תרגום שאינו
נאמן למקור
"אתה יכול לקחת את המלח האמיץ ביותר, את הטייס העשוי ללא חת, את
החייל הנועז ביותר, להושיב אותם יחד סביב שולחן, ומה אתה
מקבל? את כל הפחדים שלהם, את כל הפחדים כולם!" (וינסטון צ'רצ'יל)
פרולוג
בחור שחרחר, לבש בקפידה בחולצת תכלת עם פסים לבנים עדינים, הסתכל ימין
ושמאל. הרחוב היה ריק בשעה זו של הלילה. הבחור התחיל לחצות את הכביש בצעד נימרץ
בדרכו לפגישה החשובה במשרדי המוסד.
מעבר לפינה הגיחה משאית במהירות. הנהג לחץ את הדוושה עד הסוף מחזיק את
ההגה בשתי ידיו מבטו מרוכז ופיו הקפוץ סינן מתחת לשפם העבות: 'אללה אכבר'.
נשמע קול פיצוח עצמות מחליא המשאית קפצה מעל לגויה המונחת על הכביש,
המשיכה בלי לעצור ונעלמה.
את הגויה של הבחור מצאו רק למחרת בבוקר. המשטרה תייקה את המקרה כתאונת פגע
וברח בלתי מפוענחת. מקרה נוסף לסטטיסטיקה העגומה של תאונות הדרכים.
תוכן עניינים
פרק 1
אותו בוקר התחיל כמו כל בוקר בשלושה השבועות האחרונים. ראובן ישב כבוי
במשרדו מאחורי השולחן הכבד שמר רוזנצוויג קנה במכירת חיסול מוצלחת, מתכונן לעוד
יום משעמם ללא תעסוקה.
לא שהיה לו אכפת. הוא כבר לא היה אותו אדם פעיל ונמרץ שהיה פעם.
המאורעות רוקנו מתוכו כל חיות והשאירו קליפה של אדם, שעושה תנועות כשל אדם
חי, אך בתוכו הוא כבר מת.
מת כמו שלמה חברו.
הוא הביט על העוגה הקטנה שעל השולחן. בתוך העוגה היה תקוע נר ומתחתיה
הייתה פיסת נייר שבה היה רשום באותן
אותיות גדולות ועקמומיות של גברת רוזנצוויג. "מזל טוב ליום ההולדת רובי!”
הוא בכלל שכח שהיום יום ההולדת שלו.
לא, לא שכח, הוא תיקן את עצמו. פשוט לא היה לו אכפת.
מתים לא חוגגים ימי הולדת. רק אנשים חיים חוגגים את העובדה שהם עדיין
חיים. ראובן מרגיש כמו מת, אז מה אם זה יום ההולדת של אדם מת, ביג דיל.
העוגה והפתק הם מחווה אופייני לגברת רוזנצוויג. אותה אישה קטנה טובת לב,
עם שיערה הלבן מהודק על ראשה מתחת לשביס הפרחוני.
זאת אישה אחת שראובן לא חשב להעליב, והוא ידע שהיא תיעלב אם לא יאכל פרוסה
מהעוגה שהכינה לו באהבה. מה עוד שהעוגה הדיפה ריח נעים של לימון מעורב בריח וניל
עדין. מתחת לריחות העזים האלו צף לו ריח קינמון כמעט במחתרת. ריח העוגה כיסה על
ריחות הבנזין השרוף שעלו מהכביש את כל שלוש הקומות כדי לשבש את מחשבותיו.
הייתה בו הרבה טינה לכל העולם, אך לא לזוג רוזנצוויג.
רגלו הפגועה כאבה. הוא השעין את גופו הגדול על רגלו השנייה, תומך את עצמו
בכף ידו עצומת הממדים והתרומם באטיות, חושק שיניו שלא לגנוח. הולך כמו אדם זקן,
גורר את רגלו הפגועה וצולע לכיוון המטבחון הקטן הצמוד למשרד.
הרעיון לפתוח משרד עבודות תרגום היה גם הוא של הרוזנצוויגים.
הרעיון עלה אחרי שמר רוזנצוויג ניסה לקחת אותו לבית הכנסת "לפגוש
אנשים”. זה היה כמה ימים לאחר שאסף אותו מהרחוב. ראובן הגיב בצורה שיכולה לצער כל
אדם דתי אחר: “איפה היה אלוהים שהגוף של שלמה התפוצץ לפני העיניים שלי?”
מר רוזנצוויג רק הנהן ברחמים ודיבר אל ליבו: “כמה זמן אתה יכול לשבת
ולבהות באוויר בלי לעשות כלום?”
"אני עייף, מר רוזנצוויג, כל לילה יש לי סיוטים וגם במשך היום הם לא
עוזבים אותי."
"יינגלה, אני מאמין שאתה חזק ותתגבר. אתה צריך רק דחיפה קטנה. אני
חושב שאתה צריך לכתוב את על מה שמעיק עליך וכך תשתחרר. אומרים שהכתיבה היא תא
הווידוי של האדם המודרני."
"עזוב, אין לי את החשק לכתוב ואף לא את המרץ לכך. אני בלון שכל
האוויר דלף ממנו. הנשמה שלי עזבה וכיבתה את האור."
אבל רוזנצוויג לא וויתר: “אני אעזור לך לפתוח עסק. אתה יודע מה? במקום
לכתוב תתרגם מעברית לאנגלית שפת אמך. זה יעסיק אותך וימנע ממך מחשבות על המלחמה."
'כן, זה ממש מעסיק אותי', הוא חשב, 'כבר שלושה שבועות אין לקוח שהגיע
למשרד'.
גם לזאת הייתה למר רוזנצוויג תשובה: “בטח באלוהים, הוא כבר ישלח אליך
לקוחות הרבה."
ראובן לא בטח באלוהים. זה אותו אלוהים אכזר שהרשה לשלמה, אדם שרק עשה טוב
לכולם, לעלות על מוקש.
במחשבות נוגות אלו הוא הגיע למטבחון ועמד ליד הקומקום החשמלי מחכה לרתיחת
המים.
רוח קלה נשבה חרש והביאה עימה בליל ריחות מבעד לחלון.
ריח הוורדים העדין והמשכר מהגינה הקטנה שגברת רוזנצוויג טיפחה באהבה, בלול
בריחו של הבנזין השרוף שהותירו המכוניות הטסות ברחוב מלמטה, ועל כולם ריחו הרטוב
של גשם הממשמש ובא.
השמש השליכה את דמותו הזהובה של החלון על הרצפה. היה בכך משהו מהפנט.
ראובן הביט בו וניזכר ביום השמש בשדה הנורא ההוא.
שוב ראה בעיני רוחו את רגלו של שלמה חברו הטוב עפה באוויר באותו חיזיון
סלאו-מושיין מטריד.
הוא ניער את ראשו. אסור לו לחשוב על רגלו של שלמה. לא זה מה שהוא צריך
לזכור מהחבר הטוב. הוא אילץ עצמו לזכור את הדברים הטובים. למשל איך שלמה היה מכין
קפה. בשביל שלמה הכנת קפה הייתה לא פחות
מאומנות.
הוא פתח את קופסת הקפה. ריחו המיוחד של הקפה הקולומביאני דקדק את נחיריו.
סוג קפה אחד שונה מרעהו לא רק בטעמו אלא גם בריחו. רוב האנשים לא יכולים להבדיל
בין ריחו של קפה קולימביאני משובח לבין ריחו של קפה ברזילאי נחות. שלמה היה מומחה
בנושא הקפה.
לא תמיד ראובן היה כל כך רגיש לריחות, כנראה שמי שנשלל ממנו חוש אחד מפוצה
על ידי חידוד החושים האחרים שלו. חוש הריח של ראובן מבחין לא רק בהבדל בין קפה
ישראלי מצוי לבין קפה קולמביאני, אלא יודע להבחין גם בהבדלים הזעירים של סוגי קפה
שבאו מאזורים שונים בקולומביה.
שלמה אהב קפה משובח והוא היה נהנה מאד מהקפה הזה שגברת רוזנצוויג קנתה
במיוחד עבור ראובן.
כן, שלמה אהב קפה. פעם היה בן בית אצל הבדויים בנגב ולמד מהם להכין קפה.
שלמה היה מכין את הקפה בחרדת קודש. כמעט כמו חזן המתקין את הטלית, מנשק
באדיקות את הציציות, של צד אחד ומשליך על כתפו האחת, אחר תופס את הצד השני, מנשק
בכוונה רבה ומשליכו אותו על כתפו השנייה. רק אחר כך פותח ברוב טקס את ספר התורה.
"הכנת הקפה היא תהליך טקסי רב-שלבי. המדקדק אינו ממהר לבצעו, אלא
מאריך אותו ככל האפשר.“
הסביר לו שלמה אז בימים הטובים שעשו ביחד. שלמה רקח את הקפה תוך שהוא
מסביר כל שלב. ראובן הביט בשלמה, יודע שאין להפריע לו.
שלמה נטל את הסלסילה שמונחת על השולחן הצדדי, וכן את נאד העור הקטן:
"זה ג'ראב” הסביר, "בג'ראב מחזיקים את פולי הקפה הירוקים."
הוא שפך מתוך הג'ראב חופן לתוך מרחשת ברזל: "הבדווים קוראים למרחשת -
קלאייה”, והחזיק את המרחשת עם הפולים מעל לאש. הוא נענע אותה קדימה ואחורה, והקפיץ
את הפולים, כדי הפולים ישחימו כדבעי. ידיו האמונות שפכו את הפולים הקלויים לתוך
מכתש-עץ: "הבדואים קראו לו עזאם." כתש אותם באמצעות העלי הצביע עליו:
"זה איד”, משמיע קולות קצובים של נקישות.
לאחר הכתישה, בישל את הקפה בכלי מיוחד: "בסוף תלמד ערבית, זה חשוב.
לכלי הזה קוראים בערבית בכרג'."
בעת שהקפה התבשל, הוא נתן לראובן הרצאה שלמה למה כל כך חשוב ללמוד ערבית.
הוא לקח שוב את העלי, וכתש בו את ההל באותן תנועות מכניות שגורות, לא מפסיק לדבר.
כאשר הקפה התחיל לגלוש, הוא העביר את המשקה לכלי השני: “תזכור, זה 'מצול'. “ הוסיף
את התבלינים הכתושים, שב ושפת את הקפה על הגזיה בפינת המטבח שלו, ועמד לידו מחכה
שהקפה יתחיל לגלוש שוב.
אלו היו ימים טובים. ראובן זכר איך שלמה היה מחייך בהנאה כאשר מזג את הקפה
מהפינג'אן לספל גדול. הספל היה הסטייה היחידה של שלמה מהמסורת. הוא לא סבל את הספלים
הקטנים שבקושי יש בהם לגימה אחת. שלמה היה שותה את הקפה שלו בלגימות קטנות,
משולבות עם לגימות מכוס מים קרים.
עם התמונה הזו של שלמה הלוגם מספל קפה מהביל, ראובן דידה חזרה למשרד ספל
הקפה בידו האחת וכוס מים קרים בשנייה. הוא התיישב על כסאו מניח בזהירות את שתי
הכוסות על השולחן המרובב.
ישב בראש מורכן ובחש בקפה בבלי דעת. כן, זיכרונות כאלו הוא חייב לשחזר ולא
את הזיכרונות הרעים, אך דמותו של שלמה השותה קפה בנחת, התחלפה במהרה, ושוב הוא ראה
את הרגל של שלמה במעופה.
הוא ניער את ראשו לגרש את המחשבות. מוטב לא לחשוב בכלל.
הוא פתח את הספר שהביא והתחיל לקרוא. קשה היה לו להתרכז בעלילה. אותיות
הספר שקרא טושטשו והתערבלו לנגד עיניו. צעקות רמות בהברה גרונית מנומרות בסטקטו
של מכונת ירייה. שמש, אדום זולג על הצהוב שניהם קרוב לנקודת הרתיחה. פיצוץ אדיר
בוהק באור לבן מסמא את העיניים. כאבי תופת.
הוא שמע את עצמו צועק שוב ושוב: “שלמה, שלמה, שלמה". דממה. גם את
הקול שלו הוא לא שומע. דממת מוות. הדממה המעיקה סגרה עליו, עד שהתקשה לנשום.
פקדה אותו ההרגשה שהוא צולל עמוק במים. דממת מוות מסביב. מתוך המים הוא
מבחין בצלליהם של ילדים השוחים למעלה. הילדים משתובבים בברכה מעליו, אך המים
חוסמים את הקולות. הוא חותר בכל כוחו למעלה, משתוקק לשאוף חמצן, ריאותיו כמעט
מתפוצצות.
 |
הוא הרים את עיניו וסקר את החדר ששימש לו כמשרד.
עיניו עברו על המשרד הערום. פעם כשעוד היה חי, הוא לא היה משאיר את המשרד
ללא קישוט או לפחות פרח. באותם ימים רחוקים הוא אהב פרחים, אך היום פרחים הזכירו
לו את שדה המוקשים המנומר בכלניות וטיפות דם אדומות, באותו יום קרב.
ראובן החזיר מבטו אל השולחן וגילה שריטות חדשות ששרט בציפורניו. ראובן
מתנשף בכבדות, התיק את מבטו אל החלון כדי להירגע.
הנוף לא שיתף פעולה, שמים אפורים, אחידים וכבדים שיקפו את מה שהרגיש
בתוכו.
למה כל הסיוטים קשורים במים?
אולי זה הזיכרון של נבחרת השחייה שהוא היה הכוכב שלה בתור נער. אלוף
קליבלנד לנערים עד גיל 11 בשחייה
בסגנון מעורב.
הימים המאושרים ההם רחוקים ממנו. זה היה עוד לפני הקרע עם הוריו.
הוא נאנח, פתח בהשלמה את הספר שהחזיק במגרה והתחיל לקרוא.
לפתע הציף אותו ריח נרקיסים. ברגע ראשון חשב שזו עוד אחת מההזיות שלו
הקשורות בפרחים ובמוקשים, אך בזווית עינו ראה את המנורה מעל לדלת מהבהבת. סימן
שהפעמון מצלצל.
סגר את הספר, הכניס אותו למגרה וקרא בקול: "היכנסי, הדלת פתוחה!”
הדלת נפתחה, ואישה לבושה בחליפה לבנה מבהיקה, פתחה את הדלת מכניסה קרן אור
למים האפלים שבנפשו. ראובן סקר את האישה שצפה לקראתו בדממה.
הוא קם ממקומו, יד שמאל על השולחן תומכת בגופו ומורידה את המשקל מרגלו
הפגועה, ויד ימין ארוכה מושטת מעבר לשולחן בולעת את היד הקטנה של הנכנסת. לאחר
לחיצת היד הוא קרס חזרה לתוך הכיסא.
מביט בפיה שהגה: "אתה ראובן
הר-שפי, המתרגם?"
כמובן, מי זה יכול לשבת מאחורי השולחן במשרד קטן, שעל דלתו כתוב בגדול: ראובן
הר-שפי --- מתרגם. משה זינגר רופא שיניים?
ראובן משך בכתפיו. פיה שוב נע. ראובן ראה את שפתיה מתעגלות במה שניחש כ
'ע' שאחריו הלשון
והשפתיים מציגות 'לה'.
הניחוש שלו היה – 'עולה'. במקום תשובה סובב את השלט שמר רוזנבוויג הכין
מראש 'המחיר 50 $ לעמוד'.
הגברת התיישבה, פשפשה בתיקה והוציאה חבילת ניירות מאוגדת בקלסר אדום.
ראובן לקח את הקלסר שהושיטה ופתח אותו. הקלסר הכיל ניירות שורה שכנראה נתלשו
ממחברת תלמידים. הניירות היו מרוחים בכתב יד זעיר ובלתי קריא.
כותרת הספר הייתה 'אין
רחמים לבני האדם – אסתר פומרנץ' .
ראובן הרים את עיניו וראה שהיא מצפה לתשובה. "סליחה גברתי, מה
אמרת?"
היא דיברה מהר וכל שקלט הוא לשון, ואחריה שפה תחתונה מכווצת מאחורי
השיניים. הוא ניחש שאמרה 'ספר'. טוב לא צריך להיות גאון לנחש שהיא מבקשת לתרגם את
הספר שכבר היה לו ביד. אנשים מדברים גם כאשר העניין ברור לחלוטין ללא הדיבורים.
הופעת לקוחה לאחר כל כך הרבה ימים הפתיעה אותו, וערערה את שווי המשקל
הנפשי שבנה לעצמו בימים ארוכים של חוסר מעש. ממש לא התחשק לו לתרגם. הוא חשב שמחיר
גבוה ירתיע את הלקוחה ויחזיר את השקט לנפשו. לכן אמר לתוך הדממה שמסביבו:
"לאור הקושי בתרגום מכתב היד והצורך בהקלדת כל הספר המחיר הוא 150$ לעמוד."
הגברת הנהנה, סימן בינלאומי שהיא מסכימה. אולי היא תירתע אם הוא ידרוש
יותר: "הכוונה ב- 'עמוד' היא עמוד במחשב ולא עמוד בכתב היד הזעיר שלך, בלי
להעליב."
שוב דיבור בצרוף הנהון כמעט בלתי מורגש.
אחת היכולות שפיתח היא קריאה טובה של הסימנים הזעירים שאנשים מגלים על
פניהם בלא דעת. הנהון ההסכמה האדיש, נקלט טוב יותר מדיבור. כנראה שאין לגברת כל
מגבלה כספית.
הגברת הוציאה פנקס שיקים מתיקה תוך כדי דיבור שראובן לא קלט, כי פניה היו
מורכנים לכיוון התיק, ומוסתרים חלקית על ידי שערה הגולש. שוב הוכח שרוב הדיבורים מיותרים.
פנקס השקים בידה אמר את כל מה שהוא צריך היה לשמוע.
ראובן קם שוב, משלים עם גורלו, ושלח את
ידו ללחיצה: "תודה רבה גברת אסתר פומרנץ."
האישה לא לחצה את ידו והביטה בו בריכוז.
לעזאזל, האם הוא פספס הערה חשובה שלה?
עכשיו היא הישירה בו את מבטה ואמרה בהדגשה שהקלה עליו את הבנת הדברים:
“אמרתי שאני רוצה לעבוד אתך על התרגום, כך שלא יהיו אי הבנות."
ראובן התיישב חזרה בכבדות על כיסאו, מביט בה בעייפות. מאיפה זה צץ? ראשו
נע בשלילה, זה עוד חסר לו? הוא בקושי יכול לסבול את עצמו, בוודאי שלא יכול לטפל
בבחורת הנרקיסים העשירה החושבת עצמה לסופרת. הוא כבר ראה אותה בדמיונו מטרידה אותו
בעצם נוכחותה: "גברת פומרנץ זה לא מקובל. דרך העבודה המקובלת היא שאני מתרגם
את ספרך ואת יכולה לעבור עליו ולהעיר. אני מתקן לפי הערותייך וכך מתקדמים במהירות
מרבית בתרגום."
עכשיו הבחורה שתקה ונקבה את ראובן במבט חודר בצמצום עיניים, גבותיה
מתקרבות זו לזו יוצרות קמט קטן מעל לאפה הסולד. לאחר שתיקה קצרה היא משכה דף
מהמדפסת שלידה ורשמה: "אתה לא יכול לשמוע אותי. נכון?”
ראובן משך בכתפיו בהשלמה. אולי זה דווקא טוב, הוא חשב מקווה שאולי זה ישנה
את יחסה אליו והיא תסרב לתת לו את העבודה?
אך הבחורה הוכיחה שהייתה לה רגישות יוצאת מהכלל, היא כאילו קראה את
מחשבותיו, כי היא מיד משכה את הדף אליה שנית, וכתבה פתק ארוך באותו כתב זערורי
שלה, שהתמצית שלו הייתה: "אין לי בעיה עם כך שאתה חרש. התניתי קודם את הסכמתי
לתת לך את העבודה בכך שנעבוד יחד על התרגום, כדי שלא יהיו אי הבנות לגבי מה שאני
רוצה להעביר לכל העולם. עכשיו חשוב שבעתיים לעבוד ביחד לאור מצבך."
כאשר ראובן הושיט את ידו לקחת את הנייר, היא משכה אותו חזרה שוב והוסיפה:
"נ.ב - תקרא לי 'אסתי' כמו כולם."
לאחר שפענח בקושי רב את הדברים, ומיד לאחר שהפסיד בוויכוח הקצר שניהל עם
השיק שהחזיקה בידה, הסכים בלא רצון. כדאי שהוא ירוויח משהו, כדי שיוכל להחזיר מעט
מהכספים שבני הזוג רוזנצוויג בזבזו עליו: "אני מסכים. אך גם לי יש תנאי
משלי."
הגברת תלתה בו את עיניה הגדולות, עכשיו הוא הבחין שעיניה סגולות. וואו!
שפתיה המלאות המשוחות באודם בוהק, יצרו את המילה הברורה : "מה?”
ראובן סובב אליה את המקלדת והצג: "תשתמשי באלו, כך שאוכל להבין את
הכתב מעט טוב יותר מכתב החרטומים שלך, שנראה כאילו נכתב על ידי גמד קטן, שהיה חולה
כאשר למדו כתיבה תמה בבית הספר."
היא הניעה את ראשה בשלילה פניה מביעות מבוכה, משכה את הדף חזרה אליה ורשמה: "איני יודעת להקליד."
ממש צמד חמד! חשב ראובן. יש כאן מצב של חוסר תקשורת בין אדם שלא שומע,
לבין גברת שאינה יודעת להקליד.
'הגברת' משכה אליה את הדף ושוב שקדה על פתק שהתחרה באורכו לשיא שקבע הפתק
הקודם, ממלאת את כל הדף בכתב היד הזעיר שלה. טוב היא סופרת.
כמה דקות מאוחר יותר כאשר ראובן הצליח בסופו של דבר לקרוא את הפתק הארוך
המשופע בהתנצלויות, מזקק את המשפט החשוב ביותר 'המחיר לא בעיה, אך אני חייבת להיות
נוכחת'.
"חייבים לקצר את ערוצי התקשורת. אני לא עומד לפענח את הפתקים הארוכים
שלך. אם אנחנו חייבים להתקשר אל תכתבי. הכי טוב שתדברי לאט ותדאגי שאוכל לראות את
הפה שלך מבטא ברור את המילים."
אסתי הנהנה ואמרה מבטאת כל אות לחוד “ב ס ד ר "
חיוך הפציע בפעם הראשונה על פניו הרציניים של ראובן: "את לא צריכה להגזים.
דברי באופן רגיל אך לאט וברור."
עכשיו האיר את פניה של אסתי חיוך מקסים, וראובן מצא עצמו נהנה מנוכחות
ברייה כל כך זוהרת.
אותה 'ברייה זוהרת' סקרה בינתיים את המשרד בביקורתיות, לא מודעת לנס הקטן
שקרה כאן, כאשר היא גרמה לראובן לחייך. ראובן כבר שכח מתי חייך לאחרונה.
נס החיוך לא החזיק מעמד זמן רב, ראובן חזר לרצינות הנוגה שלו, בניסיון
אחרון להרתיע אותה: "אני נוהג לעבוד בשעות לא מקובלות, זה בסדר מצדך?”
אסתי הנהנה, עדיין סוקרת את המשרד, פניה מביעות חשש מסוים, האם הגבר המוזר
הזה, אומר שלא יתרגם את הספר בסופו של דבר?
המשרד היה עלוב. קירות חשופים ללא תמונה, ארון מסמכים חלוד שמגירותיו
הפתוחות לא הכילו אפילו קלסר אחד. שולחן כתיבה כבד, עתיק ומכוער. הפוליטורה שעל
פניו מחורצת בשריטות.
לא נראה שיש לו הרבה עבודה. כנראה שהוא ייקח את העבודה. סיכמה בליבה.
בינתיים ראובן המשיך: "בסדר, אני מסכים לתנאי שלך, אם כי בחשש רב.
האם את מסכימה לתנאי שלי?”
במקום תשובה היא מסרה לו את השיק בו רשמה סכום של 1500 $: "מקדמה על חשבון 10 דפים ראשונים." אמרה בחיוך, מקפידה לדבר ברור ולאט, ראובן
הודה לה ורשם קבלה. היא הנידה בכתפיה "אין צורך. נתחיל בעבודה?"
ראובן היה רוצה לדעת אם הקול שלה רך ונעים כמו פניה. לעזאזל הוא חשב,
'אולי העובדה שאני לא שומע את קולה היא דווקא יתרון. אני יכול להצמיד בדמיוני את
קולה של אלה פיצג'רלד לבחורה, גם אם במציאות לבחורה קול צווחני של מכשפה שנפלה
לקלחת הרותחת'.
ראובן היה מעדיף לקרוא קודם את הספר כולו לפני שהוא מתרגם, אך היא הייתה
כל כך להוטה, והשיק חימם את כיסו, כך שהסכים להתחיל מיד.
ראובן ציפה שבחורה מבית אשכנזי עשיר כמו אסתי, תכתוב רומן רומנטי, ולכן
הופתע כשהתברר לו כבר מהדף הראשון שהיא בחרה לכתוב דווקא על קרב 'בית מחסוב'.
ראובן מומחה בקורות הקרב הזה.
ראובן עצר את ההקלדה, מתקשה להסתיר את התרגשותו: "למה בחרת דווקא את
הקרב הזה?"
"חיים החבר שלי, היה בקרב הזה וסיפר לי איך התנהגו חיילנו בקרב. זה
הביא אותי לכתוב את הספר כדי להוקיע את התנהגות החיילים שלנו באופן כללי."
ראובן הרגיש בחילה, סימן היכר מובהק להתקף חדש. הוא ביקש סליחה, מדלג על
רגלו הפצועה רץ מתעלם מכאביו למטבחון הקטן. שם עמד בראש מורכן מנסה לרוקן את ראשו
כדי למנוע מהסרט המוכר עם ריח הדם שניסה לצוף בראשו. הוא הפעיל את הקומקום החשמלי
ועמד דקות ארוכות ליד הקומקום כאילו מחכה לרתיחת המים, מנסה להשקיט את גופו הרועד.
לעזאזל! מכל הקרבות בעולם היא חייבת לבחור את הקרב הזה?! שעה ארוכה שקל
לבקש ממנה לתרגם את הספר במקום אחר, אך לבסוף ההיגיון של השיק שבכיסו שכנע אותו
לפחות להשהות את תשובתו ולחשוב על כל העניין שנית. ראובן חזר בצליעה איטית לחדר
ואמר לה בתקיפות: "במחשבה שנייה עדיף שתשאירי את כתב היד כדי שאוכל לקרוא
מספיק ממנו ולהחליט אם לקחת את העבודה."
בלי לחכות לתשובה, יצא מהמשרד צולע לכיוון דירתו, חושק את שיניו ומתאמץ
לדחוף את הדמעות שמלאו את עיניו בחזרה.
אסתי נשארה לשבת בכיסאה, המומה.
דלת בקצה הרחוק של המשרד נפתחה חרישית. אל המשרד נכנסה אישה גוצה עם מגש
עמוס, שביס על הראש, פניה מאירות וידידותיות. היא הספיקה בדיוק לראות את ראובן
צולע על השביל אל מחוץ למשרד, לא טורח לסגור את הכניסה הראשית: "תסלחי לרובי,
לפעמים הוא שוכח את הנימוסים שלו. זה לא בכוונה. הנה הבאתי לך כיבוד קל. תשבי,
תטעמי מהעוגה שאפיתי ותראי שהכול יסתדר."
אסתי לא הספיקה לסרב והדלת נפתחה שנית. אדם שמן לבוש שחורים, שכיפה שחורה
גדולה לא מצליחה לכסות את קרחתו, ניגש אליה והציג עצמו כמר רוזנצוויג. בעוד האישה
עסוקה בעריכת השולחן בכל טוב.
אסתי מרגישה שלא בנוח, קמה: "לא. תודה. מוטב שאלך. אולי אחזור
מחר."
"שבי, שבי 'מידלה', אני צריך לספר לך משהו על רובי." אמר מר
רוזנצוויג באותו מבטא יידישאי כבד שלו.
אסתי התיישבה תוהה מאיפה צץ הזוג המוזר הזה, ומה כל כך חשוב להם לספר על
המתרגם.
הסבתא עם השביס, עדיין טורחת כדבורה בכוורת, בהעמסת כיבוד על השולחן העמוס
עד אפס מקום, אמרה: “אל תתרגזי על רובי. יש לו לב זהב, אך הוא סבל כל כך."
"רבקה בבקשה, תני לי להסביר לבחורה הנחמדה הזו את המצב." קטע
אותה מר רוזנצוויג.
מר רוזנצוויג גרר כיסא והתיישב בכבדות אל מול אסתי: “האם את יודעת שראובן
נכה?”
אסתי הנהנה ואמרה במבוכה תוך קימה: "כן, גיליתי שהוא חרש, ונדמה לי
שיש לו גם בעיה ברגל. אך באמת מר רוזנצוויג, אני לא רוצה להטריח, אבוא בפעם
אחרת."
"'מידלא', לא דיברתי על הנכות הפיזית. את הגוף קל יותר לתקן מאשר את
הנשמה."
מעט סקרנית היא התיישבה ממלמלת שוב במבוכה: “באמת אין צורך, אני פשוט
אלך."
"רובי עבר טראומה קשה, שאדם פחות חזק ממנו לא היה שורד. אני לא יודע
מה אמרת לו שהזכיר לו את מה שהוא מנסה לשכוח, אך אני בטוח שהוא יתגבר ויחזור לתרגם
את הספר שלך."
אסתי גמגמה: "אני מצטערת. אני לא יודעת. באמת. לא אמרתי שום דבר. הוא
רק התחיל לקרוא ופתאום התחיל להתנהג מוזר."
"אוי צו מיינה צורס!" תרמה רבקה מיישרת את הצלחות כמו חיילים,
רק כדי להישאר בחדר.
רוזנצוויג פנה לאישה ואמר בטון רך: "רבקה, בבקשה, לבחורה אין חשק
לאכול עכשיו." ואז פנה חזרה לאסתי: “רבקה חושבת שאוכל זה הפתרון לכל
מצב." הוא לחלח את שפתיו והמשיך לדבר לאחר הפסקה קלה: "כמו שאמרתי, רובי
עבר טראומה קשה בזמן הפציעה שלו. הוא מתחיל להתאושש וחשוב מאד שיהיה לו משהו לתרגם
שיסיח את דעתו מהצרות שלו."
אסתי הביטה באיש תמהה: "אתה בטוח שתרגום הספר שלי יעזור לו? דווקא
נראה שהספר גרם להתפרצות."
"תני לו שנס, הוא עוד יחזור לתרגם את הספר שלך. בזמן האחרון ההזיות
שלו כמעט נעלמו, והוא מצליח לפעמים לישון בלילות."
אסתי קמה, מיישרת את הקפלים שנוצרו בשמלתה: “גברת רבקה באמת תודה, לא היית
צריכה לטרוח, אולי בפעם אחרת." פונה למר רוזנצוויג: "טוב, תגיד לו שאבוא
חזרה בשבוע הבא לשמוע אם הוא מעוניין לתרגם את הספר שלי."
מר רוזנצוויג עקב במבט מהורהר אחרי אסתי שנעלמה מעבר לדלת.
בחורה משונה. מעניין מי שלח אותה?
פרק 2
ראובן פתח את הדלת בתנופה ודידה כפוף לשירותים. לאחר שהקיא והוקל לו במקצת
הוא גרר עצמו למיטה.
הריח האופייני של מר רוזצוויג ריח של
ספרים עתיקים מעורב בצ'ולנט המיוחד של רבקה שמר רוזנצוויג אכל נראה לצהרים
פגע בנחיריו. ראובן עשה עצמו ישן, אין לו כוח לאמרות החכמה שמר רוזנצוויג העריף
עליו בכל פעם שנפגשו. מבעד לחרכי עיניו הוא ראה את הדלת נפתחה ומר רוזנצוויג נכנס
על ראשי אצבעות ומניח את הקלסר האדום על השולחן.
חלק אחד של מוחו שאל את עצמו למה רוזנצוויג טורח ללכת על קצות האצבעות?
הוא לא היה שומע אותו גם אם היה נכנס בתרועות חצוצרות. החלק האחר תהה למה
רוזנצוויג רוצה שיתרגם את הספר למרות שהוא יודע שהספר מעלה שוב את כל מה שהוא
משתדל לשכוח.
מתעלם ממר רוזנצוויג שעכשיו סגר את הדלת אחריו בעדינות, הוא שכב מתאמץ
לרוקן את מוחו בטכניקה שלימד אותו הפסיכולוג הצבאי כדי להירדם.
התרגילים שאמורים לרוקן את מוחו לא עבדו הפעם. הוא החליט להתמקד בבחורה
היפה בריח נרקיסים.
הוא היה מודע לרגש האכזבה של 'האישה בריח נרקיסים', לרגע תהה מה גרם לכך
שהיא באה דווקא אליו, הלו יש מתרגמים רבים אחרים. אך לא היה לו אכפת, עיניים
סגולות או לא, לעבודת התרגום הזו יש פוטנציאל גדול לחטט בפצעים שעוד לא הגלידו,
קרוב לוודאי שבשיחה הבאה ביניהם הוא ידחה את העבודה.
למרבה הפלא דמותה של הנערה באמת השקיטה את הסערה במוחו והוא נרדם.
כאשר פקח את עיניו לאחר שינה קצרה הרגיש תחילה שמחה על שהצליח לישון ללא
שהסיוטים הרגילים רדפו אותו בחלום, אך כאשר עיניו פנו לשלחן הכתיבה שבפינה הוא ראה
שם את הקלסר האדום ששכב כמו מוקש נגד אדם מחכה במארב בסבלנות של רוצח מקצועי,
להתפוצץ על קורבנו התמים. ראובן שכב במיטה מסתכל על הקלסר האדום הנוצץ תחת מנורת
השולחן החזקה. רובץ שם ומפתה: "פתח אותי."
הוא ידע שזה רק הדמיון ההזוי שלו,
למרות זאת קם, פתח את המגרה וזרק את כתב היד הטעון לתוכה כדי שלא יראה אותו לנגד
עיניו.
זה לא עזר הרבה. עדיין חש משיכה על טבעית להוציא אותו ולקרוא. כמו אותה
משיכה שהרגיש לקפוץ כאשר עמד אז, בקצה המצוק של מוצב בית מחסוב.
בימים הבאים נמנע מלהיכנס לחדרו וישן על הספה בסלון.
זה לא עזר.
לא היה רגע אחד שלא היה מודע לאותו מוקש בצורת ספר, המחכה שהוא ידרוך
עליו.
סיוטי הלילה פקדו אותו עכשיו בדחיפות רבה. העבר השיג את ההווה, מסיט אותו
ממסלולו ומאיים להפיל אותו לתהום. ראובן החזיק מעמד שלושה ימים, אך ביום הרביעי
נכנס לחדרו בצעד מהיר, משנן לעצמו את מה שאמר לו הפסיכיאטר הצבאי: “עליך להתמודד
עם הפחדים שלך. אם תברח, הפחדים ירדפו אחריך ובעצמה רבה יותר." הוא הבין שזה
בדיוק מה שקורה לו.
בהחלטה נחושה התיישב על הכיסא ליד שולחן העבודה, פתח את המגרה, הוציא את
הקלסר האדום שהכיל את כתב היד והתחיל לקרוא.
שוקע בעלילה, היה ראובן מוכרח להודות שלאסתי הסופרת, היה כשרון כתיבה לא
מבוטל, אך ברור שלאסתי הבחורה. לא היה מושג מה זו מלחמה. הוא קרא בתימהון איך
העובדות עוותו וקבלו משמעות הפוכה ממה שקרה בשטח.
הוא היה צריך לעשות הפסקות רבות, בכל פעם שהגועל הארסי של הכפשות החברים
היקרים שלו, העלה את הקיא לגרון.
כמובן שהוא זכר את חיים שנקרא בספר יעקב, החבר של אסתי היא רחל בספר.
חיים, היה אותו קצין המודיעין החדש שקפא מפחד למול האויב. בספר הוא היה הגיבור
הרגיש אוהב אדם באשר הוא אדם, אפילו הוא מאיים לרצוח אותו.
ראובן ידע שהוא לא יכול לעזור להוציא ספר כזה לאור, והצטער בשם השיק שנח
עדיין בכיסו, מתחנן ללכת לבנק לכסות את המינוס הענק, ולעשות את מנהל הבנק לאיש
מאושר.
דמותה של אסתי עלתה בדמיונו כשהיא הוגה בשפתיה המלאות המשוכות באודם קל,
את שמו של חיים בהערצת גיבורים. לא. אין לו סיכוי לשכנע אותה מיהו באמת חיים שלה,
ומה באמת קרה שם בשדה הקרב הבוגדני של בית מחסוב. אי אפשר באמת לנתק אדם מהאמונות
שהסביבה התרבותית בה הוא חי נטעה בו. אסתי לעולם לא תוכל לקבל עובדות הסותרות את
אמונתה.
ראובן ניער את ראשו לסלק את המחשבות הטרדניות.
הוא לא אהב את הדרך בה נדחקו הזיכרונות וזחלו מתוך הבור העמוק בו הניח
אותם בתקווה לקבור אותם לעולמים. זיכרונות שהדחיק בחודשים הארוכים של ההחלמה, אך
שבים וצצים מדי פעם כמחזה סיוטים.
ראובן הרים את הטלפון וקבע עם
אסתי פגישה במשרד, כדי להיפרד סופית מהשיק שעדיין התחמם בכיסו.
אסתי קבלה את השיחה כורעת מול הקבר מביטה בזר החבצלות הרענן שהניחה. היא
ניסתה להעלות במחשבתה את דמותו של חיים, אך במקום דמותו עלתה בפניה דמותו של אותו
ענק חרש. היא לא הייתה רגילה לסוג אנשים כמוהו, ותהתה למה היא מרגישה משיכה מוזרה
לחקור את התנהגותו. האם אלו רחמים על האיש שנראה בברור שהוא סובל?
היא הביטה על לוח השיש הלבן שעליו חרוטים מילים בשחור בוהק ועלתה בה
המחשבה שלמעשה היא גם לא הבינה את התנהגותו המוזרה של חיים בחודשי חייו האחרונים.
למה הוא עמד על רצונו שהספר יתורגם רק אצל אותו גבר מוזר. האם זה קשור לכך שהכירו
בצבא? שהשתתפו באותו קרב איום, ששניהם חוו את אותה חוויה מטלטלת של אכזריות חיילים
בקרב? לא. ראובן דווקא התנגד לספר. היא זכרה בפירוש את הדחיה שלו לדון באותה
מלחמה.
הנה מה שעושה מלחמה לאנשים.
דמעות הציפו את עיניה. המצבה, הפרחים והעולם כולו נראו לה מטשטשים.
היא חשה ששריריה נתפשו מהתנוחה הלא נוחה שבה הייתה יותר מידי זמן. קמה
מכריעתה, העיפה מבט נוסף על מצבת השיש, התכופפה וליטפה את הפרחים במחווה של פרדה
מהמת היקר, הסתובבה והתחילה ללכת בשביל הלבן אל מחוץ לבית הקברות, אל משרדו של
המתרגם המוזר כדי להתחיל בתרגום הספר. אסתי הייתה משוכנעת שהמתרגם לא יכול לדחות
עבודת תרגום חשובה ומשתלמת כזו.
אך היאי נדהמה כאשר ראובן החזיר לה את השיק מסרב לעבודה.
היא הרגישה מסוחררת. לאחר ההלם הראשוני היא תבעה תשובה: “למה אתה לא רוצה לתרגם את הספר?”
“משלוש סיבות
טובות." ענה ראובן באי רצון.
“כן? איזה
סיבות?”
ראובן הביט בקצוות פיה המתעקלים למטה תוך דיבור, ותהה מה זה מביע. מרדנות?
סלידה? מה שברור הוא, שהיא לא הייתה בוחרת בו 'כאיש השנה', חבל. אם היו נפגשים
בעבר הרחוק בזמן שהוא היה עדיין נער תמים בקליבלנד, הוא היה בוחר בה כמלכת הכיתה.
אך היום הוא מנסה להתרחק מהסוג הזה של נערות יפות ועשירות שחושבות שהן יודעות הכל
טוב מכולם ולכן כולם חייבים לעשות את רצונן.
הוא עיווה את פניו בכאב פתאומי שעבר מהרגל שלו ישירות לאגן. הזיז את הרגל
לתנוחה נוחה יותר ופתח אצבע אחת מונה את הסיבות: “הסיבה הראשונה היא שהספר אינו
נאמן לאמת."
הוא הבחין בברק דק בעיניים הסגולות שהיא צמצמה לפס דק. האם זו תחילתו של
כעס על שלא קיבלה את מבוקשה, או דמעות של נערה מפונקת שנתקלה בסירוב: “אין כאן
עובדה אחת ששונה ממה שסופר לי על ידי חיים שהשתתף בקרב בעצמו בעמדה בכירה."
אמרה עדיין שולטת ברגשותיה בקושי רב, ומדברת באופן מדוד. שהקל על ראובן להבין.
עכשיו הוא היה בטוח שהיא כועסת.
“כן,
בוודאי." אמר ראובן בהשלמה. הוא ידע שאי אפשר לשכנעה שהאדם שהיא אהבה משקר,
אבל
מתוך חובה הוא המשיך מונה את הסיבה השנייה על אצבעותיו: “הסיבה השנייה היא
שהספר מנסה להשמיץ את חיילנו ללא הצדקה."
עכשיו ראובן הבחין בעורק שהתנפח בצווארה, סימן מובהק שהיא הרימה את קולה
ברוגזה. היא הנידה את ראשה ושערה גולש אדום כאש והתנפלה עליו מצדיקה את האופי
הג'ינג'י הידוע: “ללא הצדקה? איך אתה יכול להגיד זאת כאשר החיילים התאכזרו לאזרחים
המפוחדים שעמדו מולם?”
ראובן כמובן לא שמע אותה, אך היה לו ברור לפי שפת גופה שהיא שופכת עליו אש
וגופרית. כן בוודאי שהיא כועסת, כי המילים נשפכו ממנה באשד מהיר, בלתי מובן אך
כואב.
ראובן הרים את ידו כפו פרושה לעצור אותה. באמת אין טעם בניסיון לשכנע
אותה.
משך בכתפיו בהשלמה: "טוב, בכל אופן אני לא רוצה להיות מעורב בהוצאת
ספר שכזה לאור." אמר ראובן בנימה סופית.
קם בקושי נזהר שלא לדרוך על רגלו הכואבת והושיט ידו: "היה נעים להכיר
אותך. שלום."
אסתי לא זזה. עיניה בוערות בזעם סגול: "ומה הסיבה הצולעת השלישית?
תגיד, שאני אדע עם מי יש לי עסק." סיננה בשפתיים קפוצות, ניכר שהיא מנסה
להתאפק.
הוא לא הבין בדיוק מה היא אומרת מתוך שפתייה החשוקות, אך היא פרשה שלוש
אצבעות בידה. הוא הבין שהיא דורשת לשמוע את הסיבה השלישית. הוא ראה את האדמומיות
הכעס שפשטה בלחייה.
בניסיון לקטוע את המעמד הבלתי נעים, הוא משך בכתפיו: "לא חשוב. תלכי
למתרגם אחר."
אסתי נעמדה על רגליה, צעדה צעד מאיים לקראתו: “אני לא
רוצה ללכת למתרגם
אחר! מה הסיבה השלישית?” שלוש
האצבעות נזרקו קדימה, הציפורניים החדות משוחות בלכה אדומה, מאיימות לשרוט את פניו.
ראובן נרתע לאחור: “הסיבה השלישית היא אישית ואני מעדיף לא להגיד
אותה."
“זו התחמקות.
מה הסיבה האמתית שאתה לא רוצה לתרגם?” ניכר שאסתי עוצרת עצמה בכוח, מנסה להבין למה
האיש המוזר הגדול הזה, לא רוצה לקבל את העבודה הרווחית, למרות שאין ספק שקשה לו
לוותר עליה במצבו.
היא התיישבה חזרה, כל הכעס התרוקן מגופה כמו אוויר מבלון שנעשה בו חור.
מחשבה חדשה עברה במוחה והיא אמרה בהדגשה אטית: ”האם הסכום נמוך מידי?”
“הו לא!
למעשה הסכום גבוה בצורה שערורייתית." אמר בקול אדיש. הוא כבר התנתק.
ניכר שגם מצב הרוח שלה התחלף והיא מוכנה לפשרות: “אם אתה סולד ממני אתה
יכול לתרגם את הספר ללא נוכחותי, אבוא רק כאשר תגמור את התרגום."
עכשיו היא פתטית. ראובן לא יכול היה להאשים אותה בשקרים של חיים ושל אחרים
שפיטמו את מוחה. הוא ניסה להרגיע אותה: “לא, בהחלט לא. אין לי דבר נגדך, את בחורה
יפה ונעימה." בטקט רב לא הוסיף 'ומבולבלת'.
אסתי לא קבלה את המחמאה בצורה יפה, היא נעמדה, משעינה את ידיה על השולחן
רוכנת כלפיו. כעסה שוב צובע את לחייה באדום קל ועורק צווארה הנפוח, מעיד עליה שהיא
צועקת: "אז מה? מה הסיבה הכל כך אישית וחשובה שלא מאפשרת לך לקבל את העבודה
הזו?”
ראובן פלט בלא רצון: "הסיבה היא שאני איבדתי בקרב זה את השמיעה שלי,
וכמעט איבדתי גם את הרגל הימנית שלי, אך בעיקר איבדתי את החבר הטוב ביותר שלי.
הכול בגלל החבר שלך חיים."
הוא התיישב אחורה על משענת הכיסא, מרוקן אחרי שזרק על הבחורה התמימה את
האמת שלו.
אסתי נדהמה. שתקה לרגע ארוך ואז שאלה, ומהבעת פניה היה ברור שכעסה נעלם
והוחלף בהבעת רחמים: " אתה נפצעת בקרב הזה?”
ראובן הנהן בלאות: “כן. אני השתתפתי בקרב ולכן אני יודע שהספר מלא
סילופים."
אסתי התיישבה מולו: "זו סיבה טובה לעבוד על הספר ביחד, ולא סיבה
לנטוש אותו. תביא את מה שאתה יודע על הקרב ונאמת זאת מול העובדות שחיים
הציג."
ראובן הביט בה במבט מעריך. מתברר שלמרות הכל היא מוכנה לשמוע דעה שונה:
“את מסכימה לשנות את הספר?”
“לא. אני
מסכימה לשמוע מה יש לך להגיד ולאמת זאת בעובדות. אני לא רוצה שיהיו בספר טעויות
המאפשרות לתקוף אותו." התריסה לעומתו.
"אז אין על מה לדבר. כל הספר הוא טעות אחת גדולה!"
שניהם השתתקו מביטים זה על זו, כמו שני תרנגולים המוכנים לקרב על השליטה
בלול.
הדלת נפתחה ומר רוזנצוויג נכנס ללא הזמנה מהחדר השני: “הנערה צודקת. למה
אתה כזה עקשן?” אמר באותו מבטא יידישאי כבד שלו.
אסתי הסתכלה על מר רוזנצוויג, לא מבינה מאיפה הוא צנח להתערב בוויכוח בינה
לבין מי שאמור לתרגם את הספר שלה.
היא לא הספיקה להתאושש והדלת נפתחה שנית ורבקה אשתו, הפעם בשביס כחול על
ראשה, נכנסה עם מגש עמוס: "רובי שובב שכמוך, איך אתה מארח בחורה ולא מציע לה
שום דבר?"
נראה שבאמת היא חושבת שאוכל פותר כל בעיה.
