עיליקרע

העורב הניד ראשו לצד אחד כמנהג העורבים, מביט ישירות בעילי והתחיל בסדרה של קריאות: “קרע קרא קרעעעע”. העורבים שעל הקרקע החזירו לו קריאות כאילו הם משתתפים באספה ומגיבים לעורב הגדול שמרצה בפניהם. עילי עמד מהופנט מהמראה המוזר כמה דקות.

אומרים שמי שחי עם אדם אחר, נעשה דומה לו עם הזמן והם מתחילים להבין אחד את השני אפילו בלי דיבורים. זה קורה אפילו למי שיש לו חיית מחמד כמו חתול או כלב. עכשיו נדמה היה לעילי שזה קורה לו עם העורבים והוא מתחיל להבין אותם.

הקריאות של העורב הגדול נראו לו כאילו הוא מזמין אותו להצטרף ללהקה וגם העורבים הקטנים יותר שעל הקרקע נראו כאילו משדלים אותו שיסכים.

עילי אמר, לא מאמין בעצמו שהוא משוחח עם עורבים: “איך אתם רוצים שאני אצטרף ללהקה? אני בן אדם שלא יודע לעוף.”

עכשיו העורב הגדול נפנף בכנפיו בשמחה עדיין יושב על העץ, רכן אל עילי שעמד מתחתיו בזוית בלתי אפשרית, ונגע בקצות הכנפיים הענקיות שלו משני צידי ראשו של עילי: “דבר אלי בשפת העורבים אני לא מבין את שפת בני האדם.”

להפתעתו יורם הבין את דבריו ואף ענה לו בקריאות עורבים: "קרע ק...רע קרעעעע ראו קראו קו".

חוזר על כך שאינו יכול להצטרף ללהקה כי הוא אדם ולא עוף.

“חה חה חה … איזה מבטא מצחיק יש לו.” נשמע צחוק מפי עורבת קטנה שעמדה על הקרקע.

העורב הגדול פלט קריאה מאיימת אל החוצפנית הקטנה וזו השתתקה מיד והתכרבלה עוד יותר קרוב לאמה.

מבוגר היה מבטל את מה שעילי שמע וראה כהזיות. מוחם של המבוגרים מקובע באמונות, ידע מסונן והשקפת עולם שלא מאפשרים להם לחקור תופעות שלא מתיישבות עם האמונות שלהם או עם מה שהם חושבים למובן מאליו.

אך עילי היה ילד, וילדים עדיין לא איבדו את הסקרנות ואת היכולת ללמוד דברים חדשים.

עילי עמד, מביט למעלה אל העורב הגדול ומשוחח אתו.

השיחה כמובן התנהלה בעורבית - שפת העורבים ויורם התקשה לפעמים למצוא את המילים המתאמות: “למה אני נבחרתי?”

העורב הגדול הבין את השאלה למרות שעילי אמר את המילה 'נבחרתי' בעברית ולא בעורבית: “השליח שהביא אותך עוקב אחריך כבר זמן רב והוא המליץ עליך. החלטתי לקבל את ההמלצה שלו עכשיו כי אין לנו הרבה זמן לבזבז.”

עילי שהיה ילד סקרן במיוחד שקורא הרבה ספרים, ניזכר שקרא עד כמה העורבים חכמים. לכן לא התפלא יותר מידי. 

העורב הגדול נפנה אליו פורש את מוטות כנפיו הגדולות: “אתה נבחרת להפוך לעורב ולהצטרף ללהקה. יש לי תכניות גדולות עבורך. 'בטח' חשב עילי, 'התכניות שהמבוגרים עושים כאילו בשביל הילדים, הן בעצם תכניות עבור עצמם.' אבל עילי הוא ילד נימוסי ולכן רק שאל: “למה?” המילה הזו היא המילה שעילי משתמש בה הכי הרבה, כל דבר הוא רצה לדעת למה.

“הדבר יתברר לך בבוא הזמן, קודם כל עלינו להכשיר אותך לתפקיד.”

'יפה' חשב עילי 'לדעתו אין לי זכות אפילו לדעת איזה תכניות יש לו בשבילי.'

בכל זאת ניסה לברר: “איזה הכשרה?”

“אל תיבהל זה כולל כמה שנויים זמניים בגופך שיהפכו את גופך לגוף עורב המתאים למשימה.” אמר העורב, סמר את נוצותיו ברעש גדול, קופץ מהענף ועוטף את עילי בכנפיו.

