עזרה מגיעה

עברו כמה ימים מתוחים על חבורת העורבלידים כאשר הם חיכו לתשובת חמיד, ודאגו שמא עורקרע נתפס או שקרה לו דבר מה איום. הם הקפידו להשאיר תמיד מישהו במח"ע כדי לפתוח לעורקרע את החלון כאשר יחזור, בדרך כלל זה היה עילי שהשתדל להיות כמה שפחות בבית.

רק תמרקרע הייתה שקטה. עילי ידע שחיי עורב אינם כל כך חשובים לגזע העורבים. תמרקרע בניגוד לבני האדם, מקבלת את מכות הטבע בהשלמה. 'דרך מחשבה' חשב עילי 'שהייתי רוצה לאמץ. בזאת תמרקרע הייתה שונה מאד מתמר שעל שמה היא נקראה.'

עורקרע הופיע בערבו של אותו יום, עייף מהמסע הארוך. הוא הושיט את רגלו עם שקית הפתק כדי שעילי יוציא את הפתק ויקרא אותו. מיד אחר כך התנפל על האוכל: “חמיד ואנשיו לא טרחו להאכיל אותי ובדרך לא היה לי זמן לצוד.” אמר בין נקירה בבשר שמשה הכין לו, לבין לגימת מים שגמע בשקיקה, מעלעל את המים בקול נקישות מקור נמרצות, ראשו פונה אל על.

הילדים הצטופפו וחיברו ראשים כדי לקרוא את הפתק.

תמרקרע קיפצה על השולחן מחכה בסבלנות לתרגום. עורקרע המשיך להתעסק במרץ באכילה.

“סאלם עליכום ורחמת אללה.

השבח לאל הצלחנו להשלים את המנהרה. מיד לאחר שתשלח אלינו את פרטי המטרה, נהיה מוכנים לשלוח את השהיד הראשון.

האל בחכמתו הרבה, הנחה את החופרים האמיצים מבני כפרי בחפירות שלהם, כך שפתח המנהרה יוצא כמאה מטר לכיוון מכה עירנו הקדושה, רחוק יותר מעץ האלון הזקן, ששם היה התכנון המקורי. החופרים הסוו את הפתח בענפים, כך שגם אם מישהו יגלה את הפתח הוא יחשוב שזו מערה טבעית.

אל תתמהמה בציון המטרה לשהיד הראשון, ודאג שהיא תהיה מתאימה לחרון אפו של אללה על הציונים הכופרים המקוללים, ואללה ישלם לך בעין יפה בעולם הזה ובעולם הבא.”

הילדים הביטו אחד בשני: “צריך להודיע למשטרה." אמר משה ולא בפעם הראשונה.

“רגע תחילה אתרגם לתמרקרע.” דחה עילי את העימות עם משה.

אך גם לאחר התרגום תמרקרע עדיין הביטה בעילי בחוסר הבנה.

“הם רוצים לשלוח ילד עם פצצה שיתפוצץ יחד עם מישהו שעדיין אנחנו לא יודעים מיהו.” ניסה עילי להסביר.

עדיין תמרקרע לא הבינה וגם עורקרע שרבץ בפינה בטנו מלאה, הביט באותו מבט של חוסר הבנה.

"לא חשוב אני אסביר לכם מאוחר יותר.”

“צריך להודיע למשטרה." חזר משה על דבריו בעקשנות האופינת לו.

עילי ניסה להוריד את המשקפיים כדי לנקות את העדשות אך החוט נקרע ומסגרת המשקפיים נשברה. הוא החזיק אותם בידו מביט על משה שנראה מעט מטושטש, ניזכר כמה טוב וברור ראה בתור עורב. מעוצבן מהמשקפיים ומהעקשנות של משה, הוא טען כנגדו בחוסר סבלנות: “אתה באמת חושב שהם יאמינו לקשקושים של ילדים שידועים בדמיון הפרוע שלהם?”

“אז מה אתה חושב שאנחנו יכולים לעשות? אנחנו בסך הכל ילדים.”

'כן אתה עדיין ילד קטן, אך אני כבר מרגיש בוגר לאחר כל מה שעברתי בממלכת העורבים', חשב עילי.

“משה צודק זה עניין גדול מידי צריך לערב מבוגרים. אני מציעה שנתייעץ עם גברת ויינשקופ הספרנית.” אמרה תמר וקמה בעודה מסתכלת על עילי לאישור.

