המנהרה

עילי התעורר לשמע נקישות חזקות שעשו לו כאב ראש. ברגע ראשון הוא ציפה לראות את תמרקרע מנקרת אותו בראשו כדי שיקום לשיעור הראשון כפי שנהגה כאשר הוא אחר לקום, אך מיד נזכר שהוא חזר להיות בן אדם. הוא הסתכל מסביב חצי ישן, תוהה אם הנקישות לא היו בחלום. עיניו התרגלו לאט לחושך והוא ראה שהוא שוכב על רצפת המח"ע ולידו שני חבריו.

הוא כבר התכונן לחזור לישון, כאשר הנקישות נשמעו שוב. מה הרעש הזה כל כך מקדם בבוקר? הפעם הוא איתר את מקור הנקישות. שפשף את עיניו התמתח והביט לחלון. עורקרע קיפץ למעלה ולמטה דופק בחלון במקורו וצורח כמו משוגע. עילי קם: "בסדר, בסדר אני אפתח לך, לא צריך לעשות כל כך הרבה רעש, עוד תעיר את משה ותמר.”

“בואו מהר הפרופסור מתכונן לצאת לדרך.” אמר עורקרע, פרס כנפיים, קפץ ועף.

בבת אחת ניזכר עילי. כן, הפרופסור. חייבים להגיע אל המכונית לפני שהוא יצא מהבית.

חמש דקות מאוחר יותר הם שעטו בריצה לעבר בית הפרופסור. "יותר מהר! תמרקרע לא יכולה לעכב אותו למשך זמן רב.." קרא עורקרע מלמעלה בתסכול, מביט בבני האדם האטיים. 'חכמה גדולה אתה יכול לעוף' חשב עילי עם שמץ של קנאה.

מתנשפים בכבדות הם הגיעו למכונית של הפרופסור ומשה התחיל להתעסק עם מנעול תא המטען של המכונית.

דלת הבית נפתחה והפרופסור יצא, גורר תרמיל גדול ביד אחת ומגרש בידו השנייה את תמרקרע, ומקלל בקול: "לכל הרוחות, מה קרה לך שאתה נדבק אלי חתיכת עוף מטורף?". 'גם כן חוקר עורבים, פרופסור לזואולוגיה, שלא מבדיל בין זכר לנקבה' חשב עילי בבוז.

עילי התאפק לא לזרז את משה שעשה כמיטב יכולתו, אך תמר סיננה בעצבנות: "נו פתח כבר את תא המטען, הפרופסור כבר מגיע."

נשמע קליק, משה הפך את פניו אליה, הלך הצידה צעד אחד והשתחווה באלגנטיות מזמין אותה בידו לפי מיטב הגינונים הצרפתים של המוסקטרים: "כנסי בבקשה, מדאם."

תמר השתחלה במהירות לתוך תא המטען מגלגלת את עיניה לכיוון משה, עילי הזדרז להיכנס אחריה ומשה נדחק אחרון, סוגר בעדינות את תא המטען שנייה לפני שהפרופסור הגיע למכונית.

הפרופסור זרק את התרמיל למושב האחורי, התניע ויצא לדרך, לא מודע למטען החורג מאחור.

תחילה הוא נסע בכביש סלול היטב והילדים נחו דחוסים בתא המטען. ראשה של תמר על בטנו של משה, ורגליה על עילי. עילי העייף הצליח אפילו להירדם עד שהמכונית ירדה מהכביש ונסעה בשבילי עפר שהקפיצו את הילדים מצד לצד. אחרי חצי שעה של טלטולים ומכות שקבלו מדופן המכונית. המכונית נעצרה והם נשמו לרווחה.

משה מיהר להתעסק עם מנעול תא המטען והצליח לפתוח אותו מבפנים. הוא הרים בזהירות את מכסה משה פתח את תא המטען והציץ החוצה. הוא פתח את המכסה מעט יותר והזדחל החוצה, אחריו עילי ותמר. הם ראו את הפרופסור הולך לאורך הגבעה מחפש את פתח המנהרה.

משה הצביע על העץ העבות שהפרופסור החנה את המכונית מתחתיו.

השלושה טיפסו על העץ והתחבאו בין הענפים.

עילי הביט למעלה וראה את תמרקרע ועורקרע יורדים אף הם אל העץ.

"חבורת העורבלידים מוכנה." אמר עילי.

"כולם בשביל אחד ואחד בשביל כולם!" ענו לו שני הילדים.

