיו בני אנוש במשך רוב הזמן שהם קיימים. המחקר מנסה להבין איך אדם אינדיבידואל מתמזג בקבוצה ומאבד את ייחודו ואיך הוא חוזר לאחר מכן להיות אדם פרטי.
“אולי נתחקר אחד המתפללים, מיד לאחר התפילה, ואחר כך מאוחר יותר כאשר ההשפעה תדעך." אמרתי.
בוריס היה עסוק בהדבקת זקן מלאכותי על פניו ולכן הוא סינן בפה סגור: "למה?”
התיישבתי על המיטה: "כדי להבין את התהליך שעובר הפרט הבודד במהלך התכתו לישות גדולה יותר.“
בוריס משך בכתפיו טופח על הזקן המודבק כדי לייצב אותו במקומו.
הוא כבר גמר להתלבש כאשר אני עדיין נאבק עם שרוכי הנעליים והתחיל לפסוע הלוך ושוב בחדר.
הפסיעה העצבנית שלו הפריעה לי להתרכז במהלך הבא שלנו: "שב בשקט יש לנו עוד זמן."
בוריס פשוט יצא מהחדר לעשן במסדרון.

לעת ערב חזרנו לשפרעם. האוויר בחוץ התקרר והאור התמעט עם השקיעה. המואזין קרא לתפילה במלוא גרונם של הרמקולים הגדולים שהושתלו על מרפסת המסגד.
יצאנו מהמכונית והשתלבנו בזרם ההולכים אל המסגד המרכזי הגדול.
המסגד היה במעלה הגבעה. מרחוק נראה נחיל של אנשים מנמר את הדרך הלבנה בכתמים שחורים של המכנסיים ועיגולים קטנים של 'העקל' על הכאפיות, מרצדים במעלה נהר האדם.
השמש נטתה לערוב צובעת את העננים בצבעי וורוד וכתום בלתי מציאותיים. רוח קרירה נשבה מצננת את ראשי שלא היה רגיל לעטיפת הכאפיה ששימשה גם להסתרת הפנים. בוריס הלך ליידי צועד שני צעדים קטנים ומהירים על כל צעד שלי. מלפנים מהצדדים ומאחורינו צעדו אנשים לבושים באותה תלבושת אופיינית. הזקנים שותקים ממוללים מחרוזת בידיהם, הצעירים טופחים זה על שכם האחר מדברים בקולות גבוהים.
"תראה איך כולם בתלבושת אחידה?" לחשתי לבוריס.
"יש לזה משמעות?" הפטיר בזוית פיו.
"ודאי! תלבושת אחידה מאחדת את הלובשים לגוש אחד."
"ברור, זו גם אחת הסיבות שהצבא לובש מדים." בוריס הרים את קולו בהתלהבות.
הסתכלתי לצדדים "ששש... אתה מסב אלינו את תשומת הלב."
בוריס מבויש לחש: "סליחה, אבל הנושא הזה מרתק, המנהיג שרוצה לגבש את האנשים מלביש אותם במדים שגורמים להם לגאוות יחידה."
"נראה לי שהאנשים עצמם מעוניינים לפעמים להשתייך, על ידי קוד לבוש אחיד." הערתי. תמיד חשבתי שהאחריות העיקרית היא על האדם עצמו וסלדתי מהנטיה של אנשים להאשים כל גוף או אדם אחר מחוץ לעצמם.
בוריס הנהן: "נכון, זה מסביר גם את תופעת הנשים שמתלבשות לפי 'צו האופנה'. כולן באותה צורה, כמעט תלבושת אחידה."
רשמתי במוחי להרחיב את הנושא במחקר שלנו. אחד הדברים הנפלאים במחקר שטח הוא, שרעיונות חדשים צצים ומביאים לפעמים לתאוריות חדשות או כמו במקרה הזה לעיבוי התאוריה הקיימת.
פתאום הרגשתי מכה בצלעות. בוריס רמז לי לחלוץ את הנעליים. רק אז שמתי לב שכבר הגענו למסגד ואני עומד כמו אידיוט כאשר מסביבי כולם חולצים את נעליהם. הזמן חולף ביעף והדרך שהולכים בה נגמרת מהר כאשר שוקעים במחשבות. חלצנו את נעלינו ונכנסנו לאולם התפילה.