בעוד היא עסוקה בעריכת השולחן בכל טוב, ראובן נאלץ להכיר ביניהם, לא מודע
שהם כבר מכירים: “זה מר רוזנצוויג, בעל הבית שלי והמממן הנדיב שלי, ורבקה, אשתו
הטובה שאמצה אותי כבן. משה רוזנצוויג הוא האיש שמשום מה הציב לו כמטרה בחיים להציל
אותי, למורת רוחי."
מר רוזנצוויג הרים את ידו במחאה מחויכת: "אל תשימי לב על איך הוא
מדבר, מיידלה, בפנים יש לו לב של זהב."
ראובן המשיך בציניות: "מר רוזנצוויג זו אסתי, הסופרת של כתב היד
שמונח כאן על השולחן, ושותפה לדעתי שאתה לא צריך להתערב בוויכוח בינינו."
אסתי מלמלה מתחת לחוטמה: “אני לא שותפה לך בשום דבר."
אך אי אפשר היה לעצור את התנופה של ראובן: “.בכל אופן אסתי בדרך החוצה.
גמרנו את עסקנו כאן."
אסתי המשיכה לשבת בעקשנות: “אני לא גמרתי אתך, ואני בוודאי לא בדרך החוצה
עד שתסכים לתרגם את הספר."
עכשיו הסקרנות של ראובן התעוררה: "למה את עומדת על כך שאני אתרגם את
הספר? יש עוד מתרגמים רבים שיוכלו לעשות זאת."
אסתי שתקה משפילה את עיניה ובוחנת בדקדקנות את המרצפות המלוכלכות של
המשרד.
“אני מחכה
לתשובה. באמת איך הגעת ."
הרימה את ראשה ולחשה בקול רועד: “הוא דרש."
"מי דרש?”
שתיקה.
רבקה רוזנצוויג התקרבה לאסתי זורקת לעבר ראובן: "באמת רובי, יותר טוב
שתשתוק." ואז נגשה וחבקה את אסתי: “ספרי לנו מידלה, זה יביא לך הקלה."
אסתי חיבקה את רבקה חזרה, ראשה קבור בחזה, וקראה בסערת רגשות בקול קרוב
לבכי: “טוב, אם אתה חייב לדעת זו הייתה בקשה." היא עצרה בדיבורה והרימה את
ראשה להסתכל בראובן בעיניים מלאות דמעות, נזכרת שראובן אינו שומע, והמשיכה מתקנת
את עצמה: " לא. זו הייתה הצוואה של חיים."
גם כך ראובן לא הבין כל מה שאמרה, אך קלט שחיים מת. רגש של מבוכה הציף
אותו, הוא סטר לעצמו סטירה מנטלית, על שפישל בכך שקרא לחבר המת האהוב שלה, שקרן
והאשים אותו במותו של שלמה: “חיים נפטר? אני
מצטער."
עכשיו זלגו הדמעות מעיניה, היא הנהנה לא מסוגלת לדבר. רבקה רוזנצוויג חזרה
וחיבקה אותה חזק יותר, ממלמלת מילות הרגעה.
לאחר כמה רגעים, פנה רוזנצוויג אל ראובן, גבותיו העבותות יוצרות קו אחיד
מעל עיניו במבט מביע תוכחה, מדבר לאט ומדגיש תנועות הפה כהרגלו, כדי להקל על ראובן
את הפענוח: "עכשיו רובי, אתה חייב לבצע את העבודה."
באנחה כבדה ראובן לקח חזרה את השיק ושם אותו בארנקו: "בסדר, בואי
נתחיל בעבודה."
הרוזנצוויגים נסוגו בשקט מהחדר, כאשר אסתי התחילה בקריאה, מקפידה להראות
את שפתיה לראובן שהקליד למחשב את התרגום באופן סימולטאני.
ראובן עצר את אסתי במשפט: "יעקב פנה אל יואב המג"ד בקולו השקול,
והציע לשלוח חוליית סיור כדי להעריך את כוחות האויב הנפרסים מולם, כמובן שהוא
התנדב להוביל את החוליה'. “
הרים את גבותיו בתמיהה: "חיים? מתנדב?."
אסתי עצרה מביטה בו בשאלה. ראובן שתק.
הוא נזכר באותה סצנה.
הם ישבו במעגל סביב יואב המג"ד שהורה ליעקב קצין המודיעין החדש של
הגדוד, להוביל חוליית סיור. איסוף מידע היה בתחומו של יעקב. יעקב הגיע לפלוגה ממטה
המודיעין, כמחליף זמני של כקצין המודיעין שנהרג בקרב לפני שבוע. יעקב היה בחור
צנום ונמוך בעל תווי פנים חדים, עיניים שחורות מציצות מאחורי זגוגיות משקפיים
עגולים, וגינונים של חנון מצוי. הוא הצטיין בהסקת מסקנות מתוך מעט חומר המודיעין
שהיה ברשותם, אך ניכר שאין לו ניסיון קרבי. יעקב נראה אבוד במעגל החיילים הקרביים
הקשוחים מסביבו.
ראובן שהיה קצין אג"ם של הגדוד, הביט ביעקב שהתכווץ ושם את ראשו בין
רגליו מנסה להיעלם והתנדב במקומו. יואב הביט רגע ביעקב ובראובן חליפות והחליט
לעבור על כך בשתיקה: “בסדר ראובן אתה תוביל את הסיור."
אסתי נגעה בזרועו וקטעה את מחשבותיו : "כן. חיים היה גיבור."
אמרה לתוך פניו של ראובן שלרגע נראה לה משוטט בעולמות אחרים.
ראובן לא ענה.
אסתי המשיכה לקרוא באטיות ובהדגשה, בעוד ראובן מתרכז בשפתיה המלאות
המשוכות באדום בוהק ובניצוץ של שיניים לבנות שבוהק מפעם לפעם בדיבורה, ותוך כדי כך
מקליד ישירות את התרגום האנגלי במחשב.
"יעקב ידע שהמשימה שנטל על עצמו מסוכנת." בעודו מתרגם באופן
אוטומטי את הטקסט, מוחו הגיב לתוכן, 'בוודאי שהוא ידע, לכן הוא פחד כל כך'.
"אך אין מישהו אחר שיבצע את המשימה. המחשבה שהוא עלול לא לחזור חי,
העלתה בראשו את דמותה של רחל. הוא זכר בערגה איך הוא ורחל הלכו בקביעות לאותן
אספות חברים בבית זכויות האדם. זכר את הוויכוחים שעכשיו נראו לו רחוקים מאד
מהמציאות."
ראובן עצר שוב את ההקלדה מקמט את מצחו: "רחוקים מהמציאות? למה את
מתכוונת? נושאי הוויכוחים רחוקים מהאמת שהוא הכיר בשטח, או שהאפשרות לבקר באספות
החברים נראית לו רחוקה מהמציאות של הקרב?"
אסתי שתקה מבטה הבוהה פונה לחלון.
ראובן פירש את התנהגותה של אסתי כשתיקה עוינת הנובעת מהביקורת שלו על
סגנון הכתיבה שלה: “אל תעלבי. באמת שלא התכוונתי לבקר את הסגנון שלך, אבל מתרגם
צריך להבין למה הסופר התכוון."
הוא הפסיק באמצע המשפט כאשר הוא הבין שלא זאת הסיבה. יש כאן סיבה עמוקה
יותר לשתיקה המוזרה הזו. אסתי המשיכה לבהות, אך ברור היה ממראה פניה שהיא אינה
מסתכלת על הנוף האנושי הממהר ברחובות שלוש קומות מתחתיהם, אלא לתוך נשמתה.
השתררה שתיקה ארוכה שראובן לא רצה להפר.
הוא הביט החוצה. למטה בכביש התרוצצו מכוניות הממהרות לדרכן, מעלות צחנת
הבנזין. ריחות ריחניים של בישול שהסתננו מהדלת המחברת לדירה של הרוזנצוויגים ועל
כל חגיגת הריחות האלו שלט ריח הנרקיסים המיוחד של אסתי. הוא החזיר את תשומת ליבו
לאסתי מתרכז בריח הנרקיסים העדין העולה ממנה מעורב בריח של סבון, מתעלם מכל הריחות
האחרים מסביב. ניכר היה על פניה שבנפשה של אסתי התחולל קרב של רגשות.
הוא חשב לעצמו: 'ברור שהיא עדיין מתאבלת על חיים. אנשים שונים מגיבים
בצורה שונה על מותו של מישהו היקר להם'.
אסתי החזירה את פניה אל ראובן לאחר שתיקה ארוכה והתנצלה: “סליחה, אמרת
משהו?”
"שום דבר חשוב. האם את רוצה להפסיק עכשיו? נמשיך מחר."
"לא, לא, לא, אני רוצה להמשיך, אך קודם עלי לספר לך משהו."
שתיקה נוספת כאשר אסתי מתלבטת איך לספר לראובן אותו משהו.
"חיים חזר בריא ושלם מאותו קרב, אך מאז הוא התנהג באופן מוזר."
ראובן שתק.
אסתי חשה שעליה להסביר יותר לענק המוזר שמולה: "חיים ראה חשיבות גדולה בסיפור המובא בספר זה. בעצם הוא זה שכתב
את הספר עבורי, אני הייתי רק סופרת הצללים שלו. הוא זה שעמד על כך שאכתוב את הספר
והוא זה שעמד על כך שרק אתה תתרגם את הספר לאנגלית. בדרך כלל הוא לא התערב בנושאי
סגנון, אך היו משפטים שהוא עמד על כך שאכתוב אותם בדיוק כמו שהוא הכתיב אותם,
למרות שהם נראו לי לא בנויים כהלכה מבחינה לשונית."
"למה?"
אסתי הרימה את ראשה והשירה מבט לראובן: "הוא אמר שרק אתה תדע."
ראובן הביט באסתי במבט מהורהר. אסתי הרכינה את ראשה, שערה הגולש מכסה את
הפנים הקטנות באדום נחושת.
לאחר שתיקה ארוכה ראובן רמז לאסתי להמשיך לקרוא בספר.
אסתי המשיכה להניע את שפתיה. ראובן הביט בשפתיה המלאות יוצרות את המילים
בדממה, הבחין בתנודות הקטנות של גרונה החלק בצבע שנהב, אך לא המשיך להקליד את
התרגום. נראה לו משהו מוזר בטקסט שהיא הקריאה: "הוא זכר שבפגישה האחרונה בבית
'זכויות האדם' התגלה לו ה 'צלופח' באור חדש לחלוטין." אסתי שמה לב שאינו
מקליד ועצרה.
"אתה רואה? זה לא הגיוני בכלל."
"מה לא הגיוני?"
"קודם כל 'בית זכויות האדם' הוא מקום חדש שלא היה קיים כאשר חיים היה
בצבא."
"אז מה? זה בהחלט בתחום החופש הספרותי."
"שנית אין אדם בשם 'צלופח' בחבורה הזו."
"הי אסתי, זו סיפורת ולא דו"ח משטרתי."
"כן, אבל כאשר שאלתי את חיים למה הוא רוצה שאכתוב את המשפטים האלו
בדיוק כמו שהוא מכתיב, הוא ענה שחשוב לו מאד הדיוק במשפט זה ושאתה תבין."
ראובן הביט באסתי גלגלי מוחו חורקים במאמץ להבין למה חיים התכוון: “האם יש אדם
בחבורה שלכם שחיים לא אהב והיה יכול לכנות אותו כצלופח?”
"לא עד כמה שאני יודעת."
ראובן חזר ושאל: "יש אדם שהוא לא אהב במיוחד באותו מקום?"
אסתי הרגישה אי נוחות אך הודתה: "נראה שהוא לא אהב את ג'ורג' מנהל
העמותה,”
בנימה של התנצלות הוסיפה: "אך לעולם הוא לא כינה אותו 'צלופח' ולא כל
שם אחר."
שוב שתיקה שבסופה ראובן נאנח: "אסתי, ספרי לי איך חיים מת."
"מה יש לספר? חיים חצה את הכביש ומשאית שנסעה במהירות דרסה אותו. זו
הייתה תאונת פגע וברח ולעולם לא תפסו את הנהג הדורס.“
"אסתי, האם המקום הזה 'בית זכויות האדם' פתוח עכשיו?"
"כן. אבל אני בדרך כלל מגיעה לשם רק ביום ראשון."
"היום תשני ממנהגך וגם תביאי לשם אורח." אמר ראובן בנימה פסקנית,
בעיניו ברק נחישות שהזכיר במשהו את ראובן הישן.
פרק 3
"מי חברך?” השואל, בחור שחרחר נמוך וצנום לבוש בחליפה אפורה שמרנית
ועניבה ירוקה זוהרת, שניגש אליהם דקה אחרי שנכנסו. ראובן הושיט את ידו: "נעים
מאד, שמי ראובן."
הבחור 'שם זמני' חשב ראובן, נקרא לו 'רושאס' לפי הבושם היקר ששפך על עצמו
בכמויות, התעלם מהיד המושטת והשאיר את מבטו על אסתי. זו מיהרה לענות: “זה ראובן.
הוא מתרגם את הספר שכתבתי." ובנימת התנצלות הוסיפה:"ראובן שמע ממני על
'הבית' והביע התעניינות." עכשיו היא ממש הגזימה בהתנצלות: "ג'ורג', אני
חושבת שראובן יתאים להיות חבר 'בבית'”.
ג'ורג' רק הניד ראשו באדישות מתעניינת: "נראה, עוד נראה. תעשי לו
סיור ואחר כך אני רוצה לדבר אתו." אז זה ג'ורג', חשב ראובן, אין ספק שהוא
מגעיל כמו 'צלופח', האם אליו התכוון חיים?
בוודאי 'שאתייצב' לפניו. מעניין מה עומד מאחורי השחצנות שלו.
ריח כבד של בושם נשי מתקתק מעורב בזעה גברית, הציף את ראובן וכיסה על ריח
הנרקיסים העדין של אסתי.
הוא הרים את ראשו וראה את אסתי מסתכלת אל מאחורי גבו ושפתיה אומרות:
"שלום יריב."
ראובן הסתובב וראה בחור בלונדיני גרום וגבוה עם עיניים קרות כחולות מימיות
שהביטו בו במבט אדיש.
הוא הושיט את ידו תוהה אם גם הבחור הזה לא יטרח ללחוץ אותה.
יריב הניח כף יד רפויה בתוך ידו של ראובן. ראובן קיבל זאת כחצי לחיצת יד,
הוא בקושי פתח את פיו, פולט את שמו.
טוב, זו גם חצי ברכה. מה קרה ל 'נעים מאד'?
“נעים מאד,
שמי ראובן הר-שפי."
אם היה משהו שהוא התקשה להתרגל אליו גם לאחר כל כך הרבה זמן בארץ, זה היה
חוסר הנימוס של הישראלי המצוי שבלט בניגוד לנימוס הנהוג בעיר מולדתו, קליבלנד.
ג'ורג' שעמד חסר סבלנות, שפתיו מהודקות לפס דק, עשה תנועת שחרור העניבה אך
לא באמת שחרר אותה, מתעלם מכל האחרים פנה אל יריב: “בא, אני צריך לדבר איתך.” ובלי
לחכות לתשובה הסתובב ופסע לעבר המשרד שלו.
יריב הנהן והלך אחריו בצייתנות.
"עכשיו אריב קיבל 'התייצבות'?” שאל את אסתי, מרים גבות.
"מי? יריב? לא, בזמן האחרון הם מסתודדים הרבה. הוא בן של פרופסור
למדעי המדינה ואמו פעילת 'הנשים בשחור' ."
אסתי המשיכה לשטוף אותו בפרטים נוספים אך ראובן הפסיק כבר לשים לב לשפתיה
והעביר את מבטו סביב, תוך שהוא תוהה 'למה אסתי חושבת שאני צריך לדעת את כל קורות
חייו? זה צריך לעניין אותי?'
לבסוף הוא קטע את שטף דיבורה ואמר:
“קדימה אסתי, תעשי לי סיור כמו שקבלת פקודה. אני כבר נרגש
לקראת הריאיון שלי עם המפקד."
אסתי עקמה את פיה החמוד: "אתה לא צריך להיות ציני. האנשים עושים כאן
עבודת קודש." וסחבה אותו אחריה.
"באמת?” ובמוחו הוסיף, 'אולי עבודת הקודש היא הקרבת קרבנות.'
אך הוא הלך אחריה.
האמת שגם אסתי הייתה מרוגזת על ההתנהגות המגעילה של ג'ורג', אבל הרגישה
שהיא חייבת להגן על 'הבית'. בתוך ליבה היא הרגישה שהאיש הגדול הזה, ראובן מתחיל
לערער את אמונתה באותה 'עבודת קודש' שנעשית 'בבית'. האם ג'ורג' יכול להיות הצלופח,
היא נזכרה שחיים באמת אמר על ג'ורג' שהוא לא כמו שהוא נראה. יכול להיות, גם צלופח
הוא דג שנראה כמו נחש. הגלגלים במוחה הוסיפו קשרים נוספים. ג'ורג' עושה רושם של
'דג קר' וחלקלק, יכול להיות שהוא ה 'צלופח', הפה המהודק כפס צר באמת נראה כמו פה
של דג הנחוש לאול את הדגים האחרים. אך מיד היא חזרה בה. לא יכול להיות. ג'ורג'
עושה כל כך הרבה למען הפלשתינאים המסכנים ולמען השלום, הוא לא יכול להיות איש רע.
עם יש משהוא בלתי מפוענח בהתנהגותו, יכול להיות שהייתה לו ילדות עשוקה או משהו
כזה.
הסיור היה קצר. במרכז 'הבית' כפי שכאן קראו כאן למקום, היה אולם הרצאות
מפואר עם עשרים שורות של כורסאות נוחות כמו בקולנוע. אסתי הניפה ידה ואמרה: "
כאן מתקיימות ההרצאות."
ראובן שתק תוהה למה אנשים חייבים לומר את המובן מאליו, 'ברור שזה אולם
הרצאות. אלא מה? באולם כזה המלא בשורות של כורסאות, ישחקו טניס?'
על הקיר היה לוח מודעות. ראובן עצר וקרא בעיון את כל המודעות מעביר את ידו
בשערו הסמיך. לאנשים שעברו אסתי משכה בכתפיה כאומרת 'תסלחו לו הוא מתעניין בכל
דבר'. ראובן חשב שאולי דרך המודעות הוא יחוש מה אופי 'הבית'. הוא ציין לעצמו מודעה
שקראה לכולם להתייצב למחאה ביום שישי נגד הברוטליות של חיילים נגד הפלשתינים הישראלים
המוחים על העוול שנעשה להם. במחאה ישתתפו גם פלשתינאים מהגדה והנואמת המרכזית
תהייה מרים קוץ 'מנשים בשחור'.
מימין הייתה הספרייה, ראובן צלע אל המדפים והתעכב לסקור את הספרים. קריאת
ספרים היה הדבר היחיד שעשה בזמן האחרון. ספר טוב היה מצליח להכניס אותו לעולם
דמיוני שהסופר ברא, ולשכוח מהעולם המציאותי העוין.
לספרן המתעניין אמרה אסתי שעמדה מאחורי גבו: "זה ראובן, בחור חדש,
שאוהב לקרוא." אם ראובן היה רואה את פניה המתנצלות ומבין מה אמרה, הוא היה
תמה למה אסתי חייבת להתנצל על הנוכחות שלו בפני כל אחד? אך הוא היה שקוע יותר מידי
בכותרות הספרים שהזכירו לו את מדפי הספרים בבית הוריו. אותם ספרים העוסקים בכלכלה
סוציאליסטית, וספרי פילוסופים אנרכיסטים. אלא שכאן היה גם סוג שונה של ספרות -
ספרי קודש מוסלמים בערבית ובתרגום לעברית. על שולחן בפינה הוא מצא ערמות חוברות
מסודרות לפי תאריכים. הוא דפדף בחוברת שלקח באופן אקראי. למראה הקריקטורות שלא היו
מביישות את העיתונות הנאצית, וכותרות המאמרים התואמים המשווים את החיילים לקלגסים
של האס אס, פניו עוותו והוא קרס על הכיסא הקרוב. המראות התנפלו עליו. הוא נשם
בכבדות ריאותיו זועקות לחמצן, אך במקום חמצן הוא נשם עשן כבד עם ריח של אבק שרפה
שעלה בעקבות ההתפוצצות. עיניו הביטו בזוועה של חלקי הגוף של חברו הטוב העפים
באוויר.
אסתי מיהרה אליו שמה את ידה על מצחו: "מה קרה? אתה חולה? אלוהים, אתה
רועד!"
ראובן הביט בראשה של אסתי הצף לקראתו, וניסה להכריח את מוחו להירגע מהפחד
הנורא. זה לא קורה באמת, זה רק סיוט. ראובן התמקד בפנים הלבנות הדאוגות המוסתרות
חלקית על ידי אשד שערות אדמוני גולש, מודע לכך שזו הפעם הראשונה שהוא מצליח לראות
מבעד לסיוט.
הוא התמקד בפיסת המציאות שייצג הראש של אסתי והצליח לחתור אל מחוץ העשן,
אל מחוץ לסיוט. עדיין לבו דהר כמו סוס מרוץ בסופו של מרוץ 5 המייל, והוא גם הזיע כמוהו. אך הפחד האיום הבלתי רציונלי, פינה את
מקומו לתשישות. הוא הרגיש מרוקן כמו אותן מסכות דלעת של חג ליל הקדושים שראה בימי
ילדותו הרחוקים בארה”ב. הוא הביט מתוך חורי עיניי הדלעת על עולם מטושטש.
אסתי הוליכה אותו אל השירותים ושטפה את פניו הלבנים כמו קיר האריחים
שמאחוריו.
רבע שעה מאוחר יותר, הדם חזר לפניו, הרעידות שככו, וליבו האט.
אסתי הגישה לו כוס מים: "אתה מרגיש יותר טוב?"
הוא לגם והנהן: "תני לי עוד כמה דקות מנוחה והכול יהיה בסדר."
המילים יוצאות מפיו בלתי ברורות ומובלעות עדיין בכאב, הוא צריך לגלגל אותן אחת
אחרי השנייה כמו אבנים כבדות מתוך מערת פיו.
"אתה מודע שאני יושבת בשירותי גברים יחד איתך. אנשים יקבלו את הרושם
הלא נכון." ניסתה להתבדח, אך פניה היו רציניים מדאגה: "אני מחייגת להזמין
אמבולנס."
ראובן, עדיין יושב על האסלה הסגורה, הרים את ידו לעצור אותה, מניד בראשו:
"זה שום דבר, רק סיוט שתוקף אותי מידי פעם ללא התראה." המילים יצאו הפעם
בקלות רבה יותר, והוא קיווה שההצהרה נושאת את הנימה הקלילה שרצה להציג.
מעט מעשן ההתפוצצות עדיין רבץ מול עיניו ונחיריו עדיין הריחו את הריח
החריף של אבקת שרפה. מוחו התקשה לפענח את כל מה שראה מסביב, אך הוא הצליח להבחין
במראות הגדולות מעל הכיורים משקפות את אסתי בהעתקים רבים. משום מה דמותה הרגיעה
אותו.
אסתי לקחה נייר מגליל טואלט, נגבה את מצחו ובדקה את חומו, ידה על מצחו:
"אתה מזיע כמו בחמם טורקי. אתה חולה." קבעה
ראובן ניער את ידה והתרומם לאטו על רגליו: "הכול בסדר. בואי נלך
להיפגש עם הצלופח."
אסתי הביטה בו בחוסר הבנה. 'צלופח'? אלוהים, הוא עדיין הוזה?
"הצלופח, בחליפה כהה ובעניבת הזהב. זה שרצה לדבר איתי." הסביר
ראובן לתוך העיניים הסגולות הגדולות
הפתוחות מולו.
"אה, ג'ורג'! אתה בטוח?" אבל ראובן כבר צלע החוצה, חושק את
שפתיו.
מעבר לאולם ההרצאות היו המשרדים ולשם הוליכה אותו אסתי.
ג'ורג' קם: "אסתי, אני מבקש לדבר עם ראובן ביחידות." טוב לפחות
הוא זוכר את שמי חשב ראובן.
אסתי הסמיקה במבוכה. היא רצתה להישאר לשמור על ראובן. לדעתה, למרות
הכחשותיו הוא היה חולה. ראובן הנהן לעברה, מסמן לה שתצא והיא יצאה באי רצון מהחדר:
"נראה אותך אחר כך." קרא אחריה ראובן מנסה לנחם אותה על הגסות של
ג'ורג'.
ג'ורג' התיישב ומלמל כמה מילים לא ברורות שראובן לא טרח לפענח והצביע על
הכיסא מולו.
ראובן התיישב: "ג'ורג, נכון?” ג'ורג הנהן מביט בראובן בעיניים
מצומצמות, אומדות: "אני מבקש שתדבר לאט וברור, כי אני חרש ולא מיומן בקריאת
שפתיים."
ג'ורג רכן והוציא טופס מהמגרה, והעביר אותו אל ראובן מעבר לשולחן. נדמה
היה לראובן שראה חלק מקת אקדח במגרה. ג'ורג' סגר את המגרה במהירות.
ראובן התעלם מהטופס: "אני עדיין לא יודע אם אני מוכן להירשם. באתי רק
להתרשם מהמקום, ומהאנשים." תוך דיבור הוא העביר מבט חוקר על החדר.
זה היה חדר משרדי מהודר המתאים למנהל חברה גדולה. כסף לא חסר כאן, לא נעדר
שם דבר מהסממנים של חברה מצליחה. כיסא מנהלים נוח עם משענת גבוהה שגמדה עוד יותר
את ג'ורג' קטן הקומה. נדמה שג'ורג' נלחץ
בין הכיסא הענק לשולחן כתיבה כבד ורחב לפניו. על השולחן לא היו כל מסמכים. לא היה
זכר לסלסילות דואר נכנס, דואר יוצא. נראה שג'ורג' אדם מסודר מאד, או חשאי מאד.
ראובן החליט שעליו לבדוק מה ג'ורג' מסתיר. על הרצפה היה שטיח רך מקיר לקיר, הקיר
הימני כלל ארונות מסמכים גבוהים עם דלתות עץ מעוטרות בחריטה מסולסלת. מעליהם
ארונות קטנים יותר בעלי דלתות זכוכית המכילים קלסרים. מאחורי ג'ורג' היה חלון
המשקיף אל צמרות עצים שהגיעו לקומה השלישית בה נמצא המשרד. ראובן חזר ומיקד את
מבטו על ג'ורג'. האיש הקטן עם העיניים המצומצמות מתחת לגבינים דקים. שיער חלק
מתנוצץ בשמן ופה דק. ידיו מתופפות בעצבנות על לוח השלחן הריק.
גם ג'ורג', הביט בראובן בעין חשדנית, מנסה לאמוד את אישיותו.
לאחר שתיקה ארוכה ג'ורג' התחיל לתחקר אותו. הוא רצה לדעת איך בדיוק פגש את
אסתי ועד כמה הוא מכיר אותה, הוא אפילו הגניב שאלה עד כמה הוא מכיר את חיים.
ראובן גילה עד מהרה מהו קו החקירה. ג'ורג' היה מעוניין לדעת את הדעות
הפוליטיות שלו.
הוא התקומם על החוצפה בחקירה הבוטה, אך החליט 'לזרום' ולהציג דמות המתאימה
לסוג הספרים שראה בספריה קודם לכן. קל היה
לו להתחזות. הוא פשוט אימץ דעות של אלווין, אחד החברים של הוריו.
"כן, אני מכיר את אסתי, אך לא הכרות קרובה. את החבר שלה הכרתי דרכה,
אך הוא לא ממש חבר שלי."
ואז הוסיף כדי לבדוק איך ג'ורג' יתרץ את מותו של חיים. "נראה שהם
נפרדו."
הצלופח קר הרוח, רק הנהן בראשו באדישות, ידו הימנית ממשיכה לתופף בהסח
דעת: "כן, חיים כבר לא בא 'לבית' ."
בתוכו ראובן רתח. ג'ורג' באמת ממזר קר רוח. הוא בוודאי יודע שחיים מת.
ראובן הסתיר את רגשותיו מאחורי פנים קפואות, החליק את שערו בידו והמשיך לזרום עם
החקירה, וזו בהחלט לא הייתה פחות מחקירת שתי וערב.
"אסתי כנראה נזכרה ששפת אימי היא אנגלית וכיוון שידעה שהשקפת עולמנו
דומה, החליטה לשכור את שירותי כדי לתרגם את ספרה." הגניב תשובה מתאימה לחוקר היושב
מולו.
בתשובה לשאלה אחרת הוא סיפר על ילדותו בקליבלנד. הקטע הזה נתן לו הזדמנות
לחזק את הדמות של אדם בעל השקפת העולם 'הנכונה'. הוא תיאר את הפעילות של הוריו
בארגון ג'י סטריט בארה"ב. הוא ידע שזה דבר שאפשר לבדוק בקלות. הוריו היו ממש
קיצוניים בדעותיהם. מה שהיווה חלק מהבעיות שלו במשפחה, עשוי לעזור לו כאן.
ג'ורג' רצה לדעת למה ראובן עלה לארץ. ראובן סיפר שהוא רצה לעזור לחבריו
בארץ. תחילה חשב להזכיר בפרוש שבא לעזור לפלשתינים, אך הרגיש שאל לא להגזים, אסור
שינדב פרטים הניתנים לבדיקה בקלות.
נראה שהניח את דעתו של ג'ורג', כי זה קם ואמר שישמח לראות אותו משתלב
בפעילויות של 'הבית'.
הפעם לחץ ג'ורג' את ידו בלבביות מזויפת, עם חיוך מלאכותי קטן שמתח את
שפתיו הדקות לרוחב פניו הצרים: “אני מקווה לראות אותך משתתף בפעילות של 'הבית' “
ראובן הרגיש עייפות מהולה במיאוס. למה הוא טורח להתעסק עם האנשים האלו. כל
מה שהוא רצה זה לחזור לדירה הקטנה שלו ולהסתתר.
אסתי חיכתה לו מעבר לדלת ולקחה אותו לדירה במונית, מנדנדת לו כל הדרך
שיסעו לבדיקות בבית חולים.
"אסתי, אני כבר הייתי בבתי חולים יותר זמן משלושה אנשים רגילים בני
שבעים. אני רק צריך לנוח ולהתרחק מהאנשים מסוכנים כמו אלו השורצים בבית זכויות
אדם."
"על מה אתה מדבר? איזה אנשים מסוכנים? יש שם רק אנשים טובים."
אמרה מתקוממת על ההגדרה הזו. בשקט היא חשבה 'ואני חשבתי שהוא גבר אינטליגנטי, אני
לא מבינה איזה מין דעות משונות יש לו? '
והוסיפה: "אז אתה מפסיק לחקור מה קרה לחיים?”
"כן, ואני שוקל גם להפסיק את התרגום”. אמר ראובן בעייפות ונשכב על
המיטה.
גל של רחמים שטף את אסתי: “אני מבינה. מר רוזנצוויג סיפר לי עד כמה קשה לך
להיזכר בקרב הזה. ברור שלראות איך החיילים שלנו התנהגו יכול לגרום טראומה לכל אחד
בייחוד למי שנפצע שם כמוך. זו בדיוק הסיבה שחיים רוצה לפרסם את הספר. למען חיים,
ולמען עם ישראל, אתה חייב לתרגם אותו."
ולאחר מחשבה הוסיפה: "אומרים שדווקא העלאת האירועים, מרפא את
הטראומה."
ראובן הביט בה שותק, מעניין, גם הפסיכיאטר שלו מהצבא חזר ונתן לו אותה
עצה, לאחר רגע שאל תוך שהוא מעביר ידו בשערו: “רוזנצוויג סיפר לך שיש לי
טראומה?"
ולאחר שתיקה ארוכה החליט להסביר שוב למה באמת הוא מתנגד לספר, נראה שקשה
לה להאמין, ועוד יותר קשה לה להבין שאנשים נורמליים יכולים להאמין בעובדות שונות
ממה שהיא שומעת בסביבה התרבותית שלה: "את לא מבינה. הסיבות הן דווקא הפוכות
ממה שכתוב בספר שלך."
התגובה שלה אישרה את מה שהוא חשב.
היא דיברה אליו ברחמים כאילו הוא היה ילד קטן שעדיין לא נחשף לעובדות החיים: “ספר על האירועים זה יקל עליך."
עם זאת הנה היא שוב מצדדת במה שהפסיכיאטר הצבאי אמר לו. אולי באמת הוא
צריך להמשיך לתרגם, ולחשוף עצמו לאירועים הכואבים גם אם הוא היה משוכנע שאסתי לא
תקבל סיפור שונה מזה המקובע בראשה.
הוא הצטמרר למחשבה שעליו לחיות בדמיונו את האירועים שנית. לא, הוא לא
מסוגל לזאת.
ראובן הצטנף על המיטה, התכסה בשמיכה עד מעל לראשו מנסה להסתתר מהכול.
אסתי התעלמה מהכיסא שליד השולחן והתיישבה לידו במיטה והניחה יד קלה על
גבו.
ראובן נאלץ להוריד את השמיכה. הוא התיישב וזז כדי לפנות לה מקום.
אסתי זזה קרוב יותר אליו, מפנה אליו את פניה כדי שיראה את שפתיה:
"חיים בהחלט התנהג בצורה מוזרה לפני מותו. אנחנו חייבים לחקור מה גרם לכך,
אני מבינה שאתה חושב שהוא נרצח."
ראובן שתק.
אסתי חיבקה אותו: “אנחנו חייבים לחיים לבדוק את העניין."
הייתה שתיקה ארוכה בעוד ראובן מנסה להבין את המסרים המבולבלים שהוא מקבל
מאסתי.
לבסוף נאנח, מתפלא על עצמו איך הוא נותן לאסתי לגרור אותו לבצע דברים נגד
רצונו: “בסדר, אני מוכן ללכת שוב לאותו מקום נורא ולהוכיח לך שמתחת לכל הדיבורים
היפים על שלום וזכויות אדם, יש שם משהו מאיים ורע."
אסתי הביטה בו. איזה אדם מסכן, מישהו שטף את מוחו בשטויות. איך הוא יכול
לדבר על שלום וזכויות אדם בזלזול? שוב תהתה למה היא חשבה שהוא בחור אינטליגנטי.
כמה שפרצוף נאה יכול להטעות.
למחרת ראובן ואסתי חזרו לבית זכויות האדם. אסתי אמרה שבעצם זה רעיון טוב,
כי אמורה להיות הרצאה מרתקת. כמה אנשים כבר הגיעו לפניהם ותפסו מקומות באולם
ההרצאות. אחרים עמדו בחוץ בקבוצות קטנות מדברים בקולות רמים. לראובן לא היה כל חשק
לראות מרצה מניע את שפתיו ותהה אם יוכל להבין את מה שהמרצה אומר, אך אסתי טענה
שקרוב לוודאי שהוא יבין את המרצה טוב ממנה, כי ההרצאה היא באנגלית. אסתי תפסה בידו
ומשכה אותו לתוך אולם ההרצאות. הוא צלע פנימה, מודע לכאב ברגלו אך יותר מכך לתחושת
הסכנה האורבת, נדמה היה לו שהאוויר כבד ומאיים. עוד רגע ומישהו שמסתתר בצללים
יקפוץ עם סכין אל צווארו. הוא העביר את עיניו אל כל מי שהתקרב אליהם, מותח את
שריריו מוכן להדוף התקפה. אסתי ששילבה את זרועה בזרועו, חשה במתח השרירים, וניסתה
להרגיע אותו: "האנשים כאן נחמדים, תראה איך הם מחייכים אלינו." ראובן
נרגע מעט, השריר התרפה, אך מיד הרגישה את השריר בקיבורת זרועו מתכווץ שוב לריח
זיעה חמוץ מעורב בבושם מוכר. ג'ורג' ניגש אליהם באותו חיוך מזויף שראובן הכיר
מפגישתם הראשונה: "יש לך מזל. עוד רבע שעה מתחילה הרצאה מעניינת של האורח
מלונדון. תוכל להקשיב ולהתרשם."
ראובן נד בראשו: “להקשיב? שכחת שאני חרש?” ג'ורג' הרצין וניסה להתנצל, אך
ראובן אמר שבכל זאת יישאר להרצאה, כי אסתי באה במיוחד לשם כך והוא יחכה כדי שיסעו
חזרה יחד. הפס הדק שסימל את הפה של ג'ורג', התעוות שוב בספק-חיוך מכוער, והוא פנה
והלך.
ראובן הביט באסתי שישבה לידו בכל שעת ההרצאה המשעממת עם עיניים נוצצות, אם
כי לא הבינה חצי מהמשפטים המורכבים ששפך המרצה באנגלית. הוא סקר את הקהל המעורב
יהודי וערבי. היהודים שבקהל ישבו רתוקים ומדי פעם מחאו כף, נראה שלא מעט מהם שולטים
באנגלית. רוב הערבים שבקהל רק בהו במרצה, ללא הבנה. הוא חשב שהם לא מפסידים הרבה,
כי רובה של ההרצאה היה גיבוב של מליצות. הוא שם לב שהם הקפידו למחוא כף שניה לאחר
שחבריהם היהודים עשו כך.
אסתי הגניבה מבט לראובן שישב מנותק בבועה שלו, סוקר את הקהל במבט ביקורתי.
מה הוא חושב על הקהל הנהדר הזה? למה הוא לא מתלהב כמו כולם מהאפשרות של שלום? הנה
כאן יש לו דוגמה של ערבים היושבים יחד עם יהודים בשלום ובאחווה, כולם מוכנים לתרום
כדי לשנות את המציאות של מלחמה בין העמים. למה הוא מזעיף פנים? האם זה קשור
לטראומה שהוא סובל ממנה, שגורמת לו לראות אויבים בכל מקום? מסכן. אסתי לחצה את
זרועו השלובה בזרועה לחזה.
לאחר כמה דקות, הקהל שמסביבו היטשטש לעיסה אחידה הנעה בגלים. סימן מובהק
להתקפת סיוט. הוא מיהר להתמקד במרצה המלוקק כדי למנוע זאת.
התברר לראובן שקל עבורו יותר להבין את תנועות שפתיו של המרצה בשפת האם שלו
- אנגלית. לא שזה שיפר את איכות ההרצאה, אבל בהחלט עזר לו לגרש את הסיוט המתקרב.
אולי זה לא המרצה שעזר, אלא אסתי שישבה
צמודה אליו, כך שקיבורת ידו נחה צמוד לחזה הרך. אולי היא זו שגרשה כל מחשבה של
סיוט ממוחו.
ראובן תרגם לאסתי בלחש, כל פעם שהיא משכה בשרוולו והגתה בשפתיה את המילה
הבלתי מובנת, אך נמנע מלהעיר על התוכן. כאשר כולם קמו על רגליהם ומחאו כף
בהתלהבות, גם הוא מחא כף בנימוס, מסתכל לצדדים, תוהה האם הם בכלל מאמינים בשקרים
והשטויות שנאמרו כאן בשפה מליצית. הייתה לו הרגשה של 'דה זה וו'. הוא נזכר בהוריו
והחברים שלהם שדברו באותה שפה. כן, הם מאמינים לכל דבר. הוא נזכר שגם הוא האמין
בשקרים עד להתחיל לבדוק את העובדות.
אסתי רצתה ללכת. היה לה ברור שראובן מסתייג מההרצאה הנהדרת. נדמה היה לה
שהוא היה קרוב לקבל עוד התקפת חרדה, ואסתי לא רצתה להיות אשמה בהתקפים שלו.
ראובן עצר אותה: "נחכה עד שכולם יצאו, אני רוצה להציץ במסמכים של
הצלופח."
'צלופח'? למה ראובן מאמץ כל כך מהר את הגישה השלילית של חיים לג'ורג', שבא
במיוחד מאנגליה ומקדיש מזמנו ומהונו כדי להקים את 'הבית'? אסתי שקלה לעזוב את
ראובן. 'שיעשה מה שהוא רוצה', אך משהו בו גרם לה לשתף פעולה בניגוד לשכל הישר.
לאחר שאחרון האנשים עזב את אולם ההרצאות, ראובן תפש בידה של אסתי ומשך
אותה אל משרדו של הגזבר.
למזלו הדלת לא הייתה נעולה, הוא הצביע על ארונות המסמכים רומז לאסתי לבדוק
מה בתוכם והוא ניגש למגרות השולחן.
אסתי שמעה צעדים מתקרבים לחדר.
אישוני עיניה של אסתי התרחבו בפחד וידה עלתה לפיה כאילו חונקת זעקה. היא
מיהרה להיכנס לאחד הארונות שהיה ריק, עושה לראובן סימן להיכנס גם הוא. הוא מיהר
לסגור את המגירה, וצלע על השטיח העבה.
אסתי מכווצת בתוך הארון, דחקה בראובן למהר ולהיכנס לארון.
ראובן הביט באסתי המפנה מקום לידה. 'באמת היא חושבת שאוכל להידחק יחד איתה
במקום הצר הזה?'
הוא לא שמע מה קורה בחוץ, אבל הבין את האיתותים הנואשים של אסתי, והשתדל
למהר, קופץ על רגלו הבריאה לכיוון דלת אחרת של הארון, אך כאשר ניסה לפתוח אותה הוא
איבד את שווי המשקל ונפל.
פרק 4
למזלם ג'ורג' התעכב מחוץ לדלת מנהל ויכוח קולני עם אדם נוסף.
אסתי שכבר שמעה את המפתח נכנס לחור המנעול, משכה את ראובן אליה. ראובן לא
האמין שזה אפשרי, אך הוא הצליח לקפל את גופו הארוך במקום הצר שבמבט ראשון הספיק
בקושי לגוף הצנום של אסתי.
הם הספיקו לסגור את דלת הארון, כאשר דלת המשרד נפתחה וג'ורג' נכנס בלוויית
האדם הנוסף.
ראובן לחש באזנה של אסתי: “אני מצטער."
אסתי לא ענתה, אך להפתעתו נלחצה עוד יותר אליו, ושמה את ידה על פיו מסמנת
שישתוק. ברור שהוא צריך לשתוק, כי אצלה היו זוג האוזניים היחידות שיכלו להקשיב
לנאמר בחדר. חוש הריח המחודד של ראובן הבדיל בין שני ריחות גוף. אחד מהם הריח
החמוץ של זיעת ג'ורג' המוכר, האחר ריח של אפטרשיב כבד דגדג את נחיריו. אדם חדש.
מקופל בארון, דחוק אל אסתי בדממה ניסה להתעלם מהריחות הדוחים ולהתרכז בריח
הנרקיסים המעורב בריח זיעתה המתוק של אסתי. כל גופו כאב מהתנוחה הבלתי נוחה. גופו
הגדול נדחק בקירות הארון סופג את קרירות הקירות מצד אחד, ושוקע בחומו הרך של גוף
הנערה הצמודה אליו, נושם את ריח המנתה מפיה הפעור מעט שהיה כה צמוד לפניו. עיניו
התרגלו אט אט לחשכה. בחשכה קשה היה לו להבחין בצבעים המיוחדים לאסתי. הוא רק יכול
היה לדמיין את שיערה הכתום המבריק, את העיניים הגדולות בסגול עמוק ואת הפה המשוח
באדום עז. לא היה לו מה לעשות אלא לבחון את דמותה של אסתי המקשיבה במתח לקולות
שבוודאי בקעו מהחדר. ממרחק כזה הוא הבחין באפה הקטן הסולד, ריסיה הארוכים וגבותיה
המעוצבים. ליבו פעם בחוזקה והוא חשד שאין זה רק בגלל המתח.
גם ליבה של אסתי האיץ את מרוצתו. היא שמעה בחרדה איך ג'ורג' מנחה אדם בשם
צ'ארלס לחקור על הרקע של ראובן. למה ג'ורג' מתנהג כאילו הוא חייב להגן על סודות
אפלים מפני מרגלים של המוסד. היא תהתה האם ראובן צודק שיש כאן כוחות אפלים? אך
מייד חזרה בה. לא, מובן שג'ורג' אינו רוצה שהמוסד המוטה נגד השמאל בכלל ובעיקר נגד
פעילות לטובת הפלשתינים המסכנים יעצור את עבודת הקודש שעושה 'הבית'. עם זאת הטון
והאזהרות לחשאיות דומה יותר לארגון מחתרתי מאשר לקהילה שואפת שלום כמו 'הבית'.
ובכלל מי זה צ'ארלס? היא אף פעם לא פגשה אותו למרות שהכירה את כל הפעילים 'בבית'.
האם ג'ורג' משתמש בחוקר פרטי? גופה הצתמרר מהמחשבות האלה. והיא נלחצה עוד יותר
לגוף הגדול של ראובן. ראובן הרגיש במצוקתה ושריריו התמתחו. מה היא שומעת שגורם לה
פחד כזה?
ככל שהזמן עבר, כך ראובן חש יותר את השקט המייסר. אנשים נרתעים בדרך כלל
מרעש ומחפשים שקט ושלווה. לו היו מפסיקים לשמוע א רעשי הסביבה המנחמים הם והיו
טובעים כמוהו בשקט נצחי המנתק אותם מהסביבה, הם כמהים למעט רעש שיחבר אותם לעולם.
חסר אונים בתוך השקט שסבב אותו הוא קלל את האוזניים חסרות התועלת שלו: "מה
קורה?"
"ששש. עכשיו צ'ארלס יצא וג'ורג' מרשרש עדיין בניירות." אמרה ללא
קול.
ראובן לא העז לשאול מי זה לעזאזל צ'ארלס. עצמותיו כאבו. ברכיו נוגעות
בסנטרו, ורגלו הפגוע כואבת כתופת. רק גופה הרך של אסתי הצמוד אליו וריח הנרקיסים
הממלא את החלל, היווה פיצוי לחוסר הנוחיות.
ג'ורג' עסק במשהו למשך דקות ארוכות נוספת במשרד, ואז יצא גם הוא ונעל את
הדלת.
אסתי פתחה את הארון ויצאה מותחת את אבריה. אחריה התגלגל ראובן מהארון גם
הוא. מתרומם בקושי, אבריו הארוכים נוקשים מהשהיה המכווצת בארון.
"מה הוא עשה כל כך הרבה זמן במשרד?” שאל תוך עיסוי רגלו הפגועה.
אסתי נזכרה שראובן בעצם לא שמע דבר, ונתנה לו דיווח מלא, מדברת ללא קול
מול פניו.
ראובן חזר לשולחן הגדול והמשיך בחיפוש, רומז לאסתי לחפש בארונות.
"מה אנחנו מחפשים?”
"כל דבר שייתן לנו רמז לפעילות האמתית של 'הבית' ."
"למה אתה חושב שיש פעילות סמויה? זה לא יכול להיות פשוט מקום שחותר
לשלום ולזכויות אזרח?”
ראובן נקב אותה במבט, וחזר ובדק את המגרות של השולחן. המגרה המרכזית הייתה
נעולה. הוא זכר את קת האקדח שהציץ מהמגרה. למה ג'ורג' צריך אקדח? הוא חיפש משהו
שיעזור לפתוח את המגרה. הוא העיף מבט אל אסתי שעמדה בעמידה מתגוננת , החזיר מבטו
אל השולחן הנקי ממסמכים ומלמל יותר לעצמו מאשר לאסתי: “כן, שלום, זכויות אדם, ורצח
אנשים כמו חיים, שגילו משהו על המקום 'רודף שלום' הזה" תוך שהוא לוקח את
הסכין המשמש לפתיחת מעטפות שהיה על השולחן הסכין היה בעצם שבריה מעוקלת וראובן תהה
אם היא משמשת למשימות רצחניות יותר מחיתוך מעטפות. במקרה הזה הסכין הייתה חזקה
מספיק לפרוץ את המגירה.