"אני חושב שמוטב למצוא ססמה משלנו." העיר עילי: "אבל עכשיו שקט. נראה מה הם עושים."

הפרופסור עמד והצית סיגריה ממתין.

עד מהרה נישמע "אהלן וסהלן!" חמיד והפרופסור התחבקו והתנשקו שלוש פעמים. "מגעיל" אמרה תמר. "שש.. אנחנו רחוקים מידי ואי אפשר לשמוע מה הם מדברים."

מאחורי חמיד עמד ילד קטן ושמן בראש מורכן, תלתלים שחורים מבצבצים מתוך הכפייה, עטוף בבגדים רבים ובידו ספר קוראן.

"אני חושב שזו הייתה טעות לצאת מתא המטען." אמר עילי: "אנחנו צריכים לחזור מהר לפני שהם נוסעים מכאן."

שלושת הילדים ירדו מהעץ נזהרים לא לעשות רעש ורצו לכיוון המכונית.

מאוחר מידי.

חמיד ראה אותם.

הוא צעק על הילד בערבית להישאר במקום, והתחיל לרוץ אליהם והפרופסור אחריו.

השלושה ברחו בכל כוחם: "התפזרו כך שהוא ירוץ רק אחרי אחד מאיתנו." פקד עילי תוך ריצה.

חמיד החליט לרדוף אחרי עילי. בכמה צעדים מהירים הוא השיג אותו וגרר אותו למכונית.

"מי הילדים האלו ולמה הבאת אותם?" דרש מהפרופסור בקול זועם.

הפרופסור גמגם: " לא הבאתי אף אחד, אני לא יודע מי הילד הזה אך נדמה לי שאני מכיר את השנים האחרים."

"כן?"

"הם באו אלי והחזירו לי את הארנק שנגנב לי, עשו רושם של ילדים טובים."

"משהו היה חסר בארנק?"

"כן כל הכסף נעלם, כנראה שהגנב לקח את הכסף וזרק את הארנק. הם מצאו אותו ליד פח הזבל."

"אולי הם הגנבים?"

"מה אתך חמיד, אם הם היו הגנבים למה החזירו את הארנק?"

"לא היה חסר שום דבר אחר?"

"לא. אפילו הפתק ששלחתי לך היה בתוך הארנק."

"טיפש. הם קראו את הפתק! בא ונשאל את הילד החצוף, תראה שאני יודע לשאול בצורה כזו שהוא יזמר את כל מה שהוא יודע."

הפרופסור תפש את עילי מאחור וחמיד הקיף את צווארו בידיו, חונק אותו קלות: "אז מה אתה אומר? קראת את הפתק שבארנק?"

"איזה פתק? איזה ארנק?"

חמיד הידק את ידיו על צווארו. עיניו של עילי בלטו והוא לא יכול היה לנשום.

כמו חץ מקשת עורקרע פגע בראשו של חמיד וזה נאלץ להרפות מעילי.

עילי העלה את ידיו לצווארו נושם בכבדות.

עורקרע קפץ בזריזות ועלה למעוף רחוק מידיו של חמיד.

חמיד הרים אבן וזרק לעבר עורקרע שכבר היה גבוה בשמים רחוק מפגיעת אבן.

חמיד הסתובב אל פרופסור שופך את זעמו על הקרוב אליו: "מה קורה כאן? זה לא אחד מהעורבים השליחים שלך?"

"כן זה הבלדר שלי." התגונן הפרופסור מטה את גופו לאחור מפחד חמיד, אך עדיין מחזיק בעילי.

“אז תעשה משהו! אתה המומחה לעורבים.” נזף חמיד בפרופסור שהאדים כולו במבוכה כמו ילד קטן שנתפס עושה מעשה רע.

חמיד חזר למלאכת חניקת עילי: “הכל באשמתך! יה כלב. אני אהרוג אותך.”

תמר הגיעה בריצה: “אל תהרוג אותו, אני אספר לך כל מה שתרצה.”

חיוך מגעיל פצע את פניו הבלתי מגולחים של חמיד: “תמיד קל יותר לקבל תשובות משרמוטה, מאשר מילד שחושב עצמו גבר. ספרי לי בדיוק איך הגעתם לכאן או שאני הורג אותו.”

עורקרע התכונן לצלילה נוספת, כאשר בקריאות מלחמה הופיעה להקת העורבים השחורים.

תמרקקרע לא נראתה בשום מקום.