המסגד היה מלא מפה לפה. באוויר הורגש ריח חמוץ של זיעה, מעורב בריח המתוק של נרגילות שנעזבו בבתי הקפה כאשר הגברים מיהרו לתפילה. מסביב לתקרה הגבוהה של אולם התפילה היו כתובות המהללות את אלוהים ומוחמד נביאו. המנורות הגבוהות האירו באור צהוב חולני את קהל המתפללים. אור זרקור חזק האיר את הבמה ואת האימאם העומד מאחורי פודיום גבוה במקצת מהקהל.
מלמלתי יחד עם כולם את התפילות הרגילות, מעיף מבט אל בוריס מקווה שהוא לא מושך יותר מידי תשומת לב. השתחווינו על השטיח הגדול מצחנו נוגע בשטיח כמקובל.
חיכיתי במתח לדרשה. רציתי לראות איך האנשים סביבי מקבלים אותה.
אני לא מקנא במוסלמי שחייב להתפלל כאשר הוא כורע, ראשו על הקרקע 5 פעמים ביום, אבל נראה שלאנשים מסביבי לא אכפת והם עושים זאת בהתלהבות. דוגמה ליכולת של המוח להתעלם מצרכי הגוף. ברור שהמוח יכול להתעלם מתחושת אי הנוחות ואפילו במידת מה מכאב, מעצם העובדה שכל התחושות גם הן יצירות המוח. השאלה היא למה מעדיף המוח להתעלם מהן? האם אין כאן עוד עדות להעדפת הקשר עם החברה הסובבת אותנו אליה אנו שייכים על טובת הגוף הפרטי שלנו? ציינתי לעצמי גם הערה זו למחקר. אצבעותיי משתוקקות לחוש במקלדת המחשב.
האישון הקטן שבמוחי העיר בציניות אופיינית שאולי כדאי ללמוד מהם ענווה. הצביקה שבתוכי ענה שלא מדובר על ענווה אלא על ציות לחוקי הדת. לא לחינם פרוש המלה אסלאם בערבית הוא 'ציות'.
האימאם עלה על הדוכן מקרב אליו את המיקרופון ומתחיל בדרשה בקול נמוך שהלך והתחזק ככול שהתקדם בדרשה: "אין אלוהים מבלעדי אללה ומוחמד הוא נביאו. אללה אכבר, אללה אכבר, אללה אכבר!! "
הקהל חזר אחריו בדבקות: "אין אלוהים מבלעדי אללה ומוחמד הוא נביאו. אללה אכבר, אללה אכבר, אללה אכבר!!"
הצטרפתי לקוראים והרגשתי גם אני מין רגש התלהבות ומזיגה עם הקהל מסביב.
האישון הקטן במוחי שלא היה שותף להתלהבות, העיר: “צביקה כהן ידידי, שים לב לאפקט העדר, אל תסחף, וכדאי שתסתכל על בוריס." מבט צדדי מהיר אל בוריס הראה שהוא שותק מהדק את שפתיו לפס דק במורת רוח. קיוויתי שכולם מרוכזים באימאם ובמה שקורה בקרבם ולא שמים לב לבוריס.
האימאם הרים את שתי ידיו והקהל נדם: “אחי המוסלמים, השבח לאל שאנו יכולים להתקבץ כאן בארצנו הכבושה על ידי האויב הציוני. תראו מה כתוב על היהודים בספרנו הקדוש..."
הוא עצר לרגע, מרכיב משקפיים ומדפדף בקוראן שבידו והמשיך, מקריא בקול דרמטי: "אלה אשר הוטלה עליהם התורה ולא עמדו בה נמשלו לחמור נושא ספרים. מה רעים הם אנשים כמותם, אשר מתכחשים לאותות האל. האל לא ינחה את קהל בני העוולה." הסיר את משקפיו מחזיק אותם בידו האחת ומניף את הקוראן בידו השנייה: "כך כתוב בסורה 62, 5. תראו מה עוד כתוב...”