לעילי לא היה זמן להיבהל. העולם נעלם באור ברק מסנוור. עילי הרגיש שהוא מתכווץ. הרגשה משונה כאילו היה אנטנה טלסקופית שמישהו כיווץ ... והוא התעלף.

עילי התעורר והביט סביב לא מאמין למראה עיניו. עורבים ענקיים עמדו מסביבו, והוא שמע בליל שיחות וקול דק שואל: “האם הוא מת?”

"לא חמודה, הוא רק התעלף."

מעל לקולות נשמע קול חזק: "כולם לפנות מקום שהילד יוכל לנשום.”

העורבים הגדולים זזו אחורה ולעיני עילי נגלתה פיסת שמיים מעוטרת בצמרות עצים ענקיים.

עילי התאושש וקם וראה לפניו את העורב ההדור במהדורת ענק צועד לקראתו ראשו מתנדנד על צווארו הארוך קדימה ואחורה ומקורו פולט סדרה בלתי מובנת של קולות.

הוא ניסה לצבוט את עצמו לוודא שהוא לא בתוך חלום, אך במקום יד הייתה לו כנף. הוא גרד את חזהו עם הציפורן ברגל אך שום דבר לא השתנה.

“אני יודע, הכי קשה זה להתרגל לשנוי הממדים.” שמע את העורב אומר.

“מה זה? איזה מין חלום? אני צריך  להתעורר, אסור לישון בכיתה.” אמר עילי לעצמו בקול.

“בבקשה דבר עורבית שנבין.” שמע את העורב אומר בקול סמכותי.

עורבית? מה זה? : “אני לא רוצה לדבר, עורבית או כל שפה אחרת, אני רוצה להתעורר.” קרקר עילי בעורבית עם מבטא זר.

צבע העיניים של העורב התחלף משחור לכחול עמוק לצהוב ושוב לשחור, סימן מובהק לכך שהעורב כועס, כפי שעילי יגלה מאוחר יותר, אך ניכר בו שהוא שלט בכעסו מתחשב בהלם בו העורב הקטן נמצא, לאחר שמצא עצמו הופך מאדם לעורב.

העורב הסב את ראשו לאחור, כמו שרק בעלי כנף יכולים, ונזף בעורבים האחרים שעמדו במעגל מסביב, מצווה עליהם להתפזר: “עופו מכאן, ההצגה נגמרה, תנו לעורב החדש להתאושש.”

לאחר שהעורבים הסקרנים עפו לצמרות העצים במרחק, בטווח שעדין מאפשר להם להביט על המחזה, משאירים את העורב הגדול ואת יורם לבד, הוא שאל ברוך: “מה שימך?”

“שמי עילי, למה הפכת אותי לעורב?” שאל עילי חצי בטרוניה חצי בסקרנות, עדיין מאמין שהוא חולם.

עורבים אחדים סקרנים לשמוע את השיחה ניתרו לענפים נמוכים יותר של העץ.

מבט אחד מהעורב והם חזרו לצמרת העץ.

“אני אסביר לך הכול בבוא העת. הכל לטובתך כדי שסאלאח לא ימצא אותך ויחשוב שאתה נהרגת יחד עם ההורים שלך במכונית."

"אני מקווה שאתה תגדל להיות גאוות העורבים.”

עכשיו עילי התקומם שוב, ההתנשאות הזו של מבוגרים, גם אם הם עורבים: “אני לא רוצה להיות עורב, תחזיר אותי להיות בן אדם.”

העורב שתק מניד ראשו, מנקר פעם ופעמיים בענף שהיה מונח על החול, ולבסוף הגיע לכלל החלטה: “בסדר, אתה תעבור הכשרה מתאימה ואם אתה תצטיין בלימודים ובמטלות המוטלות על כל חבר בקבוצה, ואם גם אז תרצה לעזוב את ממלכת העורבים אני אהפוך אותך לאדם חזרה.

בשלב זה אתה מקבל את התואר 'עיליקרע' .” 

התואר 'קרע' שהוצמד לשמו (לעורבים קשה לבטא מם בגלל שאין להם שפתיים) התברר מאוחר יותר, כדרגה הנמוכה ביותר בממלכת העורבים.

יותר הוא לא שמע, החושך שוב סגר עליו.

הוא התעורר מאוחר יותר כאשר מישהו דחף אותו וצייץ בקול גבוה: "זוז מפה, זה המקום שלי.”