עילי הנהן: "זה יכול להיות רעיון טוב. גברת ויינשקופ לא מזלזלת בנו כמו רוב המבוגרים האחרים. אך גם היא תתקשה להאמין שאנו מדברים עם עורבים. כדאי לספר שעורקרע אולף על ידי הפרופסור, מה שנכון בעצם, ואנו מצאנו אותו עייף ורעב, מה שגם נכון, וכך גילינו את הפתק.”

“לספר רק חלק מהאמת זה גרוע יותר משקר." מלמל משה, אך לא מחה כאשר תמר יצאה מהחדר להביא את גברת ויינשקופ.

גברת ויינשקופ האזינה לסיפור שעילי רקח, הנהנה, הביטה בפנים הרציניות של הילדים, קראה את הפתק שלוש פעמים ולבסוף אמרה: “הסיפור שלכם נראה לי כמו אחד המשחקים הדמיוניים שלכם. בשנה שעברה הייתם שלושת המוסקטרים, עכשיו אתם בלשים או מרגלים? למה אתם חושבים שהמשטרה תאמין לכם? אני לא מאמינה.” היא הניעה את ראשה באי אמון: "מה עשיתי רע לכם, שאתם רוצים לעשות ממני צחוק?”

"בדיוק ההפך, אנחנו מעריכים אותך ולכן אנחנו מבקשים את עצתך. תארי לעצמך שבאמת יתפוצץ ילד מתאבד? איך תרגישי אז בידיעה שיכולת למנוע את זה?” טענה תמר עוצרת בקושי בעד הדמעות שכבר מתחילות לטשטש את ראייתה.

השתררה שתיקה ארוכה. כאשר הספרנית מסתכלת במבט אומד על שלושת הילדים הטובים שעומדים, משקפיים בידם ומחכים לפסק דינה.

'תמר תמיד יודעת להגיד את הדבר הנכון' חשב עילי עדיין מתעסק עם המשקפים השבורות.

עכשיו הוא עצבן את משה: “תעזוב כבר את המשקפיים. אי אפשר לתקן אותם כדאי לקנות מסגרת חדשה.” צודק! חשב עילי, אולי הוא לא התבגר אך בהחלט הוא מבין בטכנולוגיה. עילי שם את המשקפים השבורות בכיסו.

גברת ויינשקופ אמרה לבסוף: “תראו מה נעשה, אתם תשלחו את העורב המסכן לדרכו, ואם תתפסו אותו שוב, כאשר הוא חוזר עם התשובה של הפרופסור, אני אאמין לכם.”

עילי שהיה מתוח הרגיש הקלה, גברת ויינשקופ באמת יוצאת דופן בין המבוגרים.

הוא ניגש לעורקרע, לקח אותו בידיו פתח את החלון.

"רגע אחד, שכחת לצלם את הפתק.” עצרה אותו גברת ויינשקופ.

עילי הסתכל בה במבט מבויש, הוציא את הפתק ומסר אותו כדי שהיא תצלם.

אחר כך הכניס את הפתק המקורי בשקית, לקח את עורקרע ושם אותו על אדן החלון עם הוראות קצרות. עורקרע פרש כנפיים ועף.

שעה לאחר מכן הוא חזר. תמר מיהרה לקרוא לגברת ויינשקופ והילדים נתנו לה את הכבוד לשלוף את הפתק מהשקית שברגלו.

גברת ויינשקופ פרשה את הפתק הקטן וקראה בו בדממה. כל הילדים קרבו את ראשם וקראו יחד איתה. שני העורבים עמדו כמו פסלים, מחכים לתרגום.

“מר חמיד הנכבד, שמחתי לשמוע שחפירת המנהרה הסתיימה בשעה טובה. אתה יודע שהמטרות שלנו משותפות. לכן אני בעצמי אוביל את השהיד הקטן אל המטרה. תאמין לי שזו מטרה שתזעזע את כל השלטון הגזעני במדינה. אולי אז יסכימו לתת לכם את הזכויות המגיעות לכם. שלח לי את המועד המדויק בו יגיע השהיד.

שיהיה אללה בעזרתך ושלום בין העמים שלנו.

פרופסור ניר.”

גברת ויינשקופ נראתה מזועזעת: "איזה מין פרופסור יכול לשתף פעולה עם מחבלים?”

“אז תעזרי לנו?” שאלה תמר בתקוה.

“תנו לי את כל הפתקים ואני אדבר עם אהוד, חבר שלי שעובד בשב"כ.”