שוב הרכיב את משקפיו מדפדף בקוראן, מוצא את המקום וקורא: “אכן תמצא כי העזים בכל האדם בשנאתם למאמינים, הם היהודים ....” סגר את הקוראן הוריד את משקפיו וקרא בקול: “אתם מבינים? מוחמד הנביא הקדוש, הזהיר אותנו מהיהודים.” כאן הוא הרים את קולו מנופף בידיו ומצטט וצורח בכל גרונו שוב ושוב: ” 'העזים בכל אדם בשנאתם למאמינים'. 'העזים בכל אדם בשנאתם למאמינים'. 'העזים בכל אדם בשנאתם למאמינים'.” כאן עשה אתנחתה רבת רושם, ואז המשיך בקול שקט שנשמע ברור בדממה שנפלה: “אתם מבינים? הציונים הם האויב הגרוע ביותר שלנו, הנביא הזהיר אותנו להיזהר מהיהודים הציונים שאינם בני אדם אלא דומים יותר לקופים ולחמורים, והנה הם גזלו את אדמתנו הקדושה, ומוציאים את בנינו ובנותנו מדרך הישר.”
לאחר הפסקה דרמטית המשיך: "הו, אללה האהוב. אני נושא את השם שלך בברכת אהבה לכתרים על ראשינו, [כלומר לשליטים הערבים המוסלמיים]. בעבר אמרתי: 'הו כתרים על ראשינו: אם שרון ירק בפרצוף שלך, מה היית עושה? ' היום אני מתנצל על הדברים האלה, כי שרון לא רק ירק על ראשיהם של האומה, אלא גם רמס אותנו מתחת לרגליים. "
"אנו משוכנעים בנצחונו של אללה, אנו מאמינים כי ביום מן הימים, אנו ניכנס לירושלים ככובשים, ניכנס ליפו ככובשים, ניכנס לחיפה ככובשים, ניכנס לרמלה ולוד ככובשים, ניכנס לכפרים Hirbiya וJerjis דיר וכל פלסטין ככובשים, כצו אללה ... 'הם ייכנסו למסגד אל אקצה כפי שהם נכנסו אליו בפעם הראשונה. ... '
'מי שלא מת מות קדושים בימים אלה צריך להתעורר באמצע הלילה ולאמור:" אלי, למה שללת ממני את מות הקדושים למענך? להיות קדוש מעונה המתגורר בסמוך לאללה ". ... " האמאם עצם את עיניו בדבקות מניע את גופו קדימה ואחורה כמו בחור ישיבה והמשיך: "האויבים שלנו סובלים עכשיו יותר ממה שאנחנו סובלים. למה? משום שאנחנו משוכנעים שמתינו הולכים לגן עדן, ואילו את המתים של היהודים הולכים לגיהינום, לגורל אכזר. אז אנו עומדים איתן, בציות לאללה. ... " הפקה קצרה. האימאם פקח את עיניו והעביר אותם על הקהל: "היהודים מחכים למשיח היהודי הכוזב, בזמן שאנחנו מחכים, בעזרת אללה ... למהדי ולישו, עליו השלום. ידיו הטהורות של ישו ירצחו את המשיח היהודי הכוזב. איפה? בעיר לוד, בפלסטין. פלסטין תהיה, כפי שהייתה בעבר, בית הקברות לפולשים - בדיוק כפי שזה היה בית הקברות לטטארים ולפולשי הצלבנים, [ו] לפולשים של קולוניאליזם ישן וחדש. ... "
"חדית' [מסורת] אמינה, אומרת: 'היהודים יילחמו בכם, אבל אתם תוכלו לשלוט בהם." מה יכול להיות יותר יפה ממסורת זו? 'היהודים יילחמו בכם " - הנה, היהודים החלו להילחם בנו. 'אתם תוכלו לשלוט בהם '- מי קבע שהמוסלמי ישלוט על היהודי? אללה!!! .... 'עוד היהודי מסתתר מאחורי האבן והעץ. '
'האבן והעץ יאמרו: הו מוסלמי, עבד של אללה הו, אני מסתיר יהודי מאחוריי, בוא והרוג אותו.' פרט לעץ האיקליפטוס, שהוא העץ של היהודים.