עילי פתח את עיניו. הוא היה תחת שמיכה עבה של נוצות שחורות ולעיניו המתרגלות לחושך נגלתה דמותה של העורבת הקטנה החוצפנית.

ליבו התחיל לפעום במהירות והוא חש פחד ממה שקורה לו.

העורבת הקטנה שהייתה עכשיו בגודל שלו שוב דחפה אותו: "התחפף מפה.” כרכרה תוך כדי הדחיפה.

גג הנוצות שמעליהם התרומם חושף פיסת שמים כחולה. לתימהונו הרב ראה עורב גדול עוד יותר ממנו ומהעורבת שלידו.

“עורבת קטנה שלי אל תדחפי את אחיך המאומץ, תתנהגי יפה.” נשמע קרקור נוזף מלמעלה.

“אני לא רוצה שום אח מאומץ או לא מאומץ שיתמקם במקום שלי.” נשמעה טרוניה מהעורבת.

טוב, זו לא הייתה התחלה נעימה לחיים של עילי כעורב.

העורבת הגדולה מלמלה: "זה מה שקורה כאשר רק ביצה אחת בוקעת, קבלתי בת מפונקת." גג הנוצות נסגר שוב משאיר אותו באפלה מסריחה. 'עדיף היה לי לקפוא באוויר הצלול.' חשב עילי. העורבת קטנה שלידו כנראה חשבה גם היא אותו דבר, כי המשיכה לדחוף אותו החוצה. הפעם בשקט כדי שהאמא שלה, העורבת הענקית לא תרגיש. כאשר הדחיפות גרמו לראש שלו לבצבץ מחוץ לגג החם של כנפיה הענקיות של העורבת האם, הקור המקפיא אילץ את עילי להחזיר ולדחוק את ראשו אל מתחת לשמיכת הנוצות החמה. 'טוב, כנראה שעדיף בכל זאת לסבול את הדוחק והריח' החליט עילי.

העורבת קטנה החוצפנית שלצידו לא וויתרה. שוב ושוב היא דחקה אותו בכל כוחה החוצה מסננת בלחש "הסתלק מכאן זה המקום שלי.”

הפעם עילי התנגד ודחק חזרה. התברר שהעורבת הצעירה הייתה חלשה מעילי והוא הצליח להישאר מתחת לשמיכת הנוצות. עכשיו הוא התרגל לריח ומצא שהוא לא כל כך נורא.

העורבת הקטנה שכל מאמציה לא הצליחו לדחוק את הפולש הזר שהעורב הגדול נתן לו את השם 'עיליקרע', התחילה לנקר אותו בלי הבחנה.

עילי אף פעם לא הכה בנות ולא התכוון להתחיל עכשיו. הוא ניסה להתחמק מהנקירות מפנה אל התוקפת את זנבו, רק כדי לקבל נקירה חזקה ברגלו שעכשיו התחילה לדמם: “היי תירגעי! את פוצעת אותי."

“תתחפף בכיין קטן. בכלל מי אתה? אני אעשה לך את המוות עד שתסתלק מתחת לכנפיים של אמא שלי.” סיננה העורבת הקטנה בלחש ממשיכה לנקר אותו.

עילי ניסה להוריד את הראש המנקר עם רגלו, בניסיון להפסיק את הדקירות של המקור החד.

העורבת הקטנה השתחררה וצעקה במלוא גרונה: “אמא! האדם הזה המתחזה לעורב מנסה להרוג אותי!”

מכסה הנוצות הוסר שוב והאם הסתכלה בשני העורבים הקטנים עיניה רושפות, היא שמה לב לרגל המדממת של עילי ולנוצות המפוזרות בראש העורבת קטנה אך הלב האימהי שלה היה לטובת הבת האמיתית. היא נפנפה בכנפיה באיום מול עילי ואמרה: “עיליקרע, תפסיק להציק לגוזלה החמודה שלי, תזכור שאתה כאן רק אורח ותתנהג בנימוס!” אחר כך היא ליטפה את ראשה של העורבת קטנה וניחמה אותה: “עורבת קטנה מתוקה, אל תפחדי אני לא אתן לאף אחד להרוג אותך.” עילי התקומם מול חוסר הצדק, אך מה הוא יכול לעשות מול החזית האחידה של האם והגוזל שלה? ואז ניזכר איך כל העורבים צייתו בפחד לעורב הגדול: "תזכרי שהעורב הגדול אימץ אותי, אני אספר לעורב הגדול איך העורבת הקטנה שלך מנסה כל הזמן לדחוק אותי החוצה.” האיום הצליח והעורבת אמו המאמצת, התנדנדה על רגליה ואמרה בשפה רפה: "שניכם, תפסיקו מיד את המלחמות!” לאחר מחשבה קצרה היא אפילו נזפה בעורבת הקטנה: "עורבת קטנה מתוקה, זכרי שהעורב הגדול אימץ את עיליקרע ועכשיו הוא עורב לכל דבר, בני המאומץ ואחיך. תתנהגי יפה...” וכדי לאזן פנתה גם לעילי: “ואתה עיליקרע תתנהג יפה לאחותך. יש מקום לשניכם ואפילו לעוד 4 גוזלים. עכשיו שיהיה שקט או ששניכם תזכו להרגיש את נחת מקורי.”