אסתי משכה בכתפיה: "זה מה שאתה חושב. אתה לא חושב שיש אפשרות שחיים
נדרס רק בגלל חוסר הזהירות שלו?" הסתובבה בגבה לראובן ופתחה את הארונות תוהה
איפה להתחיל. היא כבר שכחה את ההיסוסים שלה לגבי ג'ורג', וכעסה עלה על ראובן החשדן
שאינו יכול לקבל שיש אנשים טובים הדואגים לאדם באשר הוא אדם.
אסתי רכנה על הרצפה מדפדפת בקלסר עבה, אשר שמה לב למעשיו של ראובן וקראה בפחד:
"מה אתה עושה? הוא מיד ירגיש שהיינו פה."
ראובן משך בכתפיו: "בין כה וכה לא ייקח הרבה זמן לצלופח או 'לצ'ארלס'
לגלות שאני לא מי שהתיימרתי להיות."
תוך דיבור ראובן משך מסמך ועיין בו. ללא מילה הוא קיפל אותו והכניס אותו
לכיסו: "בואי, נדמה לי שמצאתי מה שחיפשנו." אמר וצעד לכיוון הדלת מנסה
את הידית.
"הדלת נעו." התחילה אסתי.
"שיט, הדלת נעולה." אמר ראובן.
גוש קר עלה לגרונה: "איך נצא?" ראובן הצביע לעבר החלון.
"השתגעת? אנחנו בקומה שלישית."
ראובן צלע עד לחלון, פתח אותו והציץ החוצה. בחוץ כבר החשיך ורק אור הירח
החיוור האיר את קיר המבנה. אי אפשר היה לראות את הקרקע. לרגע שקל לרדת דרך העץ אך מצא שהעץ רחוק
מידי מהחלון. 'אם הייתי נער צעיר ואתלטי כמו בימים ההם בקליבלנד אולי הייתי יכול
לזנק אל העץ' חשב מחשבה שלא נעדרה ממנה מנת רחמים עצמיים. איך שלא יהיה גם אסתי לא
נראתה מספיק ספורטיבית לזנק אל העץ.
אסתי הצטרפה אליו והציצה גם היא
מהחלון: "אולי נעשה חבל מהבגדים שלנו ונשתלשל למטה" הציעה וכבר הורידה
את החולצה שלה ונשארה בחזיה בלבד. ידיה כבר היו מאחורי גבה להתיר את החזיה כאשר
ראובן נרתע: "זה לא יספיק והבגדים שלך לא מספיק חזקים להחזיק את כובד משקלי.
בכלל עכשיו קיץ ומעט הבגדים שאנו לובשים לא יספיקו להגיע למטה." אך הדמיון
שלו עבד שעות נוספות לראות את אסתי ערומה. הוא ניער את ראשו העביר יד ברעמת שערו,
זה לא הזמן למחשבות כאלו.
אסתי שפעה המצאות: "אולי
נטלפן למכבי אש שיחלצו אותנו?" אמרה תוך שהיא לובשת חזרה את החולצה למרבה
אכזבתו של ראובן. 'הוא כזה שמרן' חשבה אסתי מפרשת נכון את ההסמקה הקלה שעלתה
בלחייו.
"את רואה יותר מידי סרטים
לילדים בהם מכבי האש מחלצים חתולים מהעץ, אין סיכוי שמכבי האש יבואו. תשכחי מזה.
חוץ מזה הם יעשו יותר מידי רעש שעלול לגרום לנו צרות רבות."
מעביר שוב ושוב את ידו בשערו
במבוכה הוסיף: “מחכים. מישהו צריך לפתוח את החדר בסופו של
דבר ואז נתמודד עם השאלות."
אסתי התיישבה על השטיח נשענת בגבה אל הארונות: "קרוב לוודאי שיהיה זה
ג'ורג' בעצמו."
"אז מה? את טוענת שהוא אדם טוב, מה הוא יעשה לך?"
"אה, הוא יכול לזרוק אותי 'מהבית' על דבר כזה" מסלקת שיער
מעיניה אל מאחורי האוזן.
"זו לא אבדה כזו גדולה." הגיב ראובן.
בשמץ של רוגזה: "כן, כן, אני יודעת את דעתך על הבית ואתה לא צריך
לחזור על כך שוב ושוב, אז מה מצאת?”
"זה בהחלט מסמך המצביע על פעילות חשודה 'בבית'. מדובר על עזרה לאנשים
המשתייכים כנראה לחולית טרור שהמשרד המרכזי של 'הבית' שולח לישראל."
אסתי בשלה: "למה אתה רואה בכל דבר סכנה. אני מבינה שהייתה לך טראומה,
אך אתה לא צריך להיות כל כך חשדן" העורק בצווארה הראה שכעסה עולה. "אולי
הקבוצה שתגיע היא קבוצת מומחים שיעזרו 'לבית' במשימותיו החשובות?"
ראובן חזר והתיישב בכבדות בכיסא המפואר של ג'ורג' באנחה, מתחרט שבכלל
הסכים להיות מעורב בתעלומה לעזור לחיים ולאסתי. הוא לא אהב את הצורה בה חיים ניסה
להשתמש בו. הוא לא כמו חברו שלמה שהיה עוזר לכל אחד בייחוד לא לחיים שאשם במוות
האיום של שלמה. הוא פחד שהתערבות במה שקורה בבית האפל הזה, תגרום שסופו יהיה כמו
סופו של שלמה, אבל עכשיו אולי כבר מאוחר מידי: "צריך להודיע על פעילות 'הבית'
לשב"כ."
"ומה אנחנו נעשה?”
"זו לא הבעיה שלנו, שב"כ הם המומחים וזה תפקידם לבדוק אם יש כאן
פעילות בלתי רצויה."
"אולי זו לא הבעיה שלך, אבל בהחלט הבעיה שלי." אסתר התריסה
לעומתו. נראה שהיא במצב רוח מלחמתי.
ראובן קם: "טוב, בואי ננצל את המן ונחפש עוד מסמכים."
החיפוש לא העלה דבר. עלה בדעתו של ראובן שיש לצלופח מקום אחר בו הוא מחזיק
את המסמכים המרשיעים. אסתי אמרה בזהירות בתגובה לרעיון הזה: “אתה לא חושב שאולי
אין 'מסמכים מרשיעים'?” מסכן, חשבה, הוא באמת רואה אויבים בכל מקום. איזה בלגן,
חייבים להחזיר הכול למקום. ג'ורג' לא יסלח לי.
לפתע נשמע סיבוב מפתח בדלת.
אסתי נעמדה קפואה כמו ארנבת הנקלעת מול פנסי מכונית.
ראובן שראה את תגובתה של אסתי, קם בכבדות מוכן לכל דבר.
פרק 5
הדלת נפתחה ואישה כפופה, שביס על ראשה רגליה היחפות בנעלי אצבע חשפו
אצבעות מעוקמות וציפורנים צבועות ברישול, נכנסה לחדר גוררת רגליים וסוחבת שואב אבק
גדול. תחילה היא לא ראתה אותם אך משהרימה את עיניה וראתה את הקלסרים המפוזרים על
השטיח הופתעה: "הי, מה אתם עושים כאן?”
אסתי התאוששה מהר: “ג'ורג' נעל אותנו בטעות, תודה שחילצת אותנו."
האישה העבירה מבטה על המסמכים המפוזרים בכל מקום ואמרה בקול מתגונן:
“ג'ורג' יחשוב שאני גרמתי לכל זה. אני אספר לו שאתם עשיתם את הבלגן."
הצביעה על הקלסרים המפוזרים, “איך אתם חושבים שאני יכולה לנקות את השטיח
ככה?”
"זה בסדר, אני חברה של ג'ורג' ואנחנו חיפשנו משהו. הנה אנחנו מסדרים
הכול כמו שהיה ואת לא צריכה להגיד שום דבר."
האישה נדה בראשה: “כן, תסדרו הכול." ויצאה.
"בואי נסתלק מכאן"
"צריך קודם לסדר את הקלסרים."
"ולהסתכן שמישהו אחר יבוא? בכלל אין טעם. ג'ורג' ירגיש שפרצנו לכאן
ועכשיו המנקה תספר לו בדיוק מי היו הפורצים.
ראובן צלע אל שולחן התיבה הכבד, פתח את המגרה שפרץ קודם לכן לקח את האקדח
ובדק אותו. האקדח היה טעון. הוא פתח את הדלת, מוכן להגן על אסתי במקרה של עימות,
אך לא היה אף אדם בסביבה.
הם יצאו בהליכה מהירה, כאשר ראובן נשען על אסתי כדי להוריד את הלחץ מרגלו
הפגועה, ואיכשהו הם הגיעו לדירתו של ראובן.
באוויר הורגשה צינה. אסתי שהייתה לבושה קל, הצטמררה. מחבקת את עצמה, שמה
לב שראובן שוטף אותה במבטו: "אל תעז לחשוב על כך."
הוא הביט באסתי שעדיין רעדה מקור. בתנועת יד רחבה הזמין אותה לקחת בגדים
מהארון.
אסתי נברה בארון הבגדים: "יש לך מלתחה של נזיר עיוור צבעים. את
הבגדים שלך הייתי מתביישת לתת להומלס ערום."
הוציאה מהארון חולצת גולף שחורה ולבשה אותה. חולצת גולף שחורה הגיעה עד
ברכיה אך נראתה עליה כמו שמלת מעצבים.
חזרה לארון והוציאה אפודה בצבע ירוק מלוכלך, פורמת את הכפתורים ופורשת
אותה כמו סדין, מעקמת את האף למראה הטלאים השחורים בשרוולים, אך בכל זאת לובשת
אותו תוך מלמול: “טוב זה לפחות יחמם אותי מעט”. הידקה את אפודה הגדולה עליה בשלוש
מידות וקשרה את הקצוות על בטנה. פתחה שוב את הארון וחיטטה בו עד שהוציאה זוג
מכנסים קצרים. לבשה אותם מקפצת על רגל אחת ואחר על השנייה.
המכנסיים נראו עליה כמו מכנסי שרוול ערבי. ראובן גיחך, אך היה חייב להודות
כי למרות זאת איכשהו גם בבגדים המכוערים הגדולים עליה בכמה מידות, היא נראתה טוב.
היא הביטה בראובן שעדיין בהה בה: “מה?”
"שום דבר. לא אמרתי כלום."
ראובן יישר את המסמך המקומט בידיו ועיין בו בריכוז.
היא התבוננה בראובן, נגעה בו כדי שיסתכל על פיה ושאלה: “מה עכשיו?”
המסמך היה כתוב באנגלית וכלל הוראות מהמשרד הראשי בלונדון, לתת את כל
העזרה הנחוצה לחברי החוליה שנקראת דאולת אלסלאם –
(מדינת האיסלאם), שתגיע בשבוע הבא.
אסתי אמרה תוך קיפול השרוולים הארוכים של האפודה: "בא נחזור למשרד
להמשיך לעבוד."
"תשכחי מהמשרד, וגם מהדירה שלי והדירה שלך. אנחנו נכנסים למחתרת,
הזהות שלנו ידועה לאנשים שאין להם שום עכבות. אותם אנשים שכנראה רצחו את
חיים."
אסתי מסתכלת בו קלטה לפתע את העוצמה בה ראובן הרגיש את הסכנה: "אז
לאיפה?”
"לונדון"
"כאילו, לונדון אנגליה?!”
"כן לונדון. המשרד הראשי של בית זכויות האדם המחורבן! אני לא מתכוון
לברוח עד שיתפסו אותי, אני מתכוון לתפוס אותם!"
אסתי התרשמה. היא ראתה ראובן שונה ממה שהכירה עד כה. ראובן שמבעד מעטפת
אריזת החולשה של נכה, מבצבץ גבר קשוח מפלדה.
בחוץ הרוח שרקה. חושך ירד. חושך של לילה ללא כוכבים וללא ירח.
אסתי הצטמררה: "ואיפה נשהה עד הטיסה?”
"אה, זו לא בעיה, כבר נמצא מקום."
"על מה אתה חושב? לי נראה שיש בכל זאת בעיה."
"הו, כן. אני בטוח שיש לנו הרבה בעיות, אך בשלב הבעיה היא להזהיר את
ההורים שלך וגם את הרוזנצוויגים. הם עלולים להיות בסכנה."
"ההורים שלי זו לא בעיה, הם בכלל עכשיו בכנס גרין פייס בארה"ב,
ולא יחזרו לפני סוף החודש."
"בסדר אני הולך למשרד כדי להזהיר את מר רוזנצוויג, את תלכי למלון
רמאדה ותזמיני חדר עבור מר וגברת כהן."
אסתי, מתרגשת יותר מאשר מפחדת ממשחק הבלשים, הציעה שהיא תירשם בתור תיירת
מארה"ב, רעיון שראובן פסל: “הם ידרשו לראות דרכון" ובליב חשב שגם
האנגלית שבפיה לא בדיוק אנגלית של תיירת מארה"ב, "השקר הכי טוב הוא זה
שקרוב עד כמה שאפשר לאמת."
ראובן הוריד את המזוודה מעל הארון פתח אותה: “קחי מזוודה ותכניסי כמה
בגדים מהארון, אולי נצטרך להחליף בגדים."
אסתי עמדה לפני הארון הפתוח, קמטה את אפה הסולד כמו המכשפה מהסרט
'מכושפת': “לסמרטוטים שבארון הזה אתה קורא 'בגדים'?”
ראובן המשיך לבהות במסמך שבידו, מתעלם ממנה.
אסתי באי רצון התחילה לזרוק פנימה בגדים.
היא מלאה את המזוודה 'בסמרטוטים- שראובן-קורא-להם-בגדים' ולא הצליחה לסגור
את המזוודה. היא משכה בשרוולו והצביעה על המזוודה הפתוחה. לאחר שהוא סגר את
המזוודה, היא הרימה אותה בקושי ויצאה מהדלת.
"תשימי לב שלא עוקבים אחרייך." קרא בדאגה לעבר גבה המתרחק.
ראובן מצא את מר רוזנצוויג בבית וסיפר לו על התסבוכת. רוזנצוויג פטר זאת
באומרו שהוא סומך על בורא עולם, ואין לו צורך לפחד מחבורה של חילונים שלא יודעים
מה זה להיות יהודי: “אבל כדאי שתדע" הוסיף, "שהיו כאן שני טיפוסים
מזרחיים ושאלו עליך, כמובן שלא ידעתי איפה אתה, וגם אם הייתי יודע לא הייתי מגלה
להם, כך שתהייה שקט."
ראובן ארז גם הוא מזוודה, לקח את קלסר הספר ואת המחשב הנייד שלו ונסע
למלון.
הבחורה בקבלה נתנה לו את מספר סוויטת 'ירח דבש' שאסתי הזמינה בחיוך ממתיק
סוד, ממנו הבין שהיא טועה לחשוב אותם לזוג בירח דבש.
"לא היית חייבת להוציא כל כך הרבה כסף על הסוויטה לזוג בירח
דבש."
"זוג בירח דבש מעורר פחות חשד משני צעירים הבורחים מארגון זכויות
אזרח, מאחר שמישהו תקע לעצמו בראש שזכויות האזרח מסוכנות." אמרה אסתי
בציניות, תוך שהיא מעיפה מבט על בגדיו המרופטים של ראובן: "וזה מזכיר לי
שנצטרך לשפר את ההופעה שלך כדי שתתאים למה שמצפים מחתן בירח דבש." הוסיפה.
"תעזבי את ההופעה, כדאי שתוציאי כסף מזומן כדי שלא יוכלו להתחקות
אחרי כרטיס האשראי שלך."
אסתי הנהנה, למרות שהיא לא קראה רומנים בלשיים היא הייתה מודעת לאפשרות
הקלה של עיקוב אחרי ההוצאות בכרטיס האשראי: “אני אוציא כסף ונערוך כמה
קניות." ובזאת פתחה את הדלת ויצאה.
לפני שסגרה את הדלת הכניסה את ראשה
חזרה ושאלה: "כמה?"
"מספיקים 1000 $ אם זו לא הוצאה גדולה מדי בשבילך."
אסתי סגרה את הדלת ממלמלת חיקוי של
ראובן 'אלף דולר אם זו לא הוצאה גדולה'. בהה!
היא חזרה לאחר חצי שעה מכריזה בחיוך: "הוצאתי20000 ₪ 15000 דולר כפי שסיכמנו, אתה חושב שזה יספיק?”
ראובן הנדהם יכול היה רק להנהן, זה סכום גדול בהרבה ממה שהוא העז לחשוב
עליו.
"בואי נצא לאכול ארוחת צהריים ואחר כך חזרה למלון למצוא את הרמז
הבא."
אסתי הנידה בראשה "לא."
"לא?”
"תחילה צריך לקנות עבורך ועבורי מערכת בגדים שתתאים לסיפור הכיסוי
שלנו."
כאשר ראובן התקומם ואמר שאין לו מספיק תקציב לבגדים. היא שכנעה אותו בכך
שאם הם צרכים לנסוע ללונדון כדאי שיהיו לו בגדים מתאימים: “בעצם כדאי שיהיו לך
בגדים נקודה." אמרה רומזת לערמת הבגדים מהמזוודה שזרקה לפינת חדר האמבטיה.
הייתה לה תכנית סדורה איפה ומה לקנות, בינתיים היא תממן אותו: “אתה בוודאי
תוכל להחזיר לי בתעריף השערורייתי שאתה גובה עבור התרגום." אמרה בחיוך ממזרי:
"בינתיים אני אממן את הטיסה שלנו ללונדון."
"אנחנו לא טסים ללונדון! אני טס ללונדון. מה שאני צריך
לעשות בלונדון יותר מידי מסוכן בשבילך."
"עוד נראה, בינתיים נקנה את הבגדים."
וכך הערב כבר ירד כאשר התיישבו בסלון של הסוויטה להמשך התרגום.
"מה אנחנו מחפשים?”
בשלב זה יהיה נחמד אם נמצא רמז למקום המשרד שלהם בלונדון."
”ואז מה?”
"אני אנסה לחקור מה קרה לחבר שלך."
"יעקב צעד בראש חייליו, ראשו עדיין מלא בזיכרון מתוק של אהובתו, אך חושיו ערים לכל סכנה. השמים היו מעוננים וההרים קרחים, אפור שלט בכל. אפור היה גם מצב רוחו. הרוח התגברה ואוזניו קלטו הדים רחוקים של דיבורים.
הוא סימן בידו את הסימן
הידוע של 'עצור' ומיד אחריו סימן לשכב על הקרקע.
מורגל בתרגולת
קרב, הוא שלח אדם לכל צד כדי לאבטח את כוח המשימה הקטן, והוא זחל אל קצה הגבעה משקפת לילה בידו. למטה בבקעה הוא ראה אותם באור
האדמדם של משקפת אור הכוכבים. גברים עם כפיות מתאספים עם שלטים להפגנה."
ראובן עצר את הקריאה והרים מבט אל אסתי, “הפגנה? עד כמה שאני זוכר אלו היו
חיילים חמושים."
"חיים העיד אחרת. תמשיך לקרוא, את הקטע הזה הוא ממש הכתיב לי."
ראובן חזר לכתב היד: “מראה ההפגנה עשה לו צביטה בלב. ממש כמו ההפגנות בהם השתתף עם אהובתו.
בינתיים האנשים
בבקעה התארגנו והתחילו לצעוד לעברם במעלה ההר. יעקב חזר בזחילה ונתן בשקט פקודה לחזור לבסיס. חזרה בבסיס הוא ניגש אל הקמב"ץ ודיווח לו על ההפגנה הצועדת לעברם. פניו הקשוחים של הקמב"ץ עוותו בחיוך אכזרי:
“אנחנו נדאג לקבל את פניהם
כראוי." אמר והתחיל לערוך את אנשי המוצב עם פקודה לירות בכל אדם שמגיע עד גדר שדה המוקשים.
יעקב התקומם: “אתה מתכוון לירות מאזרחים מפגינים?”
שאל יעקב בתימהון
בבטנו עולה הקבס.
"אלו אויבים. ואויבים צריך להרוג."
הייתה התשובה
האכזרית.
אסתי הרימה גבות לעומת הגבר הענק שישב מולה: "אתה רואה למה צריך היה
לכתוב את הספר?”
ראובן התעלם מהערתה והמשיך לתרגם: "ראשוני המפגינים הגיעו אל פאתי שדה המוקשים. יעקב זכר שהחקלאים מהכפר גדלו כאן תות שדה. עכשיו הם הצועדים לקראתם לא מודעים שאנחנו 'שתלנו'
מוקשים והפכנו
שדה נותן חיים, לשדה הרג. החקלאים המשיכו לצעוד בהפגנה שקטה.
יעקב קם מתוך תעלת המגן וצעק לעברם: "עצרו, זה שדה מוקשים ומתכוננים לירות בכל מי שיתקדם!”
הקמב"ץ הכה בו בקת הרובה
ויעקב נפל חזרה לתעלה המום.
הוא התעורר
מעלפונו לשמע יריות. ראשו כאב, אך הוא קם והביט לכיוון שדה המוקשים.
גופות של אזרחים
ערבים היו מוטלות בשדה המוקשים,
חלקן עלו על מוקש, וחלקן האחר נקצר בירי מכוון היטב. הוא קם וצעק: “חדל אש! חדל אש!” חבריו החיילים רק צחקו והמשיכו בצליפות על האנשים שעדיין עמדו על רגליהם.
יעקב נשבע לעצמו
שהוא ידאג להעמיד את החיילים האלו למשפט בינלאומי על רצח עם.“
ראובן עצר: “זה ממש מחליא. למה הוא כותב את זה? אין כאן שמץ של אמת!”
הוא המשיך לתרגם את תנועות הפה של אסתי הקוראת: “יעקב רץ אל המפקד ודרש להפסיק את הטבח. זה רק צחק בפניו.
'אנחנו נאכל את הערבים
כמו שהאנגלים אוכלים תותים בשעת התה של חמש בלונדון'. ”
ראובן עצר את אסתי: “מחוץ לזאת שאין שום קשר בין המציאות לבין מה שמתואר
כאן, זה אפילו לא אמין. מה פתאום הכנסת 'אוכלים תות בלונדון' נראה לך שחייל יגיד
דבר כזה? בכלל אנגלים אוכלים לכל היותר עוגייה עם התה בחלב המגעיל שלהם."
"אתה צודק. זה לא אמין ולא במקום וזה מה שאמרתי גם לחיים, אך זה עוד
פסוק שחיים דרש שאכתוב במדויק. מה אתה מתעכב על סגנון? העיקר הוא ההתנהגות
השערורייתית של החיילים."
ראובן הביט בה. היא באמת מאמינה בזאת, חשב. אך חיים בוודאי ידע שאסביר לה
את האמת. למה הוא כתב כך?
השתררה דממה כאשר ראובן שקע בהרהורים.
אסתי שגתה לחשוב שראובן מצטער על הפעולות האלו של החיילים, ולא מוצא את
המילים הנכונות. היא כבר הייתה מוכנה להגיד לו שהיא לא מאמינה שהוא אישית השתתף
בטבח, אך ראובן הרים ידו לעצור אותה מלדבר. היא חיכתה בשקט, כדי לתת לו זמן להתגבר
על חשיפת האמת הנוראה הזו.
ראובן קם, והתייעץ עם המחשב במשך כמה דקות. אסתי ראתה שהוא פותח מפות
לונדון של גוגל ותהתה מה הוא עושה?
הוא קרא שנית את הקטע, וניגש שוב למחשב. תקתק כמה זמן, ואז הרים ידיו,
פניו הביעו אכזבה.
הוא נשען אחורה בכיסאו: “חשבתי שהוא רומז בסיפור הזה על 'שדה מוקשים'
לרחוב בשם minefield אך אין
רחוב כזה בלונדון אם כי יש לי רשימה של רחובות עם המילה field אך זו כנראה לא התשובה."
"לא חשבתי שיהיה רחוב כזה. הדמיון שלך סוחף אותך לספקולציות פרועות
של סיפורי קונספירציה שלא יכולות להיות אמת. תודה רבה שהרסת לי את החברות בארגון
זכויות האדם.“ אמרה ביותר משמץ של סרקזם.
ראובן השתמש בזכותו של חרש לא לשמוע והתעלם.
לאחר דקה עיניו אורו, ניכר שעלה בו רעיון חדש: “רגע, לא אמרת שהוא עמד על
הניסוח המדויק בקטע זה?”
תקתק עוד מעט וחיוך קטן עלה על פניו. כן: 'גידלו תותים בשדה המוקשים'. עד
כמה שהוא זכר זה היה שדה לא מעובד. חיים הדגיש את המילה 'תות' גם בשדה וגם בהרגלי
השתייה של האנגלים, איך לא ראיתי זאת? ולאסתי אמר: "הנה מצאתי רחוב בשם berry – תות."
"זה לא נושא לשמחה." התחילה אסתי.
החיוך של ראובן התרחב, הוא הניף את ידו וקרא: "אאוריקה!”
"מה?”
"אאוריקה! זה מה שקרא ארכימדס כאשר גילה את 'חוק ארכימדס' “
"מה קשור ארכימדס והחוק המטומטם שלו, לטבח עם?” קראה אסתי בתסכול.
האם האיש הגדול והמוזר הזה, בעל רעמת השיער הנופלת על מצחו. האיש המושך
והדוחה הזה, יצא מדעתו?
ראובן אמר בפסקנות: "לא היה שום טבח. כל הקטע מפוברק על ידי חיים כדי
להסתיר רמז שאוכל למצוא."
ראובן סגר את הקלסר בטפיחה: “עכשיו נראה מה הטיסה הזמינה הבאה
ללונדון."
"אולי תאיר את עיני 'בתובנות' העמוקות שמצאת בתיאור המזוויע של רצח
עם?”
ראובן הניד בראשו: "אני רק יכול לומר שאני בטוח שחיים לא התכוון באמת
לפרסם שטויות כאלו. לגבי מה שמצאתי מוטב שלא תדעי. את פשוט תחכי לי כאן עד שאחזור
מלונדון ותשתדלי להוריד פרופיל שלא יגלו איפה את."
קם והלך לכיוון הדלת:
"ורצוי שתחליפי לחדר פחות יקר." הוסיף. “כאן פשוט פושטים את העור."
אסתי רק הביטה בו במבט אומד כאשר הוא יצא מהחדר, הסתובב ונופף לה לשלום:
“לא שכחת משהו?”
ראובן נעצר: “מה?”
נראה שמחוץ לאוזניים שלי אתה צריך לקחת גם את הכיס שלי."
"אה,”
"כן, 'אה' אסתי המעשית תמיד חייבת להוריד לקרקע את הגברים המרחפים.
הנה אני אתן לך כסף." נפנתה ולקחה את התיק שלה שתלה על הכיסא בפינה המשרדית
של הסוויטה.
"1000 דולר
יספיקו." קרא אחריה.
אסתי פשפשה בתיק לקחה מעטפה גדולה מהשולחן בפינה המשרדית הכניסה כסף
למעטפה וסגרה אותה היטב עם שדכן. היא פתחה את המזוודה החדשה שרכשה עבור ראובן.
והכניסה את המעטפה לתוך תא נעול עם רוכסן.
"1000 דולר,
הא?”
"כן, נראה לי שזה יספיק." ענה ראובן ויצא מהחדר ידו האחת אוחזת
במזוודה והשנייה מונפת לשלום.
"ממש דן חסכן." מלמלה אסתי אל גבו הלא שומע של ראובן.
הפקידה בדלפק בריח 'טמטשן' הרימה עיניה מהדרכון של ראובן: “הכרטיס שלך
למחלקת עסקים כבר שולם."
ראובן הופתע לרגע, אך מיד התאושש. מתאים לאסתי להזמין לו את הכרטיס היקר.
לפני שהפקיד את המזוודה הוא פתח את הרוכסן והוציא את המעטפה החומה ושם
אותה בקלסר הספר שבתיק האישי שלו.
לאחר שעבר את כל התחנות הרגילות והתיישב לחכות להמראה, עלה בדעתו לפתוח את
המעטפה. הוא לא הופתע לראות שבמקום 1000 דולר
אסתי הכניסה 10000 דולר.
הוא חייך לעצמו 'נראה שעבור אסתי, אלף דולר הם כסף קטן'.
הוא שמח שהשאיר אותה בישראל. שוב שקל אם לא כדאי לו לקיים קשר עם המוסד,
זה לא עסק לחובבים.
הנוסעים קמו ממקומותיהם והסתדרו בשורה מול הדלפק, אך הבחורה במדים התכופפה
מעל למיקרופון והכריזה במערכת הכריזה, שתחילה יעלו נוסעי מחלקת העסקים.
'אולי מאוחר יותר כאשר תהיה ברשותו אינפורמציה מפורטת יותר, הוא יתקשר למוסד'.
אמר לעצמו, קם ועבר צולע, דרך המסדרון הארוך למטוס.
בבטנו תחילה של כאב עמום המזכיר הרגשה של טרום קרב.
פרק 6
יריב ישב מול ג'ורג' מעיין בקורות חייהם של שני המתנחלים נערי הגבעות שהוא
אמור לשתף פעולה עמם. הוא הרים את עיניו: "יש לי שאלה."
ג'ורג' ישב דומם מביט במרקע בעיניים מזוגגות.
"ג'ורג', אתה שומע?”
ג'ורג' רק סימן לו ביד
שיעזוב את החדר. יריב קם ויצא סגר אחריו את הדלת בשקט.
אתר העיתון שהיה פתוח על המחשב, שימש ללא ידיעתו של עורך העיתון 'תיבת
דואר'.
בספריו של ג'ון לה קארה שימשה את המרגלים רגל חלולה של ספסל בפארק 'תיבת
דואר'. היום בעידן האינטרנט זה פשוט הרבה יותר. תגובה תמימה על מאמר, מושתלת
בעיתון אינטרנטי שאף אחד לא ירים גבה למקרא הכתוב. רוב המגיבים מסתתרים מאחורי
כינוי.
הכינוי שקפץ לעיניו של ג'ורג' לפני דקה, היה אחד הכינויים של הבוס הגדול.
לא פחות!
תחת הכינוי היה המשפט המשובש בכוונה שמשמעותו: 'עזוב הכול ובוא לכאן
מיד'.
התגובה הראשונה שלו הייתה תדהמה. לבוא למשרד הראשי אף פעם לא היה סימן
טוב. לבוא מיד כאשר המשימה היא בשלב קריטי קרוב לסיום, זו כבר קטסטרופה.
אולי הם כבר יודעים על הפריצה של ראובן ואסתי למשרד והמסמך הנעלם. מי סיפר
להם? זה בוודאי צ'ארלס. האיש הכנוע הזה שמונה להיות הסגן שלו בוודאי נישלח כדי
לרגל אחריו. מתחת להתנהגות המתחנפת שלו יש מוח ערמומי. 'אני עוד אטפל בו' חשב
ג'ורג' 'אך זה חייב לחכות עד שאשלים את המשימה'.
מה שהוא לא הבין איך בעיה כזו עולה לדרג הגבוה ביותר? בהחלט הגיוני היה
שייקרא למשרד בלונדון, אך הביקור במשרד הראשי עלול לחשוף את זהותו ולסכן את כל
המשימה. כאשר הייתה הבעיה עם חיים, שהייתה לדעתו בעיה גדולה יותר מזו הנוכחית,
נתנו לו לפתור אותה בעצמו. הוא הוכיח אז שהאמון שנתנו בו מוצדק.
מחשבותיו נדדו אל הבעיה ההיא. איך הוא יכול היה לדעת שחיים יגיב בצורה
כזו? הוא בהחלט נראה מתאים. הם לא יכולים להאשים אותו בבעיה ההיא ולא בבעיה
הנוכחית.
איך שלא יהיה, הבעיה של חיים קבלה את הקבורה הראויה לה.
הוא גיחך למחשבה של כפל הלשון הזה, אך מיד הרצין. המצב יותר מידי רציני,
הוא ידע מה יכולה להיות משמעות הזימון.
מוחו היה עסוק במציאת תירוצים.
הם לא מבינים? קל מאד לשפוט אותו מהכורסה הנוחה שלהם רחוק ממרכז הפעילות
המסוכן כאן. הם לא יודעים עד כמה הוא במתח מתמיד. כל דקה הכיסוי שלו עלול להתגלות.
מזלו שהאנשים כאן כל כך תמימים, מאמינים באידאולוגיה המקושקשת שלהם.
מוחו המציא תירוצים:
הוא עדיין לא הספיק לתייק אותו במקום הסודי.
ברור שהוא היה בטוח שכל האורחים כבר יצאו מהבניין.
הוא רק יצא מהמשרד דקה לשירותים.
לא הייתה לו סיבה לחשוד אז בראובן שנראה כל כך מבטיח ובוודאי לא באסתי
שהכיר כבר זמן רב וידע שהיא מאמינה תמימה.
שוב הוא קרא את המילים על המרקע שלא הותירו מקום לספק.
גוש מעיק נוצר בבטנו. האם הם לא בוטחים בו שיטפל במקרה של ראובן כמו במקרה
של חיים?
במחשבה שנייה צריך גם לטפל באסתי. היא המקשרת בין חיים לראובן ומי יודע?
אולי מתחת לחזות התמימה של ילדה שטופת מוח מסתתרת מרגלת?
הנביא מוחמד עליו השלום, צדק. אי אפשר לסמוך על היהודים.
ג'ורג' הזיז את ראשו מקיץ מקיפאונו מתנער לפעולה.
עכשיו אין זמן, עליו לצאת לדרך. הוא הרים את הטלפון והזמין מקום בטיסה
הראשונה ללונדון.
לאחר שזה נעשה הוא התפנה לחשוב מה צריך עוד לעשות לפני שהוא עוזב?
הבטן שלו עדיין מכווצת ומוחו נסער באלפי מחשבות מבולבלות.
הוא ידע שתחילה עליו להירגע.
הוא סובב את הכיסא לכוון החלון, נשען אחורה.
שני עורבים שחורים עמדו על צמרת העץ. נוצותיהם הבריקו בשמש החורפית.
כן, 'שמש חורפית'. צמד מילים בלתי אפשרי בארצו.
אין ספק שמזג האוויר כאן מסביר פנים. הוא זכר את החורף הקר במקום ממנו בא.
לובן מסנוור וקפוא במשך חודשים ארוכים. שלג עד על ההרים, שמים אפורים וקור חודר
לעצמות.
אנשים כאן לא מודעים למתת אלוהים שקבלו, שמים הכחולים ושמש ידידותית.
חבל שכל זאת הולך להיפסק לפחות לתקופה ארוכה.
ממזג האוויר יהיה לו הכי קשה להיפרד. הוא חשב על הנוף המואר בצבעים החמים
ומנוקד בשלל צבעי הפרחים. 'פרחים בחורף' שוב צמד מילים בלתי אפשרי בארץ מוצאו.
הוא חשב על האנשים מסבירי הפנים, כל כך שונים מהאנשים הקשוחים שם.
חבל שאין הם רואים את האמת ומצילים את נפשותיהם.
גורלם נחרץ.
השקט של אחר הצהרים הופר כאשר אחד העורבים מתח את צווארו וקרא: "קרא,
קרא!" קולו היה צרוד ומאיים.
היה נדמה לו שהם מביטים ישר אליו. הוא הצטמרר.
עורבים הם סימן רע. האם אלוהים שלח את העורבים להזהיר אותו?
האם הוא ייענש על המחשבות על הארץ הזו, ועל דרך החיים שנכפתה עליו כאן?
לא יכול להיות, אף אחד לא חושד שעברו במוחו מחשבות כאלו.
העורב השני נופף בכנפיו וענה בקול חודר כליות: "קרא, קרא, קרא"
.
נדמה היה לג'ורג' ששני העורבים מסתכלים אליו כאומרים 'אתה אשם'.
'באמת מה אני חושב לעצמי?' דקרה המחשבה ישירות בלבו, 'אי אפשר להימלט
מעינו הבוחנת של אללה'.
ומיד הוא מצא תירוץ, 'אלוהים יצר כאן ארץ כל כך מפתה, שאדם חייב להיות
קדוש כדי לא להתפעל מיופייה, ואני לא קדוש. לא שולחים קדוש למשימה כמו זו העומדת
לפני. אולי אלוהים עשה אותה כך כדי לפתות את הכופרים, אויביו של המהדי שיגיע
בקרוב, לאמץ את הארץ כארץ קודש. אסור לי להתפתות.
הוא נזכר בפגישה האחרונה שלו עם המפקד קאסם
סולימאני.
כבר אז הוא העלה את השאלה המציקה האם לא ייענש כאשר יחיה כמו הכופרים.
קאסם חייך בנועם: "האם אתה לא מכיר את ציווי התאקיה?", והראה לו
פתואה חתומה בידי חומייני המתירה לו לעשות את הדרוש כדי לבצע את משימתו.
"החשוב הוא שבלבך תישאר נאמן."
עד עכשיו הוא לא פקפק, אך עכשיו עלה בדעתו שהוא בכל זאת ייענש. האם הוא
באמת נאמן בלבו? הוא זכר איך לפעמים חש אהדה לאנשים החיים כאן. ואפילו לפעמים
פיתוי לדרך החיים של הכופרים.
שוב עבר רעד בגופו. איך הוא יכול היה לחוש אהדה לכופרים?
ג'ורג' התנער לפעולה. פעולה תמיד עוזרת לגרש מחשבות רעות מהראש.
הוא חייג את המספר של צ'ארלס, ונבח פקודה להגיע למשרד מיד!
קם, והלך בצעדים נמרצים אל הארונות. חיטט עד שמצא את התיק שחיפש. חזר
למקומו ופתח את התיק. עיני חיים הביטו בו במבט מאשים מתוך התמונה שבדף הראשון.
דמותו של חיים עלתה בדמיונו.
חיים היה בחור חכם ורגיש. הוא השקיע בחיים וקיווה שחיים יראה את האמת
ויעבור למחנה של בני האור.
הוא זכר איך חיים התעניין בספרים שהוא נתן לו. הם ישבו שעות ארוכות כאן
במשרד ודברו. חיים ידע להתווכח, אך הוא חשב שבסופו של דבר חיים יראה את האור.
איזה טעות, איזו אכזבה!
נקישה מהוססת על הדלת העירה אותו מהרהוריו.
קולו הכנוע של צ'ארלס נשמע: "רצית לדבר איתי?"
הוא הרגיש כעס עולה במעלה גרונו.
ג'ורג' התפוצץ על צ'ארלס.
במשך דקות ארוכות הוא קילל וצעק והאשים את צ'ארלס באלף האשמות.
פניו האדימו, עורק צווארו בלט. לצ'ארלס נדמה היה שעוד מעט ועיניו יצאו
מחוריהן. הוא התכווץ בכסאו לא מבין על מה כל הכעס הזה: “מה עשיתי?” השאלה הכעיסה
את ג'ורג' עוד יותר. הוא קם מכיסאו תפס את את השבריה ששמשה כסכין המכתבים וניסה
בחמת זעם לדקור את צ'ארלס: “אני אגיד לך מה עשית, מרגל נאלח." את הדברים האלו
אמר בפרסית, שוכח לרגע בחמת זעמו את סיפור הכיסוי שלו. צ'ארלס הזדעזע. הושיט את
ידו לעצור את ג'ורג' מהשגיאה הקשה. ג'ורג' שטעה לחשוב שצ'ארלס מאיים עליו, התכופף
לעברו, סכין ביד. מזלו של צ'ארלס שידיו הקצרות של ג'ורג' לא הגיעו עד אליו מעבר
לשולחן הגדול.
"מה עשיתי לך? מה שזה לא יהיה בוודאי שלא התכוונתי לפגוע בך."
הניסיון של צ'ארלס להרגיע אותו הכעיס אותו עוד יותר. הוא נופף בידיו הקטנות וניסה
ללכת מעבר לשולחן: “אני אשחוט אותך."
צלצול הטלפון קטע אותו. ג'ורג' השתתק באחת, והתיישב חזרה בכיסאו מרוקן.
נפשו חלולה.
הודיעו לו ממשרד הנסיעות שסדרו לו טיסה ללונדון בערב.
צ'ארלס קם, מנסה לסגת מהר הגעש האנושי שהתפרץ עליו.
"שב!" צעק ג'ורג'.
צ'ארלס הביט בו נכלם לא יודע מה הוא עשה שלא כראוי שגרם להתפרצות הזו.
האיש בצידו השני של הטלפון אמר: “אני יושב, למה אתה צועק?”
"ג'ורג', נשם כמה נשימות להירגע: “לא אתה. תודה על שסידרת את הנסיעה
כל כך מהר." עוד כמה שניות הוא האזין לטלפון והמהם לתוכו: “כן, כן, אני אהיה
בזמן אל תדאג."
צ'ארלס שוב עשה תנועה כמי שמתכוון לצאת, אך ג'ורג' פקד עליו בידו לשבת.
הוא עבר במוחו על הרשימה של מה עליו לעשות, ואמר בקול שקט אך מתוח:
"אני חייב להתייצב במשרד הראשי, אני לא יודע מתי אחזור. עד אז אתה תנהל את
המשימה."
צ'ארלס שאל בחשש, עדיין מפחד מהתפרצות חוזרת: "למה?"
ג'ורג' בניסיון להעלים את החששות שלו, אמר את הדבר הראשון שעלה בדעתו:
"אני רוצה לבקש טובה מהמפקד העליון החכם חמינאי, להיות 'שהיד' באופן אישי כדי
לסיים את המשימה בהצלחה ולהצטרף לאחי הקדושים בגן עדן."
תוך כדי דיבור הוא חשב שבאמת זה הדבר הנכון לעשות כדי לכפר על המחשבות
הרעות שעברו במוחו. הוא ימרק את חטאיו בפעולה למען האל.
במחשבה מנחמת זו ג'ורג' עבר לנושא השני ברשימה שבמוחו והזמין את יריב
להצטרף. יריב נכנס וחש את המתח באוויר. הוא הביט מאחד לשני והתיישב בזהירות בכיסא
ליד צ'ארלס וקיבל את תיק המתנחלים מג'ורג. הוא פתח אותו ועיניו רפרפו על הכתוב.
לאחר שקרא את התמצית הוא שאל בחשש: "אפשר עכשיו לשאול שאלה?"
ג'ורג' הנהן בעייפות במוחו עדיין מנסה להתרגל להחלטה להיות שהיד.
"איך שני הימנים ההזויים האלו יאמינו לפציפיסט כמוני שהתחמק משרות
צבאי מטעמים מצפוניים?"
ג'ורג' דחף את התיק של חיים שעדיין היה מונח על שולחנו, אל מול יריב:
"בשבילם אתה תהיה חיים. קח את התיק ותלמד אותו בעל פה."
הוא פנה אל צ'ארלס: "אתה תדאג לו למסמכים מזויפים. תשתמש במסמכים
המקוריים של חיים ורק תחליף את התמונות."
שוב פנה אל יריב: "צ'ארלס יהיה איש הקשר שלך ואליו תפנה בכל
בעיה."
זהו. הוא טיפל בנושאי הדחופים ביותר. הוא הזמין מונית לשדה התעופה.
מלא חששות הוא ישב במטוס ללונדון ועבר שוב במוחו על מהלך הימים האחרונים:
אסתי הביאה את אותו אדם שטען שהוא חרש, איך קראו לו? ראובן.
ברור שראובן יודע משהו. הוא ואסתי נמצאו מחפשים בחדרו לפי דברי המנקה.
הם מצאו את המכתב שהיה במגירה, ומי יודע מה עוד?
אסתי הפרוצה נעלמה יחד עם ראובן.
צ'ארלס גילה שהאיש הזה היה בעצם קצין ביחידה של חיים.
כך שיש קשר בין ראובן לחיים.
צ'ארלס לא הצליח לגלות איפה ראובן ואסתי נעלמו.
הוא סיכם לעצמו שכנראה צפויה לו שטיפה רצינית מהמפקד שלו.
גופו התחלחל.
"אדוני, להביא לך שמיכה?” הדיילת הקטנה רכנה לעברו בפנים דאוגות.
הוא הרים את עיניו וראה את הדיילת עומדת על קצה האצבעות כדי להוציא שמיכה
מתא המטען למעלה. בטנה נחשפה וגלתה חלקת עור חלקה ומשיית ובמרכה טבור מושלם עטור
בעגיל יהלום.
ג'ורג' נרתע על מושבו להתרחק מפיתויי השטן, וצעק: “תסתלקי מפה. אני לא
רוצה שום דבר." הדיילת המפוחדת מיהרה לסגת.
ג'ורג' חשב על הבית. שם הנשים צנועות ומכוסות ולא מפתות את הגברים
בקסמיהן. הוא נתקף געגוע לארצו. להרים הגבוהים היפים. לאוויר הקר והרענן. לאחוות
האנשים המתפללים במסגד.
למשחקי השש-בש בבתי הקפה עם חבריו תוך עישון נרגילה. כל זאת היה חסר לו
בשנים הארוכות שבילה עם הכופרים.
עדיין החשש מפני הבאות, גרם לקשר קשה בבטנו. אך הוא התנחם בהחלטה שלו
להיות שהיד. אין מענישים שהיד.
היה כבר לילה כאשר הוא נפגש עם איש הקשר בלונדון.
בלונדון התעדכן בידיעות האחרונות המדאיגות.
מסמכים עברו מיד ליד. איש הקשר מסר לו מזוודה ולקח את המזוודה שג'ורג'
הביא. הכול לפי כל כללי הסודיות.
הוא נכנס לשירותים כג'ורג' ויצא לאחר רבע שעה כבהראם.
איש עסקים איראני הממהר לטיסה הקרובה לטהרן.
גם בהראם לא היה שמו האמתי, אלא רק כנוי שקיבל למשימה. שמו האמתי היה
טובול, אך הוא כבר הרבה זמן לא השתמש בו.
למרות שהיה עייף מחוסר שינה ומפעילות נמרצת של השעות האחרונות, הוא לא
יכול היה להירדם במטוס לטהרן. מוחו עדיין טחן את כל המידע שזרם אליו לאחרונה.
הפקודה שקיבל הייתה שעליו להתייצב לפני המנהיגים.
ג'ורג' מעולם לא השתתף בישיבה עם המנהיגים. הוא נמלא ייראה. זה כבוד גדול
לפגוש אותם ובוודאי לשבת בישיבה סודית יחד אתם, אך לבו פרפר בפחד. הוא ידע שכאן
הוא חייב לתת הסברים על המשגים שלו. אם ההסברים שלו לא יספקו את דעתם הוא יכול
למצוא את עצמו מתנדנד בקצהו שלחבל התלייה.
רמקול המטוס התעורר לתחיה בקריאת מואזין לתפילה אחרונה.
ג'ורג' קם ממקומו כמו כל יתר הנוסעים הוציא מתיקו האישי שטיח קטן. פרס
אותו על המעבר. המטוס שינה מסלול כך שהמעבר פנה לכיוון מכה.
ג'ורג' כרע מצחו על השטיח ממלמל את פסוקי התפילה בכוונה רבה.
התפילה הראשונה שלו מאז הרבה זמן הכניסה שלווה בלבו.
הוא האזין בקשב רב לדרשן שהדריך את התפילה היישר מטהרן לרמקול המטוס. וחזר
על הפסוקים הבלתי נשכחים של הנביא.
לאחר התפילה התיישב חזרה במקומו, בלבו שלווה כמו שלא חווה כבר הרבה זמן.
הוא נרדם מיד וחלם חלום מתוק על קבלת הפנים הגדולה שעושים לו בגן עדן
כיאות לשהיד.