אנו מאמינים במסורת 'חדית' הזו. אנו משוכנעים גם שזו 'חדית' המבשרת את התפשטות האסלאם ושלטונו על כל הארץ. ... "
'הו אהוב, הבט למזרח וראה את יפן ואת האוקיינוס לידו; הסתכל מערבה, למצוא כמה ארצות ואוקיינוס. היי סמוך ובטוח כי אלה יהיו בבעלות המדינה המוסלמית, כפי 'שהחדית' אומרת: ... 'מהאוקיינוס ​​לאוקיינוס. ... '
"הו אללה, קבל את השהידים שלנו בשמים הגבוהים ביותר. ... "
"הו אללה, הראה ליהודים יום שחור. ... "
"הו אללה, השמד את היהודים ותומכיהם. ... "
"הו אללה, העלה את דגל הג'יהאד ברחבי הארץ. ... "
"הו אללה, סלח על חטאינו. ... "
ראיתי שבוריס מתחיל לצבור כעס. גם 'הכהן' שבי כעס, סוף סוף מדובר על ערבים אזרחי ישראל דורשי שוויון וזכויות, והנה כאן הוא אומר בפירוש שהם אויבנו הרוצים להשמידנו... אך 'הצביקה' שבי מגובה על ידי 'האישון' זרק אל בוריס מבט מצמית. רק זה חסר לי שהוא יפלוט משהו עכשיו שאנחנו מוקפים מכל עבר.
האימאם רעם בקולו: “על כל מוסלמי מאמין החובה להשמיד את אותם! את היהודים, 'העזים בכל אדם בשנאתם למאמינים'. על כל מוסלמי מאמין לתמוך בשהידים הקדושים שעושים מלאכה קדושה זו!”
הסתכלתי סביב, הטיפוסים שהיו מסביבי היו באמת מפחידים. לא הייתה כאן אווירה של קדושה מחבקת כמו שיש בבית הכנסת או בכנסיה. כאן הורגשה אווירה של שנאה לאחר, 'לכופר' בלשון האסלאם. כל גוש האנשים נע ביחד וחזר על דברי האימאם בדבקות 'העזים בכל אדם בשנאתם למאמינים'... 'העזים בכל אדם בשנאתם למאמינים'...'העזים בכל אדם בשנאתם למאמינים'. אנשים נכנסו לאקסטזה כאילו היו תחת השפעה של סמים. אולי באמת המוח מפריש סמים העוזרים לאותה אחידות של גוש אנשים.
לידי עמד צעיר שמן בעל שפם אדירים גבות שבוכות שמתחתן רושפות עיניים שחורות. 'העזים בכל אדם בשנאתם למאמינים' הוא צעק במלוא גרונו.
האימאם חזר על אותם משפטים שוב ושוב מלהיב את הקהל. גוש של פחד צרוף נתקע בגרוני. 'לבוא לכאן היה מעשה חסר אחריות שלא מתאים לך צביקה ידידי' לחש האישון באזני.
ניסיתי לחזור על אותה מנטרה כמו הקהל שמסביבי, ומצאתי שגם בתוכי עולה השנאה לכופרים. 'אתה ובוריס הם הכופרים' צינן האישון את הרגשות שהתחילו לעלות בי. העברתי מבט אל המתפללים המשולהבים שנעו ודיברו בסנכרון שלא אפשר להבחין ביניהם, כאילו היה זה גוף אחד גדול.
זו בהחלט דוגמה מובהקת לטרנספורמציה הזו המתיכה אנשים אינדיבידואלים ויוצקת אותם בתבנית אחת.
מקובל לחשוב שלגוף שלושה מצבים – מצב ערות, מצב שינה, ומצב היפנוזה. אני חושב שיש מצב רביעי והוא הזדהות מוחלטת עם הקבוצה שמסביבו.
צביקה הפרופסור שבי התעניין בתהליך הגורם לוויתור הזה על עצמיות. אני לא כל כך מתעניין במנגנון הכימי במוח שגורם למצב זה. זה עניין לחוקרים אחרים אותם חוקרים הבודקים מה קורה במוח בזמן היפנוזה או שינה. אותי מעניין עצם התהליך. איך הוא קורה ומה עצמתו ואיך הוא קשור לתרבות הקבוצה. שאלתי את עצמי עד כמה אדם חוזר לתפקד כאינדיבידואל לאחר שפגה ההשפעה. יתכן שכמו במתכות שיצקו אותן ביחד כדי ליצור נתך בעל תכונות שונות מכל המתכות המרכיבות אותו, כך גם אדם שנבלע ונצרף בקהילת המתפללים הזו אינו יכול לחזור להיות אותו אינדיבידואום שהיה קודם לכן?
התעוררתי ממחשבותיי באחת, כאשר שמתי לב ששכני לשטיח מתלחשים ומעיפים מבטים מבטים חשדניים בבוריס שהוציא פנקס ורשם לו הערות. לעזאזל, איפה הוא חושב שהוא נמצא? באוניברסיטה? הוא יכול לקלקל את כל התכנית!
