תופי הטם-טם הדהדו. ממרחק נשמע קול נשיפת החצוצרות שניגנו מנגינה מוכרת ואהובה בקצב התופים.
צפתי בשלווה, מתאם את תנועות השחייה שלי לקצב.
הייתי מאושר.
מפעם לפעם שאפתי מזון מצינור ההזנה ולאות מתוקה התחילה להשתלט עלי. אותה לאות מוכרת שאחריה אירדם ואחלום עוד אחד מהחלומות המתוקים שמלאו את לבי בשמחה.
מאז שאני זוכר את עצמי חייתי בעולם חמים ושלו ללא הפתעות. ניזון מהצינור כאשר אני רעב, ישן כאשר אני עייף. מפעם לפעם הייתי מחלץ את עצמותיי על ידי כמה בעיטות ואגרופים, ושוב חוזר לצוף בשלווה החמימה לקול הלמות התוף הקצבי שאינו פוסק. טם, טטם, טם, טטם. ברקע היו תמיד קולות נשיפה שהתאימו עצמם לקצב התופים ויצרו מנגינה. לעתים הייתה המנגינה אטית ולעתים מהירה, אך תמיד אותה מנגינה מוכרת ואהובה.
נכון, לפעמים שמעתי קולות נוספים שבאים ממרחקים. קולות מוזרים שהביאו אותי לתהות אם יש עוד עולם מחוץ לעולמי. הקולות האלו לא השתלבו בקצב הקבוע של עולמי. חלקם אפילו טרד את מנוחתי, אך בדרך כלל היו אלו קולות רפים מכדי להפריע לי.
עולמי לא היה גדול. כמה תנועות חזקות וכבר הייתי מגיע לקצה השני. אך לא היה לי על מה להתלונן, היה לי כל מה שאני צריך.
לכן אפשר להבין למה לא הייתי מוכן למה שקרה...
רגע אחד צפתי בשלווה כהרגלי, וברגע הבא הרגשתי כוח אדיר הדוחף אותי.
נדהמתי, לא יודע מה לעשות. בעולמי הנוח מעולם לא חשתי דחיפה כזו. אמנם מפעם לפעם קבלתי מכה קלה או לחץ קל. עם הפרעות כאלו יכולתי להסתדר. כל מה שעלי היה לעשות הוא פשוט לצוף למקום אחר. אבל זה? לחץ כזה לא איפשר לי אלא לזוז לכיוון אחד, למטה.
לחץ איום שתפש אותי בלתי מוכן.
הבהלה שמה מחנק לגרוני. הבלתי מוכר הוא תמיד המפחיד ביותר.
ניסיתי להתנגד. נאחזתי בדפנות בידי ורגלי, אך כאילו הייתה שם בוכנת ענק שדחפה אותי בכוח.
למרות מאמצי נדחפתי אל הדפנות עם הראש למטה.
זרועותיי החליקו על הדפנות בניסיון נואש להתנגד ללחץ.
רגלי נאנקו מהמאמץ למצוא משען.
שום דבר לא עזר כנגד הלחץ העצום.
נראה לי כאילו הבוכנה הענקית מופעלת על ידי ענק רב כוח, והיא יורדת ומאיימת למחוץ אותי.
חששתי שעוד רגע ואמרח על אחד הדפנות.
ראשי כמעט והתפוצץ מהלחץ. הנעתי את ידי ורגלי בתנועות שחיה למעלה מהר ככל שיכולתי.
לשווא.
הלחץ היה חזק ממני.
אט אט נלחצתי למטה למרות כל מאמצי.
פתאום ראיתי מולי סדק אור מאיר ישר מולי.
מה קורה כאן?
עד כמה שידעתי עולמי היה סגור וחתום. תאמינו לי, אני חקרתי את העולם הקטן שלי כל חיי.
הלחץ הלך וגדל. הלמות התופים התגברה והחצוצרות נשפו בעוז בקצב מטורף.
לא עברו כמה רגעים וראשי נתקל בדפנות בדיוק מול הסדק.
הייתי מבוהל.
מה זה יכול להיות?
האם זה הקץ?
נגזר עלי למות?
הלחץ לא הפסיק, להפך הוא התגבר.
ראשי נלחץ אל הסדק.
התופים החישו את הקצב ואיתם כלי הנשיפה במנגינה מאיימת.
מבחוץ נשמעה צרחה שקרעה את הקולות המונוטוניים של התופים, ואחריה עוד צרחה ועוד אחת...
הלחץ כמעט בקע את הקרקפת.
לא היה טעם להתנגד.
צרחה נוספת הגיעה מבחוץ, איומה מכל הקודמות.
גם אני רציתי לצעוק אך ראשי בקע מתוך הסדק.
הרגשתי גל קור בלתי מוכר תוקף את ראשי.
קולות תופי הטם טם והחצוצרות נחלשו עד מאד ובמקום שמעתי קולות נוספים, ברורים וחזקים מכל קול ששמעתי עד כה.
מעל בליל הקולות התגברו הצרחות.
לא היה לי זמן לנתח את הקולות. הלחץ הבלתי פוסק דחף אותי עוד ועוד החוצה דרך הסדק.
נדחפתי בלי יכולת להתנגד. תחילה הראש, הכתפיים ולבסוף הרגליים.
זהו, הייתי בחוץ בעולם עוין, מסנוור ורועש. עולם זר.
לקחתי נשימה עמוקה וצרחתי.
אההההההה!
No comments:
Post a Comment