בשדה התעופה חיכה לו אדם גדל ממדים בעל זקן שחור ושפתיים חתומות, שהעביר
אותו מעבר לבדיקת הדרכונים ומעבר למכס, ישר אל מונית שחיכתה ביציאה. ג'ורג' ביקש
לקחת תחילה את המטען שלו אך האיש לא זיכה אותו בתשובה, רק תפש באחיזת צבת את זרועו
והוליך אותו היישר לתוך המונית.
גופו של ג'ורג' הזיע מפחד. האם הוא בדרך לגרדום בלי שיתנו לו להגן על
עצמו?
כל ניסיונותיו של ג'ורג' לדובב אותו בדרך הארוכה אל מחוץ לעיר, עלו בתוהו.
ככול שהנסיעה התארכה כך פחדו התגבר. ג'ורג' הוציא ממחטה ומחה את פניו המזיעות.
ראשו כאב ומחשבות התרוצצו במוחו כל אחת מפחידה מהקודמת. הענק שישב לצדו העיף בו
מבט מזלזל אך לא פצה את פיו. ג'ורג' ניסה לפתוח חלון כדי לצנן את הזיעה ברוח אך
החלון לא ניפתח. הוא היה משוכנע שגם הדלתות נעולות כדי למנוע ממנו לברוח.
הייתה לו הרגשת מחנק יחד שהגבירה עוד יותר את פחדו.
הוא ניסה להתרחק משומרו המסריח גדל הגוף שתפס את מירב המושב ודחק אותו אל
הדלת, אך הענק זז עוד יותר מועך אותו אל דלת המונית. בגדי המשי הדקים שלבש במסגרת
ההתחזות שלו לסוחר עשיר, לא הגנו עליו במפני חיכוך הבד המחוספס שלבש שומרו.
המונית נעצרה לבסוף מול בית גדול שהוסתר על ידי חורשת עצים עבותה. השער
ניפתח באופן אוטומטי והמונית עברה דרך שביל חצץ פתלתל עד קידמת מדרגות רחבות
בכניסת הבית.
נישמע קליק שחרור הנעילה של הדלתות.
השומר הוביל אותו באותה אחיזת חנק בקיבורת ידו דרך מסדרונות ארוכים והושיב
אותו על ספסל עץ ספרטני מחוץ לדלת גדולה מעוטרת בערבסקות מהקוראן. שם הוא עזב אותו
לנפשו והלך בפסיעות גדולות ומהדהדות במסדרונות הריקים.
ג'ורג' ישב על הספסל בדיוק במקום ששומרו הושיב אותו, והמתין.
המתנה ארוכה במסדרון. פחדו הלך וגבר עם כל דקה שחיכה שם.
הדלת הגדולה נפתחה ושמו הוכרז. הוא אימץ את ליבו וניכנס לאולם ענק וגבוה
מעוטר כולו בזהב.
מסביב לשולחן גדול מעץ מהגוני עתיק, ישבו שלושת האנשים החשובים ביותר
באיראן. על סדר היום היה רק נושא אחד – מבצע דאולת
אלאיסלאם – (מדינת האסלאם).
האייטולה עלי חמנאי, הנשיא חסן רוחאני, מפקד משמרות המהפכה מוחמד ג'פארי
שהביא לישיבה הזו את המפקד הנוכחי של "כוח קודס", קאסם סולימאני. כל
השלושה התעלמו מג'ורג' הקטן שניכנס והתיישב על קצה הכיסא המרוחק.
האייטוללה פנה לנשיא: "האם שוט אללה מוכן?"
"לא שוט אחד, יש לנו כבר 3 שוטים
כאלו שיכולים לרכב על מרכבות הטילים לכל מקום במזרח התיכון."
"טוב אז עכשיו נותר לנו רק להפעיל את מבצע דאולת
אלאיסלאם."
פנה אל מפקד המשמרות: "מהצד שלך איך מתקדם המבצע?"
מפקד המשמרות הפנה את פניו אל מפקד כוח קודס: "קאסם דווח
מהשטח!"
קאסם העביר את מבטו אל ג'ורג' ורמז לו לדווח. ג'ורג' כחכך בגרונו שיבש
פתאום ודיווח שאין בעיות והכול מתנהל לפי התכנית מחוץ לבעיה הקטנה של ראובן,
והבטיח שגם בעיה זו תיפתר בקרוב.
הנשיא ליטף את זקנו והזכיר בסגנונו היבש שגם במבצע תאילנד שנכשל הוא דיווח
שאין בעיות.
קאסם במקום להגן על פיקודו הזכיר שגם המבצע הזה כמעט נכשל בגלל בחירה
שגויה של איש הקשר. ג'ורג' נאלץ להודות שחיים שאליו פנה, סרב בסופו של דבר למרות
שעל פניו נראה שהיה מועמד אידיאלי. "כמובן שעניין זה נפתר", מיהר
להוסיף.
נראה שקאסם החליט להטיל את כל האשמה על ג'ורג. הוא העיר: "מתברר
העניין לא נפתר לגמרי. איכשהו החברה של חיים מצאה את ראובן. ברור שמשהו מהתכנית
הסודית דלף. עובדה, ראובן ואסתי הגיעו למפקדה בלונדון. הוא שאל בלעג מוסתר את
ג'ורג': "אם העניין נפתר, אז לפי איזה מידע הם השיגו את כתובת המפקדה
בלונדון?"
כדי לרכך מעט את האשמה של החלק שלו, הוא הוסיף ואמר שהמחלקה שלו התגברה על
בעיה זו: "הבחורה כבר בדרך לאיראן ונטפל גם בראובן."
הוא נשאל אם אין אפשרות שראובן ואסתי סיפרו משהו למוסד. על כך הוא ענה שעד
כמה שידוע המוסד לא יודע דבר.
הוא הודה בפני עצמו שהוא לא העריך כהלכה את הנחישות של היהודים. אך מיד
הוא מיהר להדחיק את רגשות האמפתיה ליהודים. אולי זה היה נסלח כאשר הוא היה בישראל,
אך כאן עליו להקשיח את ליבו כדי להצליח במשימה.
ג'ורג' הזיע. שפתו התחתונה רעדה קלות. כדי להציל את עצמו הוא חייב לשכנע
אותם שיש בו תועלת. הוא הצביע על העובדה שהוא מכיר את אסתי. אם הוא יחקור אותה הוא
יצליח להוציא ממנה את כל הידוע לה טוב מכל אחר. מעודד מכך שהוא ראה את הנשיא מהנהן
קלות, הוא הטיל את הקלף המנצח שלו: "אני רוצה להיות שהיד ולמות תוך ביצוע
המשימה." כולם השתתקו וציפו למוצא פיו של האייטולה.
פרק 7
ראובן חגר את חגורת הבטיחות במושב, משתבח במזלו הטוב. המושב לידו ריק והוא
יוכל להתרווח על שני המושבים.
הוא חש את רעידות המטוס המתחיל בנסיעה לתחילת המסלול. בעודו מביט אל בית
הנתיבות המתרחק דרך החלון, לפתע הוא הריח את ריח הנרקיסים המוכר. הוא שאל את עצמו
האם הוא הוזה כבר על הריח שלה. הוא שלח יד למושב הפנוי שלידו כדי לקחת את הספר
שהניח שם.
ידו נתקלה במשהו.
הוא הסתכל וראה את אסתי יושבת במושב שלידו. רגשות סותרים שטפו אותו. הוא
לא רצה את האחריות לביטחונה של אסתי בפעולה המסוכנת שהוא תכנן, אך חלק אחר בו שמח
לראות את העיניים הסגולות מציצות מתחת
לגלי השיער בגוון הנחושת, לצדו.
ראובן נאנח: "אפשר להגיד ברוך הבא לבלבול מוח, ושלום ולא להתראות
לשקט ושלווה. מה את עושה כאן? לא סיכמנו שאת תחכי לי בבית המלון?"
"אתה סיכמת. אני בדעה שאתה צריך זוג אוזניים מתפקד לביצוע
המשימה." היא ירתה חזרה.
הוא עצר את עצמו מלהגיד 'כן, זוג אוזניים שאין ביניהם מוח שמבין אנגלית,
יעזור לי רק לסבך את עצמי בלונדון': "זה לא משחק ילדים. החברה האלו מסוכנים.
את חוזרת בטיסה הראשונה לארץ."
'האם אוכל לשכנע את העקשנית הזו שיותר מידי מסוכן להתעסק עם החבורה של
הצלופח?' חשב.
ראובן קבל את התשובה מיד, בצרור ארוך של שטף דיבור מהיר: "אתה שוכח
שחיים היה חבר שלי. זה התפקיד שלי לחקור אם החבר שלי נרצח על ידי אנשים שהאמנתי
בהם, או אולי זו עוד הזיה של מוח חולני, שמנסה להצדיק פשעים שעשה בצבא. בכלל זו לא
עבודה שמתרגם ספרותי נכה יכול לעשות לבד."
"גברתי את חייבת לחגור את החגורה. אנו ממריאים בתוך כמה דקות."
הדיילת אמרה בקול מוקפד, מתכופפת לעזור לאסתי לחגור. אסתי דחתה את עזרתה בכעס:
"אני מסוגלת לחגור לבד."
ראובן הביט בדיילת חמורת הסבר בהכרת תודה על שקטעה את מקלחת הצוננים
מכיוון אסתי. לא שהוא הבין כל מילה שצפה על הנהר השוצף של כעסה, אך הייתה לו תחושה
ברורה למדי לאן הנהר זורם.
הוא ניצל את ההפסקה: "בוודאי, זו משימה לבחורה עדינה שמעולם לא
החזיקה רובה ביד. ומתקשה אפילו לחגור את החגורה במטוס." אמר, תוך שהוא רוכן
לעזור לה עם החגורה.
"עזוב, אני כבר מסתדרת." אמרה הנימפה הזועפת שלידו.
אך היא לא הסתדרה ובסופו של דבר הרשתה לו לעזור לה.
"הנה, מכוונים את הצד הזה מול השני וקליק, את חגורה. מעניין אותי,
האם את שרתת בכלל בצבא. את לא יודעת אפילו לחגור חגורה?"
נדמה שרוח הקרב שככה, וכבר לא ניפחה את מפרשי הכעס שלה: "לא הייתי
בצבא." אסתי ענתה בקול שבקושי נשמע, אך לגבי מי שלא שמע כלל זה לא שינה
כמובן.
"איך השתחררת מהצבא. הצהרת שאת דתייה?”
"לא רציתי לשרת בצבא מטעמי מצפון, אך גם לא רציתי להיות בכלא. הורי
שלחו אותי לשווייץ ללמוד נגינה. " היא אמרה באותו קול שקט וכנוע.
'יופי,' הוא חשב, 'הצלחתי לשנות את הנושא.'
"כשחזרתי לאחר כמה חודשים, הצבא כבר ויתר עלי." מעט מרוח הקרב חזרה אליה: "אך עברתי את כל
הקשיים של הצבא דרך הסיפורים של חיים. אתה לא יכול לספר לי שום דבר חדש."
ראובן שתק. אי אפשר לספר את המוראות של מלחמה, כדי להבין חייבים לחוות
זאת. אין טעם להסביר לה מה קרה באמת בבית מחסוב. הוא כמעט הבין לרוחו של חיים
שהציג תמונה שונה של הקרב.
הוא החליט שאסתי חייבת לחזור. היא רק תפריע לגלות את האמת, ויש לה תמונה
מעוותת על הצדדים הלוחמים כאן, כמו שם בבית מחסוב.
בשתיקה שהשתררה, אסתי תהתה למה היא נסחפה לשתף פעולה עם ההזיות של האיש
המוזר ויש להודות, המקסים הזה.
ראובן הביט באסתי שעכשיו הדקה את פיה בנחישות. עיניים סגולות או לא, זה לא
יהיה כל כך קל לשכנע אותה לחזור. יש להודות שגם במצב רוח הלוחמני הזה נעים להיות
במחיצתה.
הוא ידע שהדרך הנכונה הייתה לתת לרשויות האמונות על נושאים כאלו, לבצע את
מה שהם התמחו בו. הוא כעס על עצמו איך הבחורה החמודה אך המבולבלת הזו שכנעה אותו
להתערב. במחשבה שנייה, אולי הסיבה היא הריגוש שהיה חסר לו בשבועות של שעמום כאשר
חיכה במשרד הריק ללקוח מזדמן. 'כאשר תתחיל להרגיש ריגוש תדע שזו תחילת ההבראה שלך'
אמר לו הפסיכיאטר הצבאי.
הוא חשב על הספר שמונח בתיקו. הוא היה מוכרח להודות שהדרך בה חיים מצא
לנכון להציג את קרב בית מחסוב יכולה להרגיז כל אדם הגון שלא יודע את העובדות,
ובאותה עת מציג כיסוי מושלם לרמזים, שלא מעלה חשד אצל אנשים כמו הצלופח. אין ספק
שחיים לא היה טיפש. למרות זאת הצגת האירועים בספר עדיין העלתה קבס בגרונו.
הוא נשען לאחור, ועבר במוחו על מאורעות הקרב כפי שהוא זכר אותו.
ראובן
היה אז קצין אגם של הגדוד. לאחר שיואב הסכים שהוא יחליף את חיים הוא הלך בראש הסיור עוקף את שדה המוקשים ומתקדם בזהירות לעבר שלוחת ההר הצופה לכפר בית מחסוב. בשעה זו שלפני הזריחה עמדה צינה באוויר, אך מתחת לציוד הכבד שנשא על גבו ראובן הזיע.
הוא הניף את ידו לעצור
את היחידה הקטנה שהלכה בטור עורפי מאחוריו,
שלח צופים
מצוידים במטולים לשני הצדדים.
הסמל במאסף
מצויד במכונת ירייה התמקם מעבר לקפל קרקע ואבטח אותם מאחור.
ראובן חיכה עד שכולם
יתמקמו ואז זחל קדימה והוציא את המשקפת לראיית לילה. בפאתי המזרח השמים היו בהירים מעט, רומזים לזריחה הקרובה. אך מעליו השמים הבהירים נצצו במיליוני כוכבים,
וחרמש הירח הצר של ט"ו בשבט האיר את ההרים הקרחים באור חיוור.
הסלעים החשופים
האפורים החזירו ברק לבן כספי ממשטחים חלקים מטל הלילה.
חיילי הסיור
שמרו על דממה. ובתוך הדממה הזו שנענתה בדממה של הלילה הוא שמע בברור רחשי צועדים. הוא הרים את משקפת אור הכוכבים ולעיניו התגלה כוח גדול של האויב מצויד בנשק, צועד לכיוון המוצב.
זה היה הסימן הראשון לקרב עקוב מדם שהתחולל מאוחר יותר.
כאשר אספו את המזוודות לאחר הנחיתה ראובן אמר בתקיפות: "עכשיו נלך
לברר מתי יוצאת הטיסה הבאה לישראל." אמר ראובן מעמיס את המזוודות על העגלה.
"תשכח מזה! אני נשארת כאן." אסתי כתפה את התיק הקטן שהיה תמיד
צמוד אליה, והתחילה ללכת לכיוון היציאה בצעדי הסטקטו המהירים שלה, על העקבים
הגבוהים.
ראובן דחף את עגלת המזוודות אחריה בלית ברירה, משתמש בידית העגלה כתמיכה
להקל על רגלו הפגועה. כאשר הגיע אל מחוץ לדלתות בית הנתיבות, אסתי כבר ישבה במונית
שחורה מסמנת לו לבוא.
הנהג יצא לקראתו והעמיס את המזוודות לתוך המונית המשונה. ראובן דחס את
גופו הארוך למושב מול אסתי. הוא נשען לאחור והביט החוצה, נותן לנוף המנוקד בטיפות
גשם לזרום מעבר לחלון.
הוא לא שמע את הנהג שמאחוריו ורק קרא את שפתי אסתי שאומרת באנגלית משובשת
את שם המלון: "הי אסתי, מה פתאום אמרת לו להגיע למלון 'ריג'נט פארק'? זה מלון
פאר שיעלה לנו הון."
אסתי משכה בכתפיה: "מה אכפת לך? אני משלמת. מחוץ לכך כבר הזמנתי
מהבית את המלון."
"הזמנת שני חדרים?"
"אה, אה" היא הנידה את ראשה לשלילה, עם ברק שובבי חשוד באותן
עיניים גדולות.
"מה!?"
אסתי סלסלה בידה בתנועה מלכותית ואמרה רק מילה אחת: "סוויטה."
ראובן עיקם את פיו, אבל הוא כבר הכיר את הפזרנות של אסתי ולכן לא אמר דבר.
לאחר הרישום במלון, אסתי השתלטה על חדר האמבטיה.
ראובן רכן על מפת לונדון שקיבל מפקיד הקבלה, ועשה חישובים ותכנונים בעוד
אסתי מבלה באמבטיה הגדולה.
"הי אסתי את חושבת לצאת משם מתי שהוא?"
"אני מכינה עצמי לקרב." הייתה התשובה החצופה שהוא לא שמע.
הוא קם ודפק על דלת האמבטיה, בדיוק כאשר היא נפתחה ואסתי יצאה מדיפה ריח
רענן מגבת עוטה את גופה.
"סוף, סוף, מה עשית שם במשך שעה?"
אסתי רק נקבה אותו במבט סגול והלכה לחדר השני להתלבש.
ראובן ניכנס למקלחת מהירה. פתאום הוא ראה את הדלת נפתחת ואסתי מציצה:
"בן אדם לא יכול לקבל כאן מעט פרטיות?"
אסתי לא מיהרה. היא הביטה בגופו הגבוה והשרירי של ראובן, סוקרת אותו בלי
בושה. מבחינה בצלקות שעיטרו את גופו ובחתך עמוק ברגלו הימנית. הצלקות רק עשו אותו
יותר סקסי בעיניה. בתוכה היא התפעלה 'וואו, כמו אל יווני', אך היא הסתירה זאת
בהתחכמות: "דפקתי, אבל אתה כמובן לא שמעת. מה אתה רוצה שאני אעשה?"
ראובן חיפש מגבת להסתיר את עצמו: "צאי כבר! תחכי בסבלנות רבע שעה,
אני חיכיתי לך לפחות שעה."
"טוב, טוב, ילד ביישן, רק רציתי להגיד לך שאני יורדת לקנות משהו, רק
כמה דקות. אני חוזרת לפני שתרגיש שעזבתי."
ובזאת סגרה את הדלת אחריה.
"חכי, אני כבר יוצא ונלך ביחד. זה מסוכן להסתובב לבד כאן."
אסתי פתחה שוב את הדלת, מאוכזבת מעט על שראובן הספיק לעטות עליו מגבת
גדולה: "מסוכן ללכת ברחוב הומה בלונדון? אתה לא מגזים? אל תדאג, אני כבר
חוזרת." ובזאת נעלמה.
ראובן הודה שמבחינה מתמטית 'כמה דקות' יכולות להיות גם 120 דקות. וזה באמת היה הזמן שלקח
לאסתי לחזור מגיחת הקניות שלה. ראובן כבר מדד בהליכה את הסוויטה לאורך ולרוחב, אם
היה נוהג לכוסס ציפורניים לא הייתה נשארת לו אפילו ציפורן אחת.
הדלת נפתחה ואסתי התפרצה לחדר עם לחיים סמוקות מהתלהבות, ראובן התכונן
לנזוף בה קשות אך היא חבקה אותו ומסרה לו חבילה עטופה: "מתנה מאוחרת ליום
ההולדת." נישקה אותו על הלחי: "מזל טוב."
על העטיפה כתוב באותיות גדולות וברורות (ניכר שהיא עשתה מאמצים) 'מזל טוב
ליום ההולדת' ראובן מגלגל את עיניו, “לא היית חייבת לתת לי מתנה."
אסתי רמזה לו בידיה שיפתח את המתנה.
“עכשיו?”
אסתי הנהנה במרץ גומות החן שהעמיקו עם החיוך הרחב שלה, איימו לעשות חור
בלחייה, עיניה מבריקות בברק סגל בהיר מהתלהבות.
ראובן תהה מה מלהיב אותה כל כך, קרע את העטיפה ומצא קופסה מהודרת שבתוכה
ספר.
'למד את שפת הסימנים ב 10
שעורים'.
שפת הסימנים? ראובן מסתדר בלעדיהם. מתוך הספר נשר פתק.
'רובי, למדתי את שפת הסימנים. תבטיח לי שגם אתה תלמד את השפה הזו, כך
שנוכל לשוחח בחופשיות'. אסתי התחילה לקפץ: “תבטיח, תבטיח."
ראובן משך בכתפיו: "מבטיח, מבטיח רק תפסיקי לקפץ."
אסתי ישבה מול הראי מוציאה מתיקה תכשירי יופי שונים והתחילה לעבוד על
עצמה.
ראובן התלבש בחליפה ועניבה שאסתי קנתה לו, הודיע לאסתי שהוא יוצא לכמה
דקות לקנות משהו, וסגר את הדלת אחריו, גם הוא יודע כמו אסתי, שכמה דקות יכולות
לארוך שעות.
הוא לא רצה לסכן את אסתי במשימה שעמדה בפניו.
כמה שעות מאוחר יותר ראובן הגיע לבית הנכון ברחוב התות. הוא הציג את עצמו
לפני פקידת הקבלה כסוכן ה CIA שיש לו
מידע חשוב ודחוף למסור לג'ורג'. הביטחון בו הציג את עצמו נענה בחיוך של פקידת
הקבלה. למזלו באמת ג'ורג' אמור היה להגיע למשרד, אמנם היא לא מצאה שיש לג'ורג'
פגישה עם סוכן CIA אך עצם
הידיעה שהסוכן ידע על ההופעה הנדירה של ג'ורג' נטעה בפקידה את האמונה שאפשר לתת לו
להיכנס ולחכות לג'ורג'. אדם בלבוש מסורתי, עם כפייה שמסתירה חצי מפניו, התפרץ אל
הפקידה טוען בשטף דיבור בפרסית שהוא היה לפניו בתור, ודרש שהפקידה לא תיתן לראובן
להיכנס לפניו. הפקידה חייכה במבוכה לראובן, וסילקה את האיש בתקיפות.
ראובן שוטט בחדרים תוהה איפה חדרו של המקביל האנגלי לג'ורג'. עד שראה חדר
שהיה העתק של חדרו של ג'ורג' הצלופח.
הוא חכך בדעתו איפה יתחיל. אה, כן. שולחן הכתיבה הכבד.
הוא ניסה את המגרה השנייה. בדיוק כמו אצל הצלופח המגירה הייתה נעולה.
הוא חיפש את סכין המכתבים כדי לפרוץ אותה, כאשר הוא הריח ריח זעה זר. הוא
הסתובב אל מול לוע אקדח מאיים, שמאחוריו ג'נטלמן אנגלי שכאילו יצא מהסרטים, כולל
שפם דק ומגבעת אלמותית. הג'נטלמן חייך חיוך דק: “שים את הידיים על השולחן כך שאוכל
לראות אותן." והלך אחורה כמה צעדים כדי למנוע התנפלות נואשת של ראובן. כנראה
הוא העריך יותר מראובן עצמו את תפקוד הרגל הפגועה.
ראובן ניסה להיראות אדיש. הביט ישר לתוך לוע האקדח המכוון אליו, מנסה
להשקיט את פעימות העורק בצוואר ולהציג תדמית ביטחון שלא היה לו. הוא ניסה לבלף:
"דע לך שהשארתי מכתב מפורט שיימסר ל MI5 אם לא אחזור בעוד שעה."
זה לא עשה רושם על הג'נטלמן: "כן? אני מ MI5, יכולת לתת לי את המכתב אם היה כזה." אמר הג'נטלמן ביותר
משמץ סרקזם, עדיין מחייך ומחזיק באקדח ביד יציבה.
ההיגיון אומר שאיש הביון הנגדי לא יאיים עליו באקדח, אלא ייקח אותו אל חדר
החקירות, אך הנה ראובן מוצא עצמו עומד מהצד הלא נכון של האקדח. משהו כאן מסריח.
'לעזאזל מה אני יכול להפסיד?' חשב ראובן. 'החיים שלי לא שווים הרבה בין כה
וכה'.
הוא נשען על השולחן ואמר באדישות: "אני לא מאמין שאתה איש MI5 ואני לא עומד לספר לך שום דבר לפני שיבוא
מישהו מהשגרירות הישראלית."
הג'נטלמן עם האקדח חייך חיוך דק: "בוודאי שאתה תספר כל מה שאתה יודע.
דע לך שלקחנו את החברה שלך ממלון 'ריג'נט פרק' חדר 634 ועכשיו היא בדרך אל מחוץ לגבולות הממלכה. אם לא תספר אני לא אחראי
למה שיעשו לה, אך אני בטוח שאתה תספר כל מה שאתה יודע.” עדיין חייך את החיוך
המעצבן שלו, מנסה לחקות את לג'יימס בונד. ראובן חייב היה להודות שהוא מצליח לא רע.
הוא שתק מנסה לחשוב על איזו שהיא תכנית. מגלגל במוחו את מעט האפשרויות שיש לאדם
נכה מול אקדח המכוון אליו ממרחק שני מטרים.
מה לעשות? ראובן נשען על השולחן הכבד בידיו, מתבונן בריכוז בפני הג'נטלמן
מחפש מוצא. הוא לא פחד למות, למעשה הוא שקל לא מזמן לעשות זאת בעצמו.
האיש שלא ראה שום תגובה לאיום, ניסה זווית אחרת: "אמנם לא כתבת שום
מכתב עדיין. אבל אתה תכתוב אם לא תספר כל מה שאתה יודע."
ראובן שתק מנסה לחשוב על איזו שהיא תכנית.
"זה יהיה מכתב התאבדות שיימצא במלון כאשר ימשו את גופתך מנהר התמזה."
הוסיף בחיוך דק.
"אתה לא יכול לאיים עלי במוות. אני מת כבר הרבה זמן."
"אתה תמות בייסורים, תחילה אפגע ברגלך המרוסקת." האיש בחליפה כיוון
את האקדח לרגלו של ראובן. הוא עמד רחוק מכדי שראובן יוכל להתנפל עליו עם רגלו
הפגועה.
ראובן עצם את עיניו ואימץ אל לבו לפגיעה הקרובה.
נשמעה ירייה.
פרק 8
ראובן פקח את עיניו כאשר הבין שהירייה נורתה מאחוריו. הוא הסתובב לאחור
וראה אדם במסכת סקי, מאותת לו להירגע.
"מי אתה?”
"דוד מהמוסד."
"צליפה טובה."
"למעשה זו הייתה החטאה, התכוונתי לפגוע לו באקדח, אך לא היה לי זמן
לכוון."
"למה מסכת הסקי?”
דוד הצביע אל המצלמה בפינת החדר: “יש לאשתי מספיק תמונות שלי."
אחר הוא הצביע על האקדח המונח על השטיח: “קח את האקדח של הג'נטלמן וננסה
לצאת ממאורת הצפעונים הזו. נתחקר אותו בבסיס."
"מאורת צלופחים." תיקן אותו ראובן, התכופף והרים את האקדח בודק
אותו בתנועות מיומנות.
דוד סימן עם האקדח בידו: "קדימה, ג'נטלמן MI-5, אנחנו כבר נבדוק בשביל
מי אתה עובד באמת."
אין כמו שני אקדחים המכוונים לגבך כדי למחוק חיוך מטופש, לכן הג'נטלמן לא
נראה כל כך זחוח. הוא אמנם ניסה להראות שליו כמיטב המסורת של ג'ימס בונד, אך עיניו
המתרוצצות בתקוה למצוא עזרה, הסגירו אותו.
דוד הוביל אותם לחלון. מחוץ לחלון היה סולם כבאים ארוך שהיה מחובר למכונית
כבאים ברחוב.
ברגע ששלושתם היו על הסולם, המפעיל הוריד את הסולם הטלסקופי, והשלושה ירדו
לצדי הכבאית. ברגע שהתיישבו הכבאית יצאה לדרכה ביבבת סירנות.
"יותר נוח מירידה במעלית, איך לא חשבתי על זה?" אמר ראובן
בהערכה.
"מה אמרת? אני לא יכול לשמוע אותך ברעש הסירנה."
ראובן הנהן, הנה יתרון לחרשים, לו הסירנה לא הפריעה, כמובן.
“הוא צעק:
“אמרתי יופי של סידור. הכבאית."
דוד צעק חזרה: "כן, הרבה יותר פשוט מלהתגנב דרך הדלת הראשית ולסחרר את ראשה
של השוערת הצעירה בדברי חלקות."
ראובן הניד את ראשו בפליאה: "איך אתה יודע?"
"אני הייתי במשמרת על ספסל בכניסה וניסיתי להניע אותך מלהיכנס, אך
אתה נעלמת מהר, למרות הצליעה. כמובן שלא יכולתי לרדוף אחריך ולהרוס את סיפור
הכיסוי שלי. אז יצאתי וארגנתי את הכבאית לחלץ אותך."
דוד כבל את הג'נטלמן למעקה הכבאית באזיקי שוטר ששלף מכיסו: "כדי שלא
יעלו לך רעיונות." הסביר לג'נטלמן בנועם והוריד את מסכת הסקי.
ראובן הביט בפניו בתדהמה: "אתה אחיו הגדול של שלמה!"
דוד הנהן ולחץ את ידו של ראובן: "אני יודע מה עשית למען אחי בקרב בית
מחסוב. תודה."
ראובן לחץ את ידו, אך מיד נאלץ לתמוך עצמו בידו השנייה במעקה.
בתי הלבנים האדומות שנעו לאחור במהירות הולכת וגוברת התמזגו והפכו לשדה מוקשים זרוע הכלניות. האנשים העומדים על המדרכות בוהים בכבאית הממהרת, נראו כגוויות המפוזרות בשדה המתפוצץ. כל שדה הראיה שלו הפך אדום כצבע הכבאית.
ראובן רכן קדימה והיה נופל לולא ידו החזקה של דוד שהחזיקה בו.
דוד שאל בדאגה: “מה קרה לך יש לך סחרחורת?”
ראובן לא ענה.
מסביבו שקט נורא.
הוא חתר בשארית כוחותיו החוצה דרך שדה המוקשים.
למה כל כך שקט?
רגלו כאבה בטרוף.
קדימה אסור לעצור.
צריך להגיע במהירות אל הביטחון של המוצב.
שלמה הפצוע מוטל כבד על גבו.
הוא נשם בכבדות, מרגיש
כאילו האוויר נעצר בגרונו ולא נכנס לריאותיו.
דוד לא הבין מה קרה. הוא החזיק את ראובן הרועד ביד אחת ובשנייה חייג לבסיס
להזמין עזרה רפואית.
ריח אבק השרפה היה כבד באוויר. הוא ניסה נואשות לנשום בעשן הסמיך שאפף אותו.
לעזאזל, רגליו
התקפלו תחת משאו.
ברק מסנוור ואחרי האור. חושך.
ראובן התעלף בזרועותיו של דוד.
ראובן הרים את ראשו מעל לסיוט, נושם עמוקות כמו צוללן שיצא זה עתה מצלילה
עמוקה ללא ציוד. הכבאית עצרה והם הגיעו לבסיס.
דוד עדיין מחזיק את ראובן שאל בדאגה: "מה קרה לך?"
ראובן הרים את ראשו, מבטו מתבהר, מתמקד על דוד.
הדם החל לזרום אל פניו החיוורות צובע אותו בוורוד קל.
ריחות הקרב הוחלפו בריח קל של האפטר שייב של דוד.
לרגע אחד נדמה היה לו שהוא רואה את שלמה. הוא אמר חלושות: “שלמה זה אתה?”
דוד, האיש הקשוח קר הרוח, נתמלא רחמים ושתק, עיניו מתערפלות בדוק של
דמעות.
פרמדיק רץ לעברם, ארגז עזרה ראשונה מתנדנד על כתפו: “מה קרה?”
ראובן עדיין מתאושש אמר בלאות: “זה שום דבר, רק התקפת סיוט קלה שתוקפת
אותי מדי פעם. עוד כמה דקות אני אהיה בסדר."
הפרמדיק ודוד תמכו בו בירידה מהכבאית: “אני לא צריך שום דבר. הכול
עבר."
התעקש. ואחר מביט אל האנשים שהתקבצו סביבו: "תפזרו את ההפגנה. ההצגה
נגמרה."
דוד בצד אחד והפרמדיק בצד השני תמכו בו והובילו אותו לחדרו של המפקד.
ה'בסיס' היה בעצם בית קטן ומבודד רכוש המוסד, שמסביבו גינה גדולה הגובלת
בנהר.
משרד המפקד היה חדר הקטן וספרטני. ראובן התאושש מהר. אי אפשר היה להכיר על
ראובן שרק לפני זמן קצר הוא עבר סיוט שהביא לאיבוד ההכרה.
החדר הזכיר לו את המשרד שלו בדירה של הרוזנצוויגים, אך ההבדל היה בולט.
חדרו היה ריק ומוזנח, החדר הזה אמנם מבולגן גם הוא אך ניכר שיש כאן פעילות רבה.
עלה בדעתו שכך אסתי ראתה את חדרו ונמלא בושה.
הוא הבחין בהבדל גדול נוסף. החלון נפתח לכיוון הנהר. בין הבית לבין הנהר
היה משטח דשא גדול שעצים ענפים גדלו פה ושם אולי כדי להצל על משפחות שירצו לערוך
פיקניק על גדות הנהר.
הפעילות הייתה כאן בתוך הבית והשלווה בחוץ. בדיוק ההיפך מאשר במשרדו.
הוא החזיר את מבטו לאדם שישב מעבר לשולחן הקטן.
אדם בריא בשר ושעיר. שפם שחור מגשר בין אף אדיר לפה רחב.
הוא הציג עצמו כישראל: “שם סמלי, אני מייצג את המדינה." התבדח.
"אז מה הבאת לנו כאן?” שאל את דוד.
"הבאתי לך גיבור מלחמה אמתי, וג'מס בונד מזויף, הטוען שהוא מ MI-5. אם זה נכון אז הם הורידו מאד את הרמה
האנושית שלהם."
ראובן מיקד את מבטו בג'נטלמן MI-5. למראה תזוזה שלו הוא שלף את האקדח וחזר לאיים עליו. בשבילו הג'נטלמן היה מקור
המידע היחידי למקום הימצאותה של אסתי והוא לא רצה להניח לו לברוח.
אסף, הסגן הצעיר שישב דחוק בין הגבר הגדול לבין הקיר, פנה לראובן: “אתה
יכול להירגע ולהוריד את האקדח."
ראובן שהיה ממוקד בישראל , לא שמע את אסף. הוא המשיך לאיים באקדח על
הג'נטלמן, עד שאסף ניגש ולקח בעדינות את האקדח מראובן. לאחר מכן הוא פנה לשבוי,
שדם עדיין טפטף מהפצע בידו: “אני לוקח אותו למרפאה ואחר כך לחקירות."
לאחר שהוא עזב, ישראל הציע לראובן לנוח: “אתה תישאר כאן עד שנזמין עבורך
מקום במטוס לישראל."
ראובן הנהן בהסכמה. כן, זה הדבר הנכון לעשות. צריך לתת לרשויות המוסמכות
לעשות את עבודתם.
לכן הוא הופתע כמו האחרים, כאשר שמע את עצמו אומר: “אני נשאר כאן."
הוא הופתע עוד יותר כאשר דוד תמך בו: “אני חושב שלא נכון לנתק את ראובן
מהחקירה בשלב זה."
ישראל התחיל להגיד משהו, כאשר הטלפון צלצל. הוא המהם לשפופרת כמה פעמים
המהומים לא מחייבים, פניו לא הסגירו דבר. הניח את השפופרת: “טוב, עוד נראה. דוד קח
אותו לחדר המנוחה ותדרך אותו במה שאנחנו יודעים."
חדר המנוחה שימש גם כחדר אוכל. שולחנות קטנים לארבעה איש היו מפוזרים בחדר
שהיה פעם סלון של משפחה בריטית אמידה. שעון קיר גדול בתוך ארגז עם פיתוחי עץ ושידה
ישנה בלכה מבריקה היו הזיכרונות היחידים שנשארו מאותה משפחה. דלת צדדית הובילה
למטבח קטן ששם אסף התעסק עם הסירים. דוד הושיב את ראובן בשולחן הקרוב לחלון שהיה
שטוף שמש אביבית בלתי אופיינית ללונדון. ראובן מסמן בראשו לכיוון המטבח שאל: “כאן
התפקיד של סגן המפקד הוא לבשל?”
דוד קם בדרכו למטבח: “לכל אחד מאתנו יש תחביב. אתה עוד תברך על כך שהתחביב
של אסף הוא בישול." הוא חזר לאחר רגע מאזן בשתי ידיו שתי צלחות מרק והמשיך:
“.עיסוק בתחביבים לפי דעת ישראל מנקה את הראש ומאפשר מחשבה בהירה."
ראובן הגיש כף מרק לפיו ונשף עליו לקררו: "אז מה התחביב של ישראל?”
"ישראל הוא קיבוצניק
לשעבר, אז התחביב שלו הוא לעבוד בגינה. יש לו גינה ממש מתחת לחלון המשרד. כך שגם
כאשר הוא עובד בגינה הוא לא מתרחק הרבה."
"ומה התחביב שלך?”
"אתה מתכוון באותם רגעים מעטים שאני לא צריך לחלץ אנשים שמתעקשים
להכניס את הראש שלהם ללוע הארי?”
ראובן נכלם: “כן, ברצף האירועים שכחתי להודות לך. תודה דוד על שהצלת אותי
מידו הארוכה של MI-5."
דוד רק הנהן: “זה המעט שיכלתי לעשות עבורך."
השתרר שקט כאשר שני הגברים לוגמים מהמרק הטעים.
לבסוף ראובן הפר את השתיקה: “אז מה התחביב שלך?”
"לא חשוב.”
ראובן דחף עוד כף מרק לפיו. רק עכשיו הוא הרגיש עד כמה הוא רעב.
דוד לא נתן לשתיקה לעצור בעד שטף דיבורו ואילץ את ראובן להרים את ראשו כדי
להבין את הדיבור, תוך הכנסת כף המרק לפיו בצורה עיוורת. "אולי לא שמת לב, אבל
הכעסת מאד את ישראל."
ראובן אכן שם לב שהמפקד כועס למרות שאי אפשר היה לראות זאת על פני הפוקר
שלו. עוד עדות לרגישות שפיתח בגלל מגבלות השמיעה.
"הבית בלונדון היה תחת עיקוב המוסד כבר הרבה זמן. ההתערבות שלך קלקלה
את כל המשימה. עכשיו החברה האלו יעברו לבית אחר, וצריך לעשות את העבודה
מההתחלה."
הוא עצר רגע והתחיל לתחקר את ראובן בעדינות. מה שנקרא 'לתדרך' בלשונו
העדינה של ישראל: “בכלל איך אתה הגעת לבית הזה? ולמה?”
ראובן הביט בצלחת המרק שלו באכזבה היא הייתה עכשיו ריקה. דוד הרים את קולו
ובקש מאסף שייתן עוד צלחת מרק לחיה המורעבת שיושבת איתו.
ראובן חייך בסיפוק וסיפר לו את כל השתלשלות העניינים בעוד הוא מחכה לתוספת
המרק שהיגיעה עם צלחת גדושה של המנה העיקרית.
דוד עמד על כך שראובן יספר לו כל פרט ופרט.
הוא התעניין במיוחד בסיפור הספר. ראובן תיאר איך אסתי הגיעה אליו כדי
לתרגם את הספר. איך הוא חשד שחיים, שתל רמז לאיזו מזימה של אדם חלקלק שהוא זיהה
בתור אחד בשם ג'ורג'.
דוד בעל התפישה המהירה, מיד קישר את ג'ורג' החלקלק לביטוי 'מאורת צלופחים'
ששמע מראובן: “אז הוא הצלופח?”
"כן, הכינוי מתאים לו. הוא בהחלט צלופח חלקלק, שאורב להכיש אותך כמו
נחש. אני חושד שהוא אחראי לרצח חיים."
"חיים מוסקוביץ נרצח?” דוד היה מזועזע.
"מאיפה אתה מכיר את חיים?” שאל ראובן בחשדנות.
דוד נאנח, וסיפר לראובן שהוא חקר את כל המשתתפים בקרב בית מחסוב בו נהרג
אחיו, למעט את ראובן עצמו שבאותו זמן שכב כצמח מחוסר הכרה בבית חולים: “חשוב היה
לי לדעת הכול על הרגעים האחרונים של שלמה. אהבתי אותו מאד. בהזדמנות אחרת נדבר
עליו, כרגע יש לנו דברים דחופים יותר."
"גם אני אהבתי אותו. הוא היה חברי הטוב ביותר."
דוד הסיט את נושא השיחה הכואבת: "למה אתה חושב שחיים נרצח?”
ראובן לא מיהר לענות הוא שיחק במזלגו עם תפוח האדמה שבצלחת מארגן את
מחשבתו: "לדעתי חיים נרצח בגלל שהוא ידע יותר מידי. הוא נדרס על ידי נהג 'פגע
וברח' שלא ניתפס."
הוא הרים את תפוח האדמה לפיו ודיבר בפה מלא עוצם עיניו מתענג על הטעם: “.
זה אירוני, כל הזמן הוא פחד למות בקרב, והמוות השיג אותו בדרכים."
דוד הרים את הגבות: "חיים פחד!?”
'אתה לא מכיר אותו באמת. מכירים אדם רק כאשר רואים איך הוא מתנהג בסכנת
חיים', חשב ראובן ממשיך לטרוף את האוכל הטעים בשתיקה.
דוד ציין לעצמו לבדוק למה ראובן חושב את חיים לפחדן למרות שידע כי זו לא
תכונה שאפשר להדביק לחיים, אך המשיך בנושא העיקרי: "אז אתה טוען שבספר מצאת רמז למרכז בלונדון? יש רמזים
נוספים שמצאת."
"תראה דוד, התאוריה שלי אומרת שחיים גילה איזו שהיא מזימה גדולה
והבין שהוא בסכנה. חייבים להיות רמזים נוספים שיעזרו לי לגלות את המזימה, אחרת
חיים לא היה טורח כל כך."
דוד קם מפנה את הצלחות הריקות: “רוצה קינוח?”
ראובן טפח על בטנו המלאה ונד בראשו.
כאשר דוד חזר הוא שאל: “אכפת לך להשאיל לי את הספר כדי שאקרא ואולי אמצא
רמזים שחמקו ממך."
"שנינו נקרא אותו ביחד. ארבעה זוגות עיניים טובות משתיים."
ראובן התחיל לקרוא בקול רק מהמקום שבו הפסיק לפני מה שנראה לו כמו לפני
שנה כאשר היה יחד עם אסתי. המחשבה על אסתי שוב הכתה בו בבטן. אולי היה צריך להיות
תקיף יותר. איך היא תעמוד מול חיות האדם ששבו אותה?
איכשהו דמותו של דוד היושב מולו משרה ביטחון, הקלה על הקריאה.
אך כאשר הגיעה לפסקה של תיאורי זוועה המתארים את התנהגות חיילי צה"ל
במהלך הקרב, הוא הפסיק לקרוא.
בשתיקה הארוכה שהשתררה הוא העביר בזיכרונו את הקרב.
הוא אמר לעצמו שוב ושוב שחיים לא באמת התכוון לפרסם השמצות אלו, אלא השתמש
בסיפור רק כדי להשתיל רמזים.
אך הוא לא יכול היה להימנע מלחשוב על מה שקרה באמת;
הערבים
עלו בהמוניהם על המוצב עם עלות השחר.
צועקים ויורים
אש תופת. כאשר הם התקרבו לשדה המוקשים חיים רץ אל גדר המוצב וצעק בערבית שיעצרו כי יש שם מוקשים.
ברעש היריות
והצעקות 'איטבח אל יהוד'
הערבים לא שמו אליו לב. חיים התקדם לתוך שדה המוקשים, הולך בין המוקשים זוכר איפה הטמנו אותם,
וניזהר לא לעלות
על מוקש.
הוא נעמד ונופף
בידיו להסב את תשומת ליבם.
שלמה צעק "חיים, חזור אתה חשוף בשדה המוקשים." אך חיים צעק חזרה:
"חייבים לעצור
אותם."
שלמה רץ אל חיים, גם הוא מתמרן בין המוקשים, ותפש אותו: “אידיוט הם יהרגו אותך. צא משדה המוקשים."
חיים דחף את שלמה בפראות: “עזוב אותי!” שלמה נפל על הקרקע.
נשמע קול נפץ אדיר. הנפילה של שלמה הפעילה מוקש.
ההתפוצצות הסבה את תשומת הלב של הערבים התוקפים. הם הבחינו בחיים והתחילו לירות עליו. חיים נשכב, תופש מחסה מאחורי סלע.
ראובן רץ לתוך שדה המוקשים,
תחת אש תופת, העמיס את שלמה הפצוע על גבו כדי לפנות אותו חזרה למוצב. רגלו נתקלה באבן, הוא
איבד את שווי המשקל
ונפל. מוקש נוסף התפוצץ והעיף אותו ואת שלמה. זו
הייתה התמונה האחרונה בזיכרונו. הוא איבד את ההכרה.
כנראה שאחד מהחברה
חילץ אותו, כי הוא התעורר פצוע במוצב. שלמה כבר לא היה בחיים.
דוד שתק, נותן לראובן להתאושש.
הוא ידע שהתיאור בספר רחוק מהמציאות ולכן הסכים שיש ממש בהערכה של ראובן.
הוא העביר במוחו את הסיפור על הקרב מנסה למצוא רמזים בתיאור של הספר.
לאחר כמה זמן הוא הרים את עיניו ושם לב שפניו של
ראובן החווירו.
דוד פחד לרגע שהנה על ראובן עוברת עוד התקפת סיוט.
ראובן קם והלך להתרענן בשירותים.
כאשר חזר, דוד משך אליו את הספר והמשיך בקריאה בקטע בו היה עימות של חיים
עם יואב המגד, שבסיומו יואב שחרר את חיים ממילואים.
"חיים נשבע לעצמו שהוא ידאג להעמיד את החיילים האלו למשפט בינלאומי
על רצח עם.
יואב המג"ד שחרר אותו מהמילואים. הוא לא רצה 'עושה צרות' בגדוד.
בביקורו הבא בבית זכויות האדם הוא הכיר את Siavush סיאבוש יהודי שעלה מאיראן לפני שנה. במקצועו היה עורך דין שהתמחה
בהגנה על זכויות אזרח. לכן השתלב יפה בבית זכויות אזרח. כאשר סיפר חיים את סיפור
התנהגות החיילים בקרב בית מחסוב, הציע סיאבוש לעזור לו להגיש כתב תביעה לבית הדין
הבינלאומי בהאג. חיים הודה לו אך אמר שהחברה שלו כבר הכינה את כל המסמכים הדרושים.
כאשר סיאבוש רצה לעבור על המסמכים לבדוק אם הכול כשורה, ענה חיים שהוא לא יודע
איפה הם. צריך לשאול את החברה שלו, אך היא כרגע בטיול להודו ואין לו דרך להתקשר."
דוד עצר מבט מהורהר על פניו.
"מה הבעיה? תמשיך לקרוא."
“אמרת שצריך
למצוא משפטים חסרי היגיון כי שם שתל חיים את הרמזים.“
"נכון. אך מה חסר היגיון כאן?”
"אין יהודי שעלה מאיראן כבר שנים רבות." זה אחד, מנה דוד על
אצבעו, “ שניים", עוד אצבע: "משמעות השם בפרסית היא 'סוס שחור' הוא מונח
המשמש לתיאור סוס אלמוני המצליח במרוץ למרות שלא היה מוכר. אתה יכול לחשוב על אדם
כזה שחיים מתאר בבית זכויות האדם?”