בטני התכווצה בהרגשה של אסון הולך ומתקרב.
ראיתי שהשפם שעמד לידי הפסיק לצעוק והעיף בי מבט רושף מעל לכוונת שפמו. כנראה שכחתי לצעוק בגלל שהייתי שקוע במחשבות: 'העזים בכל אדם בשנאתם למאמינים' קראתי בקול גדול, מגייס את כל ההתלהבות שיכולתי. 'העזים בכל אדם בשנאתם למאמינים', צעקתי שוב ושוב. אין ספק, היה בזה משהו מהפנט.
'כמובן' צקצק האישון, 'הסנכרון האנושי עובד גם עליך'.
צודק. השתתקתי לרגע להתעשת. השקט לא מצא חן בעיני השפם שלידי. ראיתי זיק של חשד מתגנב לעיניו. שערות עורפי סמרו, הבטתי אחורה וראיתי שפמים נוספים יורים בי מבטים מזרי אימה. הרגשתי כאלו הייתי תחת אש צולבת בשדה הקרב. אולי זה לא היה הרעיון הכי מוצלח שלי לבוא למסגד. 'דווקא כן' צייץ האישון, 'הרגשת באופן אישי איך אדם מאבד את עצמיותו לטובת החברה שמסביבו.'
'כן', חשבתי במרירות, 'עכשיו עלי להוציא את כל שלושת הישויות שלי יחד עם בוריס מהמסגד בשלום.' העפתי מבט אל בוריס שהחזיר לי מבט מבין.
שמתי לב שכמה בחורים צעירים שנראו כהעתק של שכני מזרה האימה, עברו מהשורות האחרות והתקרבו אלינו, מכתרים אותנו בטבעת ההולכת וצרה. הלחישות התגברו, ריח מתקתק של זיעה עמד באוויר. קרוב לוודאי שרוב הזיעה בא ממני.
ידעתי שאם לא נפרוץ החוצה גורלנו נחתם. רמזתי לבוריס לסגת לכיוון הדלת וניסיתי להידחק לשורות האחוריות אך לא יכולתי לפרוץ. העומדים מסביבי חסמו את דרכי.
הבטתי לאחור. הדלת הייתה במרחק שלוש שורות בלבד מאחורי. בוריס הביט בי והנהן. עשיתי לו סימן וביחד הסתובבנו ופרצנו בכוח החוצה, מכים ומוכים דוחפים ונדחפים. הקהל התעורר מהאקסטזה שהיה נתון בה, האימאם הפסיק את הדרשה שלו צרח לעצור אותנו...
שורה אחת.. שתיים... הגעתי לדלת.
הושטתי את ידי לידית, שני צעירים שהגיעו אף הם לדלת ניסו לנתק אותי מהדלת... הידית לא נכנעה... שחררתי את ידי וניסיתי לנתק את הזרועות החזקות שאחזו בכתפי.

הרגשתי מכה בראשי, וצללתי לתוך החשכה...

לפתע הרגשתי משב רוח רענן. פתחתי את עיני, הדלת הייתה פתוחה, בחורה עמדה מעלי מסתכלת בי מתעלמת מהמהומה מסביב. בוריס צעק בדחיפות: “פטמה תגידי להם לקחת את צביקה למכונית.” פטמה התיזה משפט שלא קלטתי, בחור גדל מידות נשא אותי החוצה, בעוד אחר מגונן עלי מזעם ההמון. הגברתן ובוריס הכניסו אותי למכונית שדלתה האחורית הייתה פתוחה. בוריס טרק את הדלת והנהג האיץ בחריקת צמיגים את המכונית מדביק אותנו למשענת ומעלה ענני אבק מאחוריו. במושב הנהג ישב צעיר שכל מה שראיתי ממנו היו תלתלים שחורים גולשים מעל לכתפיים צרות, לידו ישב הגברתן רחב הכתפיים שחילץ אותי מההמון הזועם. העפתי מבט מבעד לחלון האחורי וראיתי את ההמון הנדהם מניף ידיים ושמעתי את הצעקות 'אללה אכבר' הולכות ונמוגות ברעש המכונית.