“אין לנו את הפתקים הקודמים. החזרנו אותם לשקית של העורב.” גמגם עילי.

“מה לא צלמתם אותם?”

“לא חשבתי על זה.” הודה עילי שחש כי הוא עדיין לא מתפקד כמנהיג רציני.

טוב, בואו נצלם את הפתק הזה ולפני שנשחרר את העורב. אני אדבר עם החבר שלי.”

חצי שעה מאוחר יותר הגיע אדם שמן עם ראש חף מכל שיער, שבו קבועות עיניים נבונות.

"הוא נראה כמו פקיד בהסתדרות, לא בדיוק ג'יימס בונד.” לחשה תמר לעילי.

עילי לחש בחזרה: "מרגלים חייבים להיות אנשים שלא מסבים אליהם תשומת לב. אל תשפטי אדם לפי איך שהוא נראה. אנחנו סבלנו מספיק מהצורה שלנו.”

“ששש...” היסה אותם משה "אין סודות בחברה.” עילי ותמר השפילו את עיניהם.

“רוזי! מה שלומך?” אהוד חיבק את גברת ויינשקופ בהתלהבות: "הרבה זמן לא נפגשנו, רק אתמול חזרתי מנסיעה ארוכה וחשבתי לי לנוח יום אחד, אז בדיוק טלפנת עם הבעיה שלך.”

תמר הסתירה את פיה בידה, מנסה להסתיר את החיוך שעלה בה למראה אהוד השמן והנמוך שמחבק את רוזי ויינשקופ שגבוהה ממנו בחצי ראש.”

“מה הסיפור המסתורי שאת רוצה לספר לי?” הוא הרחיק אותה ממנו מסתכל בה: "זה לא עוד ספר שקראת?”

גברת ויינשקופ נתנה לו בשתיקה את צילומי הפתקים, ואת שיחזור שני הפתקים הקודמים כפי שכתבה מפי משה בעל הזיכרון הצילומי.

אהוד עיין בפתקים, סידר אותם לפי הסדר על השולחן, רציני ומרוכז ביקש: “ספרי לי את כל מה שאת יודעת לפי הסדר.”

הוא פנה לילדים מצביע על הספרנית ואמר בכל תלונה, עם שמץ של גאווה: "לא רק שהיא מספרת היטב, אלא שהיא נחנה בשכל רב וביכולת ניתוח. מפעם לפעם היא עוזרת לי בחקירות. מזמן רציתי לגייס אותה לשב"כ. אך היא העדיפה לעבוד כספרנית במשכורת רעב.”

גברת ויינשקופ הסמיקה מהתשבחות והתגוננה: “מה לעשות, אני מעדיפה לשבת כאן כאשר לרשותי ספרים וכל הזמן בעולם לקרוא אותם. זו לא עבודה, זה תענוג צרוף. אני בכלל מתפלאת שעל זה עוד משלמים לי.”

אהוד הרים את הגבות העבות שלו, החליק בידו על הקרחת: “קדימה רוזי, ספרי מה את יודעת.”

“מוטב שעילי יספר. אני יודעת רק מה שהוא סיפר לי, ואני חושדת שהוא יודע הרבה יותר על כל העניין.”

אהוד נקב את עילי במבט, ועילי הרגיש כאילו הוא חודר לתוך נשמתו. 'אי אפשר לזלזל באדם הזה' חשב עילי. הוא השתהה, עורך במחשבתו מה הוא יספר ומה הוא יסתיר. נראה שאהוד ניחש את כוונתו: “ספר הכל ואל תסתיר שום דבר, כי רק כאשר מספרים את האמת, אין שום סתירות שיערערו את הסיפור שלך.”

'הוא צודק' חשב עילי, הוא לא יעזור אלא אם אספר לו את האמת, אך האם הוא יאמין שהפכתי לעורב? לא, את זה אני לא יכול לספר לו, אספר לו רק שאני מבין את העורבים והם מבינים אותי, זה סיפור שהרבה בעלי כלבים מספרים על הכלב שלהם, הגיוני שאני מבין את העורבים.

עילי סיפר את סיפור הארנק שהעורב שהם קוראים לו עורקרע החזיק בפיו. הוא המשיך לספר איך מצאו בארנק את הפתק הראשון, “אתה לא יודע שזה הפתק הראשון, יתכן והיו עוד לפניו.” העיר אהוד שהיה שקט ומרוכז בסיפור עד עתה.