"אתה יודע פרסית?”
דוד משך בכתפיו.
"אם אתה צודק אז אני חושב שמרוב התעמקות בפרסית פספסת את הרמז
העיקרי."
"והוא?”
"חיים הרי לא התכוון באמת להגיש מסמכים לבית הדין בהאג. יכול להיות
שהוא רומז שיש לו מסמכים מרשיעים מוסתרים על המזימה."
ישראל נכנס לחדר וקטע אותו: “רציתי רק לידע אתכם, שערכנו בדיקת רקע על
ג'ורג' גזבר של בית זכויות האדם, לאחר שראובן הראה לנו את המסמך שג'ורג'
קיבל."
"נו?”
“התברר ששמו האמתי הוא בהראם. הוא קיבל אישור לפני שנתיים ממשמרות המהפכה, להגר
לאנגליה ומשם עלה לישראל. באנגליה הוא שינה את שמו והתחזה ליהודי."
דוד פלט שריקה ארוכה: “הקשר האיראני!”
"ויש לו מקורות כספיים בלתי ידועים." הוסיף ישראל.
"רגע, יש עוד. הג'נטלמן באמת הוא מ MI5 אך נודע לנו שהוא התאסלם ועבד עבור האיראנים כאן בלונדון."
דוד סיכם: "הכול מצביע לכיוון טהראן."
ראובן חזר ואמר: "יש גם את עניין המסמכים, לדעתי חיים רומז שיש לו
מסמכים מרשיעים המוסתרים במקום שרק אסתי שבאמת טיילה בהודו תדע למצוא. לדעתי
חייבים לשים יד על המסמכים כדי לדעת מה האיראנים זוממים. אני מהמר שזה משהו
גדול."
"אז מתברר שצריך את אסתי. אתה חושב שזו הסיבה שהם חטפו אותה?” שאל
דוד את ישראל.
ישראל שם את הדו"ח על ג'ורג' על השולחן לפניהם ואמר בקולו המדוד:
"לפי מה שהג'נטלמן אמר, הם חטפו אותה כדי לתפוש את ראובן כך שכנראה הם לא
יודעים את חשיבותה."
דוד הרהר בקול: "הצרה היא שאין לנו מושג איפה הם מחביאים את
אסתי."
ישראל עדיין עמד בפתח סוקר את ראובן בפליאה. האיש לא הזכיר את האדם הלום
הקרב שעבר התקף קשה של סיוטים רק לפני זמן קצר. עכשיו הוא דיבר בביטחון סמכותי:
"אם הזיכרון שלי לא מטעה אותי, הג'נטלמן אמר שהם הוציאו אותה 'מגבולות
הממלכה'. קרוב לוודאי שהיא כבר בטהרן."
דוד קם ממקומו והתחיל ללכת הלוך ושוב בחדר. אחר כך נעמד, בהחלטה לומר
בגלוי את מה חשב, למרות שחס על רגשותיו של ראובן: "עם כל הכבוד, ראובן אני לא
בוטח באסתי, איך נהיה בטוחים שאסתי לא תספר לאיראנים על המסמכים?”
"באמת דוד, אסתי לא תספר. קודם כל כי היא בכלל לא מודעת למסמכים.
נראה שחיים לא העז לכתוב את מקום המסמכים בגלוי. זה משהו שרק אסתי תדע אם אני אסב
את תשומת ליבה. כנראה משהוא הקשור בטיול שלה להודו. חיים היה נבלה, אבל מתוחכם
מאד."
דוד נרתע: “חיים לא היה נבלה. רחוק מזה."
"אתה לא מכיר אותו כמוני."
ישראל התערב מונע וויכוח מיותר: "צריך לברר אם היא לא סוכנת כפולה?”
"אין מצב!!" אמר ראובן בלהט חשוד.
ראובן העייף ישן שינה עמוקה בחדר האורחים. במשרדו הקטן של ישראל ישבו
השניים. ישראל ודוד.
"דוד, אתה אחראי לשלוח את ראובן חזרה ולדאוג להגנה עליו. זה לא מקום
בשבילו."
דוד שתק לכמה שניות מארגן את מחשבתו: “אני עדיין חושב שהוא צריך להיות
כאן." פורש את ידו המשיך: “תבין, אני מכיר מי הוא ראובן. ראובן היה האיש
הקרוב ביותר לשלמה אחי. שלמה סיפר לי עליו המון. האיש נחשב ללא פחות מגאון."
דוד העביר ידו בשערו החלק, מארגן את מחשבותיו: “זה סיפור טרגי. הוא נולד בקליבלנד
אוהיו לאבא פרופסור למדעי המדינה באוניברסיטה המקומית. אמו פעילה חברתית מנהלת
סניף קליבלנד של ארגון ג'י סטריט. משפחה יהודית אמריקאית אמידה.
מאביו הוא ירש את השכל המבריק, מאמו את העקשנות.
ישראל ביטל את דבריו: "אתה יודע, לדעתי אדם אינטליגנטי לא בהכרח חכם.
אנשים מתרשמים מאדם אינטליגנטי מבריק בעל תפישה מהירה, אך לפעמים מתברר שמחשבתו
אינה עמוקה וההברקות שלו מתבררות ככישלונות. אדם חכם הוא אדם מעמיק שמבין את מהות
הדברים ויודע לעשות את ההחלטות שיתבררו כהחלטות נכונות גם בטווח הארוך. אנשים
אינטליגנטים ואפילו אנשים חכמים אינם בהכרח אנשים ערכיים. מנהיג חכם שאינו ערכי
יכול להזיק הרבה יותר ממנהיג טיפש."
דוד חיכך את סנטרו במחשבה וענה: "אצל ראובן התגלמו כל התכונות האלו.
הוא גם אינטליגנטי , גם חכם ובעיקר הוא אדם ערכי."
ישראל הרים גבות: "באמת?"
דוד טען בלהט: "ראובן גמר את האוניברסיטה בהצטיינות ראשון בכיתתו
בגיל 16. כל
משרדי עורכי הדין הגדולים ביותר הציעו לו משרה, אך הוא בחר במשרד צנוע בקליבלנד
ועבד שם שנתיים עוזר לאנשים לתבוע את החברות הגדולות. המשרדים הגדולים ניסו לפתות
אותו בסכומי עתק אם יעבוד עבורם אך הוא סרב לכולם.
לאחר שנתיים הוא וויתר על הכול, עזב את ארה"ב ועלה לישראל כדי
להתגייס בתור חייל בודד. בצבא כמו בכל תחום שבחר לעסוק בו, הוא הצטיין והגיע מהר
מאד להיות קצין בדרגת רס"ן. בקרב בית מחסוב שימש כקצין אג"ם. הוא עלה על
מוקש ונפצע אנושות והיה חשש לחייו. שנתיים הוא שכב בבתי חולים. הוא שוחרר מבית
חולים שבר אדם. חרש, צולע ובעיקר הלום קרב. איני יודע מה היה בסופו לולא משפחה חמה
שלקחה אותו תחת חסותה."
ישראל שאל: “מה עם המשפחה שלו בקליבלנד?”
"הם ניתקו קשר. הוריו, פעילי שמאל ידועים לא ראו בעיין יפה שעלה
לישראל והתגייס לצבא שהם ראו כצבא כובש ומדכא."
"ממש כמו שהחרדים קורעים קריעה לבן שחוזר בשאלה וחשוב כמת."
"ממש כך."
"איך זה אמור לשנות את דעתי?” שאל ישראל.
"אם אנו רוצים לשכנע את אסתי למצוא את המסמכים, אנו צרכים את ראובן.
לדעת ראובן חיים שתל רמז למקום המסמכים כך שאסתי וראובן ימצאו אותם ביחד."
"לא. ראובן חייב לחזור. יש לנו אנשים לא פחות חכמים שיוכלו לעזור
לאסתי למצוא את המסמכים. אם אתה חייב לו. בוודאי
שתרצה להגן עליו ובארץ הוא יהיה מוגן טוב יותר."
דוד התעקש: "אני מבקש שתשקול
את ההחלטה כטובה אישית לי."
הוא קם: "כן, אני חייב לו כי הוא נכנס לשדה מוקשים ועלה על מוקש כדי
להציל את אחי שלמה. אך ללא קשר לכך אני חושב שזה הדבר הנכון לעשותו."
ישראל אמר בקול רך: "דוד, אני לא חושב שאתה עושה לו טובה. הוא אדם
הלום קרב, למה אתה רוצה להכניס אותו שוב למצבי לחץ?”
אך דוד היה עקשן ודעתן לא קטן: "לדעתי חשוב יותר לבריאות הנפשית של
ראובן לשתף אותו וכך לתת לו אתגר."
" מחוץ לזאת אני חושד שהוא מאוהב באסתי, ואין תרופה טובה יותר מאשר
אהבה." אמר בחיוך ממזרי.
ישראל נקב במבטו את דוד למשך דקה ארוכה ולבסוף אמר: “אני אחשוב על כך. אם
הפסיכיאטר יסכים שהתרופות שרשמת לראובן 'דוקטור' דוד - אהבה ואתגר, מקובלות
על הפסיכיאטר, אני אסכים לשתף אותו."
דוד ידע שזה המקסימום שאפשר להוציא מישראל. הוא הסתובב ויצא.
ישראל הביט בדלת הנסגרת ומלמל לעצמו: “היית מאמין? אהבה ואתגר, אהבה
ואתגר."
הדלת נפתחה ואסף פרץ פנימה: “ג'נטלמן MI-5 התאבד."
פרק 9
נשמעה דפיקה בדלת, אסתי פתחה אותה
לרווחה רק כדי להביט אל לועי שני אקדחים המכוונים ישר אליה.
אסתי סגרה את הדלת בחוזקה וברחה לחדר
הרחצה. הצעיר מבין השניים רדף אחריה ודחף את נעלו כך שאסתי לא יכלה לסגור אותה.
היא עזבה את הדלת ורצה לטלפון שהיה בחדר הרחצה. המבוגר נכנס תלש את כבל הטלפון
ואיים על אסתי שלא תוציא הגה. אסתי נסוגה לפינת חדר הרחצה והרימה את הבגדים הישנים
של ראובן במטרה לזרוק אותם על הפולשים. "עוד מעט בעלי יחזור ויזעיק את
המשטרה." ניסתה לאיים עליהם. המבוגר צחק צחוק מרושע. הוא פתח את התרמיל
שהוריד מכתפו. "בעלך, ראובן שהוא לא באמת בעלך, נמצא כבר בידנו. את רק עוד
ביטוח שהוא יזמר את כל הידוע לו." תוך כדי דיבור הוא חתך חתיכת אגד מדבק
וניסה לסתום לה את הפה. אסתי הגנה על פניה עם הבגדים תוך שהיא חושבת שבעצם הם לא
מסריחים אלא בעלי ריחו המנחם של ראובן. הצעיר ניתק את הבגדים מידיה וכופף בחוזקה
את ידיה מאחורי גבה מאפשר למבוגר להדביק את פיה ואחר כך גם את ידיה מאחורי הגב.
המבוגר הוציא מטלית גאזה ובקבוק בתנועות מדודות כמו רופא מנתח ושם אותו על אפה.
אסתי התעוררה באחת. פקחה את עיניה ולא ראתה דבר. חשכת מצריים.
לאחר כמה זמן התממשו לעיניה קירות חשופים מאבן גסה, סוגרים עליה בכלא.
אסתי הצטמררה. קירות הכלא הקרינו קור שחדר מבעד לבד הגס של הבורקה שלבשה.
המזרון הדק והקשה עליו שכבה, הסריח משתן של אסירים שקדמו לה באותו כלא.
בתוך השקט המאיים נשמע רחש של רגליים קטנות וציוץ דק. עיניה תרו על הרצפה
וננעלו על עכבר העומד על שתי רגליו האחוריות, זנבו מתפתל מאחוריו ועיניו נעוצות
בה. אבני הרצפה היו עקומות ומלוכלכות בצואת עכברים. היא מעולם לא ראתה רצפה כל כך
מלוכלכת אפילו לא במשרדו של ראובן.
'אלוהים, איך הסתבכתי, הכול באשמת ראובן!'
אך משום מה כאשר היא נזכרה בראובן, היא הרגישה כאב מרוכז עמוק בבטנה. הכאב
התפשט, מחמם את כל אברי גופה.
דמותו של ראובן עלתה לנגד עיניה בבהירות מדהימה. לבה הלם כמשוגע בגעגוע
עמוק, דוחק אדרנלין בעורקיה ומעלה סומק בלחייה.
חיוכו הביישני של ראובן עלה לנגד עיניה. למה דווקא הוא, הבחור החרש,
הצולע. הבחור הזה בעל גוף מלא הצלקות? המחשבה על ראובן השכיחה ממנה לרגע את המצב
האיום בו היא מצאה את עצמה. החום שפשט בגופה דחק את הקור המצמרר שהיה בחדר.
שוב ראתה אותו בעיני רוחה עומד ערום באמבטיה. 'כן, כמו אליל יווני'.
היא שאלה את עצמה למה היא מתגעגעת לראובן כמו שלא התגעגעה אף פעם לחיים?
חיים החבר היקר שלה שכל כך אהב אותה ועכשיו מת. במחשבה אחורה היא תהתה אם היא אהבה
את חיים? בזמנו היא חשבה שהיא אוהבת את חיים. מה היה לא לאהוב בו? חכם, יפה, משעשע
ובעיקר מעריץ אותה.
לא. אי אפשר להשוות את מה שחשה לגבי חיים, לרגשות שהיא חשה עתה אל ראובן.
רגש כה עמוק ומסעיר שכואב בכאב כל כך נפלא.
רחש הציוץ ורגליים טופפות של עכברים אילץ אותה לחזור למציאות המרה ולחשוב
על מצבה באופן מעשי. מה בעצם קרה? רגע אחד היא התאפרה מול הראי הגדול בסוויטה
המרווחת בבית המלון, מחכה לראובן שיחזור, ואז; חטיפה על ידי שני אנשים אלימים ששמו
גזה עם חומר מרדים על אפה וברגע הבא היא פותחת את העיניים ומוצאת עצמה כאן.
איפה זה 'כאן'? היא תהתה. מה הם רוצים? בכלל מי זה הם?
מתברר שראובן צדק באומרו שלונדון מסוכנת לנו.
שאלות רבות התרוצצו במוחה. מה יהיה? האם ראובן יבוא להציל אותה? היא זכרה
שהחותף אמר לה שגם ראובן בידיהם. לא. היא לא מאמינה. ראובן חכם מכדי שייחטף בידי
שני פושעים. אך לונדון גדולה, איך הוא ימצא אותה?
שוב אותו רגש המכה בבטן, בכל פעם בו נזכרה בראובן וגל נוסף של חמימות
נהדרת שטף את גופה.
הדלת נפתחה בחריקה. בתוך מסגרת האור המסנוור של הדלת ראתה דמות. קול אמר משהו בשפה משונה. שני אנשים עברו את הדמות,
נגשו אליה העמידו אותה על רגליה וללא כל גינונים גררו אותה החוצה.
הם הלכו דרך מסדרונות ארוכים וחשופים, על אותן מרצפות אבן שהבהיקו בכתמים
לבנים באותם מקומות בהם נעליים רבות של אסירים כמוה שפשפו בדרכם. לאן הם מוליכים
אותי? האם הם משחררים אותי? כנראה שלא.
כעס פתאומי שטף אותה: “מי אתם? מה אתם רוצים ממני? תניחו לי ללכת!” צעקה מנסה להשתחרר משוביה. הם רק גיחכו והחזיקו
בה חזק עוד יותר. הגבוה מבניהם צעק עליה משהו שיכול היה להיות רק "תשתקי!”
באותה שפה זרה.
לאחר הליכה ארוכה במסדרונות אין סופיים, הם הגיעו לדלת עץ ודפקו ביד
מהססת.
הדלת נפתחה ובפתח ראתה את ג'ורג'.
רגש הקלה שטף אותה: "הו, תודה לאל, זה אתה."
ג'ורג' התעלם ממנה. הוא נבח פקודה באותה שפה זרה, והשנים שהחזיקו בה גררו
אותה לכיסא שמעליו מנורה חשופה וקשרו את ידיה מאחורי גבה לכיסא. ג'ורג' הלך אחריהם
והתיישב מאחורי השולחן מולה.
"ג'ורג', מה קורה? למה אני כאן?
איפה אני? למה אני אסורה?”
שפתיו הדקות נמתחו לחיוך מרושע: “את עכשיו בטהראן בירת 'דיר א סאלאם'.שזה
'בית האיסלאם'. החליפות שתקום בשם אללה במהרה בימנו על חורבות העולם המערבי
הרקוב." ג'ורג דקלם את התשובה ביותר משמץ גאווה.
ג'ורג' עבר במוחו על מה שידוע עד כה לפי דו"ח המפקדה בלונדון. ראובן
ואסתי הגיעו למפקדה וחטפו את האיש שלהם ב MI-5. המפקד המקומי בלונדון יחד עם אנשיו הצליחו לתפוס את אסתי אבל
ראובן ועוד אדם ברחו. זה מעלה כמה שאלות שהוא חייב לברר עם האסירה.
איך הוא גילה את הכתובת? האם הוא בעצם איש המוסד? האם היא הייתה שתולה של
המוסד, ואולי גם חיים?
ג'ורג' לא האמין שראובן בכלל חרש. אדם חרש וצולע לא יישלח למשימה כזו על
ידי המוסד.
לדעתו ראובן שיחק את המשחק של נכה שלא מסוגל להזיק. בדיוק כמו ששיחק את
השוטה השמאלן בחקירה. מזל שהצליחו לשים יד על אסתי. אני צריך לחקור אותה, מי יודע
מה יתגלה מתחת לחזות הילדה התמימה, חשב.
אסתי התחלחלה. זה ג'ורג' היהודי המסור לעניין זכויות אדם? חיים וראובן
צדקו. הוא באמת צלופח נאלח.
לא היה לה זמן לשקוע במחשבות האלה. ראשה נשמט לאחור מסטירה אדירה שג'ורג'
סטר בפניה. באופן אינסטינקטיבי היא משכה את ידה אל פניה אך החבל שהחזיק אותה קשורה
מאחור עצר את היד ורק חתך בבשרה.
"מה. מה." היא גמגמה בכאב והפתעה.
"זה כדי שתעני לי על השאלות בלי חוכמות." הייתה התשובה הקשוחה.
במקום שתפרוץ בבכי ותרחם על עצמה, כמו שהייתה בוודאי עושה בעבר, היא חשקה
את שיניה ונשבעה בליבה שהיא לא תשפיל את עצמה ולא תיתן לג'ורג' הצלופח את מבוקשו.
עכשיו היא ראתה את ג'ורג' באותה צורה שראובן ראה אותו, צלופח נאלח.
המנורה החזקה שמעליה ריכזה את התאורה עליה וסינוורה אותה. שאר החדר היה
חשוך. ג'ורג' שאל מתוך הצללים: "ספרי
לי כל מה שהחבר הזה שלך, ראובן גילה."
אסתי שתקה. באופן מוזר מוחה היה צלול. היא הבינה שאם הם חוקרים אותה על מה
שראובן גילה, כנראה שלא תפסו את ראובן. היא לא תגלה דבר שיכול להזיק לראובן.
המחשבה על ראובן שוב הציפה אותה באותו שטף של כאב חם ומתוק.
עוד סטירה, שזרקה את ראשה הצידה ואוזניה צלצלו: “אין לך מה להגיד? זונה
ציונית!” צעק ג'ורג' והנחית סטירה נוספת בחמת זעם. אסתי נדהמה כל כך ששכחה לזעוק
מכאב. היא איבדה את שווי המשקל והתהפכה עם כיסאה. ג'ורג' ניגש מעבר לשולחן ונעמד
מעליה. במקום להרים אותה הוא בעט בצלעותיה בעיטה בכל כוח תסכולו.
אסתי התעלפה.
היא התעוררה שוב בכלאה המסריח.
למחרת בבוקר, לפחות היא קראה לכך בוקר כי אבדה את מניין השעות, זרקו לה
צלחת פח עם תבשיל לא מזוהה. אסתי החליטה לעשות שביתת רעב. בסופו של דבר יבוא מישהו
אחראי ויפסיק את ההתעללות של ג'ורג'.
לא היה לה כל כך קשה לוותר על הדייסה המגעילה. מחוץ לכך רוב חייה היא
התרגלה לאכול מעט כדי לשמור על הדיאטה, 'אימון לא רע בשביל שביתת רעב' חשבה בלעג
עצמי.
לאחר 'ארוחת הבוקר', גררו אותה שוב לחדר העינויים. שם ישב ג'ורג' כמו
עכביש טורף בצללים, ודרש ממנה שוב ושוב לספר לו מה ראובן גילה מחוץ למסמך שגנב.
אסתי ענתה לו שהיא דורשת ביקור של הצלב האדום לפי אמנת ג'נבה. על כך ג'ורג' צחק
צחוק מרושע ואמר שכל מה שהוא יכול להבטיח לה זה חבל התליה: "ותאמיני לי את
עוד תתחנני לכך לפני שאגמור לתחקר אותך."
ג'ורג' איים, היכה, והבטיח לחילופין כדי לאלץ אותה לספר כל מה שהיא יודעת.
בסופו של יום עינויים ארוך היא הרגישה חולשה גופנית גדולה, אך רוחה לא נשברה. היא
העסיקה עצמה במחשבות מנחמות על ראובן שחיזקו את החלטתה הנחושה לא לספר דבר. גופה
נחלש כל כך עד שהסוהרים היו צרכים לגרור אותה דרך המסדרונות חזרה לתאה.
יום רדף יום וג'ורג' השתולל מתסכולו על העמידה שלה בחקירה בניגוד לכל
הערכות שלו.
אסתי הייתה רק הצל של עצמה. שלד מהלך ומצחין. עורה נמתח כעור תוף מדגיש את
צלעותיה הבולטות. פניה הרזים הבליטו את עיניה הגדולות שעגולים שחורים מסביבן.
כמה ימים היא עוד תוכל להחזיק מעמד? היא התחילה לשקול התאבדות, אך הסוהרים
דאגו שלא יהיה לה שום אמצעי להתאבד. הימים עברו עליה בשינה טרופה הדומה יותר
לעילפון, מחוץ לאותם רגעים בהם ג'ורג' חקר אותה באלימות. דווקא באותם רגעים היא
חזרה לחיים באופן מוזר. השנאה לג'ורג' הפיחה בה כוח להתנגד וגרשה את צללי ההזיות
שהיו מנת חלקה בכל שאר הזמן בכלא.
כוחה הלך ונחלש. ג'ורג' הביט בה נגררת לתא החקירות כמו בובה רפויה, והחליט
שיש להזין אותה בכוח.
למחרת במקום לזרוק לה את צלחת המזון, שני שומרים נכנסו לתאה. אחד מהם
החזיק בראשה וניסה לפתוח את פיה. השני הכניס כף דייסה לפיה. היא סרבה לבלוע. השומר
הבכיר שידע כמה מילים באנגלית איים עליה שאם לא תבלע את האוכל רע ומר יהיה גורלה.
אסתי התרגלה כבר שכל הזמן מאיימים עליה, והתעלמה.
הבכיר אמר לשומר השני להוריד ממנה את הבורקה. השומר עשה זאת בשמחה, מגחך
בפה מלא שיניים רקובות. אסתי עמדה ערומה לפני השומרים שהביטו בה בתאווה רבה. השומר
שהחזיק בה התחיל למשש את שדיה. השומר הבכיר הוריד את מכנסיו רומז לשומר השני
להשכיב אותה על המזרון בתאה. עם אברו הזקור פיסק הבכיר את רגליה בכוח והתכונן לבצע
את זממו, כאשר הדלת ניפתחה וג'ורג' עמד בפתח. המראה שראה זעזע אותו. אמנם בימיו
כמנהל 'בית זכויות האדם' הוא פנטז לא פעם לראות את אסתי ערומה ולעשות לה את אשר
השומרים ניסו לעשות, אך היה עליו להתאפק. אסתי בכלא נראתה יותר כמו ניצול שואה,
והוא ניגעל מצל אדם שהיא הפכה להיות. במצבה היום היה לו ספק אם אפשר יהיה להביא
אותה למצב סביר כדי לבצע את הפקודות החדשות.
הוא הרים על השומרים קול צעקה ופקד עליהם לחזור ולהלביש אותה בבורקה ולקחת
אותה אחריו.
אסתי הייתה על סף ההכרה, אך בכל זאת שמה לב שהפעם לא לקחו אותה במסדרון
הרגיל אלא חלפו במסדרונות אחרים, עברו דרך תאים רבים אחרים עלו במדרגות כאשר
השומרים גררו אותה כמו בובת סמרטוטים והגיעו לאזור נקי ומואר. ג'ורג' שהלך לפניהם
הוציא מפתחות מביסו ופתח את הדלת למה שניראה כדירת מגורים. הם עברו דרך סלון מהודר
שאת המרצפות כיסו שטיחים פרסיים עבים, בפינת הישיבה הייתה ספה ושתי כורסאות מעור
שחור מסביב לשולחן נמוך מעץ כהה עם עיטורים של אותיות ערביות ששיקפו את העיטורים
שקישטו את הזווית בין התקרה לקירות. השומרים לא אפשרו לה לסקור הרבה את החדר ודחפו
אותה לחדר האמבטיה.
שלוש נשים עטופות בבורקה שחורה, לקחו אותה מהשומרים ניקו אותה היטב,
הלבישו לה את בגדיה הישנים שעברו כביסה וגיהוץ, ואפילו הזמינו נערה אחרת לבושה
בג'ינס כחול, היחידה שראתה בלבוש מערבי בכל זמן שהותה בכלא. הנערה איפרה אותה,
מטשטשת את חיוורונה ומכסה באיפור כבד את סימני המכות. לאחר שעבדו עליה במשך זמן
ממושך הכניסו אותה לחדר הסלון המרוווח ושמו לפניה מזון.
ליבה פעם בחוזקה. היא הייתה בטוחה שאלו סימנים שישחררו אותה. כאשר החזירו
אותה לסלון היא אפילו הסכימה לטעום מהמזון הסביר ששמו לפניה.
ג'ורג' ניכנס יחד עם צוות צילום, ונתן לה מסמך כתוב עברית, ותוך כדי חיוך
ציני אופייני עם שפתיים דקות אמר לה שעליה להקריא אותו לפני המצלמות. במסמך היה
כתוב שהיא בריאה ושלמה ומתייחסים אליה יפה.
הדחף הראשון היה לסרב. אך לאחר מכן אסתי חשבה שכדאי לה לשתף פעולה, כך
העולם החופשי ידע בשידור חי שהיא חיה ויעשה מאמצים לשחרר אותה. היא קראה את כל
הכתוב והצליחה להגניב משפט: "ראובן בוא ושחרר אותי מג'ורג'."
ג'ורג' רק צחק: “נערה פתיה, זה לא שידור חי. לא שמעת על עריכה בווידאו.
אין קל מלחתוך את המשפט המטומטם הזה."
באותו יום זרקו את אסתי חזרה לצינוק והריטואל הרגיל חזר על עצמו.
פרק 10
בבית הקטן ששימש כבסיס למוסד, הריצו שוב את קטע הווידאו של האיראנים
שהתפרסם בכל ערוצי החדשות: “מה אנחנו יכולים ללמוד מהקלטת הזו?” ישראל הפנה את
השאלה לאנשי המוסד שהצטופפו בחדר המנוחה.
כמה מאנשי המוסד ניסו להסיק מסקנות על מצבה של אסתי לפי רמזים שונים.
דוד העיר שהאיראנים מתגאים שוב ביכולתם 'לתפוס מרגלים ציונים',
"...וזה לא סימן טוב עבור אסתי. השלב הבא יכול להיות שידור התליה במרכז
העיר."
לרגע נראה שאין יותר רעיונות. על פני הפוקר של ישראל אי אפשר היה לדעת מה
הוא חושב. הוא התכונן לסכם את הפגישה כאשר נישמע קולו של ראובן מהשורה האחורית:
“אני לא יכול לשמוע את כל הדברים הנבונים שבוודאי אמרו כאן. אבל אני רוצה להביע את
שמחתי. אני חושב שהפצת הקלטת היא סימן טוב."
"סימן טוב? למה אתה חושב שזה סימן טוב?” שאל ישראל מסמן לנוכחים
שחלקם כבר קמו להתיישב בחזרה.
“זה סימן
שהאיראנים מעוניינים במשא ומתן לשחרורה. אחרת אין להם שום סיבה להודות בחטיפת
אסתי."
“בוודאי, זו
אפשרות, אני שמח שאתה חושב כך. דוד וראובן בואו למשרד." פנה ויצא מהחדר, שם
גילה להם שזו הייתה גם הערכה שלו.
מרגע זה התחיל משא ומתן בתיווך האו"ם. למעשה התיווך נעשה על ידי אנשי
CIA הפועלים במסגרת האו"ם.
האיראנים כסוחרי ממולחים דרשו תחילה לחסל את מוקד המוסד בלונדון ולשחרר אלף אסירים
פלשתינים.
בישיבות הבאות ניראה שהמשא ומתן ניתקע ואז העלה ראובן את רעיון שהוא יתנדב
להתחלף עם אסתי: "זה בעצם מה שהם רוצים בעיקר. הם לא מעלים על הדעת שלאסתי יש
חשיבות. התרבות שלהם היא תרבות של גברים והם מודעים לכך שאצלנו חשוב יותר להגן על
הנשים. תן להם את ההרגשה שהם 'סידרו' אותנו."
ישראל בעל פני הפוקר שניהל את משא ומתן סרב לשלוח את ראובן: " אתה לא
במצב שתוכל לשרוד בכלא שלהם, וחוץ מזה דוד העלה את הטענה שאתה חשוב לפתרון השאלה
איפה חיים הסתיר את המסמכים באותה מידה שאסתי חשובה."
ישראל הפסיק את משא ומתן: "אני לא רואה איך נגיע לעמק השווה."
מתברר שהאיראנים רוצים להחליף את ראובן באסתי לא פחות מראובן עצמו, כך שהם
יצרו קשר והציעו זאת כהצעה אחרונה.
כאשר איש ה CIA הבהיר
זאת לסניף המוסד בלונדון התגובה המידית של ישראל ראש הסניף, הייתה לא באלף רבתי.
הוא לא סיפר זאת לראובן.
ישראל הגיש הצעות נגד רבות. הוא הציע שיחליפו אותה תמורת מרגלים איראנים
ואפילו תמורת טרוריסטים מחיזבאללה שאסורים בישראל. התשובה של האיראנים הייתה
שלילית. הם עומדים על דרישתם המקורית.
כל יום ראובן לחץ על ישראל לספר לו מה קורה במשא ומתן.
ישראל התחמק. תחילה הוא סיפר רק על ההצעות שלו לחילופי שבויים, אך ראובן
שהרגישות שלו למבע הפנים התחדדה כפיצוי על חוסר השמיעה, הסתכל על פני הפוקר של
ישראל במבט יציב: “למה אתה מסתיר ממני מה האיראנים דורשים?”
ישראל ענה שוב תשובה מתחמקת, נשען על נימוקי סודיות ובטחון האומה.
ראובן לא קנה זאת: “הם דורשים אותי". קבע בפשטות.
ישראל נאלץ להודות ושאל בחשדנות: “האם אתה יודע משהו שלא סיפרת לנו עליו?
איני מבין למה הם כל כך להוטים לקבל אותך?”
"זה לא כל כך מה אני יודע, אלא מה שהם חושבים שאני יודע.
"תראה איך אני רואה את הדברים." הוא שתק לרגע מארגן את הדברים
בראשו תוך שהוא מקרב את כוס התה שהגיש לו ישראל ובוחש את התה בתנועות אוטומטיות
בלתי מודעות. לבסוף הוא הפסיק את הבחישה לגם לגימה, עיווה את פניו כי הוא שכח
להמתיק את התה, שם כפית סוכר בחש שוב בשלושה בחישות נמרצות לגם לגימה ארוכה ואמר:
“להערכתי הם יודעים שחיים לקח מסמכים חשובים שיכולים לסכל את המזימה שלהם. אחרת לא
היו נוקטים בצעד כל כך קיצוני כמו לחסל אותו. הם חושדים שאני יודע איפה חיים הסתיר
את המסמכים, או יותר נכון, שיש בידי איזו שהיא ידיעה שאני לא מודע לה, שתוביל אותי
למקום בו חיים הסתיר את המסמכים..". ראובן עשה אתנחתא ולגם לגימה נוספת מכוס
התה המונחת לפניו: "כמובן שהם צודקים, אלא שזה לא אני, אלא דווקא אסתי יכולה
להביל אותנו למקום מסתור המסמכים." הוא הרים את כוס התה בכיוון ישראל וחייך
חיוך ציני: “תחשוב על כך כמה זה אירוני. המפתח למקום המסמכים הוא דווקא בידי האישה
שהם מחזיקים. והם רוצים להחליף אותה במי שלא יכול לעזור להם. אולי קשה להם להאמין
שכאן דווקא האישה היא החשובה."
ישראל לא הסכים עם הניתוח הזה. הוא חשב שכנראה הם מתכננים להחזיק בשניהם. זה
היה מתאים למוח הנפתולי שלהם, אך הוא שתק.
הוא לא שינה את דעתו ופטר את ראובן: “איך שלא יהיה נתתי להם תשובה שלילית.
אין מצב שנמסור אותך."
ישראל עשה ישיבה אחרונה שכללה רק את אסף ודוד.
הוא הביע את חשדו שהאיראנים יעשו תרגיל וישמרו גם את אסתי בשבי. אסתי תהיה
מנוף לחץ על ראובן. דוד העיר: "גם אנחנו יכולים לעשות תרגיל כזה ולשחרר את
שניהם."
ישראל ואסף התנגדו למבצע מסוכן כזה.
ראובן שלא שותף בהתלבטויות העריך שישראל לא ישנה את דעתו. הוא לא התווכח,
אי אפשר להתווכח עם ישראל ברגע שהחליט. הוא הלך ישירות אל איש ה CIA
המתווך שישב בחדר אחר בבית המוסד, והציע את עצמו.
המתווך הסכים שהגיוני 'להקריב פרש, כדי להציל את המלכה'. ואפילו הביע את
הערכתו לאומץ ליבו של ראובן. “זה כלום בין כה וכה אין הרבה טעם בחיי." אמר
ראובן, אך בליבו הוסיף שאין טעם בחייו ללא אסתי.
בכל ימי משא ומתן, אסתי לא נחקרה ונשארה בכלא החשוך בבדידות, אם כי לפחות
האוכל שנזרק לה בבוקרו של כל יום היה טוב יותר. אסתי התרגלה לקור הלח שהדיפו קירות
הכלא, לעכברים שהגיעו לאכול את שיירי הארוחה שלה כל בוקר. היא אפילו שקלה לאמץ את
העכבר האמיץ ביותר שעלה על גופה כחיית מחמד. מתרגלים לכל.
ג'ורג' הודיע לאסתי על החילופין בנימת ניצחון: "אני בטוח שאת לא
סיפרת לנו דבר בגלל שאת לא יודעת כלום. ראובן עשה בחכמה שלא סיפר לך מה הוא יודע.
את באמת לא היית אף פעם יותר מ 'אדיוטית שימושית'. היום הוכחנו שאפשר לנצל גם
בחורה חסרת ערך כמוך כקלף מנצח אם יודעים לנצל את חולשות האויב. במשחק הפוקר הזה
מול המערב בעל המוח הרכרוכי, הצלחנו לרמות אותם. כאשר ראובן יהיה בידנו אנחנו כבר
נדע להוציא את כל המידע ממנו."
ג'ורג' חייך חיוך של שמחה לאיד מול פניה הקודרות של אסתי ושלח אותה חזרה
לתאה.
אסתי שכבה בכלאה המטונף ברגשות מעורבים. מצד אחד התעוררה בה שמחה קטנה
בלתי מוסברת. הצעד של ראובן (והיא ידעה שאי אפשר לעשות זאת ללא הסכמתו) מראה שהוא
לא אדיש לה אולי אפילו מרגיש כמוה. אין סיבה אחרת שהוא יהיה מוכן לתת את נפשו
למענה. מצד שני היא לא הייתה מוכנה לקרבן זה. ראובן סבל מספיק.
אסתי התפללה שהחילופין לא יתבצעו. היא אפילו שוב תכננה להתאבד כדי שראובן
לא ייפול בידיהם. אולי היא תשתמש במשהו חד כאשר הם שוב ינסו לשוות לה מראה אנושי,
כמו שעשו לפני הצילום בטלביזיה. לאחר רגע עלתה במוחה מחשבה שנייה. היא כבר הכירה
את הדרך בה האיראנים חושבים, בחודשי השבי הארוכים שלה. הם יכולים לרמות את
המערביים התמימים ולקבל את ראובן גם תמורת הגופה שלה.
היום המיועד הגיע.
ג'ורג' התרוצץ מלא אנרגיה,
מחייך חיוך אידיוטי בשפתיו הדקות כל פעם שהביט באסתי ששתי נשים התעסקו סביבה כדי
לשפר את המראה שלה עד כמה שאפשר. משימה בלתי אפשרית. צלעותיה עדיין בלטו, פניה
חיוורים ועיניה בולטות מפניה הצמוקים.
אסתי שתקה. היא מזמן השלימה עם גורלה. כבר לא היה אכפת לה איך תמות. באופן
משונה היה יותר חשוב לה שראובן לא יפגע. היא החליטה להזהיר את ראובן מהתחבולה של
ג'ורג' , גם אם זה יעלה בחייה.
ג'ורג' הביט בהחבא באסתי שהובלה בידי שתי נשים בבורקה שחורה שרק עיניהן
מציצות מעבר למסך הבגדים. עד כמה הן שונות מאסתי, שגם במצבה הגרוע היא כפרח בין
קוצים. זו אסתי חדשה שחושלה בעינויים. בתחילת החקירה הוא חשב שקל יהיה לשבור את
רוחה של ילדת התפנוקים הזו שלא ידעה מחסור. מעט מכות, בדידות בכלא קודר והיא תשפוך
את כל מה שידעה. לנגד עיניו צמחה אישה קשוחה יותר מכל איכרה איראנית שעבדה בשדות
כל ימיה. הוא לא יכול היה שלא להתפעל מכושר עמידתה.
בלבו פנימה הוא ידע שהוא היה קרוב לא פחות לאותו עמוד תליה בו הוא איים
עליה והזהיר את עצמו שעדיין הוא לא יצא מכלל סכנה. הוא אכזב את המנהיגים לאחר
שהבטיח להם תוצאות מהירות בחקירה. במקום להיכנס כשהיד מנצח בשערי גן עדן, הוא עלול
היה למות כנבל בכיכר העיר. אך הוא ניחם את עצמו שכל זאת ישתנה במהרה כאשר הוא
ידווח על ניצחון.
ראובן חש את הרעידות ההקלות של המטוס וצפה מבעד לחלון על בית הנתיבות
ההולך ומתרחק. הוא ניזכר בטיסה ההיא ללונדון עם אסתי והסתובב להביט בכיסא שלידו
מקווה בתת המודע שלו לראות את אסתי מתגנבת למושב.
דוד שישב לידו החזיר לו מבט מהורהר.
מנורת 'הדקו את החגורות' נדלקה מעליו. הוא חגר עצמו והביט שוב אל דוד
מדמיין את אסתי המתקשה לחגור את החגורה. מתברר שלדוד לא היו בעיות לחגור את עצמו.
ראובן הניד את ראשו מנסה לנער את דמותה של אסתי ממוחו.
"אל תדאג אנו נשחרר את אסתי וגם אותך." אמר דוד כאילו ניחש על
מה ראובן חושב.
"כדאי שתתרכז בשחרור אסתי.
ניסיון לשחרר גם אותי יכול להביא לאסון."
דוד עשה תנועת ביטול בידו: “אל תדאג." חזר ואמר, “יש לי ניסיון רב
בפעולות כאלו."
ראובן משך בכתפיו וחזר להתבונן על המסלול המסומן במנורות, שרץ לאחור עם
התקדמות המטוס לעמדת הזינוק.
דוד נגע בכתפו של ראובן כדי להסב את תשומת ליבו ולחש ללא קול: "יש
משהו שמציק לי."
ראובן הפנה את ראשו אליו.
דוד המשיך להביט בו באותו ריכוז בשתיקה מהורהרת.
"מה?”
"אני רוצה להבהיר משהו." אמר ללא קול כדי שאף אחד מחוץ לראובן
לא יבין את דבריו.
ראובן שתק מצפה להמשך.
"אני לא יודע איך תקבל את דברי. בבקשה זכור שאני רק רוצה את טובתך.
אתה יודע שאני התנגדתי שתציע את עצמך במקום אסתי."
ראובן הנהן תוהה לאן זה מוביל.
"אולי מה שאני אגיד עכשיו יגרום לך שוב לסיוטים."
ראובן הניח את ידו על כתפיו של דוד: “אתה יודע שמאז הסיוט במכונית מכבי
האש, לא היה לי שום סיוט. נדמה לי שאני מחלים." הוא נזכר בחלום המתוק שהיה לו
בלילה הקודם בו כיכבה אסתי.
"הבעיה היא שאני רוצה לדבר על מה שקרה בקרב בית מחסוב."
ראובן עדיין לא הבין לאן דוד חותר, ולאחר שתיקה בה דוד נראה עדיין חוכך
בדעתו, דחק בו: "נו? שפוך את זה."
"אל תבין אותי לא טוב, אבל כל פעם שמזכירים את הקרב ההוא, אתה
מתחרפן."
ראובן החליט לחכות שדוד יגיד את מה שעם לבו בקצב שלו.
"אתה זוכר איך הגבת כאשר אמרתי לך שחיים ז"ל היה אדם טוב?” הוא
לא חיכה לתגובה שהצטמצמה להרמת גבות.
“ובכן חיים היה יותר מאדם טוב. הוא היה גיבור."
הגבות של ראובן עלו עוד יותר והוא חשב מה לכל הרוחות דוד יודע ממה שקרה
בקרב ההוא?
כאשר דוד התעודד מהתגובה המינורית של ראובן הוא החליט לספר: “אמרתי לך
שחקרתי את הקרב ההוא בו שלמה נהרג. מה שמצאתי אינו תואם בדיוק את מה שאתה זוכר.
אני רוצה לספר לך מה באמת קרה שם. נדמה לי שאני חייב זאת לך וגם לחיים. הצרה היא
שאיני יודע אם זה יעזור לך או יגרום לך להתקפת סיוטים חדשה."
"אל תדאג אני כבר רגיל להתקפות האלו. מה אתה יכול לדעת יותר ממני על
הקרב בו נפצעתי?”
"מדאיג אותי היחס שלך לחיים. למה אתה שונא את חיים?"
"אתה לא? חיים הוא הסיבה שהאח שלך שלמה נהרג." ראובן התפלא.
"חיים הוא הסיבה שאתה חי." הייתה התשובה המהירה שדוד ירק, כאילו
הייתה חתיכת גוש בשר מגעיל כבד בפיו.
"???"
דוד פלט את שאר הגוש שהעיק עליו בחתיכה אחת: "חיים הוא זה שחילץ
אותך. אחר כך הוא חזר אל שדה המוקשים, תחת מטח היריות וחילץ גם את שלמה."
"חיים? לא יכול להיות. יש לך טעות."
"שום טעות. על כך הוא קיבל אות גבורה."
"ואת הכרת התודה שלי." הוסיף בשקט מביט בראובן חושש מסימנים של
התקפת הסיוטים. הוא החליט שאמר מספיק ואין טעם לערער את נפשו של ראובן בדיוק לפני
הפעולה ושתק.
ראובן עוד הביט בו כמה שניות. כאשר הבין שדוד לא ממשיך לדבר, פשוט התעלם
בטוח שדוד טועה, וניסה לשחזר קטעים מאותו חלום נעים שהיה לו בלילה הקודם.
מתברר שנרדם כי כאשר התעורר הם כבר נחתו בשדה התעופה של איסטנבול.
קרעי חלום עדיין שרדו במוחו המתעורר ואלו לצערו לא היו דמויות של אסתי אלא
עסקו באותו קרב גורלי של בית מחסוב.
ראובן הניד את ראשו מנסה לגרש את דמותו של חיים החוזר עם שחר בראש הסיור,
פניו מרוחים בבוץ, עיניו שקועות מעייפות. צועד לכיוון יואב המג"ד.
ראובן לא ייחס חשיבות מיוחדת לחלום, 'חלומות הם רק הלבשה חזותית על
מחשבות. וזו בוודאי תגובה לדעה שהשמיע דוד על חיים. ' הוא חשב שהיה מעדיף לחלום על
אסתי. אלוהים יודע שעליה הוא חושב הרבה יותר מאשר על חיים.
"טוב שישנת." העיר דוד "קשה לישון בהליקופטר צבאי שיביא
אותנו לגבול איראן."
'תתפלא באיזה תנאים הצלחתי להירדם לפני הפציעה' חשב ראובן ממאן לחשוב שלא
יכול היה להירדם גם בתנאים הטובים ביותר לאחר הפציעה.
החילופין עמדו להיערך בגבול טורקיה בצומת כביש 37 וכביש D100 ליד
עיירת הגבול בזארגן. כאשר הם הגיעו בשעה היעודה לצומת הנכונה המפקד של החיילים
טורקים הצדיע לראש המשלחת, לקח אותו הצידה לסיכום אחרון של הפרטים. המכוניות
הצבאיות האיראניות כבר חנו בצדו האיראני של הגבול.
לנקודת מפגש זו הרחק בצפון טורקיה, הגיעו שתי המשלחות. המשלחת של המתווכים
האמריקנים שכללה את ראובן ודוד. והמשלחת האיראנית שהסתירה חיילים חמושים.
הקצין הטורקי התקשר במכשיר הקשר אל מפקד הכוח האיראני ובו זמנית הורידו את
ראובן הנתמך בידי דוד.
"תגיד להם לשחרר אותה. אני רוצה לראות אותה צועדת לבד אלינו."
הורה דוד לקצין הטורקי.
כעבור רגע ללא גינונים נוספים כאשר דוד ראה את אסתי צועדת לכיוונם, הוא
הורה לראובן ללכת לאט לכיוון האיראנים "תהיה בכוננות לברוח חזרה מהר ככל
שתוכל."
כך מצאה אסתי את עצמה צועדת בכביש D100 אל הגבול הטורקי וראובן צולע מולה, כאשר פרצה המהומה.
ראובן ראה את אסתי מסמנת משהו בידיה. שפת הסימנים. מזל שהציץ בספר ההוא
עכשיו קרא את הסימנים בקושי: "ברח. הצלופח. מלכודת."
הוא התעלם. אם יברח עכשיו, הם יתפשו מחדש את אסתי. הוא המשיך מתעלם מסימני
המצוקה של אסתי.
הוא ראה את אסתי מצמצמת עיניה מותחת את השרירים, אך לא היה מוכן למה
שעשתה. היא פתאום זינקה והתחילה לרוץ לעברו. חיילים איראנים קפצו מהמכונית השנייה
והרימו את הרובים מוכנים לירות. שני המלווים שלה פתחו בריצה אחריה, נשמעו שתי
יריות בהפרש של שניות ושני המלווים קרסו על הקרקע. ראובן העיף מבט לאחור וראה את
דוד כורע ומכוון את הרובה לחיילים תוך צעקה: "ראובן חזור!”
ראובן התחיל בריצה צולעת אל אסתי, כאשר דוד עבר אותו בריצה מטורפת צועק
שוב "ראובן חזור."