ראשי כאב בטרוף. ניסיתי להתלוצץ מתעלם מהכאב: "פתגם סיני עתיק אומר 'גם אם אתה נסחף בנהר סוער, יכול מלאך לשלוף אותך אל הגדה היבשה' “
"אתה בטוח שפתגם סיני מדבר על מלאכים?” רטן בוריס מבריש את מכנסיו עיניו מתרוצצות לכל הצדדים. הומור לא היה הצד החזק שלו.
"לא. בעצם המצאתי את הפתגם, אך הוא נראה לי מתאים לסיטואציה." נשענתי לאחור מעסה את ראשי בידי.
"לא הייתי קורא לפרצופים הלא מגולחים שהצילו אותנו מלאכים."
"לא. המלאך הוא פטמה שהביאה אותם. ברגע שראיתי את העיניים המאירות האלו מעל לחיוך שהרעיפה עלי, שמעתי מקהלת מלאכים שרים בשמים.”
"הי תירגע חבר.” אמר בוריס בעצבנות מסמן בראשו אל המושב הקדמי: ”יש להם כנראה תכניות אחרות בשבילנו, ואני לא בטוח שאני אוהב אותן.” ובלחישה לתוך אזני הוסיף: " כרגע אין לנו ברירה.” ולאחר הרהור קצר הוסיף: “וכדאי שתפסיק לפנטז על פטמה!”
"מי מפנטז? אני בכלל לא מכיר אותה, אך תודה שהיא הצילה אותנו ממה שהיה יכול להיות לינץ', ועל כך אני משורר.”
לצביקה שבי, הדאגות של בוריס לגבי מה שהמצילים שלנו מכינים, לא היו חשובות כרגע אני פשוט שמחתי בהצלתנו והרגשתי הכרת תודה. בוריס עצבן אותי בצורה בה הוא שופט אנשים רק לפי השיוך התרבותי שלהם. בשבילו פטמה היא ערביה מוסלמית וזה אומר הכול. תהיתי עד כמה פטמה ערביה בכלל. מחוץ לכך שהיא ממשפחה ערבית, מתוך המעט שהצלחתי לראות מבעד לערפל שאפף אותי בזמן החילוץ, היא מתנהגת ונראית ישראלית לחלוטין. מה היא עוד חייבת לעשות כדי שבוריס לא יראה בה ערביה מוסלמית? גיור מחמיר? אולי גם אז בוריס יזכור לה את מוצאה. הצביקה שבי רשם במוחו לחקור את האפשרות של אנשים מתרבות אחת לעבור לאחרת. אולי בכלל לחקור איך מהגרים משתלבים בארץ חדשה, בתרבות חדשה. נראה שתהליך כזה מצריך יותר מדור אחד. כמו בכל מחקר עולות יותר שאלות מתשובות.
האישון הציני בירכתי מוחי דווקא הסכים עם בוריס. הוא נאנח אנחה ונד לי בראשו באופן וירטואלי, על האמונה המוגזמת שלי ברוח האדם: 'נדיר ואולי לא קיים, מקרה שאדם יכול לעבור מתרבות אחת לאחרת בכוח ההחלטה שלו בלבד, לכן צריך להסכים עם בוריס ולראות בפטמה עדיין ערביה מוסלמית.'
'הדעות שלי על פטמה מבוססות יותר על המשיכה שלי לפטמה מאשר על ההיגיון.' הוסיף ברשעות.
שרשרת המחשבות הזו ניתקה כאשר המכונית נעצרה בצד הדרך והנהג סובב את ראשו אלי.
נדהמתי....
הנהגת הייתה פטמה.
פטמה יצאה מהמכונית ועברה לשבת על ידי. הגבר שישב לצידה עבר למושב הנהג, התניע והמשיך בנסיעה.
פטמה גהרה מקרבת את ראשה אלי, תוך שהיא מפטירה לבוריס: "זוז, ותן לו לנשום!"
בוריס דחק את עצמו רחוק ככל האפשר ממנה.
נשמתי את ריחה המתוק כאשר היא לחשה, ספק לי ספק לעצמה: “אנחנו היינו חייבים לברוח. המקום הזה נהיה מסוכן.“
הבטתי בעיניים הגדולות הכהות של פטמה שהזרימו זרם של חום נעים שעטף את גופי כשמיכה שהעלימה את האישון המרושע במוחי.
