ישבתי לי בכורסא צופה במרקע המרצד מולי. תוכנית ראיונות שגרתית. אצבעי כבר הייתה מעל לכפתור הכיבוי בשלט, אך הרגשתי שהבחילה העולה בי בדרך כלל לאחר צפיה מתחלפת בכעס גדול.
פתאום התחשק לי להיכנס לתיבה הטיפשית הזו, לדפוק על השולחן הזכוכית המעוצב, ולהשחיל שאלה מתבקשת למרואיין: "אדוני הפרופסור, כמה מסתננים אתה הכנסת לביתך הפרטי?” ואחר כך לזרוק מול פרצופו הנדהם: “ אה! אתה חושב שזה תפקיד המדינה לדאוג למסתננים? לפני רגע טענת שאבותינו היו פליטים באירופה ועלינו להכניס אותם, למה אתה לא מכניס אותם לביתך?"המראיין אז יפלפל בעיניו וישאל את עצמו: "איך אני לא חשבתי לשאול שאלה כזו?"
עברתי לתכנית ראיונות בערוץ מקביל. שם דנו בעוני. המראיינת והמרואיינים ישבו על הכורסאות הנוחות, לבושים במיטב המחלצות: התיישבתי על המסעד של כורסאת המראיינת ושאלתי את הגבר השמן שבגדיו הסריחו מכסף: "אדוני, איזה אחוז ממשכורתך תרמת לעניים בישראל? בעצם..." אני הייתי פונה למראיינת שתזעיף פנים לחוצפה של צופה שהפר את האינטימיות שבינה לבין המרואיין הוותיק המופיע אצלה באופן קבוע: "האם נתת לעניים חלק ממשכורתך הגבוהה כדי לגרום לשוויון שאת כל כך דוגלת בו?".
כן אני יודע ששאלות כאלו אף פעם לא צצות אצל המראיינים. תמיד האחרים חייבים לתרום, חס וחלילה לא המראיינים והמרואיינים המככבים במאיון העליון. תמיד המדינה חייבת לפעול למען החלשים, אך חס וחלילה לא להגדיל עליהם את המס כדי לממן זאת. תמיד המדינה, כלומר כל אחד ואחד מאיתנו, חייבת לוותר על אדמת לאום, אך חס וחלילה לא יגרע מטר מרובע מהדירה המפוארת שלהם.
הסלון החשיך ורק הרבוע הזוהר של הטלביזיה הבהב בחשכה. הכנסתי את ידי למרקע ותפסתי בצווארו של העורך, בדיון רב משתתפים. כולם היו צבועים בדעה אחת, לחצתי חזק, ושאלתי בקולו האדיש של המפרי בוגרט את הפרצוף המתעוות מכאב שמולי: "האם לא יכולת למצוא אפילו אדם אחד שיש לו דעה אחרת על אותו נושא כדי לאזן את הדיון?".
אחר כך עזבתי את צווארו ונדחקתי בין הפרשן למומחה שישב לידו וגיליתי להם בסוד שלהצעות המלומדות שלהם יש השלכות על תחומים אחרים. אותן השלכות גרועות שהם גינו בדיון הקודם.
מישהו, כנראה אני, החליף שוב ערוץ. כתבת צבע, רגע לפני שאני נרדם על הכורסא מול המסך, הלכתי אל מאחורי הקלעים, תפסתי את הכתב בדש בגדו בשתי ידיי ונענתי אותו תוך סינון דיבור מבעד לשניים חשוקות: "כתבת צבע הא? איזה צבע יש כאן מלבד הצבע השחור?"כנראה שהרבה כעס הצטבר בתוכי מכל מה שמציגים בטלביזיה. הדם ממש עלה לי לראש, התפרצתי לתוך מכשיר הטלוויזיה שלי עם הראש קדימה, וצעקתי: "זה מה שיש לכם בראש? רכילות צהובה של מה אמר פוליטיקאי זה או אחר? שום דבר חשוב לא קורה מחוץ לבועה בתל אביב? אתם קוראים לעצמכם עיתונאים?"
אך העיתונאים המשיכו לפטפט במרקע ואני מצאתי עצמי שוכב על השטיח, דם זורם מהאף שלי שנתקל במסך.
No comments:
Post a Comment