ראובן נעמד כאשר ראה את אסתי נופלת מיריית חייל שעמד ליד המכונית האיראנית
הראשונה. הוא הביט בהשתאות על דוד שלא עצר וירה תוך ריצה, מפיל את החייל. דוד הגיע
אל אסתי, הרים אותה ופנה בריצה חזרה.
ראובן התחיל בריצה חזרה אך פיגר הרבה אחרי דוד שכמעט הגיע אל משלחת האו"ם.
האיראנים עמדו המומים מהמופע של דוד, אך מיד התעשתו והתחילו לדלוק אחרי
ראובן.
נשמעה ירייה נוספת מכיוון שלא ציפו לו. מהמתווכים הטורקים. דוד קרס ואסתי
נשמטה מידיו. שני אנשים מהמשלחת נשאו את אסתי להליקופטר תחת מטר יריות נוסף מכיוון
הטורקים. ראובן ראה את כל הפעילות כמו בסרט אילם. הוא הביט אחורה והספיק לראות זוג
זרועות תופסות אותו וגוררות אותו לגבול האיראני. הוא ניסה להתנגד אך הם היו חזקים
ממנו. הוא נזרק לתוך מכונית וואן שהתחילה בנסיעה מהירה עוד לפני שהדלת נסגרה. מבעד
לחלון האחורי הוא הספיק לראות את ההליקופטר ממריא משאיר את גופת דוד שוכבת בגבול
איראן טורקיה.
פרק 11
ראובן התעורר באחת מכאב חד בצלעותיו. הוא פתח את עיניו והספיק לראות
באפלולית התא דמות מטושטשת מתנשאת מעליו רגלה צוברת תנופה לבעיטה נוספת. הוא הספיק
רק להתגלגל על צידו וגרם לעצמו כאב גדול יותר כאשר הבעיטה פגעה בגבו. רגליו
התכווצו והוא זעק זעקת כאב.
בדקות הבאות הפליאו שני שוביו את מכותיהם והותירו אותו מעולף בתא המצחין.
כאשר התעורר שוב הוא היה לבדו. לא היה לו מושג אם זה יום או לילה. התא היה
אפל. כל גופו כאב אך כאשר מישש את אבריו מצא שכולם מתפקדים 'חוץ מהקישוט שיש לי על
הראש בתור אוזניים' חשב ברגע של חמלה עצמית. המחשבה הבאה הייתה 'מה אכפת לי? בין
כה וכה חיי לא שווים הרבה', מתחת להכרה, רחש רגש לא מוכר של רצון חיים.
עיניו החלו להתרגל לחשכה. הוא ראה את קירות הכלא.
אבנים גדולות וגסות. 'זה הכותל המערבי שלי' חשב.
הוא העביר יד ונגע באבן הקרה, מרגיש את הציפוי החלקלק של קרח.
'קרח?'
גופו כאילו חיכה לסימן חיצוני כזה כדי להצטמרר מקור.
'מזל שהם הכו בי כל כך חזק כך שגופי התחמם'.
מחשבתו התבהרה. עליו להחזיק מעמד רק כמה ימים כדי שהאיראנים ידחו את מה
שהם תכננו. זמן מספיק כדי לאפשר לאסתי לגלות את המסמכים שחיים הסתיר.
'אני בין כה וכה אבוד'.
הוא תהה כמה זמן הוא יכול להחזיק מעמד. 'אם אני עדיין יכול ללגלג על עצמי,
סימן שיש בי עדיין יותר כוח ממה שניתן לשער לפי המסיבות'.
המחשבה על אסתי חיממה את ליבו. לפחות אסתי בטוחה.
אותו רובד מחשבתי חתרני מתחת להכרה, עדיין קיווה לחזור ולהתאחד עם אסתי.
אך ההיגיון השולט בתודעתו ידע שאין סיכוי.
אור הציף את עיניו כאשר הדלת נפתחה ושני גברתנים גררו אותו אזוק בידיו
וברגליו.
כל גופו כאב, אך הוא הצליח לצעוד בצעדים קטנים ככל שהותירה לו השרשרת
שחיברה את רגליו אחת לשניה. שני שומריו החזיקו בזרועותיו. ידיו אזוקות אחת לשניה
מאחורי גבו. נראה שלמרות מצבו, הם לא הותירו מקום לשום אפשרות של בריחה.
הוא לא הופתע לראות, כאשר הסתיימה הדרך הארוכה אל חדר החקירות, את ג'ורג'
הצלופח יושב בכיסא החוקר.
בשנייה שלפני הדלקת הפרוז'קטור מול עיניו הוא קלט את החיוך הציני של
ג'ורג': “עולם קטן, הא? יש לך הזדמנות לספר לי מה אתה יודע על הפעילות שלנו
ולהשתחרר אל האישה הקטנה שלך."
ראובן עצם את עיניו. בתגובה להצלפת שוט אדירה שחתכה את בשרו. הכאב היה
פתאומי כי הוא לא יכול היה לשמוע את שריקת השוט. הוא נאנק מוריד את ראשו בניסיון
להגן עליו כאשר הצלפות נוספות הגיעו בכיוונים שונים.
לפתע נזכר ג'ורג' שהאיש חרש לכן הוא לא שמע את השאלה. הוא הורה לכבות את
הפרוז'קטור.
ראובן מצמץ בעיניו רואה עגולים אדומים.
ג'ורג' חזר על דבריו: “יש לך הזדמנות לספר לי מה אתה יודע על הפעילות שלנו
ולהשתחרר אל האישה הקטנה שלך."
ראובן הרים ראשו והביט באדם הקטן שישב על במה גבוהה מעליו, רוכן אליו
עיניו נוצצות. שפתיו הוגות: "האלטרנטיבה לא כל כך מוצלחת. את מה שאתה יודע
נוציא ממך כך או אחרת. יש לנו שיטות טובות. כדאי שלא תבזבז את זמני ותחסוך ממך
כאבים רבים שיגמרו בתליה אם תתעקש לא לספר."
ראובן הדק את שפתיו ושתק.
ג'ורג' המשיך בקול שמנוני של חבר מנוער: “כדאי לך לדבר עכשיו. אני מציע לך
שחרור וחיים טובים עם אסתי, אם תתנהג בהיגיון ותדבר עכשיו. בסופו של דבר תאלץ לדבר
לאחר עינויים שבסופם מוות. אני יודע שאתה אדם הגיוני, ואני מכיר אתכם היהודים. לך,
כמו לכל יהודי, קדושת החיים היא מעל לכול. אל תאלץ אותי להרוג אותך."
'נראה שהוא לא מכיר אותי כל כך טוב. חיי לא כל כך חשובים לי' חשב ראובן
והדק את שפתיו בשתיקה.
נדמה שהעינוי לא יגמר. מכה רודפת מכה. ראובן עצם את עיניו והרגיש כאילו
גלים של ים אדום ודומם שוטפים אותו.
בניסיון להתגבר על הכאבים הוא דמיין עצמו שוכב על חוף הים, מביט על דמותה
של אסתי על החול. גל של כאב אדום שטף אותו ומחק את דמותה המשורטטת בחול.
אך לאחר רגע הגל נסוג ודמותה המאירה של אסתי מחייכת אליו הופיעה שנית על
החול. הצדפים הכחולים בעיניה הפכו סגולים כאשר צבע הגלים האדומים שטפו אותן.
ושוב השתבר גל אדום על גבו ושטף את דמותה של אסתי מהחול. לאחר רגע גם הוא
נסוג ודמותה הופיעה זוהרת מתמיד. הוא לא ידע כמה פעמים התהליך הזה חזר ונשנה עד
ששקע בעילפון שממנו קם רק למחרת בתאו.
'האם הסיוט בו אני מנסה לצאת מהברכה התחלף בסיוט של גלי הים האדומים
המוחקים את דמותה של אסתי?' שאל את עצמו, אך מיד תיקן. 'זה לא סיוט. דמותה של אסתי
מגנה עלי מפני הכאבים'. שוב הוא חשב על אסתי וגופו התמלא חום נעים בתוך הכלא הקר.
ראובן איבד את מניין הימים. גבו החשוף היה מחורץ בסימני מכות השוט, אך
מבעד למסך הדם בעיניו הוא ראה סימנים של מצוקה בג'ורג' שראה כי חלון הזמן שנתנו לו
כדי לשבור את ראובן הולך וניסגר. מה שנתן תקוה לראובן ועודד אותו להמשיך ולשתוק.
ג'ורג' ניסה עינויים שונים. במשך זמן רב ראובן לא קיבל מים ואוכל, הוא מצא שהוא
יכול ללקק את קירות האבן שסגרו אותו משני צדדיו והיו מכוסים כפור וכך לשרוד.
ג'ורג' שראה במצלמות המעקב מה הוא עושה, העביר אותו לתא גדול וריתק אותו למרכז תא
המעצר. אך הכפור כיסה גם אותו עצמו ואפשר לו לחלוחית מספקת לשרוד.
ג'ורג' החליט לעבור לעינויים פסיכולוגים.
יום אחד הוא נגרר לכיסא העינויים מול הדמות השחורה הצנומה של ג'ורג'
שנראתה לו כדמות השטן בכבוד ובעצמו. הוא היה בטוח שאם יסתכל היטב על רגליו הוא
יראה שיש לו רגלי תרנגולת כמו באגדות. להפתעתו במקום צליפות השוט הגישו לו כוס מים
ומיני מתיקה.
ג'ורג' חייך את חיוכו הדק ואמר במתק שפתיים: " אנו כבר יודעים הכל.
דוד התעורר מעלפונו וסיפר הכל. אין לנו צורך בך. כדאי לך להודות כמוהו ולהינצל
מעמוד התליה שמתוכננת מחר."
כל מה שהבין ראובן מתוך קריאת שפתיו של ג'ורג' היה שדוד חי! האמנם דוד חי?
ראובן התריס כנגד השטן המחייך שהוא לא מאמין כי הוא ראה במו עיניו את
גופתו של דוד מוטלת על הקרקע בעוד ההליקופטר של האמריקאים ממריא. הם היו לוקחים
אותו אם היה בחיים.
חיוכו של ג'ורג' התרחב עד כי פס הפה הצר שלו שרטט קו ישר לרוחב פניו:
"זה מראה כמה אפשר להסתמך על חבריכם האמריקאים. החיילים הטורקים לקחו את גופת
דוד לאחר שהחיילים האמריקאים יחד עם הציונים הפחדנים ברחו בהליקופטר שלהם. הטורקים
העבירו את גופת דוד, כמחווה של רצון טוב אלינו, כדי שנוכל לסחור איתה. כולם הרי
יודעים שאתם מקדשים את המתים ומוכנים לשחרר לוחמי חופש תמורת גוויות. אך צוותי
הרפואה המצוינים שלנו שמו לב שדוד עדיין חי, והצליחו לרפא אותו."
ראובן סמך על יכולתו לקרוא פנים והעריך שהפעם ג'ורג' אמר את האמת.
אך האם אמנם דוד סיפר את האמת? ראובן לא האמין. לא דוד.
התשובה לשאלה זו לא בוששה לבוא.
"התברר שלא מצאתם שום מסמך או ידיעה על המבצע שלנו. לא שזה משנה כי
עכשיו זה כבר מאוחר מידי."
ראובן שתק למשך זמן כאילו הוא מהסס ולבסוף נאנח: "אז תשחררו אותי אם
אודה?"
ג'ורג' סינן בפה קפוץ: "אז אתה מודה שלא מצאתם שום דבר. אבל מחר בכל
זאת גופתך תתנודד על עמוד התליה" ובזאת רמז לשומרים לגרור את ראובן בחזרה
לתאו.
הדלת נפתחה בחריקה צורמת והוא ראה אדם מתקרב. הוא אימץ את ליבו לעוד סבב
של עינויים.
האדם סגר בעדינות את הדלת, ניגש אליו ורכן לוחש: “ראובן, באתי להציל אותך.
תסתובב ואתיר את האזיקים."
ראובן לא שמע, והמשיך לשכב מזיז את ראשו כדי לראות את הגבר שרכן אליו.
הגבר הפך אותו על גבו והתיר את האזיקים. ראובן התהפך והביט באדם רחב
הכתפיים בעל זקן עבות כמנהג האיראנים הדתיים. לא מבין.
הגבר רמז לו לשתוק והתיר גם את האזיקים ברגליו. הוא הקים את ראובן תומך
בו.
ראובן נגע בכתפו, מסובב את ראשו ומסמן לו על אוזניו ומניד ראשו בשלילה
ואחר כך מסמן לו לדבר בשפתיו. האיש הנהן: “אני שייך למחתרת האיראנית. באתי להציל
אותך."
ליבו של ראובן הלם בשמחה, אך מיד נזכר במשימתו: “איני יכול. עלי להישאר
כאן עוד כמה ימים."
“למה? הם
מענים אותך."
“עלי לאפשר
דחיה של המזימה כמה שאוכל."
“אתה לא
יכול! נודע לי הם התייאשו מלדובב אותך ומחר הם מתכוננים לתלות אותך. מהר! אין לנו
כל הזמן שבעולם." אמר האיש מדחיפות מעיף מבט לכיוון הדלת.
שביב תקוה חזר אל ראובן, אך מיד גוועה כאשר הדלת נפתחה בתנופה ובפתח הופיע
ג'ורג'.
ג'ורג' חמוש באקדח פסע פנימה וירה באיש המחתרת.
ראובן, אינו יודע מאיפה שאב את הכוחות, דילג שתי פסיעות קדימה מתעלם
מהכאבים ברגלו הפגועה וזינק אל צווארו של ג'ורג'.
ג'ורג' המופתע שמט את אקדחו, וקרס מתחת לכובד גופו של ראובן.
ראובן עדיין אוחז בגרונו של ג'ורג' הרים את עיניו וראה אדם נוסף בפתח
מכוון את רובהו אליו.
הוא שחרר מעט את צוואר ג'ורג' שכבר האדים ואמר לג'ורג' בדחיפות שיורה לאדם
להניח את נישקו שאם לו כן הוא יחנוק אותו.
ג'ורג', האיש שהחליט להיות שהיד, כנראה הושפע מדרך המחשבה של היהודים יותר
משהודה לעצמו. אחרת אין להבין למה הוא חס על חייו: “הניח את נישקך." הוא פקד
בשפתו על החייל שבפתח.
החייל רק חשף את שיניו, פולט מילה בודדת: “בוגד" אל ג'ורג'.
והרים את הרובה כדי לירות.
נשמעה ירייה והחייל נפל.
ראובן נחלץ מתחת לגופו המעולף של ג'ורג', אקדחו של ג'ורג' בידו עדיין חם
מהירייה.
לא רע בשביל אחד שלא נגע בכלי נשק כבר כמה שנים.
הוא מיהר אל איש המחתרת ושם את גב ידו אל צווארו, לשמחתו מרגיש פעימות
חלשות.
בתנועות גמלוניות אך מהירות הוא פשט את בגדי החייל והחליף אותם עם הבגדים
שלו. מזל שהחייל כל כך גדול כך שהבגדים התאימו.
ג'ורג' פקח את עיניו, מכה רצינית בראשו עם קת האקדח, וידאה שיסגור אותן
לעוד כמה דקות.
בתנועות חסכוניות הוא נשא את החייל' למזרן המעופש ששימש אותו כמיטה וסובב
אותו לכיוון הקיר בתקוה להרוויח עוד כמה שניות לפני שיתגלה מי באמת שוכב שם.
ראובן דמה לאותו ארנב צעצוע שהכניסו לו בטריות חדשות. הדם געש בעורקיו
נושא מנה רצינית של אדרנלין, כמו לפני קרב.
לא. אסור לו לחשוב על קרב. הוא חסם את המחשבה על קרב. עכשיו הזמן לפעול
ולא לטבוע בעוד סיוט.
הוא הרים את ג'ורג' והעיר אותו עם שתי סטירות. אנשים חושבים שסטירות הן
הנשק של נשים חלושות, אך סטירה רצינית יכולה להמם אדם או במקרה הזה להעיר אדם
המום.
ג'ורג' פתח את העיניים רק כדי לראות קנה אקדח מכוון לפניו. הוא עלעל בולע
את רוקו עיניו מלאות פחד.
"אשמח ללחוץ על ההדק ברגע שתוציא קול מיותר." לחש לו ראובן
לאוזן. ג'ורג' הנהן להוט לרצות את ראובן שלהערכתו יש לו כל הסיבות ללחוץ על ההדק.
עיני ג'ורג' התרוצצו וניכר שמוחו מחפש מוצא.
הוא חזר לאיש המחתרת ומצא שהכדור פגע לו ברגל, בהחלט לא אבר חיוני גם הרגל
שלו פגועה והנה הוא מתפקד. ראובן מצא צעיף בכיסו של איש המחתרת וקשר אותו כחוסם
עורקים אפשר יהיה לטפל בפציעה לאחר שיצאו מסכנה. איש המחתרת התעורר ונאנח. ראובן עזר לו לקום, מזרז אותו
לצאת. שניהם קרטעו כל הדרך החוצה. ראובן צולע על רגלו הפגועה נושא את משקלו של
הפצוע שדידה לידו תוך שהוא מראה לו את הדרך.
איש המחתרת הוביל אותם בדרכים עקלקלות שהיו ידועות רק לו אל פתח צר בחומה
העוטפת את הארמון שהפך לבית כלא. ודרך מעבר סתרים אל מחוץ לחומה. קירות הכלא העבים
עמעמו את קולות היריה כך שהיה סיכוי שהבריחה לא התגלתה, אך היה ברור לכולם שהיא
תתגלה במהרה.
מחוץ לחומה חיכה אדם נוסף עם אופנוע עתיק על שלושה גלגלים המשמש את
האיכרים להעביר תוצרת חקלאות לעיר. בכוחות משותפים הם אסרו את ג'ורג' בחבלים וסתמו
את פיו באגד מדבק וזרקו אותו כמו חבילת חציר אל מתחת לערמת ירקות. איש המחתרת
הפצוע נישכב מעל ערמת הירקות מועך את ג'ורג' מתחתיו וראובן עלה על האופנוע מאחורי
העבדקן שנהג בו.
התברר שהאופנוע העתיק התאים להפליא לדרך הצרה שהובילה אל מחוץ לכלא אווין הידוע לשמצה, דרך שהייתה מיועדת להולכי רגל
בלבד. ראובן לא שמע את הטרטור הרועש של אותה גרוטאה עתיקה, אך הוא היה מודע לבליל
הריחות החדש שכלל בעיקר בנזין שרוף ואת זיעת שני מציליו. אך מעל ריחות אלו הוא
התענג על הריחות החדשים שכמוהם לא חדרו לכלא, ריח השדות משני עברי הגדר, והירקות
הטרייים שמאחור. למרות שלבש את המעיל העבה של החייל היה לו קר. אך לא הקור הטחוב
של הלא אלא קור של אוויר הרים צלול.
הוא נשם עמוקות את האוויר הקר דרך אפו ונשף אותו חזרה דרך פיו יוצר אדים
שהתפוגגו עד מהרה באוויר. הוא מתח את זרועותיו נהנה מאוויר של חופש.
עם זאת הוא היה מודע לסכנה. עיניו התרוצצו לשני הכיוונים תוך שהוא זורק
הצצות תחופות לאחור לראות אם לא רודפים אחריהם. שני אנשי המחתרת לא נראו מודאגים.
הם מובילים ירקות יום יום לכלא באותה דרך, הם לא צפו לבעיות מיוחדות. עדיין לא.
כך קופצים על הדרך המשובשת הם הגיעו לאחר דקות מעטות לדירת המסתור הטובלת
בעצים ומוסתרת מהדרך עצמה.
מתוך הבית יצאו 3 דמויות
כהות עטופות בבגדים שהסתירו את גופם. שתיים מהן החזיקו רובים עתיקים ארוכי קנה,
האיש השלישי שהלך בראשם בצעד רחב ומכובד אמר משהו שראובן לא יכל היה לפענח מתוך
תנועת שפתיו.
כנראה שהוא קיבל תשובה חיובית לשאלתו כי הוא הזמין את ראובן בתנועת יד
רחבה להיכנס לביתו.
ראובן היה שמח להישאר עוד מעט בחוץ ולנשום אוויר של חופש, אך מצד שני הוא
הכיר בדחיפות להיעלם לתוך בית לפני ששומרים מהכלא יתחילו במרדף.
ברגע שנכנס לבית הוא כמעט הצטער על כך. האוויר הדחוס היה כבד בריחות שתקפו
את אפו וחם.
'הבית' היה בעצם רק חדר אחד שבפינה אחת היו סירים בהם התבשל משהו שהריח
טוב. בפינה אחרת היו זרוקים מזרנים אחד על השני. הגבר הגדול הוליך אותו לפינה
שלישית שם היו כמה דרגשים נמוכים ללא משענת מסביב לשולחן עגול קטן.
הוא פנה אליו ואמר משהו בשפה שראובן לא הכיר ולכן לא יכול היה לקרוא את
שפתיו. האיש חזר ואמר מצפה לתשובה. ראובן הצביע על אזניו ועשה תנועת שלילה בראשו.
האיש הרחיב את עיניו ופנה לחברו הקטן שישב מול ראובן, מקשקש משהו בלשונו.
ראובן שעקב אחרי מראה הפנים חש בחשדנות ואפילו באיבה, אך לא היה לו מה לעשות אלא
לחייך אליהם בתקווה להורדת המתח.
האיש הקטן קם והביא מפינת החדר ששמשה כנראה כמשרד נייר ובדל עיפרון.
ראובן כתב: "שמי ראובן, אני חרש, אך אוכל להבין אם תדברו לאט באנגלית
כך שאראה את הפה שלכם. האם יש לכם קשר למוסד הישראלי?"
האיש הגדול לקח את הפתק מראובן הביט בו בחוסר הבנה, הראה אותו לצמוק וזה
לקח אותו החוצה ומיד חזר עם האיש שהביא את ראובן ושמר בחוץ על האופנוע.
האיש תרגם את הפתק לאחרים.
'הדירה' הייתה בעצם חדר אחד לא גדול עם מספר מזרונים על הרצפה שעליהם ישבו
עוד 3 אנשים מסביב למפה.
האנשים שוחחו בשפה שראובן לא הבין גם אם השתדל לקרוא את השפתיים, אך איש
המחתרת שהביא אותו תרגם את הדברים לאנגלית משובשת והוסיף פרשנות משלו. הוא ביקש
שראובן יכתוב את שמו דרגתו ואיש קשר בישראל. את הפתק שמילא ראובן הוא מסר לעבדקן
שהיה כנראה המפקד ואמר לראובן לישון כאן הלילה ולמחרת יחליטו מה לעשות.
ראובן הרגיש את המתח של האנשים בדרך בה הדקו את שפתיהם ובחשדנות שבעיניים,
בדרך שאדם רגיל לא היה יכול לגלות כיוון שהם התאמצו להסוות את החשדנות בחיוכים ובמחוות
אדיבות. לא היתה לו ברירה. הוא חייב לסמוך עליהם.
אותו לילה הוא ישן בפעם הראשונה מאז אותו יום שהוכנס לכלא. אמנם הוקצא לו
רק מרון בפינת החדר, אך ניתנו לו שמיכות והיה לו חם ונעים בחדר אפוף הריחות, כמו
שלא הכיר בכלא.
טלטלה חזקה העירה אותו מחלום מתוק על אסתי לתוך פרצוף חמור סבר של זקן
שהמשיך לטלטל את כתפיו באלימות.
פרק 12
הוא פתח את עיניו לספל קפה קטן שהוגש לו על ידי פרצוף מזוקן. הוא הביט
בחלון וראה שהשמש עדיין לא עלתה. המזוקן זרז אותו לקום ולהצטרף לאנשים שהתגודדו
מסביב לשלחן הקטן בפינה השניה.
אדם רזה נכנס לחדר לבוש בבגדיו של ג'ורג' הציג עצמו כטובול ואמר לו
באנגלית משובשת שהוא ילווה אותו במסעם. ראובן שתק מרים את גבותיו בתהיה. המלווה
מיהר להסביר שאכן שמו כמו מי שהוא הכיר כג'ורג'. ראובן ידע לפי דברי ישראל ששמו של
ג'ורג' הוא ברהראם, נראה שגם זה לא היה שמו האמתי. כמה שקרים יש בעולם הריגול?
אדם נכנס עמוס בציוד ובשני מעילים כבדים לבנים. הוא חילק להם את הציוד
ודחף אותם אל מחוץ לדלת.
המפקד העבדקן עצר אותם על הסף, הסתכל על ראובן במבט בוחן ושאל את ראובן
דרך המלווה ששימש גם כמתרגם אם הוא יכול לעמוד במסע המפרך. ראובן משך בכתפיו, האם
יש לו ברירה? המפקד הניח יד כבדה על כתפו והביט בו במבט ארוך מעריך שבסופו הוציא
פגיון ארוך מחגורתו ונתן אותה לראובן. ראובן הודה לו, נד בתודה לכל השאר, ויצא ללא
עיכובים נוספים.
שניהם נכנסו מתחת לערמת הירקות של אותו אופנוע עתיק וטרטר וקפץ בדרך
המשובשת.
כל הדרך ראובן ניסה להבין למה שהמלווה יהיה במבנה גוף, בשם ובלבוש דומה
לג'ורג'. יתכן שהמלווה, יהיה השם שלו מה שיהיה, יהווה כעין תעודת ביטוח כדי שיחשבו
שהוא ג'ורג' ולא יפגעו בו לפחות עד שיתקרבו מספיק כדי להבין שזה אינו גורג'. הוא
העריך את התחבלנות שלהם שיחד עם הביטוח הזה הם לא יחפשו את ג'ורג' אצלם. הוא לא
ידע מה הם תכננו לעשות עם ג'ורג'. כנראה הם ישמרו אותו במקום בטוח כדי שיהיה להם
משהו להתמקח באם המצב ידורדר.
אך עדיין באחורי מוחו צמח הספק אם הם בכלל מעוניינים לחלץ אותו. יתכן
והמלווה יעזוב אותו בשטח לאחר שההטעיה תצלח. הוא שם לב שלא עידכנו אותו לגבי מסלול
הבריחה. רק לאחר ששאל בתוקף את המלווה מאיים שיזרוק אותו מהאופנוע, המלווה הסכים
לפרט את מסלול הבריחה המתוכנן. הוא הוציא את המפה ממעילו ובעזרת פנס הראה אותה
לראובן. המסלול ייקח את ראובן לים הכספי ומשם המוסד יחלץ אותו בצוללת לקזחסטן,
מדינה עם קשרים טובים לישראל.
ראובן החליט שאין לו ברירה. הוא חייב לשחק את המשחק שלהם ולהתקדם לקראת
בריחה מהמדינה. ידו על ניצב הפגיון הוא התרחק כמה שהותיר לו המקום הצר מהמלווה.
הוא לא סמך על המלווה.
התכנית הייתה לעבור דרך מעבר ההרים בכביש 77. נכון שבטוח היה יותר לעבור בהרים מקום שאין כפרים ומשמרות המהפכה
לא יכולים להגיע ברכב, אך לדיברי המלווה המפקד העריך שראובן לא יוכל לעמוד במסע
כזה. ראובן עצמו לא היה בטוח שבהרים לא יגלו אותו, יש למשמרות המהפכה מסוקים
ויחידת הרים שיגלו בקלות שני אנשים העושים מסע בהרים.
את כברת הדרך עד למרגלות ההרים הם עשו באופנוע העתיק מתחת להרי ירקות. 40 ק"מ שראובן ניצל את 10 השעות של טלטלות במעלה ההר
להשלמת שעות השינה.
הם רק עצרו פעם אחת למנוחה ולאכול תבשיל חם.
בפאתי העיירה lavasan, הם
נפרדו לשלום מנהג האופנוע שהמשיך לספק את הירקות לכפרים כהרגלו.
שניהם התיישבו על עץ כרות לוגמים בגמיעות מדודות תה חם מתוך תרמוס וצופים
לעבר הבניינים הרעועים הטבועים בשלג הכבד. בעיירה לא נראתה שום תנועה מחוץ לעגלה
שהביאה אותם והמשיכה בדרכה לספק את הירקות שעליה. ראובן הביט בהרים המושלגים
המתנשאים מעליו, שמאחוריהם הרים עוד יותר גבוהים ושמח על ההחלטה לעבור בעיירות ולא
בהרים. ההרים נראו לו בלתי עבירים. הוא קם בכבדות אך התיישב מיד חזרה כאשר המלווה
שלו שם עליו את ידו ורמז לו לחכות. הם ישבו מכורבלים במעיליהם, ראובן ניזכר בלילות
הקרים של עיר מולדתו בארה"ב. גם שם היה קר אך אי אפשר להשוות. שם בלילות
הקרים בחורף הם היו ספונים בבית מול האח. הקור כאן חדר דרך המעיל העבה למרות שהיה
זה שיא הקיץ וראובן הרגיש כאילו הוא יושב בפריזר. המלווה שלו לא נראה סובל מהקור.
ראובן נאלץ לקום ולעשות כמה תרגילים כדי להפשיר את דמו שנדמה וקפא בעורקיו.
המלווה הביט בו רוקע ברגליו ולאחר דקה או שתיים אמר: "אני חושב שאם
כבר אתה על הרגליים מוטב שנלך"
הוא קם והלך וראובן מדדה אחריו שוקע בשלג הרך ומנסה לחלץ את הרגל הפגועה
שלו מעמיס את כל כובד גופו על הרגל השנייה. כל חילוץ כזה של הרגל הפגועה מהשלג
מעביר בו דקירת כאב שמחשיכה את עיניו לכמה שניות. הוא חשק את שיניו והמשיך ללכת
צעד אחר צעד. העולם הבוהק בלבן שמשתרע בשתיקה לכל רוחב העין מסביבו נראה לו בלתי
מציאותי. עם זאת הוא ידע שהוא נמצא ליד יער לפי הריח המיוחד שמדיפים עצים גם אם הם
מכוסים בשלג. הוא לא הכיר את סוג העצים הזה אך לא היה לו ספק שיש כאן הרבה עצים.
הם התקרבו ליער לפי הריח שנעשה חזק יותר ככל שהם התקדמו. מעט מאוחר יותר הוא התחיל
לראות את ענפי העצים הכורעים תחת משקל השלג שעליהם.
גופו של ראובן כוסה זיעה למרות הקור החותך שהקפיא את אותו חלק של פניו
שהיה חשוף. כוחו הלך ואזל. לפתע הוא ניתקל באבן ונפל. ראשו התפוצץ ברעש חמור של
הסיוט שלא פקד אותו כבר זמן רב. עיניו התמלאו בבוהק האדום של אותה התפוצצות ידועה
וגופו רעד למראה רגלו של שלמה שעפה באוויר.
המלווה הסתובב לעברו וראה את הפרכוסים של ראובן ששכב על השלג. הוא רץ
לאחור אליו הרים אותו במאמץ רב, גרר אותו אל העץ הקרוב והושיב אותו גבו אל הגזע.
בתוך כמה דקות עיניו של ראובן שבהו באוויר רואות מראות העבר, התמקדו לאחר כמה דקות
על פניו המודאגים של המלווה. המלווה עזר לו לקום
מביט בפניו בשאלה אילמת תוהה האם ראובן יכול להמשיך. ראובן הנהן בתשובה,
והתחיל ללכת נשען תחילה על כתפיו של המלווה אך לאחר מכן עזב אותו והמשים בהליכה
מתעלם מכאביו. המלווה שם את ידו על כתפיו של ראובן עוצר אותו, עומד מולו כדי
שראובן יראה את שפתיו ואמר: "עצור! ככה לא תוכל ללכת אפילו מאה מטרים."
הוא פנה לתוך היער הדליל, שלף סכין ארוך וכרת ענף מאחד העצים. במומחיות
רבה הוא הקציע עם הסכין את כל הזיזים בענף והפך אותו למקל הליכה. הוא חזר אחורה
ומסר את המקל לראובן תוך הוראה לחכות.
לאחר מכן חזר על התהליך למקל נוסף עבורו, עובד בשתיקה ובמיומנות רבה.
לאחר שהשלים את יצירת מקלות ההליכה הוא הנחה את ראובן ללכת כמוהו על
האבנים ולא לשקוע בשלג.
ראובן עשה כעצתו ומצא שההליכה הרבה יותר קלה. המלווה הביט בהליכה שלו ועצר
אותו בתנועת יד. הוא חזר לאחור אל ראובן לקח את המקל והפך אותו מראה לראובן שעליו
להחזיק דווקא בחלק הצר של המקל ולהשעין את החלק הרחב על האבנים, כך שתהיה לו אחיזה
טובה ולא ישקע בשלג.
הם המשיכו ללכת מקפידים לעקוף את העיירה. ראובן אמנם גרר את רגלו הפגועה,
חושק את שיניו מתעלם מהכאב, אך הצליח לעמוד בקצב של המלווה הקטן שלו שהביט בו
בהערכה גדלה והולכת.
ביום הראשון לאחר 5 שעות
הליכה בשלג הכבד כאשר כל צעד מביא מדקרת כאב שעברה דרך חוט השדרה ישירות לראש. בכל
קטע של הדרך שעברו המלווה עצר והביט בראובן בשאלה, וזה החזיר לו הנהון המאשר 'כן,
אני עדיין יכול להמשיך'. ידו של ראובן שהחזיקה את המקל רעדה ממאמץ, הכאב היה בלתי
ניסבל, אך ראובן חשק את שיניו והמשיך. אולי העינויים שעבר בכלא הקשיחו את גופו
יותר מאשר הוא ציפה. אך לאחר זמן מה כוחו תש והוא התמוטט ונפל על השלג. המלווה עצר
הוציא מתרמילו אוהל קטן הקים אותו תוך שהוא מביט בחשש לשמים. עד מהרה השלג התגבר
ברקים האירו את הלובן המסנוור של השלג ורוח סערה חזקה אילצה אותם להצטופף באוהל
הקטן ולחכות לשוך הסערה.
היו שני מעברי הרים. מעבר כביש 55 שהוביל לנקודה הקרובה לטורקיה וזו הדרך הראשונה שמשמרות המהפכה
היו חושדים בה, ומעבר כביש 70 שהובילה
לגבול טורקמיסטן. אך ראובן חשב שמשמרות המהפכה יבדקו את כל דרכי המילוט. קזחסטן
שלה קשרים טובים יותר עם ישראל הייתה רחוקה יותר אך נקודת המפגש הייתה בתוך הים
הכספי כך שזה לא שינה דבר.
מרגע שירדו בלאוסאן הלכו ברגל עד ל Damavand Rd,
Tehran Province, Abali, איראן מהלך 13 שעות שהם עשו ביומיים.
הם הצליחו לעבור את העיירה והלכו עוד מספר דקות כאשר פתאום המלווה הרים
ידו מסמן לעצור. ראובן שקע לישיבה באנחה מעסה את שרירי רגליו המתוחים. המלווה אותת
לו לשתוק ושלף את הסכין הארוכה שלו. הוא האזין וראובן מביט בו בריכוז מבין שהמלווה
שומע משהו שמהווה סכנה.
המלווה
חזר כמה צעדים אל ראובן עזר לו לקום וגרר אותו למחסה העצים. הוא לקח ענף עם עלים
והתחיל לטשטש עקבות. אך עד מהרה הפסיק וחזר למחסה העצים מחזיק את הסכין ביד אחת
ואת מקל ההליכה בשנייה. ראובן הוציא את הפגיון שקיבל ונעמד לצד המלווה.
משמר עבר בטור ארוך. הגשש שצעד בראש
הרים את ידו מביט בעקבות הטשטוש בשלג.
המלווה לא איבד זמן תפס בידו של
ראובן והתחיל לרוץ לתוך היער. ראובן לא הצליח לשמור על קצב וקרס לתוך שיח עבות.
המלווה המשיך זורק תוך כדי ריצה את המטען שלו לצד הדרך. ראובן שכב מעולף ולא ראה
את אנשי המשמר נשקם שלוף רצים בעקבות המלווה. כעבור כמה דקות נשמעה ירייה והמשמר
חזר על עקבותיו והמשיך במסעו.
ראובן שהתעורר מהירייה קם בכבדות
והלך בשביל הרמוס בעקבות עד שהגיע לגופתו החמה עדיין של המלווה. התברר שהמשמר לא
היה מודע לציד אדם שהוכרז על ידי משמרות המהפכה והוא ירה במלווה רק בגלל שחשב אותו
לאחד מהמורדים.
ראובן מצא את התיק שהמלווה זרק,
לאחר מחשבה חזר לגופתו של המלווה ולקח את המעיל העבה שלו. הוא מצא בכיסים מצית,
מפה ועוד. הוא ערך את כל החפצים לפניו ובחר רק את אלו שחשב שיהיו חיוניים לו.
לאחר מכן הדליק אש חימם את קופסאות
הקונסרבים שמצא בתיק, לעזאזל זהירות, עדיפות ראשונה עכשיו לשרידות. אכל ונכנס
לאוהל שהקימו בדיוק לפני הסערה.
שעות רבות שכב ראובן ער באוהל הקטן
שהקים, הקשיב לשריקת הרוח המשתוללת בחוץ מערימה שלג שכמעט קבר את האוהל. המחשבות
התרוצצו במוחו, האם הוא מסוגל להגיע בכוחות עצמו אל הים הכספי בזמן? האם בכלל הוא
מסוגל לשרוד את המסע בהרים לבדו? כל שהפך בשאלות האלו תמיד הגיע למסקנה שלילית.
הוא חייב עזרה. אך ממי? הוא הגיע למסקנה שעליו להסתכן ולסמוך על מישהו. הוא ידע
שיש בכל משטר, ובייחוד במשטר דיקטטורי של האייטולות אנשים שיתנגדו. אך איך הוא
יכול להבדיל בין מי שמתנגד לבין תומכי המשטר? הוא בכלל לא יכול להבין את שפתם
ואינו יכול להקשיב בסתר בגלל נכותו ולנחש מי האנשים שיכולים לעזור לו. הוא התהפך
על משכבו רבות עד שלבסוף למרבה הפלא נרדם.
הוא התעורר מקריעה של עורב. המחשבה
הראשונה שעלתה במוחו מה שהוא קרא פעם שהעורבים תמיד נמצאים ליד מגורי אנשים. וזה
סימן טוב. נשמעה קריאה של עורב נוסף ועלתה במוחו מחשבה משונה שאולי העורב הראשון
מזמין את נקבת העורב וזו הסכימה לדייט. הוא צריך רק להיזהר שהוא לא יהווה את המנה
העיקרית במסעדה שהם ילכו אליה. הוא התעודד ממחשבות כאלו. אם יש ציבור אנשים בסביבה
הוא יסתכן ויתגלה אליהם. זו אלטרנטיבה עדיפה על השוטטות בהרים שבוודאי תביא את
קיצו. המחשבה השנייה עודדה אותו שלאחר זמן רב כל כך הוא יכול להתבדח. טעון באנרגיה
חדשה הוא החליט לצאת לדרך. תחילה הוא היה חייב לפלס לו דרך החוצה מתוך השלג שכיסה
את האוהל הקטן. חופר בידיו מנהרה מפתח האוהל אל האוויר הקר. הסערה חלפה אך הוא
העריך שהטמפרטורה בחוץ הייתה עמוק מתחת לאפס. הוא עמד בכבדות נשען על המקל והתחיל
בחפירות לחלץ את האוהל שעוד יצטרך לו. הפעילות חיממה את עצמותיו והוא התיישב לשתות
קפה על האש שהצליח להבעיר לאחר מאמצים. הוא הביט מסביב וראה רק עצים ערומים עמוסים
בשלג לבן ובראשיתי. עוד הוא מסתכל ועורב נחת על השלג מחזיק מרחק ביטחון ממנו,
אחריו העורב השני. שוב עלתה בו המחשבה המבודחת שהם הגיעו למסעדה וסוקרים את הסעודה
שלפניהם. ראובן ארז את התרמיל בורר רק את מה שנחוץ לשרידות. בצער רב הוא החליט
להשאיר את האוהל. משא כבד מידי.
עכשיו עמדה בפניו הבעיה לאיזה
כיוון ללכת. הוא הוציא את המצפן והחליט לצאת ממחסה העצים וללכת לכיוון מזרח. הוא
זכר שהדרך בין ההרים, אותה דרך שחברו השוכב קפוא ומת החליט להימנע ממנה כדי לא
להתגלות. אך תחילה עליו לרדת לכיוון השביל בו התחילו ללכת לפני שהמשמר גילה אותם.
השביל בוודאי יוביל אותו למקום יישוב. הוא התחיל לרדת מההר, והצליח לצאת ממחסה
העצים, אך לא ראה סימן לשביל. הרוח החלה לשרוק שנית מעיפה פתתי שלג אל פניו. הוא
חשק שיניו והתחיל ללכת במקביל לשורת העצים בכיוון צפון לפי המצפן שהיה בכליו של
המלווה שלו. הדרך הייתה קשה והוא היה חייב להשען קדימה מול הרוח העזה ולצלוע על
רגלו הכואבת. הוא הרגיש שכוחו הולך ואוזל. ראובן התחיל לספור צעדים. 'אלך עוד 100 צעדים ואז אנוח'. כאשר הגיע לחמישים הרגיש
שאינו יכול לצעוד עוד צעד נוסף.
הייתה לו הרגשה שמישהו עוקב אחריו. הוא עצר והסתכל אחורה והזדעזע לראות
זאב רזה הולך אחריו, במרחק מה ראה זאב נוסף. עיני הזאב הירוקות ננעצו בו פיו זלג
רוק וראשו מורכן נמוך מוכן לזנק. הדם התמלא באדרנלין והוא התחיל לצלוע קדימה. אסור
לו לעצור ולהראות לזאבים שכוחו תש והם יכולים להתקדם ללא סכנה ולטרוף אותו.
הוא ניזכר שהיה כבר במצב כזה
בתחרויות השחייה כאשר חשב שהנה כוחו אוזל ואז התברר שרוחו של אדם יכולה להישבר
הרבה לפני גופו ותמיד אפשר להמשיך גם אם חושבים שהגענו לקצה יכולתנו. הוא המשיך
לצעוד 51' 52. ' הוא רוקן את מוחו מתמקד בספירה אך כשהגיע
ל 55 ברכיו התקפלו והוא נפל על השלג
באפיסת כוחות. הוא רק שכב וחיכה שהזאבים יתנפלו עליו.
בדמיונו הופיעה אסתי שדרבנה אותו
להמשיך 'אתה יכול לעשות זאת קדימה' נשען
על מקל ההליכה הוא התרומם והמשיך.
השרירים רעדו ממאמץ והוא נפל שוב
על השלג הרך ואיבד את ההכרה.
כך
הוא שכב למשך זמן רב והתעורר לשמע נהמה אדירה. הוא פתח את עיניו וראה דובה עומדת
על שתי רגליה ראשה לשמיים והיא נוהמת נהימת הזהרה. ליד הדובה ראה שני צאצאים
קטנים. עכשיו הוא הבין למה הזאבים לא התנפלו עליו, הם ברחו מהחיה הגדולה יותר.
הדובה לא הראתה נטיה להתנפל עליו כנראה שרצתה רק להרחיק אותו מהצאצאים שלה. ראובן
קם נישען על מקלו משאיר את התרמיל הכבד ויורד במורד מתרחק מהדובה. לאחר שהתרחק
מרחק רב הוא שם לב לשמחתו שהגיע את השביל. הוא חפר בידיו שוחה בשלג הרך, התעטף
במעילו הכבד ושכב מרוקן.
כאן
הוא ישאר למות בקור או להאסף על ידי אנשים שיעברו בשביל. הקור חילחל דרך המעיל
והבגדים שלבש אך הוא היה כל כך מותש שאיבד שנית את ההכרה.
הוא
התעורר לשמע נהימות אדירות של הדובה. קם רועד מחזיק את הפגיון בידו אך הנהימות
נחלשו וכעבור כשעה נפסקו לחלוטין. ראובן החליט שעליו לזוז כדי להמריץ את גופו. הוא
הלך לכיוון הנהימות ששמע אך לא ראה דבר בלילה החשוך. פתאום רגלו נתקלה בגוף
ולתדהמתו ראה את הדובה שוכבת פיה פעור מתה לחלוטין. הוא החליט שעליו להוריד את
עורה ולהתעטף בפרוותה כדי להתחמם. עם הפגיון עשה חתך בגופה שהייתה עדיין חמה
והצליח במאמצים מרובים להפריד את פרוותה מעל הגופה. כושל וחסר כח הוא גרר את הפרוה
למרחק כמה עשרות מטרים מעבר לכפל קרקע התעטף עם הפרווה ונרדם מיד.
הוא היה כל כך עייף עד שלא שמע את נהמות הנמרים שהתאספו מסביב לגוויית
הדובה ואכלו בכל פה.
אחד הנמרים הרים ראשו ורחרח, פניו מופנים למקום בו ראובן שכב והחל לצעוד
בזהירות לכיוונו.
פרק 13
עוד לפני שפתחה את העיניים היא שמעה ציוצים, אך איכשהו הם נשמעו שונים
מציוצי העכברים שהורגלה אליהם. היא פתחה את עיניה לכדי חרך צר. אור הזרקור הלבן
שהכירה מחדר החקירות הכה בה. היא עצמה את עיניה שנית כדי לדחות מעט את העימות עם
הצלופח המגעיל.
מרחוק נשמע קול צלצול טלפון וקולות מהוסים של אנשים.
תודעתה המתעוררת קלטה שאלו קולות של החופש.
קול בס נעים ליטף את אוזנה והציף בת אחת את תודעתה במה שקרה: "בוקר
טוב."
זה בברור לא ג'ורג'.
היא פקחה את עיניה לרווחה וראתה מולה אדם שמן עומד ומביט בה בריכוז.
"שמי ישראל ואני מפקד סניף 'המוסד' בלונדון."
"לונדון? תודה לאל!”
"כן, את בטוחה כאן בלונדון."
"איפה ראובן?”
"לצערנו האיראנים הצליחו לשבות את ראובן בזמן חילופי השבויים."
אסתי התיישבה על המיטה מתעלמת מהכאב החד שברגלה: "למה עשיתם את זה?”
"עשינו מה?”
"נתתם לאיראנים לשבות את ראובן. ניסיתי להזהיר אותו."
"לא נתנו לאיראנים לשבות את ראובן. דוד מפקד הפעולה, ניסה להציל את
שניכם. לצערנו הפעולה לא עלתה יפה."
היא זכרה את הבחור שהציל אותה, נושא אותה בזרועותיו. זה היה הזיכרון
האחרון שלה לאחר מכן כלום. כנראה שהתעלפה.
"דוד היה הבחור שנשא אותי לאחר
שנפצעתי?"
"כן, זה היה דוד."
"איפה הוא, אני רוצה להודות לו."
ישראל משך כיסא קרוב למיטה, התיישב בכבדות ואמר בקול נמוך: "זה סיפור
ארוך, חשבנו שהוא נהרג."
"איך? אני זוכרת שהוא נשא אותי קרוב למסוק, הייתי בטוחה
שניצלנו."
"כן, דוד כמעט הצליח. הוא נורה קרוב למסוק בידי כוחות שחשבנו
לידידותיים, אך מתברר שהאיראנים תפשו אותו ושלחו אותו לבית חולים שם הצליחו להוציא
אותו מכלל סכנה."
ישראל חייך חיוך נדיר והוסיף: "ואנחנו הצלחנו להוציא אותו מכלל סכנה
של עמוד התליה באיראן והבאנו אותו לכאן. הוא נמצא בבית חולים ויקח לו עוד הרבה זמן להבריא, אבל הוא יתאושש."
"תודה לאל. בהזדמנות ראשונה אני אבקר אותו אבל אני מצטערת, אך לא
ענית לי על השאלה."
"איזו שאלה? ..נדמה לי שדברנו
מספיק להיום. את חייבת לנוח."