"הולכת לצמוח לך בלוטה רצינית מהמכה שחטפת בראש. כואב?” שאלה פטמה מגששת בזהירות בקצות אצבעותיה בראשי.
כן, זה כאב, אך לא התכונתי לספר לה כי הליטוף שלה היה לי נעים למרות הכאב. עצמתי את עיני נושם את הבל נשימתה וסופג לתוכי את ריחה.
אני משער שגם לה ישנו אישון קטן שלוחש לה מה נכון לעשות. שמחתי שעכשיו הוא יעץ לה להציל אותנו.
"תודה על שהצלת אותי.” לחשתי מקווה שהליטוף ימשיך לנצח.
אופס, היא משכה את ידה חזרה: "אתה צריך להודות לבוריס ולתגובות המהירות שלו.”
התברר לי מאוחר יותר שהוא זה שפתח את דלת המסגד והכניס את פטמה וחבורת המצילים שלה, שגררו אותי למכונית.
הפניתי את מבטי לפטמה שישבה לשמאלי, גופה הרך נלחץ לגופי בדרך נעימה.
תהיתי מה יקרה למכונית החבוטה שלי שהשארנו מאחור, ומה יקרה לכל הציוד שבתוכה, איך נמשיך את המחקר.
פטמה כנראה קראה את מחשבותיי: "סאלים ייקח את המכונית שלך וייסע אחרינו.”
"איך הם ייסעו כאשר המפתחות של המכונית אצלי?” שאלתי בהגיון של שומר חוק.
"אל תדאג, סאלים יתגבר על זה בשתי דקות.” אמרה פטמה בסבר פנים חמורות, אך עם חיוך בקצה פיה. עכשיו שהיה לי כל הזמן שבעולם להביט בפניה הייתי בטוח שראיתי אותה בעבר: "אנחנו כבר נפגשנו בעבר?”
"בוודאי, אני הייתי שם מאחורי הווילון, כאשר אבי גרש אותך בבושת פנים." החיוך התרחב והצית גם זיק של משובה בעיניה.
אז זו היא הבת של ראש העיר: "לא. נדמה לי שנפגשנו כבר בעבר." עמדתי על דעתי.
"זה משפט פתיחה שחוק אדוני הפרופסור."
כאן התערב בוריס בדרכו ההחלטית ואמר ובקולו נעימת אזהרה: "פטמה היא אחת הסטודנטיות שלך שיושבת תמיד מאחור, מתחבאת. זו כנראה הסיבה שלא שמת לב אליה.”
פטמה הרימה גבה: "אתה זוכר אותי?”
"כן. אני זה שבודק את העבודות של הסטודנטים, איך לא אזכור את הסטודנטית המצטיינת?”
פלטתי קול צחוק, אך מיד ראשי הגיב במדקרות כאב: "סטודנטית מצטיינת, הא? למה לא הכנסת כמה מילים טובות לאביך כדי שיאשר את המחקר?”
"אולי אתה יודע הרבה מבחינה תאורטית, אך אין לך מושג על התרבות שלנו.” אמרה בהתרסה
"זו הסיבה שאני עושה מחקר.”
"טוב אז תחקור אותי." היא עדיין חייכה, אך עכשיו היה נדמה לי שהיה זה חיוך של לגלוג.
לא ידעתי אם התכוונה לחקירה מקצועית, או שהיא גירתה אותי להתחיל איתה.
"אני מעדיף לחקור אנשים המייצגים יותר את התרבות המוסלמית, ולא בחורה שמתנהג ונראית בדיוק כמו כל בחורה ישראלית אחרת."
פטמה שתקה.
בוריס לא יכול לשתוק הרבה זמן. עכשיו הוא הביט בפטמה בריכוז: "באמת חשוב לי לדעת למה לא התערבת לטובתנו?”
פטמה השפילה את ראשה והמשיכה לשתוק.
בוריס המשיך ללחוץ: "אין לך מה להגיד?”
התפרצתי עליו: "אולי תפסיק כבר? אתה לא רואה שלא נוח לה לענות על השאלה הזו?”
פטמה העבירה את ידה בשערה הסמיך ולחשה: “אין לכם מושג מה הוא היה עושה לי אם הייתי מתערבת. גם כך הוא הסכים לתת לי ללמוד באוניברסיטה בחצי לב.”
בוריס עדיין נקב אותה במבטו: "האם הוא לא גאה בבת שלומדת באוניברסיטה?”