עילי המשיך וסיפר איך ארבו מחוץ לביתו של הפרופסור, חקרו עליו באינטרנט, ומצאו שהוא מאלף עורבים.

כאשר גמר את סיפורו אמרה גברת ויינשקופ: “ אתה רואה שזה סיפור עם דמיון רב. קשה להאמין בו, אך חשבתי שאני צריכה להיות בטוחה שאין בכל זאת בסיפור אמת. במקרה כזה, אפילו שהסבירות לכך נמוכה, אני לא אוכל לסלוח לעצמי שיכולתי למנוע פיגוע. לכן חשבתי להטריד אותך.”

“קודם כל את אף פעם לא מטרידה אותי, אני שמח לכל תירוץ להיפגש אתך. עשית נכון, רוזי.” אחר כך הוסיף במלמול: "את תמיד היית נבונה וידעת לעשות את המעשה הנכון, חבל שאני הייתי כזה אידיוט.”

תמר תהתה איזה יחסים היו בין שני המבוגרים המשונים האלו.

“אז מה אתה אומר?”

“בעיקרון אני מאמין לסיפור, אם כי אני חושב שעלי מעלים ממני כמה דברים.”

“אתה מאמין?” אמרו ביחד גברת ויינשקופ ועילי.

“כן, זה מתאים לאינפורמציה אחרת שיש בידי.”

עילי הרגיש שמעמסה נופלת מעל כתפיו. עכשיו הכל ינוהל בידי איש השב"כ, ולכן הופתע לשמע השאלה הבאה שלו: “אז מה חשבת לעשות עכשיו?”

“הוא רצה להמשיך ולעקוב אחרי הפרופסור כדי למצוא איפה פתח המערה...” נידב משה בנימה שהביעה את התנגדותו לכך. “תודה לאל שלתמר היה שכל לפנות לגברת ויינשקופ וממנה אליך...” הוא משך בכתפיו: “אמרתי לו שאנחנו רק ילדים וזה עניין למבוגרים.”

אהוד פנה אל משה: “אני חושב שזה דווקא רעיון נכון.”

העביר את עיניו לעילי: “מה חשבת לעשות אחרי שתראה איפה המנהרה?”

משה עדיין לא הבין למה אהוד לא גוער בעילי. הוא המשיך באותו קול מתלונן: “ אחר כך הוא בוודאי היה עוקב אחרי הפרופסור והשהיד כדי לדעת מהי המטרה. אולי הוא דמיין שהוא בסרט מתח כמו ג'יימס בונד והוא הגיבור שיציל את המטרה ברגע האחרון.”

אהוד העביר את ידו על הקרחת והמהם: “תכנית לא רעה. כך חשבת עילי?”

עילי שפשף את עיניו שהתחילו לכאוב בגלל חוסר המשקפיים, ואמר במבוכה: “טוב, אני לא חשבתי כל כך רחוק. חשבתי שקודם נראה איפה המנהרה ומה הפרופסור עושה עם השהיד הקטן, ואז תהיה לנו הוכחה מספיקה שיאמינו לנו.”

“הוא כבר מאמין לנו, אז לא צריך להמשיך.” תמכה תמר במשה. משה הסתכל בה במבט תודה.

“אתה באמת חושב שזה הצעד הנכון עכשיו?” התעניינה גברת ויינשקופ.

“הו, כן. אני בעצמי לא הייתי חושב על תכנית טובה יותר.”

הוא הרהר מספר דקות ואחר שוב פנה לעילי: “איך היית יודע מתי הפרופסור ייפגש עם השהיד?”

“חשבתי להמשיך ולשלוח את העורב למסור את הפתק ליעדו, ואז לקרוא את הפתק שחמיד יחזיר עם הזמן המדויק.”

אהוד הנהן: “נכון מאד, זה בדיוק מה שאתה תעשה. כל הכבוד.” עכשיו הוא פנה לכולם ואמר בנימה עניינית: "זה מה שנעשה. אני אציב מעקב אחרי הפרופסור, ואתה תמשיך ותשגר את העורבים כמו שאמרת. תודיע לי ברגע שתקבל את פתק התשובה.”

“מה אתה מתכונן לעשות?”

“אל תדאג, אני אחקור בשיטות שלי.” שוב הוא פנה לעילי וטפח על שכמו: "פעלת יפה מאד.” הוא הביט סביב: "כן, כולכם פעלתם בצורה בוגרת מעבר למה שאפשר לדרוש מילדים.”