בזאת כיסתה שוב את השניים בכנפיה.

העורבת הקטנה לא העזה להמשיך בדחיפות ובנקירות אך סיננה בשקט: “אני עוד אתנקם בך."

בזאת התרווחה משאירה לעילי מקום קטן. עילי עייף מכל המאורעות ביום הארוך הזה, הצטמצם, דחף את ראשו מתחת לכנף ונרדם.

הוא התעורר באחת כאשר גג הנוצות הוסר ואור הבוקר פגע בעיניו. הוא הוציא את ראשו מתחת לכנף חושב על כוס השוקו שנהג לשתות כל בוקר. 'לכל הרוחות מה השעה' חשב כאשר צלילים חזקים של שירת ציפורים צרמו את אוזניו. 'כנראה שקמתי מוקדם מידי. עכשיו בטח רק חמש בבוקר. איזה חלום מוזר חלמתי.'

הוא הסתכל מסביב וניזכר באירועי אתמול.

בקן לידו עמדה העורבת הקטנה על רגליה הדקות פוערת את מקורה לרווחה והעורבת הגדולה הכניסה לתוך המקור הפעור תולעת ענקית שהחזיקה במקורה. עילי נגעל. הוא פסע עד שולי הקן והביט למטה כדי לא לראות את העורבת הקטנה נהנית מאכילת תולעת.

'אוי, איזה גובה מטורף!' הקן היה בגובה של בניין האמפייר סטייט בילדינג בניו יורק. הוא זכר שקרא באנציקלופדיה שהבניין הזה הוא בגובה 381 מטר, הוא תיקן את עצמו 436 מטר עם התורן שבראשו. העץ שבראשו היה הקן הגדול שלהם נראה לו עוד יותר גבוה. ראשו הסתחרר. איך יורדים מפה?

נראה שהאם העורבת הגדולה והבת הנקרנית שלה לא התרגשו מהגובה.

העורבת הקטנה עסקה בבליעה ועיכול התולעת שהאם הכניסה למקורה, והעורבת האם כבר עפה לה מהקן כדי למצוא אוכל נוסף עבור ילדיה, מתלוננת בקול גדול על שהעורב הגדול לא מודע לטורח הרב שהוא הטיל עליה, גברים אף פעם לא מודעים לכמה עבודה משקיעות האמהות. מזל שאף אחד לא שמע אותה העורב הגדול היה מתרגז. חייבים תמיד לציית לעורב הגדול.

בינתיים עבר זמן רב. העורבת קטנה גמרה את התולעת ועכשיו רבצה על בטנה מגרגרת בהנאה, ומסתכלת בשאת נפש, אך גם בסקרנות על עילי שעמד בקן, מתרחק בזהירות מהקצה המסוכן.

האם חזרה ונחתה על הקן, מחזיקה איזה חרק ענק. היא דילגה מול עילי מנסה להגיש אותו למקורו, מסננת כאשר החרק עדיין מתפתל לחוץ במקורה: "עיליקרע פתח את המקור לארוחת הבוקר.”

העורבת הקטנה קמה בזריזות, רצה אל האם פוערת את מקורה ודוחקת את עילי הבלתי מתנגד הצידה. האם הטתה את ראשה מביטה בעורבת הקטנה בנזיפה, ומרחיקה את המקור העמוס שלה לצידו של עילי.

עילי פיתל את צווארו הרחק מהחרק המפחיד, אך גם במצב כזה לא שכח את נימוסיו: “תודה, אני לא רעב.” הבטן שלו חשבה אחרת, הוא הרגיש רעב והשתוקק לאיזו פרוסת לחם טרי מרוחה בשכבה עבה של חמאה ודבש.