אסתי הרימה את קולה: "אתה לא
תיפטר ממני כל כך בקלות. ענה לי על השאלה. למה בכלל סיכנתם את ראובן? באיזו
זכות שלחתם אזרח שלא שייך למוסד, למשימה מסוכנת כזו!"
היה רגע של שתיקה בעוד ישראל מחכך ידו בסנטרו, מופתע על הגרעין הקשה של
אופי חזק שנמצא בתוך הבחורה הרכה. נראה שהיא התקשחה בשבי הקשה: "לא שלחנו את
ראובן. ראובן עצמו העלה את הרעיון ועקף אותי."
"אתה משקר! ראובן לא אידיוט. למה בשם אלוהים הוא ירצה לעשות מעשה
טיפשי כזה?"
ישראל קם בשתיקה והלך לפינת החדר, פשפש בתיק שהשאיר שם וחזר מחזיק בידו את
קלסר אדום.
אסתי זיהתה את הקלסר שלה: "מה אתה עושה עם הספר שלי?"
"תני לי להקריא לך את הקטע הרלוונטי עליו ראובן הסתמך כאשר טען שחיים
השאיר רמז למקום הימצאות מסמכים חשובים.“
אסתי התקוממה: "איזה מסמכים
ומה הקשר שלנו עם זה?”
"הטענה של ראובן הייתה שהמסמכים היו חשובים כל כך, עד שעבורם
האיראנים היו מוכנים להרוג את חיים כאשר מצאו שהוא גנב אותם."
קולה עלה לטונים גבוהים: “אני לא מבינה למה אתה מתעקש לערב אותנו במזימות הריגול שלך?”
לבחורה הזו יש אש בעצמותיה, חשב
ישראל. הוא התפלא על עצמו שהוא מתנצל בפניה: “סך הכול אני
עונה על השאלה שלך. הסיבה שראובן נתן לכך שכל כך חשוב לשחרר אותך גם במחיר של השבי
שלו, היא שרק את יכולה להבין את הרמזים שחיים שתל בספר ולגבי ראובן קבלנו זה עתה
ידיעה שראובן ברח מהכלא האיראני בעזרת מחתרת ושהם יעזרו לו להגיע לישראל."
אסתי שתקה הידיעה שראובן ברח נטעה בה תקווה, אם כי היא לא האמינה לסוכן
המוסד הזה בעל פרצוף פוקר. גם אם כל זה שקר, נשארת העובדה שראובן היה מוכן לסכן
עצמו עבורה?
ישראל הרכיב משקפים, פתח את הקלסר בעמוד המסומן והתחיל להקריא: " חיים
הודה לו אך אמר שהחברה שלו כבר הכינה את כל המסמכים הדרושים. כאשר סיאבוש רצה
לעבור על המסמכים לבדוק אם הכול כשורה, ענה חיים שהוא לא יודע איפה הם. צריך לשאול
את החברה שלו, אך היא כרגע בטיול להודו ואין לו דרך להתקשר ."
אסתי עדיין במצב רוח קרבי הסתערה: "נו, אז מה? אני לא רואה כאן שום
רמז."
"ההסבר של ראובן היה שכאן חיים רמז למקום בו הסתיר את המסמכים
המרשיעים ורק את יכולה לדעת איפה."
"למה? הוא יכול היה פשוט לספר לי?”
אכן יש לה שכל ישר: "הוא קיווה שיוכל להימנע מלערב אותך. כל הרמזים
בספר היו סך הכול בטחון למקרה שיקרה לו משהו."
"אני לא מאמינה. הוא יכול היה לפחות לרמוז לי." ברגע שאמרה זאת
היא ידעה שהיה עליה להבין. ראובן הבין זאת מיד. היא סטרה לעצמה סטירה וריטואלית,
'איזו טיפשה הייתי! בעצם הייתי טיפשה בנושאים רבים. האמנתי בג'ורג', האמנתי במילים
הגבוהות שזרמו בשפע באותו בית זכויות האדם'. היא החליטה לחזור ולבדוק את כל האמונות
ששטפו את מוחה מחדש.
"בעצם הוא אמר בדיוק את זה כאשר הוא דרש שתראי את הספר לראובן. הוא
ידע שראובן יסיק שיש בספר רמזים."
אסתי לא אמרה דבר למשך זמן מה. עדיין עסוקה עם ההחלטות החדשות שהחליטה זה
עתה. הטיעון שאמר ישראל בשם ראובן נשמע לה טיעון משונה, אך בהחלט תאם את הדרך בה
חיים חשב. עכשיו היא כבר לא ידעה במה להאמין.
ישראל לחץ, מביט בעיניה: "אז את רואה כאן רמז?" העיניים הן כמו
מכונת אמת לאדם מנוסה כמוהו.
אסתי הפטירה בקול שטוח, חף מכל ההתלהמות הקודמת: "אין לי מושג."
ישראל שעקב אחרי הבעות פניה כשחקן פוקר מנוסה, ראה לפי איך שהיא נשכה את
השפה שאכן היא יודעת: "אני חושב שאת יודעת."
אסתי התעלמה ממנו ודברה יותר לעצמה מאשר אליו: "אז ראובן חשב שצריך
לשחרר אותי בכל מחיר? אפילו במחיר חייו?"
"אני חושד שהייתה לו גם סיבה פרטית." סתם ולא פרש.
ליבה של אסתי הכה בפראות.
סיבה פרטית.
שוב השתררה שתיקה.
ישראל לא וויתר: "אז מה הרמז?"
"אפילו אם אני יודעת, אני לא מוכנה להגיד, עד שאני לא אהיה בטוחה
שאתם חילצתם את ראובן.
"זה לא כל כך קל כמו שאת חושבת."
אסתי אמרה בלעג מר: "המוסד הגדול רב המעללים, לא יכול לשחרר אדם
מאיראן? אולי אתם לא כל כך רוצים."
"תאמיני לי שאנו רוצים מאד. אך זו מציאות, ובמציאות זה קשה מעט יותר
מסרט הוליוודי."
אסתי הסתובבה עם הגב לישראל מפטירה: "תחזור אלי עם ראובן
ונדבר."
ישראל סגר את הקלסר בשקט הכניס אותו לתיקו ויצא ללא מילה נוספת.
ביומיים הבאים היו שיחות קדחתניות בין לונדון לירושלים, שבסופן עלה השר
לענייני מודיעין על מטוס והגיע ישירות משדה לבית החולים.
בכניסה לחדרה של אסתי הוא ביקש מכל המלווים והמאבטחים להישאר בחוץ. הוא
נכנס לחדר משחרר את העניבה, מושך כיסא לצד המיטה ומתיישב: “שלום אסתי, איך את
מרגישה?”
אסתי התיישבה במיטה, מסתכלת על האיש ההדור המחייך אליה בנעימות: “תודה. מי
אתה?”
האיש הושיט את ידו: “נעים מאד, שמי גדעון ואני השר לענייני מודיעין. עזבתי
את שולחן הממשלה בירושלים ובאתי במיוחד כדי לדבר איתך."
"אהוו! כבוד גדול. האם הבאת לי ידיעות על ראובן?”
"לצערי עדיין עובדים על כך. כמובן שנעדכן אותך ברגע שיהיה לנו משהו
ביד."
"ובינתיים ראובן סובל בגללי. איך אישרתם דבר כזה?”
"אין כאן אשמה קולקטיבית. את מדברת עם האיש שאישר זאת, ומי ששכנע
אותי להסכים למרות העצה של ראש המוסד בלונדון, היה ראובן עצמו."
הוא הכניס ידו לכיס פנימי של החליפה והוציא דף נייר. הכניס את ידו השנייה
לכיס פנימי השמאלי והוציא נרתיק משקפים, פתח אותו והרכיב את משקפיו. הוריד את
משקפיו לקצה חוטמו והביט באסתי מעל למשקפיו: "זה העתק של הקטע הרלבנטי בספר
שכתבת יחד עם חיים. אותו קטע האחראי לפי הפירוש של ראובן לכל העניין."
"אין צורך שתקריא לי אותו שוב. אני מודעת לקטע הזה. תודה. אך עדיין
אני חושבת שאתם חייבים למצוא את ראובן לפני שאעזור למצוא את המסמכים."
שפתי השר הודקו וניכר היה שהדברים האלו הרגיזו אותו. הוא דיבר לאט
ובהדגשה, מרסן את עצמו אך בכל זאת דיבר בקול מעט רם מהרגיל: “אני לא חושב שאת
מודעת לחשיבות ודחיפות המצב. לא על כל דבר שר בכיר בממשלה עוזב את כל הנושאים וטס
ללונדון במיוחד בשבילך. מין הדין שלפחות תאפשרי לי להסביר למה הדבר כל כך
דחוף."
אסתי הביטה בו בריכוז שותקת, עדיין מעט מבולבלת מההחלטות האחרונות
שהחליטה.
השר אמר בקול שקט יותר: “את לא עושה שום טובה לראובן בהתנהגות הזו. הוא
הראשון שהיה מפציר בך לגלות את המסמכים. אחרת אין טעם בהקרבה שלו."
אסתי השפילה את ראשה ועדיין שתקה, אך ניכר שמתחולל בנפשה קרב.
לבסוף היא הרימה את הראש: “תחילה ספר לי מה עשיתם עד כה כדי לשחרר את
ראובן."
השר קם מעט מהכיסא הפנה ראשו אל הדלת וקרא: “שוקי, כנס הנה בבקשה
לרגע."
שוקי נכנס והשר אמר לו לעדכן את אסתי במה שעושים לשחרור ראובן. שוקי נד
בראשו: “עם כל הכבוד אדוני השר, אני לא מוכן לדבר כאן." רומז בראשו לכיוון
פינת החדר הרחוקה.
השר הנהן בהבנה וקרא לישראל שהיה במסדרון. שוקי נתן הוראה לישראל להעביר
את אסתי מבית החולים. ישראל יצא וחזר עם רופאה. הוא הצביע על אסתי ואמר באנגלית:
“אנחנו צרכים את אישורך כדי להעביר את החולה הזו לישראל להמשך הטיפול."
אסתי לא בדיוק הבינה, אך חששה מתרגיל של האנשים המתוחכמים האלו: “מה .?”
שוקי מיהר לרמוז לה לשתוק, ואסתי סגרה את פיה חזרה.
הרופאה הוציאה את כולם ובדקה את אסתי ביסודיות.
לאחר מכן פתחה את הדלת, קראה לישראל פנימה. היא אמרה לו שלדעתה אסתי מספיק
חזקה לעשות את הדרך לישראל. היא בקשה ממנו להתלוות אליה למשרד שם תחתום על טופסי
האישור.
כאשר ישראל חזר ואמר לאסתי שהיא תשוחרר מבית החולים כדי לטוס לישראל, היא
התקוממה: "אני רוצה להישאר כאן כדי לעקוב אחרי המאמצים לשחרר את ראובן."
ישראל הסתכל לה בעיניים ואמר בהדגשה: “תבטחי בי. הכול יהיה בסדר."
אסתי הביטה בו והחליטה לבטוח בו בשלב זה. אחות העלתה אותה על כיסא גלגלים, וליוותה
אותה אל מחוץ לבית החולים.
כאשר היו בתוך הוואן שחיכה להם מחוץ לבית החולים, הוא הסביר לה שהיא אכן
תישאר בינתיים בלונדון, במטה המוסד המקומי, אך הוא לא רצה שידעו את זה בבית החולים
לשם בטחונה. מי יודע אם לא התקינו האזנה או מצלמות, או שינסו לחקור את הרופאה.
אסתי הרגישה שהיא נכנסת לאווירה של סרט ריגול. אחר כך נזכרה שגם ראובן אמר
לה שלא הכול כפי שזה נראה.
בסניף המוסד, שוקי סיפר לה שיצרו קשר עם סוהר שאוהד את האופוזיציה: “ראובן
הצליח לברוח בעזרתו אך אין לנו בינתיים ידיעות איך הבריחה מתקדמת. התכנית היא לחלץ
אותו מהים הכספי אך הוא צריך בעזרת המחתרת להגיע לשם דרך ההרים."
שוקי נראה אמין ואסתי הסכימה לעזור ולנסות למצוא את הרמז שחיים השתיל
בספר. ובתור דבר ראשון היא חזרה וקראה את הקטע בספר.
"כאשר סיפר חיים את סיפור התנהגות החיילים בקרב בית מחסוב, הציע
סיאבוש לעזור לו להגיש כתב תביעה לבית הדין הבינלאומי בהאג. חיים הודה לו אך אמר
שהחברה שלו כבר הכינה את כל המסמכים הדרושים. כאשר סיאבוש רצה לעבור על המסמכים
לבדוק אם הכול כשורה, ענה חיים שהוא לא יודע איפה הם. צריך לשאול את החברה שלו, אך
היא כרגע בטיול להודו ואין לו דרך להתקשר."
אבל היא לא עצרה כאן וקראה גם את ההמשך.
"הוא מבטיח לשאול את האחות של החברה –
פזית, איך להתקשר אליה."
כאן אסתי עצרה.
שוקי הביט בה בשאלה אילמת. אסתי
שקעה בהרהורים.
אחרי דקה אמרה מנסחת את דבריה
בזהירות: “באמת טיילנו בהודו, אך לדעתי זה לא משהו שעשינו בהודו אלא משהו שקשור
בידידה שלי שהיא ממוצא הודי. זו ידידה
ותיקה של המשפחה של חיים. היא גם זו שהכירה ביני לבין חיים."
"מה גורם לך לחשוב שזה משהו
שקשור לאותה ידידה? לידידה קוראים פזית?”
"לא, לה יש שם הודי. קוראים
לה אומנה ( Omana - אישה), אך לאותה ידידה יש בת
שקוראים לה 'פזית'. איזו סיבה אחרת הייתה לחיים לקרוא 'לידידה' שלו 'פזית'?”
שוקי התרשם. הנערה הזו אסתי, לא
טיפשה.
הוא לא בזבז זמן: "אנחנו טסים
חזרה לישראל. תודיעי לידידה שלך שנהיה אצלה בעוד."
תוך דיבור הוא הוציא את הטלפון ודיבר
עם מי שדיבר. עצר רק כדי לשאול את אסתי מה השם המלא של הידידה ומה כתובתה, הכניס
את הטלפון חזרה לכיסו והודיע: "בבקשה תודיעי לחברה שתהיי אצלה כנראה היום
בחמש בערב."
כמו שעון שוויצרי, בשעה רבע לחמש בערב של אותו יום, נקש שוקי בידו האחת על
דלת משפחת הידידה. ובידו האחרת תמך באסתי הנשענת על כתפו, מעוותת את פניה בכאב.
אומנה פתחה את הדלת
מנגבת את ידיה במגבת מטבח. כאשר ראתה את אסתי החבושה
נשענת על כתפי גבר זר המגבת נפלה מידיה. היא מיהרה לחבק את אסתי והובילה אותה
לסלון: “אסתי מה קרה לך?”
"סיפור ארוך. אספר לך בפעם אחרת. עכשיו קחי אותי דחוף
לחדר של פזית."
"פזית?”
"כן פזית. חיים היה מאד קשור אליה לא?"
"מה?”
שוקי, עדיין תומך באסתי, התערב.
"שמי
שוקי, אני 'מהמוסד'.
אין זמן
לשאלות עכשיו."
"מוסד?” נראה שאומנה מדברת במשפטים בני מילה אחת בלבד.
"אומנה, נהדר לראות אותך שוב אחרי מה שעברתי, אך תסמכי עלי, אני מבטיחה לספר הכול בפעם אחרת."
אומנה סגרה את פיה
הפעור בתדהמה והוליכה אותם לכיוון חדרה של פזית: “תהיו בשקט." לחשה "היא ישנה."
אסתי העבירה את עיניה
מסביב לחדר הילדים הצבעוני, מנסה לחשוב איפה יכול היה
חיים להסתיר מסמכים. לאחר כמה דקות של סקירה ומחשבה היא התיישבה על כיסא
מתוסכלת.
שוקי הרים אליה מבט
שואל: “נו? שום פעמון לא מצלצל?”
אסתי התחילה לנוד
בראשה, אך פתאום אורו עיניה, היא רמזה לשוקי
להתקרב, נשענה עליו מעל למיטתה של פזית והושיטה את ידה לקחת את
הדובון שפזית חבקה מתוך שינה: “זה הדובון שחיים נתן לה מתנה?”
אומנה מיהרה להסיט את
ידה של אסתי: “מה את עושה? את עוד תעירי אותה."
"אני רוצה לקחת את הדובון למזכרת מחיים." ענתה אסתי וחילצה את
הדובון בעדינות מידיה הלופתות של פזית.
"רואים שאין לך ילדים." אמרה אומנה "זה לא אפשרי. פזית אוהבת את הדובון הזה ולא תוכל להירדם בלעדיו."
“אני אקנה לה דובון זהה אחר
והיא לא תרגיש בהבדל."
"היא תרגיש, ועוד איך. לדובון חדש לא יהיה אותו ריח. תרדי מזה."
"אומנה, זה חשוב לי מאד, אולי תוכלי לשכנע את פזית?”
"נראה מה אפשר לעשות. בינתיים תטפלי בעצמך, את נראית נורא. ההורים שלך כבר חזרו?”
אסתי שתקה, מבינה שבעצם לא חשבה על ההורים שלה במהלך האירועים שחוותה. מתי בעצם היו צריכים לחזור? “אני באמת צריכה לבקר אותם." אמרה באופן סתמי.
"את רוצה להגיד שבאת אלי לפני שבקרת את ההורים שלך?”
אסתי שתקה. מה אפשר להגיד זה באמת נשמע נורא.
"אני רואה שהדובון ממש חשוב לך, אל תדאגי, אני אשיג לך את הדובון. אם לא עכשיו אולי כאשר פזית
תלך לצבא." אמרה אומנה עם חיוך שהפשיר את המתח.
אחרי שהביא אותה לבית
הוריה, שוקי נתן לאסתי את מספר הטלפון החסוי האישי שלו והבטיח
להיות בקשר.
אחרי שאף אחד לא ענה, אסתי פתחה את הדלת במפתח שהוריה נתנו לה ודידתה בכאב פנימה. הבית היה ריק.
היא התיישבה בכיסא
הרגיל שלה במטבח כאשר הטלפון שלה צלצל. אומנה אמרה שהיא
מצטערת על שלא נתנה לה את הדובון שכל כך חשוב לה: “האם את יכולה להביא
לי את הדובון עכשיו?” שאלה אסתי ונענתה בחיוב
מידידתה שרצתה לכפר על מה שהיא חשבה כחוסר רגישות שהפגינה כלפי אסתי המתאבלת על
חיים.
צלצול טלפון נוסף
העיר אותה לאחר שנשכבה לנוח.
שוקי רצה להיפגש:
"האם אני יכול לבוא ולעדכן אותך במידע חשוב על ראובן."
“מידע
חיובי או שלילי?”
"יש לי הרגל משונה שאני לא משוחח על מידע בטלפון. לבוא?”
"אפשר להיפגש בבית קפה? בא לי לראות אנשים ולא את
ארבעת הקירות הלבנים. אני לא פצועה כל כך קשה כמו
שנראה."
לאחר כמה הפצרות שוקי
הסכים. כך מצאה אסתי את עצמה יושבת בקפה אלסקה, בשולחן פינתי עגול מול שוקי. ספל קפה הפוך לפניה, חתיכת עוגה שעליה מנה רצינית
של קצפת ליד מרפקה ושוקי בפרצוף מהורהר בוחש ללא צורך בקפה השחור ללא סוכר שלפניו.
"אז מה החדשות?”
"יש לי חדשה טובה וחדשה רעה. מה קודם?”
"זו בדיחה רעה ולא במקום."
"טוב החדשה הטובה היא שהאיראנים איבדו עניין בראובן. הם הגיעו לכדי המסקנה
הנכונה שהוא לא יודע דבר על המזימה."
"איך זה טוב?”
עכשיו הם הפסיקו
לצותת ולהסתכל עליו. לאיש שלנו יש הזדמנות לחלץ אותו."
"זו באמת ידיעה טובה." אסתי הרימה את העוגה ונגסה נגיסה גדולה מורחת
קצפת על פניה.
"הייתי צריכה את
זה."
"יש לכך גם
משמעות לא כל כך טובה."
"והיא?."
שוקי פסק מהבחישה התלה את עיניו האפורות באסתי: "יש סיכון וזו הידיעה
הרעה."
השתררה שתיקה קצרה עד
שאסתי המתוחה דחקה בשוקי: "
"מה הידיעה הרעה? אני יכולה לעמוד בזה. כידוע לך עמדתי בקשיים לא קטנים בזמן האחרון."
“הידיעה הרעה היא. שהם החליטו לתלות אותו מחר."
אסתי לשמחתו, לא נכנסה להיסטריה והוכיחה קור רוח מדהים: "ויש סיכוי להבריח
אותו קודם?”
"כן, יש סיכוי, האצנו את כל התהליכים."
עיניה של אסתי התלחלחו מדמעות, אך כעבור רגע היא התאוששה. עדיין לא העיזה
לדבר. היא הביטה בו בשאלה אילמת.
שוקי פרש את ידיו: "תראי כל סכנה היא גם סיכוי, יהיה יותר קל לחלץ
אותו."
אסתי הוכיחה רגישות
ואולי לשוקי לא הייתה אותה יכולת להציג 'פרצוף פוקר' כמו ישראל: "לפי הפרצוף שלך יש עוד משהו."
"כן. יש עוד ידיעה רעה עבורנו. הם החליטו להאיץ את
המזימה שהם קוראים לה בשם קוד 'שוט אללה!' ולנו אין שמץ מושג מהי. התחושה שלי היא שזה משהו שיפגע
בנו קשות."
אסתי גחנה על הרצפה
והוציאה מהתיק שלה את הדובון של פזית: “אולי אנחנו כן יודעים."
אסתי שמה את הדובון על השולחן, מזיזה את ספלי הקפה והעוגה הצידה: "טוב נראה אם הניחוש
שלי שחיים הכניס כאן את המסמכים נכון."
"באמת למה את חושבת שהמסמכים כאן? זה לא נראה לך מקום
מעט קטן."
"אולי 'המסמכים' הם לא בדיוק בהיקף של 'אנציקלופדיה בריטניקה'. חיים כיוון את הרמז
אלי, ואני זוכרת שהוא זה שנתן את הדובון מתנה לפזית. ההיגיון אומר שזהו זה."
שוקי הוציא סכין
מכיסו, לחץ והקפיץ את הלהב. אסתי חייכה: “ואוו, זה חוקי?”
שוקי לא ענה מתרכז בניתוח לב פתוח לדובון שלפניו. הוא רוקן את הקש מבטנו
של הדובון, דחף את אצבעותיו לכל זרוע. ואז סגר את הסכין בנקישה בפנים מאוכזבות:
“נראה שהאינטואיציה שלך נחלשה בכלא האיראני."
אסתי בחשה בפיזור דעת
בשיירי הקש על השולחן: “הי, מה הדבר הנוצץ הזה?” היא הגישה לשוקי לוח מרובע קטן ונוצץ.
שוקי קפץ ממקומו
בשמחה לא אופיינית לאדם הקודר הזה: “יש!!!”
"יש מה?”
"יש, זה זיכרון של מצלמה. בכל זאת מצאת את 'הגביע הקדוש', כל הכבוד! הייתי חייב לחשוב שהוא צילם
את המסמכים וניסה להחזיר את המסמכים המקוריים כדי שלא יתגלה שהוא לקח אותם, אך
כנראה הוא כבר היה במנוסה." שוקי חטף את זיכרון המצלמה
ורץ החוצה.
"בבקשה. אתה לא צריך להיות כל כך מנומס ולהודות לי." מלמלה
אסתי, אל גבו המתרחק בריצה של שוקי שהיה כבר בחצי הדרך לדלת, בלי לומר שלום.
פרק 14
הדלת נפתחה והורי ראובן נכנסו. האישה לבשה שמלה לבנה חסרת שרוולים מבד
מבריק והייתה עדויה בתכשיטים שהעידו על עושר רב. גזרה דקה, חזה שטוח, ראש מלא
תלתלים אדומים ובו קבועות עיניים קשות קוראות תיגר על העולם.
הגבר היה אדם גבוה במידה מביכה. הוא הלך כמנהג הגבוהים בראש מורכן, כאילו
חשש להיתקל בתקרה וגילה קרחת במרכז ראשו, שמסביבה גדר צמרירית של שיער תלתלים דהה.
תחילתה של כרס קטנה בצבצה מתחת לחגורתו. עיניו התכולות הציצו מלאות תבונה, מאחורי
משקפיים במסגרת זהב. פניו הזכירו מאד את פני ראובן. לבה של רבקה החסיר פעימה
לזיכרון הזה.
הוא צעד בזהירות לחדר מביט בזווית עיניו אל אשתו, ארשת פניו מודאגת. הוא
ידע שדרוש רק ניצוץ כדי לפוצץ את פצצת האנרגיה שבאריזת גופה של אשתו, ואנשים דתיים
היו בשבילה מרעום חומר נפץ של ממש.
שניהם עמדו במבואה לחדר האורחים, מביטים בחשש אל הטרטוריה הבלתי ידועה,
משל הייתה כניסה לשטח אויב. הסלון היה מגובב ברהיטים עתיקים עם פוליטורה כהה. שעון
מטולטלת ארוך תיקתק בקול רם מלווה בקולו את ריקוד המטולטלת. ג'וזף אביו של ראובן
היה בטוח שהשעון מצלצל את מנגינת הביג בן כל רבע שעה.
השולחן הכבד והארוך היה ערוך כסדר עם מפה לבנה לארוחת ליל השבת. נרות של
שבת הפיצו אור נעים. ניכר היה שהזוג טרח לכבודם. הרצפה הייתה מכוסה עם שטיח גדול
בצבעי אפור וחום עם גדילי לבנים. כל פיסת קיר נוצלה לארונות ויטרז' ומבעד
לחלונותיהם היו ערמות של צלחות חרסינה, ספלים וקנקנים משונים שהאירו כמעה את
הפוליטורה הכהה של כל הרהיטים בחדר. בפינה אחת היה שולחן הסבה עם 3 כורסאות וספה לשני אנשים מסביבו. לג'וסף זה
הזכיר ריהוט של מועדון יוקרתי באנגליה של המאה התשע עשרה.
ג'וזף שם לב שעיני האישה התרככו ובלבו התעוררה התקווה שהפגישה תעבור
בשלום.
מר רוזנצוויג ישב בראש השולחן בבגדי שבת מבהיקים בניקיונם וזקנו מסורק.
לפניו סידור שחור מעוטר באותיות זהב. הוא קם ממקומו בחיוך נעים והשיט ידו לברכה:
“שבת שלום יהודים יקרים." ניכר בבני הזוג שלא ידעו איך להתנהג. האם עליהם
לחבק ולנשק את הלחיים בצורה מרפרפת כמנהגם? כנראה שלא.
הגבר הושיט ידו ללחיצה: “נעים מאד אני ג'וזף רוזנברג, האבא של
ראובן."
"כן, אני יודע, נעים מאד, אני אברהם רוזנצוויג."
אחריו האישה הושיטה ידה, אך מר רוזנצוויג כבר משך את ידו, ניזהר שלא לגעת
באישה שנשארה המומה עם יד מושטת לשווא. רבקה רוזנצוויג הצילה את המצב כאשר קמה
ממקומה וחיבקה את האישה האלגנטית דקת הגזרה: "אנחנו שמחים לארח אתכם למרות המסיבות
העצובות. תמיד רצינו להכיר את ההורים של רובי."
רצ'ל אמו של ראובן השתחררה במבוכה
מהחיבוק: “באנו להודות לכם על כל מה שעשיתם עבור בננו." והושיטה לה את בקבוק
היין היוקרתי שהביאה: “. בבקשה. זה יין ויונייה מעולה. ויונייה הוא זן צרפתי די נדיר מאזור עמק הרון. אני בטוחה שתהינו
ממנו."
רבקה לקחה את היין, הודתה בשפה רפה, הלכה למטבח, עטפה אותו בנייר עיתון,
ושמה אותו בהיחבא בפח הזבל, ממלמלת: "איזה מין יהודייה זו? מביאה יין של
גויים לבית דתי." היא חזרה לחדר האורחים לחייה אדומות.
לרגע עמדו כולם במבואה לחדר האורחים במבוכה. ג'וזף התעשת ראשון: “ אולי
נפתח את היין שהבאנו ונרים כוסית לשחרור ראובן מהשבי."
רבקה מיהרה להגיב: “לא, לא, לא, אתם מוזמנים לשבת לשולחן ולחלוק אתנו את
סעודת השבת."
רצ'ל ניסתה להתחמק: "אנו לא רוצים להיות לכם לטורח."
מר רוזנצוויג הוביל אותם לשולחן: "בבקשה שבו. יש לנו הרבה מה לדבר על
ראובן."
בני הזוג התיישבו על קצות הכיסאות נכונים לברוח בהזדמנות הראשונה. רבקה
העבירה קנקן מים מעוצב מחרס לבן, בעל שתי ידיות, שעליו כתוב "נַטְלָה", בקשה מכל אורח בתורו
לנטול את ידיו במים שמזגה מהקנקן וקלטה את המים בדלי ריק שהחזיקה בידה השנייה. מר
רוזנצוויג הלך אחריה והושיט בחיוך נעים לכל אחד מטלית לנגב את ידיהם, תוך שהוא
מסביר את מנהג נטילת ידיים ומבקש לחזור אחריו על הברכה: "ברוך אתה ה' אלוקינו
מלך העולם אשר קדשנו במצוותיו וציוונו על נטילת ידיים."
ג'וזף חייך אל אשתו: “מתברר שכבר אבותינו הקדמונים הכירו בחשיבות ההיגיינה."
רצ'ל לא החזירה חיוך ועשתה את התנועות במורת רוח וסרבה לברך. מר רוזנצוויג
לא הקפיד, שתק ועבר ממנה הלאה.
בדקות הבאות מר רוזנצוויג ניהל את הטקס. ברך על שתי חלות - בוצע
אחת מהן מימין, טובל כל פרוסה במלח, ומחלק
לכולם תוך שהוא אומר את הברכה: "ברוך אתה השם
אלוקינו מלך העולם המוציא לחם מן הארץ."
מר רוזנצוויג קם ממקומו מחזיק את כוס היין רומז לכולם לעשות כמוהו, והתחיל
בקידוש, אך כאשר הביט בפני האורחת הוא קיצר בטקס, קידש על היין בחיפזון: "יום השישי. וַיְכֻלּוּ הַשָּׁמַיִם
וְהָאָרֶץ, וְכָל-צְבָאָם. וַיְכַל אֱלקִים בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי, מְלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר עָשָׂה; וַיִּשְׁבֹּת בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי, מִכָּל-מְלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר עָשָׂה. וַיְבָרֶךְ
אֱלֹקִים אֶת-יוֹם
הַשְּׁבִיעִי,
וַיְקַדֵּשׁ אֹתוֹ כִּי בוֹ
שָׁבַת מִכָּל-מְלַאכְתּוֹ, אֲשֶׁר-בָּרָא
אֱלֹקִים לַעֲשׂוֹת."
ג'וזף פרש ממחטה על ראשו הגלוי ואמר
"אמן",
מר רוזנצוויג נתן לכל אחד לטעום מיין הקידוש, תוך כך הוא הסביר: "הקידוש הוא
מצות עשה מהתורה, שנאמר 'זכור את יום השבת לקדשו', וזכירה פירושה זכירת השבת וקידוש."
האורחים הביטו אחד בשני במבוכה, אך ניכר שהמתח ירד, אם כי רצ'ל נשמה
לרווחה שהטקס נגמר. מר רוזנצוויג דחק בהם להתחיל בסעודה.
"דעו לכם שאנחנו אוהבים מאד את רובי הבן שלכם. הוא אדם מאד
מיוחד."
ג'וזף הנהן: "הוא בהחלט ילד מאד
מיוחד. חכם ועקשן, אך גם רגיש. הוא יכול להאזין למוזיקה עצובה ודמעות זולגות
לו."
מר רוזנצוויג טבל חתיכת חלה שבצע במרק
ואמר בעצב: "לצערנו זה דבר שהוא לא יוכל לעשות לעולם."
רצ'ל שתקה עיניה המאופרות בכבדות
מושפלות, מסובבת צמיד הזהב שעל ידה שוב ושוב.
ג'וזף הוריד את המשקפיים, פתח את התיק
הקטן שנשא על כתפו, חיפש בו בידו האחת בעודו אוחז את המשקפיים בשנייה. כולם הביטו
בו עד שמצא את שחיפש. הוציא מטלית עור צהובה והתחיל לנגב את המשקפיים באופן מוכני:
"הו, כמובן. אך אני מקווה שיחזור במהרה מהשבי ואז אקנה לו את כל הדיסקים של
המוזיקה שהוא אוהב."
מר רוזנצוויג הרים את הגבות העבותות שלו
בתמיהה: "מה הטעם בדיסקים אם הוא לא יכול להאזין למוזיקה לאור הפציעה
שלו."
רצ'ל פסקה מסיבוב הצמיד ונקבה את מר
רוזנצוויג בעיניה: "למה אתה מתכוון? הוא נפצע ברגל, לא?"
מר רוזנצוויג הביט ברצ'ל ובג'וזף חליפות
במבט תמה: "אתם לא יודעים שהוא חרש?"
"חרש?!"
רבקה מלמלה בשקט: "לא יהודים
ואפילו לא הורים." ובקול אמרה: "כמה זמן לא הייתם בקשר עם רובי."
ג'וזף לחש והמבטא האמריקאי נעשה כבד
יותר מהרגיל: "בעצם לא היינו בקשר מאז עזב אותנו בטריקת דלת ועלה
לישראל." ובנימה מצטדקת הוסיף: " אתם מבינים? הוא עשה לנו בושות גדולות.
אנחנו פעילים בג'י סטריט קליבלנד, והנה הבן שלנו עושה בדיוק מה שאנו מתנגדים לו.
עולה לישראל ומתגייס לצבא ההורג ומדכא עם אחר."
"בכל זאת זה הבן שלכם."
רצ'ל ניסתה להסביר את התנהגותם:
"אם הבן שלך היה רוצח, לא היית מנתק את הקשר ביניכם?"
רבקה אמרה בקול חרישי אך ברור:
"לא. בן שחטא נשאר בן."
רצ'ל התפרצה: " ובכן, לנו יש עמדה
מוסרית חזקה יותר."
מר רוזנצוויג שינה את הנושא: "בואו
נתחיל בסעודה."
ג'וזף טבל את הכף במרק מכיר תודה למר
רוזנצוויג על ששינה את הנושא.
אחר
כך התיישבו כולם והתחילו בסעודה. כולם, מחוץ לרצ'ל שלא נגעה באוכל שלפניה. כאשר רבקה שאלה
בדאגה של עקרת בית אם האוכל לא לטעמה. רצ'ל לא ענתה וג'וזף התנצל במקומה שהיא לא
חשה טוב. אולי היא עייפה מהטיסה הארוכה.
מר רוזנצוויג ירה בה מבט, אך אמר בקול
רך משנה את הנושא: "תנו לי לספר לכם על הבן שלכם, ועל מה שהוא עבר."
כאן הוא פתח וסיפר באותו קול חרישי
ומונוטוני, את קורותיו של ראובן מאז הגיע לארץ.
ג'וזף הביט בדאגה ברצ'ל אשתו המתפתלת בכיסאה
בחוסר נוחות הולך וגובר, כאשר סיפר על קרב בית מחסוב.
גם מר רוזנצוויג ראה זאת: "את לא
גאה בבנך הגיבור?"
רצ'ל התפוצצה: "גיבור? לא. בעיני
הוא לא פחות מפושע מלחמה."
מר רוזנצוויג התעלם מרצ'ל, ופתח בשיר
המעלות בו היה מסיים כל סעודת שבת בניגון ששמע עוד מבית אבא. תמיד היה בשיר הזה
משהו מנחם:
שִׁיר, הַמַּעֲלוֹת: בְּשׁוּב
ה`, אֶת-שִׁיבַת צִיּוֹן- הָיִינוּ, כְּחֹלְמִים.
אָז
יִמָּלֵא שְׂחוֹק, פִּינוּ- וּלְשׁוֹנֵנוּ רִנָּה:
אָז, יֹאמְרוּ
בַגּוֹיִם- הִגְדִּיל ה` לַעֲשׂוֹת
עִם-אֵלֶּה.
הְגדִּיל ה` לַעֲשׂוֹת
עִמָּנוּ- הָיִינוּ שְׂמֵחִים.
שׁוּבָה ה` אֶת-שבותנו
(שְׁבִיתֵנוּ)-
כַּאֲפִיקִים
בַּנֶּגֶב.
הַזֹּרְעִים
בְּדִמְעָה- בְּרִנָּה יִקְצֹרוּ.
הָלוֹךְ
יֵלֵךְ, וּבָכֹה-
נֹשֵׂא
מֶשֶׁךְ-הַזָּרַע:
בֹּא-יָבֹא
בְרִנָּה- נֹשֵׂא, אֲלֻמֹּתָיו.
הוא הפסיק לשיר ומיהר לברך את ברכת
המזון שלאחר הארוחה, כאשר ראה את רצ'ל עומדת רוטטת מזעם וזורקת את המפית שלה על השולחן
כמו הייתה בזירת אגרוף מסמלת סיום הקרב.
בָּרוּךְ אַתָּה ה` אֱלקֵינוּ
מֶלֶךְ הָעוֹלָם.
הַזָּן אֶת
הָעוֹלָם כֻּלּוֹ. בְּטוּבוֹ בְּחֵן בְּחֶסֶד וּבְרַחֲמִים.
הוא לא סיים את הברכה כאשר רצ'ל התפרצה: "איני יודעת למה באתי לכאן.
אתם ודאי הסתתם את הבן שלנו להצטרף לצבא. שמעתי כבר עליכם. דתיים ימנים קיצונים
מחרחרי מלחמה. למה לקחתם ילד טוב רודף שלום והפכתם אותו למפלצת? "
זרקה מבט לבעלה: "בוא ג'וזף, אנחנו לא נשאר כאן אפילו דקה
נוספת."
בעלה קם אף הוא מנסה להרגיע אותה: "שבי רצ'ל, הם לא עשו שום דבר רע
לראובן. ממה ששמעתי הם לקחו אותו לביתם רק לאחר הקרב. אין להם שום קשר להתנדבות של
ראובן לצבא."
רצ'ל פנתה והלכה בצעדים נמרצים וטרקה את הדלת אחריה.
ג'וזף נשאר פורש את כפותיו בהתנצלות: "היא חמת מזג ולא התכוונה למה
שהיא אומרת. אני באמת מצטער." ויצא אחריה.
נשמעו קולות מהוסים באכסדרה. לאחר כמה רגעים חזר הזוג, והאישה התנצלה בקול
רפה על שהטילה עליהם את התסכול שלה בשל מה שקרה לבנה היחיד.
מר רוזנצוויג חייך אליהם בנועם ואמר : "שבו, שבו, נשתה קפה ונדבר על
המצב."
"ראובן הוא בן יחיד, העניין הוא שתלינו תקוות רבות בראובן. הוא היה
כל כך חכם ומקובל על הבריות, שרבים נבאו שהוא יהיה הנשיא היהודי הראשון בארצות
הברית." ג'וזף דיבר בנימה חרישית ומתנצלת. ידו שהחזיקה את ספל הקפה רעדה
קלות. הוא הניח את הספל על התחתית ופתח שוב ברוטינה של נקוי המשקפיים: "תארו
לכם, הבן שלנו נשיא ארצות הברית."
"הוא עוד יכול להיות נשיא ואפילו ראש ממשלת ישראל וזה לא כבוד פחות
גדול." אמר מר רוזנצוויג בניסיון לעודד. הוא הביט בפניו העצובים של ג'וזף
והוסיף: "בנך ראובן הוא בעל כל אותן תכונות טובות שציינת, אך התכונה הבולטת
ביותר שלו היא היותו 'לוחם'. הוא לא ישבר בקשיים שהוא כנראה חווה היום בכלא
האיראני, כמו שהוא לא נכנע באמת לקשיים שבאו מתוכו. אני בטוח שהוא יתגבר ויביא לך
עוד הרבה גאווה."
ג'וזף נאנח: "איך שלא יהיה, הוא עכשיו בשבי של האיראנים. אני ממש לא
מבין למה הוא התנדב להחליף את הבחורה ההיא שהוא בקושי מכיר."
"אם אני מבין משהו בבני אדם, יש ביניהם קליק שאולי הם עצמם לא מודעים
לו."
"איזה מין בחורה זו?"
"אני חושב שהיא תמצא חן בעיניכם. בחורה מבית טוב."
"באמת הגיע הזמן שרובי יתחתן הוא כבר לא ילד." תרמה רבקה.
"מי מדבר על חתונה? הם סך הכול מכירים זמן קצר." אמר מר
רוזנצוויג.
"צה, צה, וזה בא מאחד שאומר שהוא מכיר את נפש האדם." התנגדה
רבקה בנועם.
"עדיין אני לא מבין." נכנס ג'וזף לשיח חתן כלה זה, "למה
היה חייב להתחלף עם הבחורה? לא היה מישהו אחר מהמוסד שזה תפקידו? ולמה האיראנים
בכלל הסכימו לחילופין? הייתי חושב שהחזקת בחורה זה קלף חזק יותר בשביל ללחוץ על
המערב."
"הרבה שאלות, שאנחנו לא יודעים מספיק כדי לענות עליהן. אני רק יכול
לשער שראובן חשוב לאיראנים יותר מבחורה. אולי כי הוא היה קצין די בכיר בצבא."
"אתה רואה? כל זה לא היה קורה אילו לא הלך והתנדב לצבא." התריסה
רצ'ל לעומת בעלה כאילו הוא היה אשם.
מר רוזנצוויג מיהר להפסיק את ההתנצחות הזו, לפני שג'וזף יענה ותהיה שוב
התפוצצות: "כן, כל זה לא היה קורה אילו היה נשאר בבית בקליבלנד, אבל כנראה זה
היה רצון האל. חייבים לקבל את זה באהבה. אלוהים ידאג לשחררו במהרה בימנו
אמן."
נשתררה שתיקה ארוכה שאף אחד הפר.
לאחר כמה דקות של מבוכה האישה שאלה בהיסוס: "האם ראובן אוכל כשר?"
"אם התכוונת האם ראובן דתי שומר מצוות, אז לצערי התשובה שלילית. כמו
שציינתם ראובן הוא אדם עקשן ודעתן ובעל מחשבה עצמאית."
"קיוויתי שכאשר יראה את אורח חיינו הוא יראה את הטוב שבדת. בעצם אני
עדיין מקווה." תרמה רבקה את דעתה וקבלה נזיפה של מבט עיניים מבעלה.
"אז כן ניסית להשפיע עליו לחזור בתשובה." התריסה האישה "
זו כנראה הסיבה שלקחת אותו לביתך."
"לא נראה לי שאת השפעת עליו כל כך בכל השנים שהוא היה בביתך."
רבקה ירתה את התשובה.
הנשים הביטו אחת בשנייה, כמו שתי חתולות רחוב לפני קרב, הדורכות את
השרירים, מקמרות את הגב, שולפות ציפורנים ומגרגרות באיום, מוכנות לזנק אחת על
צוואר רעותה.
ג'וזף ניסה להשכין שלום: "די, די. קבענו כבר שאף אחד לא משפיע על
ראובן."
צלצול טלפון חד נקב את המתח באוויר.
מר רוזנצוויג החווה לג'וזף כדי שירים את הטלפון: "זה כנראה עבורכם.
אף אחד לא מצלצל אלינו בשבת."
ג'וזף האזין ואמר כמה פעמים כן, כן, אני אשאל, כיסה את הפומית ושאל את מר
רוזנצוויג אם אנשים מהמוסד יכולים להגיע כדי לעדכן אותם בקשר לראובן. מר רוזנצוויג
הנהן וג'וזף הניח את האפרכסת.
ארבעת האנשים שתקו כל אחד מתמודד עם מחשבותיו ופחדיו. מה יכול להיות המידע
העדכני הדחוף הזה? האם זה מבשר טובות או חס וחלילה משהו קרה לראובן.
דפיקה
קלה בדלת הקפיצה את רבקה לפתוח אותה. אך במקום אנשי המוסד נכנסה אסתי ובעקבותיה
הוריה - . אסתי ערכה את ההכרויות: "הכירו את אמי - ברוניה ואבי ג'קי."
מיד
לאחר מילות הנימוסין שהחליפו הנוכחים היא שאלה את מר רוזנצוויג אם מותר לה לההיכנס
לרגע למשרד של ראובן. "בוודאי, אני בטוח שראובן לא יתנגד."
אסתי
במנוד ראש של שלום להורי ראובן פתחה את הדלת למשרד וסגרה אותה אחריה.
היא
סקרה את המשרד רואה שוב את המצב העלוב בו הוא נמצא ובראשה באופן אוטומתי ערכה
רשימה של השיפורים שאפשר לעשות. אך מה שהיה חסר באווירה היה ריחu של ראובן. היא נגשה לשולחן הכבד והעבירה יד רכה על החריצים שנעשו
על ידי ראובן במצוקתו. זה היה המקום הכי קרוב שיכלה להרגיש את ראובן. היא עצמה את
עיניה ונידמה היה לה שהיא יכולה לשלב ידה בידו הגדולה של ראובן.
צלצול
של פעמון הדלת החיצונית העיר אותה מההזיה. היא פקחה את עיניה.
המסר
שהזמין אותה לאספה אצל הרוזנצוויגים לא היה מאד אינפורמטיבי. נאמר רק ששם יקבלו
עידכון על המצב של ראובן. זה לא נשמע טוב.
היא ניערה את שיערה ניגבה לחלוחית דמעות מעיניה וחזרה לסלון של
הרוזנצווגים.
פנימה נכנסו שני אנשי
מוסד מבוגרים. את הגבר אסתי הכירה, זה היה שוקי, אך את האישה ראתה בפעם הראשונה.
ריצל ומר רוזנצוויג
שאלו יחד האם ראובן חי?
שוקי הנהן ואמר: "יש בפינו בשורות טובות."
מר רוזנצוויג מלמל: "תודה לאל, ברוך שמו לעולם ועד.", אך ריצל התיישבה דרוכה כקפיץ: "אז מה הבשורות?" אמרה בקול קשה. ג'וזף הניח ידו על ידה
הלבנה ואמר לה: "תתני להם בבקשה לדבר."
שוקי סיפר להם שראובן
ברח מהכלא בעזרת מחתרת איראנית ועושה דרכו צפונה לכיוון הים הכספי.
ג'וזף קטע אותו "למה עד לים הכספי, עד כמה ששמעתי הוא לא בכושר לדרך הארוכה הזו"
שוקי הסביר שהתכנית
היא לשלוח צוללת ננסית מקזחסטן שהיא מדינה ידידותית לישראל וגם אינה קרובה לאיראן. הצוללת תתקרב לגבול איראן בים הכספי. אי אפשר היה לחלצו
מאיראן עצמה כי נעשה מצוד רחב ידיים הכולל את כל האמצעים של איראן אחרי ראובן שלכד
גם שבוי איראני, כנראה כקלף מיקוח במידה וייתפש. עוד סיפר שראובן יאלץ לאלתר
ולעיתים גם ללכת ברגל ולחצות את ההרים הגבוהים שחוצצים בין הכלא בטהרן לבין הים
הכספי.
ג'וזף תיקן את משקפיו על עיניו ושאל איך ראובן יחבור לצוללת. "אל דאגה," ענה שוקי בביטחון "יהיה לו משואה אלחוטית שתציין את מיקומו לצוללת."