בזאת פרש לקצה הרחוק של אולם הספריה, פתח את הטלפון שלו ושוחח ארוכות. גברת ויינשקופ חזרה לעמדה שלה בפתח הספריה.

הילדים החזירו את הפתק לרגלו של עורקרע. עילי דיווח בלחש לעורבים כדי שהמבוגרים לא ישמעו אותו משוחח עם עורבים. אחר כך הוסיף: “תמרקרע אני מבקש שתארגני מעקב אחרי הפרופסור עם העורבים מהלהקה.”

“לא אמרת שהאיש השמן מארגן מעקב אחרי הפרופסור?”

“כן, אך ליתר בטחון תעקבו גם אתם. הפרופסור אולי יודע להתחמק ממעקב של אנשים אך קשה יותר להתחמק ממעקב של עורבים של הלהקה האפורה.” החמיא עילי לגאווה העורבית.

שני העורבים עפו כל אחד למשימתו. תמר חילקה להם את פרוסת העוגה שנשארה, מעירה שאולי טוב יהיה אם ישיגו מקרר להחזיק מעט אוכל במח"ע.

עילי סיפר להם שביקש מעקב גם מהעורבים. משה כרכם את פניו: "חשבתי שגמרנו עם זה.” גם תמר התיישבה בכבדות. היה ברור שרגש ההקלה ששטף אותה, קודם פינה את מקומו בפרץ של אדרנלין: “אתה חושב שאהוד ירשה לנו להיות נוכחים במאסר הפרופסור כאשר השהיד הקטן יגיע?”

"אני לא בטוח שהוא יאסור את הפרופסור, נראה לי שהוא ימשיך לעקוב כדי לגלות מי המטרה.” הוא ענה מהורהר.

אהוד חזר מחזיק בזרועה של גברת ויינשקופ, כאילו קשה לו להיפרד ממנה.

משה הביט באהוד קצרות, חזר והביט בעילי ואמר בהדגשה: “אתה חושב שאתה הכי חכם? יש לשב"כ אמצעים לחקור את הפרופסור כך שיודה.” נראה שלמשה אין הרבה חשק להמשיך את ההרפתקה.

“הפעם אני חושבת שעילי צודק. הרבה יותר קל ומהיר פשוט לעקוב אחרי הפרופסור, מחוץ לזאת אם יתפשו אותו בדיוק לפני שיבצע את החבלה, ההוכחות במשפט שלו יהיו ברורות יותר.” העירה תמר.

“נכון.” אמר אהוד בקול הבס שלו: “כדאי לתפוש את הפרופסור בשעת מעשה. מחר נעקוב אחריו ונתפוש אותו יחד עם השהיד.”

“מה כוונתך ב 'נעקוב אחריו ונתפוש אותו'? אתה לא מתכוון שנבוא אתך!” משה רצה להיות בטוח שכאן ההרפתקה מסתיימת עבורם.

“אני לא יודע מה אתכם, משה ותמר, אך אני לא אפספס את המערכה האחרונה. אני בא עם אהוד.” הכריז עילי.

“בוודאי שמגיע לכם לבוא אתי. אני חושב שאתם יכולים לעזור. אבל רק לגלות מתי הוא הולך. אנחנו כבר נתפוש אותו.”

“אם אתה הולך לתפוש אותו, גם אנחנו מצטרפים. אחד בעד כולם וכולם בעד אחד'.” תמר קראה את קריאת הקרב של המוסקטרים, והטילה מבט לעבר משה שהנהן בהסכמה.

"אני חושב שזה יותר מידי מסוכן עבורכם.” אמר אהוד אך כאשר ראה את הדכדוך בפני הילדים הוסיף:  "אני אשאר בקשר ותוכלו להצטרף כאשר נתפוש את הפרופסור והחברים שלו.”

בזאת חיבק חיבוק קצר את רוזי ויינשקופ ויצא.

גברת ויינשקופ נאנחה: “מישהו צריך לעשות את עבודת הספריה.” ויצאה אחריו לעמדת הספרנית.

עילי סיפר בקצרה את התכנית שעלתה במוחו ופקד: “אני חושב שעלינו לישון כאן כדי לקום מחר מוקדם. תמר האם את יכולה לארגן עוד מזרנים?”

כמובן שתמר ארגנה מזרנים וכריות ושמיכות ואפילו ארוחת בוקר.

המשך                                                                                          הקודם