“פתח את המקור, מיד.” הרימה האם את קולה יחד עם רגל ענקית עם טפירים מחודדים.

עילי פתח את מקורו בפחד והחרק החליק במורד גרונו. להפתעתו החרק היה דווקא טעים מאד.

הוא נזכר שיום אחד ראה את תמר חברתו אוכלת סושי, שזה בעצם דג לא מבושל. תמר הציעה לו לטעום והוא סירב בגועל. תמר אמרה לו שצריך לנסות אוכל חדש לפני שפוסלים אותו. עכשיו נוכח שהיא צדקה.

הימים הבאים היו רצופים במלחמה יום יומית עם אחותו כדי לשרוד. הוא חייב היה להלחם על כל טיפת מזון שאמו המאמצת הביאה לקן, על כל טיפת טל מרווה צימאון ועל מקום חם מתחת לכנפיה של אמו בלילות הקרים.

זו הייתה תקופה קשה לעילי שהיה חנון גדול בתור בן אדם ותמיד ברח להימנע ממלחמות. כאן הוא נאלץ להלחם בניגוד לאופיו, אחרי שהבין כי האלטרנטיבה היא ללכת לישון עם בטן ריקה בקור הלילה.

מיום ליום המלחמה הזו הייתה יותר קלה כי הוא גדל מהר יותר מאחותו, אך זו הצליחה להרגיז אותו בקנטורים ובנקירות. עילי סבל את ההצקות האלו של אחותו בלי להגיב, אלא אם היא הגדישה את הסאה, אז הוא סמר את נוצותיו ברוגז והעורבת הקטנה ממנו נרתעה.

עד מהרה העורבים הקטנים גדלו להיות בוגרים. העורבת קטנה הגיעה כמעט לגודלה של אמה ועילי היה אף גדול יותר. כל הזמן הזה עילי תכנן איך לרדת מהעץ הגבוה אך לא מצא שום דרך. הוא היה אומלל מאד.

כל פעם שהעורב הגדול ביקר אותם הוא ביקש ממנו שיחזיר אותו להיות בן אדם. כל פעם העורב הגדול סירב אך עודד אותו שעוד מעט הוא ירגיש יותר טוב. 

עילי התגעגע לחבריו בכיתה ובייחוד לרותי ומשה שהיו החברים הטובים ביותר שלו. אפילו המורה עליזה האיומה, נראתה לו עכשיו הרבה יותר טוב משתי העורבות, האם ובתה שהיו עימו בקן.

יום אחד העורב הגדול ביקר אותם בקן והכריז שהגיע הזמן להתחיל בקורס ההכשרה: “יוראקרע אני בטוח שמעכשיו אתה תרגיש יותר טוב. אני מקווה שתתאמץ בלימודיך. בהצלחה!”

העורבת הקטנה החוצפנית פלטה מין: "בטח!” מזלזל כזה, אך העורב הגדול התעלם ובקפיצה שזעזעה את הקן פרש כנפיים ועף.

“אני בטוחה שתתאמץ ולא תצליח. אני בטוחה שתיפול כמו אבן לקרקע.” קנטרה אותו העורבת קטנה מחקה  את צורת הדיבור של העורב הגדול.

עילי חשב שהפעם העורבת הקטנה צודקת וחיכה בלב חושש להתחלת ההכשרה. האם ההכשרה תהיה בתעופה, כמו שהעורבת קטנה רמזה? הוא חייב לברוח מהקן לפני שהעורבים המשוגעים ינסו לדחוף אותו לעוף. הוא ניזכר באגדה היוונית על דדלוס ואיקורוס, אב ובנו שהמלך כלא על אי. כדי לברוח בנה דדלוס לו ולבנו כנפיים מנוצות מחוברות בשעווה. הם הצליחו לעוף מהכלא. איקורוס שנהנה מהתעופה והיה שוויצר לא קטן, התקרב יותר מידי לשמש וזו המיסה את השעווה והוא נפל אל מותו,

כמו שיכול לקרות לו. ואז ניזכר שהאב דדלוס הצליח בכל זאת.

בלב חושש ובמחשבות טורדניות כאלו הוא ניסה להירדם, אך כל פעם חלם על כך שהוא נופל מהעץ ומתרסק על הקרקע.

עם שחר התעורר משינה טרופה וחיכה בלב חושש לבאות.

המשך                                                                                                      הקודם