ג'וזף התיישב אחורה ומלמל דאוג בקול חרישי שלא ישמע על ידי אשתו, שבאותה מידה המשואה תציין את מיקומו גם לאיראנים.
אך גם אם היה אומר
זאת בקול רם ריצ'ל לא הייתה שומעת כי היא קפצה מכיסאה, הצביעה על שוקי וצעקה שכל זאת לא היה נחוץ אם המוסד לא היה שולח נכה לעשות
את עבודתו, בעוד הוא שולח את אנשיו לרצוח ילדים בעזה.
אסתי קמה נרגשת ובקשה
ממנה להירגע: "את לא יודעת את העובדות."
"כן? אני יודעת עובדה אחת עליך שהעדפת להשתחרר מהשבי האיראני
ולהכניס את ראובן במקומך!"
שוקי ניסה להשקיט את
המהומה והרים ידו כאשר נשמעה קולה של האישה שאמרה בנועם:
"מוקדם
להאשים, עלינו להתרכז בחילוץ ראובן." לקולה הרך של האישה
היה אפקט מרכך ורצ'ל צנחה חזרה לכיסאה.
ברוניה ששמה המקורי היה ברוריה פנתה בפליאה אל אסתי: "ממתי את מגינה על המוסד?"
אסתי זרקה לעברה: "לא כל מה שכתוב בעיתונים הוא נכון, בזמן האחרון נפקחו לי
העיניים לראות דברים כפי שהם ולא כפי שמציגים אותם בטלוויזיה."
ג'קי אביה שאל בקול
שבצבצה ממנו מעט רוגזה: "מה למשל?"
"אתה זוכר את ג'ורג' מבית זכויות האדם?"
"כן, אדם מרשים שעשה רבות למען זכויות הנדכאים."
"ובכן זהו אותו איראני חשוב ששוקי דיבר עליו. האדם 'המרשים' הזה עינה אותי
באכזריות וכנראה גם עינה את ראובן. הרי לך דוגמה של לא כל מה
שרואים וקוראים - נכון."
שוקי ניסה להגיד
משהו, אך האישה שלידו עצרה אותו בהניחה יד קלה על ידו.
"לא מאמין, שטפו לך את המוח במוסד! הם אשפים בזאת."
רצ'ל וברוניה הנהנו בהסכמה כמו שתי בובות על החוט.
שוקי קם: "טוב אלו הדברים שרצינו לעדכן אתכם, ברגע שניצור קשר עם
ראובן נודיע לכם."
האישה הוסיפה לשבת: "שב, שוקי הם עדיין לא גמרו לשאול."
"בוודאי שלא גמרנו אתכם!" שוב רצ'ל הרימה קול.
"אנו
נענה על כל שאלה שנוכל לענות,
אין צורך לצעוק. נהיה כאן ככל שיידרש." אמרה האישה בנעימות ואסתי
העריכה את האישה הזו שיודעת לפרק מוקשים אנושיים.
אבל רצ'ל כבר הייתה בתנופה, היא צעדה
קדימה לכיוון שוקי וצעקה: "תגיד לי רק זאת, למה שלחת את בני הנכה לעשות את
העבודה שלכם?"
שוקי נרתע עמוק יותר בספה: "יעזור
אם תדעי שהמוסד דווקא התנגד לשלוח את ראובן, והיה זה ראובן שדרש זאת. תוכלי לשאול
אותו. כאשר יחזור."
"כאשר יחזור, כן? אני בטוחה שאתה
יודע שהוא לא יחזור. איך נכה יצלח את ההרים המושלגים הגבוהים ביותר באיראן כאשר כל
רשויות איראן רודפות אחריו?"
ג'וזף ניסה להרגיעה: "אל תגידי דבר
כזה." אך רצ'ל צעדה צעד נוסף מאיים לכיוון שוקי, כאשר אסתי אמרה: "ראובן
מאד יצירתי אני בטוחה שהוא ימצא את הדרך הנכונה."
רצ'ל פנתה באיום לאסתי: "אסור לך
לדבר, בגללך הוא היה בכלא! אז מה אכפת לך?"
"אכפת לי לא פחות ממך. אני אוהבת
אותו." רק ששמעה את המילים שיצאו מפיה היא הבינה שהיא באמת אוהבת אותו.
עכשיו האימא שלה קמה נסערת ממקומה:
"את אוהבת אותו? אדם שהיה קצין בצבא הפשיסטי הישראלי ואחראי למי יודע כמה
רציחות פלשתינים? תדעי לך שבשבילנו את מחוקה. את ילדת שמנת שנתנו לך כל מה שרצית
ותראי למה התדרדרת?"
אביה של אסתי ניסה להרגיע אותה אך היא
פנתה אליו בחמת זעם "אני רוצה שתבטל לה את כל כרטיסי האשראי, שתלמד איך זה
להיות עני כמו הפלשתינים."
שוקי רצה להתערב אך האישה שלידו לחשה לו
"תן להם להוציא קיטור."
רצ'ל פנתה אל בעלה מתודלקת מהזעם של
ברוניה האימא של אסתי: "נכון, גם אתה חייב למחוק את ראובן מהצוואה. בא ג'וזף,
אין לנו מה לעשות כאן."
ברוניה שמצאה חברה חדשה כלבבה הדהדה:
"בא ג'קי, גם לנו אין מה לעשות כאן."
כאשר שני הזוגות סגרו את הדלת אחריהם,
אשת המוסד קמה וחבקה את אסתי המתייפחת: "נעשה הכל כדי להחזיר את ראובן. ובקשר
לעניין הכלכלי אל תדאגי מדינת ישראל לא תשאיר אתכם לבד."
אך אסתי לא חשבה על 'העניין הכלכלי' רק
להיות מחובקת על ידי הידיים הענקיות של ראובן.
היא מלמלה לאוזנה של האישה מבעד לדמעות:
"מה הסיכויים להחזיר את ראובן?"
"תהיי חזקה, לא אשקר ראובן עדיין
בסכנה גדולה אך אני בטוחה שהוא ימצא את הדרך אליך."
פרק 15
כאשר הוא פתח את עיניו
הוא שכב באוהל גדול ליד האח הלוהט וסביבו אנשים המביטים בו ומדברים זה עם זה בשפה
שלא הבין.
הוא הרים את ראשו כי את
שאר אבריו נראה שלא יכול היה להזיז ושאל: "איפה אני?" האנשים החליפו
מבטים. אדם אחד ניתק מהחבורה וחזר עם מה שנראה לראובן כזקן השבט.
האיש בעל זקן לבן עבות
כסוי תואם על הראש, שממנו משתפכים תלתלים לבנים. הוא היה לבוש בגלימה אפורה מקושטת
עם סמל של אדם מזוקן שמשני צדדיו כנפיים. למותניו הייתה חגורת בד צבעונית רחבה.
מתחת לגלימה לבש מכנסיים תואמים ולרגליו נעל מגפיים גבוהים. הא
 |
יש בהחלט היה
לבוש בהתאם למזג האוויר המושלג שבחוץ.
ראובן חזר על שאלתו
חוזר על הפנטומימה ההכרחית לוודא שידעו שהוא חרש ויש לדבר אליו לאט וברור, הוא רק
לא ידע אם ימצא מישהו ביניהם שידע אנגלית. המנהיג פנה למתקהלים סביבו מורה להם
להתרחק ואז ענה לראובן באנגלית מקפיד להראות לראובן את פיו, ברור שהבין את
הפנטומימה. 'טוב, הצגתי כל כך הרבה פעמים את אותן התנועות שממש נהייתי טוב בזאת'.
הזקן שאל: "אתה אמריקאי?"
ראובן לא ידע מהי התשובה הנכונה שתגייס את האיש הזה לעזור לו. לבסוף החליט שבאיראן
שונאים את ארה"ב יותר מאשר את ישראל והודה שהוא ישראלי.
פני המנהיג אורו:
"אז אתה יהודי? איפה כיסוי הראש שלך?"
בהקלה רבה הודה ראובן
שהוא יהודי, מודה למזלו הטוב שנפל בידי אויב המשטר.
הוא העביר מבטו על החבורה וראה שלכולם זקנים, כיסוי
ראש ומין לבוש אפור של צמר.
הוא שאל בתמיהה: "האם אתם יהודים?"
ראובן מישש את פניו והבין שגם לו צימח זקן לא קטן.
הכוהן אמר משהו לאדם מאחוריו וזה הביא לראובן כיסוי ראש וחבש אותו על שערו השופע
בעדינות.
הוא העז לשאול: "מי אתה?"
"אני כהן
זארטוסטרה."
"זארטוסטרא של
הפילוסוף ניצ'ה?"
"הו לא, זו טעות
מקובלת. אין קשר לפילוסוף מחוץ לשם. דת הזארטוסטרא היא הדת העתיקה ביותר בעולם
ועיקריה דומים מאד לדת היהודית, כך שאני שמח שהצלנו יהודי."
ראובן רצה להושיט אליו
את ידו אך ידו הייתה נוקשה. הכוהן הניח יד חמה על ידו במחווה ידידותית: "אתה
עדיין קפוא. מי יודע כמה זמן שכבת שם בשלג הקר עד שהסיור שלנו מצא אותך. עוד מעט
אתה תפשיר, תרגיש כאבים גדולים אך אל דאגה, הם יחלפו."
ראובן מלמל שהוא עשה
כבר דוקטורט בהתגברות על כאבים, הכוהן התעלם מהמלמול וסיפר לו מה הם עושים כאן.
התברר שהקבוצה של כהן
זאראטוסטרה היא ממחוז מזדאראן מזרחה להר הקדוש. הם הלכו להר הקדוש דמאונד להקריב
צמח לכבודו של האל אהורה מזדא, כמו בכל שנה כדי להודות לאל על השנה הקודמת ולבקש רחמיו
והגנתו בפני אנגרה מאיניו האחראי על
הרוע בעולם, בשנה הבאה.
כוהן זאראטוסטרה הפליג
בהסבר דתו תוך השוואה לדת היהודית. מתברר שידע לא מעט על יהדות: "במרכז
אמונתנו עומד אל יחיד “אָהוּרָה מָזְדָא” האדון החכם, ממש כמו אלוהיכם. זארטוסטרה הוא נביאו - המשה
רבנו שלכם."
ראובן לא היה יכול שלא
לתהות אם באמת האמינו באל יחיד. אם אהורה מזדא הוא אל יחיד מי הוא אנגרה מאיניו?
אך השיב לעצמו שהוא אולי המקביל לשטן. דרגה אחת נמוך מהאל.
באחורי מוחו ראובן
העלה בדמיונו את המפה ותהה מה עושים מאמיני מזדא מערבה להר הקדוש כאשר הבית שלהם
הוא דווקא מזרחית להר.
לפתע פרש הכוהן לירכתי
האוהל, פשט את כל בגדיו וביצע רחצת טהרה בגיגית גדולה שעמדה שם, התנגב ולבש בגדי
לבן. אחד אחר השני בצעו גם המאמינים רחצת טהרה ואחר לבשו בגדי לבן.
כל המאמינים התקבצו
סביבו לטקס התפילה שכלל כתישת צמח והעלתו בקטורת ריחנית ושירת שבע עשר מזמורים, שנכתבו
בידי זרתוסטרא עצמו, מכונים גאת'ות,
ועוד מזמורים ותפילות מהספר הקדוש לזורואסטרים הוא האווסטה (בפרסית: اوستا) בשפה המכונה "אווסטית" - שפה
איראנית עתיקה. לאחר הטקס שוב הוחלפו הבגדים הלבנים לאפורים של יום יום, והמאמינים
התפזרו.
הכוהן חזר לראובן, שם
ידו על ראשו וברך אותו באותה שפה בלתי מובנת. הוא הסביר כי הם מצווים להתפלל 5 פעמים ביום. ראובן
החליט שהזארטוסטים ידידותיים ואין סכנה לשאול מה הם עושים מערבית להר הקדוש.
הכוהן סיפר באריכות
שהם היו על ההר הקדוש דמאונד, לחגוג את טיקסי ראש השנה המתחילה בשנייה המדויקת של
ההשתוות האביבית (20 או 21 במרץ על-פי הלוח הגריגוריאני). יום זה מכונה “נוֹ-רוּז” (“יום
חדש”, בפרסית: نوروز), והוא פותח את חגיגות השנה החדשה, הנהוגות היום בכל רחבי
איראן גם בקרב מוסלמים וגם בקרב הכורדים.
"יפה מאוד, חג
שמח לכם, אך למה לא חזרתם הביתה?"
הייתה שתיקה ארוכה בה
הכוהן הביט בראובן במבט מעריך לבסוף אמר: "דמאוונד הוא הר משמעותי
בדתנו. הוא סמל ההתנגדות נגד עריצות ושלטון זר. הסיפור המקורי על ההר הקדוש מספר
על הדרקון בעל שלושת הראשים - אזי דאהאקה (Aži Dahāka) שנכבל להר דמאוונד כדי להישאר שם עד סוף העולם. המשורר הפרסי פירדוסי מתאר אירוע זה ביצירת המופת שלו, שָׁאהּ-נָאמֶה
מספר גירסה אחרת של אותה אגדה, בה מוחלף הדרקון ברודן זאהאכ (Zahhāk) שנכלא כבול במערה אי שם בהר לאחר שהובס על
ידי קווה הנפח (Kāveh) והמלך הגיבור פריידון (Fereydūn). לצערנו נראה שהיום צאצאיו של הרודן זאהאכ - האייטולות שולטים
במדינה. אנו מצווים להילחם ולכלוא אותם חזרה בהר הקדוש.
פעם אנו היינו חופשיים בארצנו. אנו שלטנו בכל פרס ואפילו שלטנו בכל העולם
העתיק עד מצרים כולל ארץ ישראל בזמנו של כורש.
"אני כמו כל היהודים מכיר תודה לכם ולכורש על שהחזיר אותנו לארצנו
והרשה לנו לבנות את בית המקדש השני. אני שמח שהמשכתם מערבה ומצאתם והצלתם אותי.
תודה."
הכהן הביט בו בשתיקה צופנת סוד אך לא האיר את עיניו לגבי פרטי הסיבה למסע
שלהם מעבר להר. לאחר שהות מה הוא מצא לנכון במקום זאת להסביר למה שלח את אנשיו לסייר
בשטח: "השלטון של האייטולות מתנכל לנו לכן אנו שולחים כל הזמן סיורים לוודא
שאין כוחות של משמרות המהפכה בסביבה. סיור כזה מצא אותך בעיקר בגלל שהאל הטוב
אהורה מזדא הביא לתשומת ליבם את עופות הטרף שהתקבצו בסביבת Abali. כך אנשי הסיור בזמן לגרש את הנמר שכבר תקע
שיניו בבשרך.
בעצם אם יותר לי לשאול, מה היו מעשיך בחלק זה של הארץ."
ראובן סיפר לו על המאסר בטהרן, הבריחה והרצון שלו להגיע לים הכספי.
"למזלך החלטנו לנפוש בימי החג בים הכספי, כך שנוכל לקחת אותך אתנו
עד הים הכספי." הכריז הכהן, חושיו הרגישים של ראובן גילו שזה לא כל הסיפור,
אך הוא היה אורח והיה אסיר תודה על שהצילו אותו, מה עוד שהם ייקחו אותו למחוז חפצו
ולכן לא שאל עוד. לכל אורך הדרך שוחח הכוהן עם ראובן ושניהם מצאו עניין רב בשיחות.
באחד הפעמים שאל הכוהן למתי נקבעה הפגישה בים הכספי. ראובן הודה שהפגישה אמורה כבר
להתבצע, אך כמובן שהם ימשיכו לחפש אותו לפחות עוד שבוע.
הכוהן שעשה רציני ואמר
שלצערו הוא חושב שיקח להם יותר משבוע לעשות את הדרך הקצרה על כביש 77 שבדרך כלל לוקחת
לא יותר מ 4 שעות. הוא הסביר שעליהם להתחמק ממשמרות המהפכה שלא רואים בעין
טובה נסיעות של מאמיני זאראטוסטרה החורגות מהמסלול הקבוע שלהן. לשם כך הם יעצרו
בכפרים שבדרך להתפלל ולחכות שמשמרות המהפכה יקפלו את המחסום הבא.
"נקווה שלא ניפול
למחסום כזה." אמר ראובן בהשלמה.
"אי אפשר להימנע
ממחסום אחד בהר נדאר. שם יש למשמרות המהפכה מוצב קבוע ומחסום הפועל 24 שעות ביממה, אבל
בשם אהורה מזדא נתגבר גם על הבעיה הזו."
כמו שאמר הכוהן אבריו
הקפואים הופשרו והוא חש כאב בכל גופו אך היה זה כאב מבורך. לאחר כמה שעות הוא
הרגיש שהוא יכול לקום ואז גילה פצע מכוער ברגלו הפגועה. הוא הרים עיניו אל הכוהן
שלא מש ממנו בשאלה. הכוהן הסביר לו שהסיור הגיע ברגע האחרון ולא הספיק לגרש את
הנמר לפני שזה נעץ שיניו בראובן. "אין דבר אנו נמשיך לטפל בפצעיך עד שנגיע
למקום יישוב."
במהלך הנסיעה אל החוף הכהן נתן לו בגדי זארטוסטרא אופייניים,
הוא הולבש
גופיה בעלת גדילים מתחת לחולצה משהוא
הדומה לציציות שמר רוזנצוויג לבש כמו שאר היהודים החרדים. אצל זורואסטרים הפתיל
הקדוש נקרא קאסטי. לראובן לא הייתה
בעיה לחקות את מנהגי הרוזנצויגים, מה שעורר כבוד אצל המלווים שלו. הוא שמע מסיפורי
האגדות שלהם ותרם אגדות משל היהודים ששמע מפי הרזנצוויגים והודה בליבו ללהג הרב של
רוזנצוויג שהלעיט אותו באגדות ובמשלים יהודיים למרות שהוא לא היה מעוניין בהם.
שיירת הוואנים של מאמיני זארטוסטרא פנתה לצפון דרך
כביש 77. הם עברו כפרים דלים שכללו לא יותר מכמה
בתים. ראובן איבד את מניינם של הכפרים. הוא זכר את אלו בהם שהו זמן רב יותר כמו Mosha ו Hashem שהייתה
התחנה האחרונה שלהם לפני שאולצו לעבור דרך ארוכה ללא כל יישוב. על הדרך הזו היה
המוצב והמחסום המסוכן של בסיס הר נדאר.
כאשר נתקלו במחסום של משמרות המהפכה.
"אל ייחלש ליבך, ראובן אנו נתגבר בשם אהורה מזדא הטוב והחכם. חשבתי שכיוון שאתה חרש תוכל גם להתחזות
לאילם וכך הם לא יגלו שאין הפרסית שגורה בפיך. אנו נספר שנפצעת על ידי נמר כאשר
הלכת לקושש עצים למדורה ונתקפת חרדה משאגת הנמר שהותירה אותך חרש ואילם."
ראובן חשב שהסיפור הזה לא כל כך רחוק מהאמת.
לא עבר זמן רב ומשמר של המחסום אותת לוואן הראשון
לעצור. אנשי המשמר במדים של משמרות המהפכה התפצלו וכל שניים ניגשו אל וואן אחר.
הראשון נכנס לוואן בעוד השני מחפה עליו מבחוץ.
איש המשמר עבר מאחד לשני בודק את תעודותיהם, ומפשפש
בחפציהם בברוטליות. מאמיני זארטוסטרא שתקו מפחד.
כאשר הגיע איש המשמר אל הכוהן שישב ליד מיטת ראובן,
הוא חקר אותו במה שנשמע כמילים ברוטליות למרות שראובן לא הבין דבר. בשלב מסוים הוא
העביר את עיניו אל ראובן ושאל אותו שאלה. ראובן לא ענה. הכוהן חשף את פצעו של
ראובן וניסה להסביר משהו. בתגובה היכה אותו איש המשמר בקת הרובה, ואז איש המשמר
הרים שוב את נישקו והיכה באכזריות את ראובן על פצעו החשוף.
על ראובן שטף גל אדום ענק שהטביע אותו במים אדומים
כדם. ראובן חשש שהנה הסיוט הישן שלו אותו סיוט שחשב להתפטר ממנו, חוזר והוא עשה
תנועות בידיו כחותר לעלות ולנשום, הוא הרגיש מחנק מלווה עם דממת מוות.
אך כמו בזמן העינויים שג'ורג' עינה אותו הגל חזר
והותיר את דמותה האדומה של אסתי על החול. הדמות התפוגגה וראובן התעלף.
ראובן התעורר כאשר הוואן נעצר, עיניו הגדולות החמות
של הכוהן מעליו.
הכוהן סיפר לו שבזכות גבורתו
ובברכת אהורה
מזדא, המשמר נתן להם להמשיך. הם נעצרו
בתחנה הבאה להתפלל ולטבול במפלי Qal'eh לברך את
אהורה
מזדא על ההצלה. משם הדרך פנויה אם הם יזהרו ויעצרו בכפרים כדי לוודא שאין מחסומים
נוספים.
ראובן נשאר בוואן גלי
כאב שטפו אותו. הוא הביט במאמיני זארטוסטרא המבצעים את הטקסים הרגילים בכוונה
ובאריכות רבה משתמשים במי המפל במקום האגן שבפינת הוואן.
לאחר מה שנדמה לו כזמן
רב מהרגיל אולי בגלל הכאבים שבאו בגלים, הם המשיכו לנסוע עוצרים בכפרים שהפכו
לעיירות ואחר כך לערים ל שהתרחקו מפסגות ההרים. הוא לא זכר את השמות מלבד Vana הכפר שהיה ליד
המנהרה הארוכה שהובילה מההרים הגבוהים והחשופים לגבעות פוריות עם יערות לכל האורך.
בעיירה הגדולה בשם Razlkeh אפשר היה כבר לראות מישורים רחבים.
אוויר הרים הצלול
התחלף באוויר רווי ריח של ים. העיר הגדולה הראשונה שפגשו הייתה Shad Mahal מעבר לה השיירה של
הוואנים נסעה ללא עצירה על לעיר Mahmadabed על חוף הים הכספי.
מצבו של ראובן הלך והתדרדר
הוא איבד דם רב ופצעו החל להתמלא מוגלה. הכהן רצה להכניס את ראובן לבית חולים, אך
ראובן התנגד בתוקף.
"למה? בשם אהורה
מזדא" שאל הכוהן, "אתה בין כה וכה איחרת לפגישה. תקבל טיפול בבית החולים
ואנו נדאג לפגישה מחודשת כאשר תתאושש."
ראובן העביר ידו
בשערו: "ומה תספר בבית החולים?"
"מה שסיפרנו
למשמרות המהפכה."
"זה לא יחזיק
מעמד לזמן ארוך בבדיקות של רופאים. אני רוצה לנסות לחבור עם הצוללת שאולי עדיין לא
איבדו תקווה לפגוש אותי."
"אני לא מאמין.
אתה לא במצב שתוכל לחתור בסירה, כי לא נוכל להשיג לך יותר מסירת משוטים, כל סירות
המנועים מוחזקות בידי משמרות המהפכה. אתה לא היחיד שרוצה לברוח."
טוב, חשב ראובן הוא לא
מכיר את יוני מהמוסד.
"אני משער שאתה
לא באת לכאן באמת לחופשת חג בים הכספי. אם תשאיר אותי בבית חולים אתה מסתכן
בחשיפה."
הכוהן הביט בראובן
באותו מבט מעריך והודה שלמעשה הטקסים היו גם הכנה למרד והכהן הוליך את חבורתו
כאילו לטבול בים הכספי לעיר בשם bahshahr שנמצאת במחוז מאזדארן כדי להיפגש עם טורגמנים במטרה למרוד ולחבור
לטורגמניסטן.
"טוב, בהצלחה.
תוכל להשיג לי את סירת המשוטים?"
אני אטפל בכך ונוסיף
גם את מה שנחוץ כדי לשרוד על הים הכספי, אך איך תחבור לצוללת?"
ראובן הצביע על התרמיל
הישן שלו. הכוהן פתח אותו ומצא את מתקן השולח אותות במארז אטום, שראובן קיבל מאנשי
המחתרת. ראובן פתח אותו בדק את מצב הסוללה והביט בשביעות רצון על הנורה הקטנה
שהבהבה בסימן לשידור האותות. הוא הצביע שוב על התרמיל והכוהן שלף משם סוללות
רזרביות קשורות במארז אטום.
"אז מה
התכנית?" שאל הכוהן.
"התכנית לא מערבת את טורגמניסטאן למרות שיש יחסים סבירים עם
ישראל כדי לא לפגוע בארץ זו שגובלת עם איראן, כך שלא תהיה מעורב. קזחסטן היותר
ידידותית לישראל ומרוחקת מאיראן נבחרה. היא גובלת בים הכספי כך שאין בעיה לצוללת
לצאת משם."
ראובן הביט על הים הכספי הגדול המתנוצץ בשעת שחר מוקדמת זו ותהה אם הוא ימצא את הצוללת
והאם הם יחזרו בכלל אי שם מחפשים אותו למרות שאיחר כמעט בשבוע? שוליה של הימה הגדולה ליחחו את הגדה בנגיסות קטנות ומשטח המים היה שקט וישר
עד האופק, אך הוא ידע שימה גדולה כזו יכולה להיות סוערת וקשה
לניווט בדוגית קטנה כזו. אך זאת מה שיכלו להשיג בלא
להעלות חשד של השלטונות האיראניים.
כהן הזאראטוסטרא חיבק
אותו, שם שתי ידיו על ראשו וברך אותו בפרסית עתיקה בקול רך שאם ראובן
היה שומע היה מבין שאין זו ברכה רשמית אלא ברכת אב לבנו האהוב. אחד אחד הגיעו כל בני זארטוסטרא חבריו לדרך ונפרדו ממנו. הכוהן הוליך אותו אל דוגית קטנה נתן לו את מכשיר המשדר אותות שהצוללת אמורה
לאתר, וראובן נכנס לדוגית ותפש את המשוטים. אחת הנשים מיהרה אל
הדוגית ושמה חבילת מזון בתוכה ובלחיים סמוקות נתנה לו נשיקה על הלחי.
ראובן חתר לתוך האגם
בכיוון צפון בואך קזחסטן.
רגלו הפגומה עדיין
כאבה כתופת מהפצע שהנמר פתח אך הוא ניסה להתעלם. שרירי ידיו שהתחזקו
בשל הצורך לתמוך ברגלו הפגועה, נמתחו במאמץ החתירה. הוא ניסה להתרחק כמה שאפשר מהחוף האיראני כדי שיהיה קשה יותר לאתרו.
השמש עלתה ואגלי זיעה
נזלו ממצחו אל עיניו כך שהיה צריך למחותן מפעם לפעם. לאחר שעתיים של חתירה
הוא התיר את חגורת הבד של בגדו וקשר אותה כסרט מעל מצחו.
לקראת הצהריים הוא
הפסיק לחתור, הפעיל את מכשיר האיתור ופתח את חבילת המזון שכללה כמה
בקבוקים של מים לשתייה. הוא גמר את ארוחתו והתחיל
בחתירה כאשר שמע זמזום של מטוס מעליו. הוא המשיך בחתירה מתעלם
מהמטוס שעשה סיבוב וחזר אליו מצפון. לפתע נורה צרור יריות מהמטוס
והעלה נתזי מים במקום שפגעו הכדורים. ראובן לא שמע את המטוס או היריות
אך כאשר ראה את נתזי המים הבין שיורים לעברו, הוא הרים עיניו בדיוק
כאשר המטוס עשה סיבוב נוסף כדי לצלוף מנת ירי נוספת על הדוגית. הפעם הטייס דייק יותר והכדורים חלפו קרוב לדוגית.
ראובן ידע שבסופו של
דבר הטייס יצליח להטביע את הדוגית או לפגוע בו. הוא מיהר והוריד את
בגדיו, לקח את מכשיר האיתור
מירכתי הדוגית קשר אותו היטב בחגורת הבד שמסביב לראשו, וקפץ מהדוגית לים. 'קדימה אלוף קליבלנד בשחייה תראה את יכולתך'. הקור של המים צרבו
בבשרו הפצע הפתוח ברגלו שרף כאילו העביר אותו באש ולא במי הקרח של הים הכספי. 'אש וקרח אינם שונים כל כך'.
הוא הביט במטוס הזעיר
בשמים מסתובב ליעף נוסף וצלל כדי שהטייס יחשוב שהוא עדיין בדוגית. ביעף השלישי הצליח הטייס להטביע את הדוגית. ראובן קיווה שהטייס
יעזוב בהנחה שיחד עם הדוגית גם ראובן טבע. כאשר עלה מהצלילה הוא
ראה שהמטוס עדיין חג בשמים. בשעה הקרובה ראובן עלה לשחייה
עוקב אחרי תנועות המטוס שניסה לאתר אותו. ברגע שהמטוס חג חזרה
אליו הוא צלל שנית מחזיק מעמד כשתי דקות מתחת למים עד שהיה בטוח שהמטוס התרחק
לבצוע יעף נוסף. כל הזמן הזה הוא תהה כמה עוד הוא יכול לשחות ולצלול. באחורי מוחו הוא גם קיווה שמכשיר האיתור עמיד למים ויכול להמשיך לשדר. כאשר עלה מצלילה נוספת אחרונה מצלילות רבות שהפסיק לספור אותן, היה על סף וויתור על המאמץ. הוא ראה שעכשיו הצטרף
הליקופטר למטוס. ההליקופטר התקרב והוריד בכבל סירת גומי ובתוכה אדם חמוש.
הוא לא ידע אם בכלל
הצוללת שאמורה הייתה לקחת אותו לא חזרה לבסיס, והתפלא על עצמו שהוא
נלחם כך על חייו. האם זה אותו ראובן שישב במשרד המתרגם שהפסיק לרצות לחיות? אך הוא ידע שיש לו עכשיו סיבה לחיות.
האדם בסירת גומי לקח משוט וחתר אליו. עוד מעט הוא יגיע ממש קרוב.
הוא לא יכול היה
להמשיך, כוחו אזל והוא שכב גלוי על המים מחכה לפגיעת הכדורים. צרור יריות פגע בו. הים בסביבתו נצבע אדום והוא
שקע בחשכה.
פרק 16
ראובן התעורר במיטה
רכה של בית החולים. הפרצוף הראשון שהוא ראה הייתה אסתי מתנמנמת בכורסא שליד
מיטתו.
"הי, אסתי."
העיניים הגדולות
נפתחו באחת, שוטפות אותו בזוהר סגול מחמם לב.
"היי, איך ישנת?”
"כמו תינוק וללא סיוטים. מה קורה?
מצאתם
את המסמכים?”
גל נוסף של חמימות
מלטפת שטף את גופו כאשר אסתי חייכה: “כן, מצאנו והחברה פועלים
לסכל את המזימה."
"נו?”
"מה נו?”
"מה המזימה?”
קול חדש נשמע מהדלת: “הי יפיפייה, איך הפציינט?”
"ער וסקרן."
"שלום דוד. או סליחה יוני."
"זה בסדר אני רגיל מילדות שמתבלבלים."
"כמה זמן ישנתי?”
"הייתי אומרת בערך יומיים."
"ומה קרה?”
"מה קרה איפה?"
"הזיכרון האחרון שלי הוא שנפגעתי במים והתעלפתי. אז מה קרה?"
אסתי משכה בכתפיה: "אם תפסיק לשאול כמו תוכי 'מה קרה' אולי יוני יספר
לך איך הוא הציל אותך."
יוני משך בכתפיו: "לא ביג דיל."
ראובן מיקד את מבטו על יוני: "לא ביג דיל? תחילה היה זה שלמה שהציל
אותי יותר מפעם אחת, אחר כך הציל אותי דוד מג'נטלמן MI5, ועכשיו אתה, וזה לא נחשב בעיניך? מה, החלטתם במשפחה שהמשימה
העיקרית שלכם היא להציל אותי?"
"הי אסתי אני לא מחליט למי לספר. הוא פונה לראובן אסתי גלתה את
המסמכים. היא בעצם הגיבורה בסיפור הזה ובמחשבה שנייה גם אתה."
"אני? איזה מעשה גבורה עשיתי מחוץ לשינה במשך יומיים רצופים?"
"כל המזימה לא הייתה מתגלה לולא שניכם פעלתם באומץ וחכמה."
"אז מה המזימה?"
"אני לא יודע אם כדאי לספר לך. אתה עלול עוד לקום מהמיטה ולנסות
להשתתף בכוח שאמור למנוע אותה."
"אתה רוצה להגיד לי שעדיין לא מנעו את המזימה? מה שהיא לא
תהיה?"
"אל תדאג. אנחנו נמנע אותה."
"אז מה המזימה?" שאל ראובן בשלישית.
"נו, ספר כבר לנודניק הזה." אמרה אסתי
בחיוך. גם אני מתה מסקרנות.
"אסתי מצאה מיקרופילם ובו המסמכים שחיים צילם. חיים לא היה אידיוט.
הוא צילם את המסמכים וניסה להחזיר אותם בחשאי. הוא הבין את הסיכון הגדול שהוא נמצא
בו. לאנשים האלו לא היו שום עכבות. עובדה הם רצחו אותו ברגע שהתברר להם שהוא ראה
את המסמכים. הם כמובן חשדו שהוא הסתיר אותם כי הוא לא הצליח להחזיר אותם לפני
שהבין שהתגלה, אז הוא השמיד אותם. לא עלה על דעתם לחפש מיקרופילם קטן וגם זה היה
חסר תכלית כי הוא יכול להיות בכל מקום. לבסוף הם פתרו את הבעיה בכך שהרגו אותו
לאחר שהשתכנעו שהוא לא סיפר על כך לאף אחד."
"בסדר, כל זה ידוע, אז מה היה כתוב במסמכים?" חזר ושאל ראובן
בקוצר רוח.
"טוב."
ברגע זה התפרץ לחדר שוקי.
"מה שלום הפציינט?"
יוני השתתק.
"סקרן. מה היא המזימה?" שאל ראובן והרגיש עצמו תוכי שחוזר על
אותו משפט שוב ושוב.
"אני צריך ללכת. להתראות." ובכך יוני פסע בצעדים רחבים ממהר
החוצה.
אסתי מיהרה לצאת גם היא. "אני אביא לך כוס קפה."
ראובן קרע מעליו את הצינוריות
והתיישב על המיטה.
"הי מה אתה עושה?"
"אם אף אחד לא רוצה לספר לי מה המזימה אז אני הולך לברר בעצמי."
שוקי הביט בו במבט בוחן. "אתה מרגיש טוב?"
"לא הרגשתי כל כך טוב כבר כמה שנים. אתה הולך לספר לי מה
המזימה?"
"מה שאני יכול להגיד לך זה שהמזימה היא מזימה מרושעת שעלולה לחסל את
כל מדינת ישראל אם לא הייתם עולים עליה בזמן."
"אז מה היא המזימה?" עכשיו ראובן כבר צעק.
"אל תדאג. אני בטוח שהכוח בפיקוד יוני יצליח למנוע אותה בזמן."
"אני מצטרף!"
הביפר של שוקי צרצר. הוא הביט בו בחטף. הביט במבט אומד על ראובן והגיע
להחלטה.
"OK תתלבש."
"אז מה היא המזימה?" אמר ראובן בפעם המי יודע כמה תוך שהוא
מתלבש.
"מהר, אספר לך בדרך."
רק כאשר ישבו במסוק סיפר שוקי: "אז ככה.
ברגע
שהגעתי מלונדון קבלתי תדריך קצר וטסתי לגבעת מרוד."
"מה יש בגבעת מרוד? השד יודע איפה היא."
"שם חיפשתי את שני נערי הגבעות שהיו אמורים להגניב פצצה להר הבית."
"אולי תגיד כבר מה המזימה."
"אולי אתה לא יודע, אך הר הבית וירושלים בכלל לא
קדושים לשיעים. למעשה גם לסונים ירושלים לא הייתה כל כך קדושה עד שאנחנו
באנו. המזימה של שליט איראן הייתה לארגן כך את העניינים כאילו נוער
הגבעות הגניב פצצת והרס את מסגד אל אקצה בהר הבית. בחסות זעם העולם
המוסלמי וגינויים של העולם המערבי, איראן תטיל פצצה גרעינית על
תל אביב, תמחה את ישראל מעל המפה ותקבל את ההגמוניה על כל העולם
הערבי. קרש קפיצה להכנעת אירופה ואולי מאוחר יותר בעזרת רוסיה
גם הכנעת ארה"ב."
בכל שאר הדרך עד לרחבת הכותל שם נחת המסוק, שוקי וראובן שתקו.
ראובן במדים ששוקי נתן לו בדק את הרובה שוב, וחייך בסיפוק. מדים ורובה היו
מכניסים אותו להתקפת הזיות לפני שאסתי הגיעה עם הספר המגוחך שלה. עכשיו – כלום.
המחשבה על אסתי הציפה את ליבו בחמימות. הוא הרגיש חי יותר מאי פעם.
שוקי הביט בו וחייך לעצמו 'זוהי אהבה'.
הם חברו ליוני והקבוצה הקטנה שלו ליד שער יפו.
יוני הציץ בשעון הגדול שעל פרק ידו בעצבנות.
נמסר לי ששני חברה לבושים במעילים רחבים עם קפוצון נכנסו כבר לפני רבע שעה
להר הבית.
השוטר שהיה שם ליד השער חשד בהם, כי שומר הווקף לא דרש מהם לצטט פסוקים
מהקוראן כמו שנדרש מכל מי שנכנס. הוא הסתכל ימינה ושמאלה וזרז אותם להיכנס.
אלו כנראה נערי הגבעות. הם הקדימו. אני מקווה שלא איחרנו את המועד.
יוני הוביל את הקבוצה שלו לשער הר הבית.
השומר של הווקף בשער עצר אותם. יוני הוציא תעודת שוטר: "זוז
מהדרך."
השומר לא זז והתחיל לצעוק "אללה אכבר." בעקבות הצעקות מיהרו עוד
שומרי ווקף לשער.
ראובן דרך את נישקו ירה באוויר תוך שהוא דוחף שומר שעמד בדרכו. וצלע לתוך
הר הבית.
הקבוצה מיהרה להיכנס בפתח שנוצר על ידי ראובן.
השומרים הרימו אבנים והתחילו לסקל את חברי הקבוצה. נחושים לעצור אותם.
חבורת שוטרים במדים ששעטה בעקבותיהם תפשו את מיידי האבנים, אזקו אותם והובילו אותם
לתחנת המשטרה.
ראובן מסר את הרובה לשוקי ואמר לכולם להסתתר. הוא הלך וצלע עד שהתקרב
לנערים: "חיים שלח אותי לעזור לכם, המקום שורץ שוטרים." המבוגר בין
הנערים הרים עיניים מהפצצה בה טיפל, סקר את האיש הנכה והחליט שאין הוא מהווה סכנה.
"איך אתה חושב לעזור לנו?"
"נו טוף," ראובן חיכה את דיבורו של רוזנצוויג "אני הייתי
חבלן בצבא" והוא הצביע על רגלו הפגועה. "עזבתי את הצבא יחד עם חיים כי
יותר מידי מרצים של שוברים שתיקה בלבלו לנו את המוח."
הוא כרע אל הפצצה תוך שהוא מסית בעדינות את הילד הצידה: "תן לי
להראות לך איך עושים את זה, אך קודם תרחיק את כולם כך שלא יפגעו אם במקרה זה
יתפוצץ לי בידיים." הילד קם והרחיק את כולם עד מעבר לפינה. כשהוא חזר ראובן
תפש אותו וקרא: "כדאי שתגיעו לכאן." והוסיף מתוסכל שלא הבינו לבד שעליהם
להגיע: "בזמנכם החופשי."
שוקי וחבריו הגיעו וניסו לתפוש את הנערים שהתחילו לברוח. "עזבו את הילדים,"
קרא ראובן אתם רוצים שהמקרה ימרח על כל העיתונים? שחררו אותם." האנשים הסתכלו
על שוקי שהנהן בהסכמה. ראובן שיחרר את הילד ואמר לו מוטב שתברח ולא תספר על כך לאף
אחד אם אתה לא רוצה להיות בבית הסוהר."
אנשיו של שוקי הובילו את הפצצה בעדינות החוצה ושוקי טפח על שכמו של ראובן
"טוב שלקחתי אותך, חבר."
שוקי החזיר את ראובן לבית חולים. "התחייבתי להחזיר אותך בריא ושלם.
חששתי שאתה חלש מידי להשתתף בהרפתקה האחרונה שלנו בהר הבית."
"מה אתה דואג? עכשיו אני שוב בידיים טובות של אחיות בית חולים?"
"או, לא. לא דאגתי לך בכלל, אני בטוח שאתה בידיים טובות." אמר
תוך שהוא מעיף מבט ידעני אל אסתי.
" האמת שאסתי נתנה בי מבט מצמית כשעזבת, שדאגתי יותר לעורי
שלי."
אל החדר הציץ ראשו העגול של ישראל: "היי, איך מרגיש הפציאנט?"
"טוב, וארגיש טוב יותר אם תצליח לשחרר אותי"
"זה בדיוק מה שאני אעשה, וזה מביא אותי למטרת הביקור הזה – ראש הממשלה מזמין
אותך ואת אסתי לקבל את עיטור הגבורה. העיטור הגבוה ביותר שמדינת ישראל יכולה לתת
לגיבוריה."
"ואני חשבתי שאתה באמת מתעניין במצבי."
"מתעניין מאד, אבל business first, הטקס יערך ביום העצמאות, אז אולי תקנה כמה בגדים שלא יביישו
גיבור ישראל."
אסתי פתחה עיניים גדולות והציפה את ראובן בסגול: "סמוך עלי."
אך ישראל עדיין לא סיים ופנה לאסתי, מה שהיה חייב לעשות מההתחלה:
"ברור. כמו שמר רוזנצוויג אומר לבחור אין שמץ של טעם בבגדים. אך תעשי לי טובה
אישית ותשכנעי אותו להתגלח."
"אין סיכוי, אני משאיר את הזקן כתמיכה בזאראטוסטראים האמיצים שהצילו
אותי."
לאחר שראובן השתחרר
מבית החולים והתמקם יחד עם אסתי בדירה הישנה, יום אחד מר רוזנצוויג נכנס לחדרו של
ראובן: “ראובן כנס בבקשה אל המשרד. מחכים לך שם כמה אנשים."
ראובן התחיל ללכת ומר
רוזנצוויג עצר אותו. “לא ככה ינגלה. תלבש משהו יותר מהודר."
"מה אתה זומם? גם אם זה ראש הממשלה הוא יכול לקבל אותי
כמו שאני."
"רובי, בבקשה."
ראובן משך בכתפיו
והחליף את הטרנינג המרופט שהיה טוב רק כדי לבלבל את נערי הגבעות, במכנסים שחורות
וחולצה לבנה. “מספיק מהודר?”
"לא. אך מה אני יכול לדרוש מאדם שאין לו טיפה של טעם בלבוש."
ראובן צעד מהחדר דרך השביל אל המשרד, בצליעתו המשונה ופתח את הדלת לדירה
של הרוזנצוויגים.
תחילה לא זיהה את שני הזוגות של אנשים מבוגרים שעמדו במשרדו בגבם אליו,
צופים אל הדלת החיצונית של דירת רוזנצוויגים. אך כאשר הם הסתובבו לשמע פתיחת הדלת
הוא ראה את הוריו וזוג מבוגרים נוסף, שאי אפשר היה לטעות בזיהוי שלהם כהוריה של
אסתי.
אביו צעד לקראתו בצעדים מהירים וחיבק אותו תוך חיוכים, אמו, אלגנטית כמו
תמיד, התקרבה בצעדים קטנים יותר על עקבים גבוהים, החזיקה את כתפיו בשתי ידיה סוקרת
את פניו: "אתה נראה חיוור, אבל הוקל לי כאשר התברר שאתה לא דתי כמו הוריך
המאמצים."
כן, איך היא ציפתה לראות אותי לאחר השבי הקשה והמסע הארוך שעשיתי מכלא
טהרן עד לבית החולים בישראל?
אחרי שהות היא הוסיפה: "תראה מה קרה לך בגלל ההתעקשות שלך לברוח
לישראל. אתה שבר כלי!"
ראובן חיבק אותה ואמר: "אני לא שבר כלי, לא הרגשתי טוב יותר מעולם.
אמנם אני חרש וצולע, אך מי מושלם? אין לי כבר סיוטים ואני מאושר. את יכולה להודות
על כך בעיקר לאסתי." אמר תוך שהוא מעיף מבט אל אסתי שעמדה בפינת החדר.
אביו התקרב כדי שראובן יראה את שפתיו היטב וסיפר לו שהם הזמינו כרטיס טיסה
בדרך לקליבלנד: "אתה סוף סוף חוזר הביתה."
מר רוזנצוויג מילמל בקול שנשמע רק לאזני רבקה: "ידעתי שקשרי דם חזקים
מחרם על הילדים."
ראובן נד בראשו: "כרטיס אחד? אני רוצה לקחת איתי את אסתר, כדי להראות
לה את המקום בו ביליתי את ילדותי" מעיף מבט שוב אליה בקצה החדר: "אם היא
תסכים."
אביו הנהן "בוודאי, נקנה כרטיס נוסף לאסתי. דיברנו עם הוריה והם עשו
עלינו רושם טוב אז ניקנה גם להם."
ראובן קטע את דבריו: "הכרטיסים חייבים להיות הלוך וחזור."
אביו ואמו פערו עיניים בתימהון אביו התאושש ראשון: "אתה לא מתכוון
לחזור?"
ראובן הנהן ואמר בתקיפות: "כן, ישראל זו ארצי וכאן אני מתכוון לחיות
עד סוף ימי."
אימו פנתה לאביו: "ראית? שטפו לו את המוח, הוא לא הבן שאני חינכתי
לאהבת האדם באשר הוא אדם."
ג'וזף אמר בנימה מרגיעה: "תני לו להגיע קודם אלינו לארה"ב שהיא
ארץ שפויה יותר מישראל, וכך תרחיקי אותו משטיפת המוח. הוא בכל זאת הבן שלך ועכשיו
הוא מבולבל מכל הצרות שהם הכניסו אותו אליהן."
רצ'ל הביטה בו בשתיקה שהוא קיבל כהסכמה.
אם ראובן היה שומע את חילופי
הדברים הוא היה מבטל את הנסיעה מיד, אך האוזניים שלו היו בצד השני של החדר על הראש
ההדור המבהיק בצבע נחושת של אסתי.
ג'וזף ורצ'ל חזרו לביתם בקליבלנד בדרישת רצ'ל: "בא ג'וזף, אני לא
יכולה להישאר בארץ הזו שנייה נוספת! נשאיר לראובן את הכרטיסים עבורו, ועבור אסתי
והוריה ונברח מפה."
ראובן הראה את כרטיסי הטיסה לארה"ב לאסתי מוסיף שלדעתו היא תמצא חן
בעיני הוריו. ובליבו חשב שזו לא חכמה גדולה מידי אי אפשר שאסתי לא תמצא חן בעיני
מישהו.
"האם אתה מציע לי נישואין בדרכך הפתלתלה?"
"איזו סיבה אחרת יש לי להציג אותך בפני הורי?"
אסתי מלמלה 'כבר נפגשנו, ואני לא חושבת שאני מוצאת חן בעיניהם'. ובקול
אמרה: "אז איפה טבעת האירוסין?"
"זו הדרך הפתלתלה בה את אומרת כן?"
במקום תשובה אסתי שמה את שתי ידיה הקטנות על כף היד הגדולה של ראובן, וזרם
של חום איחד את שניהם.
No comments:
Post a Comment