ניסיתי להתעלם ממכות הקורנס שאיזה שד הכה בראשי והוספתי: "ואפילו מצטיינת?”
"בוודאי הוא גאה בכך.” ענתה בלחש, עדיין עם עיניים מושפלות.
"אז מה מפריע לו?” דרשתי מחזיק בשתי ידי את ראשי הפועם בכאב בקצב הלמות לבי.
"הוא רוצה להוציא אותי מהאוניברסיטה כי הוא חושב שאני מושפעת מהתרבות המערבית וזונחת את התרבות של בני עמי.”
קולה נשמע לי מרוחק. בקושי שמעתי אותה מבעד לרעש המצטלצל בראשי. חשבתי שאני עומד להתעלף, הכול נראה לי מטושטש.
מישהו שאל מרחוק "וזה נכון?” כנראה היה זה בוריס. ומישהי ענתה לו: "אני מכבדת הרבה דברים בתרבות המוסלמית שלנו.”
"אבל לא הכול." זה כל מה ששמעתי.
חזרתי להכרה מרגיש מטפחת קרה על מצחי. המכונית עמדה הדלתות היו פתוחות: "איפה אנחנו?"
"תודה לאל הוא חזר לחיים." אמר בוריס.
"כדאי שנזוז" אמר קול בס ממושב הנהג.
בוריס סגר את דלתות המכונית והתחלנו לנוע.
לכמה דקות שררה שתיקה, אך בוריס הרגיש שהוא חייב למלא את השתיקה בדיבורים והעיר בלי הרבה טקט: “את בוודאי לא מכבדת את היחס לנשים בתרבות המוסלמית.”
פטמה השפילה עוד יותר את ראשה והמשיכה בשתיקה עקשנית.
הבטתי בריסים הארוכים הפרושים כמו מניפה על עיניה ונדמה היה לי שראיתי לחלוחית של דמעות בזווית העין.
"מספיק. אנו צרכים להודות לפטמה על ההצלה ולא לענות אותה בשאלות קשות.”
חיבקתי את כתפיה הצרות ביד אחת מתעלם מהכאב שזה גרם לי: “תודה פטמה. אני חושב שהם היו עושים בנו לינץ' אם לא היית מתערבת. הצלת את חיינו.”
פטמה הצמידה את פניה אל חזי והתייפחה ללא קול.
בוריס התרחק בהתחשבות לא אופיינית, עד כמה שיכול והפנה את השאלה הבאה שלו לנהג הגברתן שנהג במיומנות רבה אך בחוסר זהירות: “נהג, איך קוראים לך?”
הנהג ענה בחוסר רצון: “אמיר.”
"אמיר אתה יכול לספר לי לאיפה אנחנו נוסעים?”
הנהג המשיך לענות בתשובות של מילה אחת: "תחליטו.”
פטמה נתקה ממני, הרימה את עצמה לישיבה זקופה במושב: “לאיפה אתה רוצה שנביא אתכם?”
ראשי עדיין פעם בכאב, במצבי לא יכולתי להחליט. הסבתי את ראשי אל בוריס, משתדל לא לטלטל אותו יותר מידי, אך הוא השפיל מבטו נותן לי להחליט.
"אני הייתי נוסע ישר למשטרה. צריך ללמד אותם לקח.”
הכהן שבמוחי רתח. בוודאי שחייבים ללמד אותם לקח. אנחנו בארצנו לא ניתן להתעלל בנו רק בגלל שאנו יהודים. גופי רטט לחץ הדם טיפס לגבהים שסחררו את ראשי. עיני נחו על פטמה שהביטה בי, שפתיה פסוקות מעט מגלות שורות של שיני פנינים במסגרת שפתיים אדומות. עיניה הגדולות ליטפו את פני. הצביקה במוחי היסה את כהן, “אני לא אהיה חמום מוח כמוהם, עלי לחזור לאוניברסיטה ולסיים את המחקר, העתיד שלי תלוי במחקר זה.”
"וגם העתיד של בוריס”, הוסיף צביקה בניסיון לשכנע את הכהן שבמוחי.
לתוך הוויכוח נכנס האישון: “אוי, תסתמו שניכם, תנו לטבע לעשות את שלו!”
מוססתי את גופה של פטמה אל גופי, וחתמתי בנשיקה מתוקה ופראית.