קרערע פקד לתקוף את עורקרע.

עורקרע ברח והסתתר מתחת למכונית, שם יש לו סיכוי גדול יותר להלחם.

העורבים השחורים נחתו והקיפו את המכונית.

“יופי כל הכבוד פרופסור, סידרת שהעורבים יעזרו לנו.”

הפרופסור הביט במחזה מחייך קלות, כאילו באמת הוא סידר את העניין, ולחץ חזק יותר על זרועותיו של עילי.

אבן פגעה בגבו של הפרופסור, והא עזב את עילי והסתובב מופתע. משה כבר החזיק אבן שנייה בידו מתכונן לזרוק על חמיד.

“תחזיק את הילד הזה אני אתפוש את הקטן שזורק אבנים.” פקד חמיד על הפרופסור ורץ אחרי משה. השהיד השמן זרק אף הוא אבן על חמיד, אך בגלל כל המלבושים הוא לא הצליח אפילו להגיע לחצי הדרך, חמיד צעק עליו בערבית שהוא עוד יתחשבן אתו על שזז מהמקום כאשר הוא פקד לא לזוז. והמשיך לרוץ אחרי משה, שהיה אמנם זריז אך נתפס עד מהרה, ונגרר על ידי חמיד כל הדרך חזרה למכונית, נעליו חורצות שני פסים בחול. חמיד שם את רגלו על משה השוכב על החול: “זה כבר לא יעשה לנו בעיות.” אמר, ומיד חזר לעמדה האהובה שלו - ידיים מהודקות על צווארו של עילי, מסתכל לכיוון תמר: “נו! מה את יודעת?”

"אנחנו סתם שיחקנו במחבואים והתחבאנו בתוך תא המטען של המכונית, כאשר היא פתאום זזה ומצאנו את עצמנו כאן.” תמר ניסתה להרוויח זמן אם כי לא ידעה מה זה יעזור, אך היא לא הייתה מורגלת בשקרים. חמיד ראה כמה היא מסמיקה: "שקר! אתם יודעים משהו. האם קראתם את הפתק שהיה בארנק של הפרופסור?”

תמר הרכינה את ראשה, דמעות ממלאות את עיניה ומטשטשות את הראיה: “כן...”

משה ששכב על הקרקע רגלו של חמיד עליו קטע אותה: “ אל תספרי שום דבר, כי הוא יהרוג אותנו אחרי שידע הכל!”

עילי התחיל לראות עגולים כחולים על רקע שחור והרגיש שהוא עוד מעט מתעלף.

“אם לא תספרי אני לוחץ עוד על הגרון והחבר שלך יוכל להגיד שלום לשטן בגיהינום של הציונים.”

נשמעו קריאות מלחמה נוספות, להקת העורבים האפורים הגיעה ובראשה העורב הגדול.

העורבים הצרים על עורקרע עלו לעזור לאחיהם הנלחמים בלהקה האפורה.

חמיד שהרפה מגרונו של עילי לשמע המהומה, הפנה את פניו לפרופסור: “מה הולך כאן?”

הפרופסור עזב לרגע את עילי והביט משתאה לקרב המתחולל בשמים.

עילי ניצל את רגע החופש ופתח בריצה בורח משוביו. “תפוש אותו" צעק הפרופסור ושניהם פתחו ברדיפה אחרי עילי, המרחק בין עילי ורודפיו הלך והתקצר וכך גם נשימתו של עילי שלא היה ספורטאי מצטיין. המשקפים החדשים שקנה בעצת משה נפלו במרוצה. עילי המשיך לרוץ רואה בקושי את מה שלפניו, משתוקק להפוך שוב לעורב שהיה מזנק לשמים הרחק מהידיים המטונפות של חמיד.

משה ותמר זרקו אבנים על הרודפים אך לא פגעו. הם ניסו לקצר טווח, לרוץ ולעזור לעילי אך רק הצליחו להצדיק את כינויי הגנאי שקבלו בכתה 'שלושת החנונים'.

משה שעבר ליד השהיד הקטן תפש אותו, עצר וקרא אל חמיד: “הי, חמיד אני תפשתי את השהיד הקטן שלך.”

חמיד עצר: “אתה לא יכול לעשות שום דבר. הפצצה עליו כבר מחומשת וביד שלי השלט שיפוצץ אותה.” אמר מניף את השלט בידו שמיד נפגעה מפגיעה של תמרקרע שנפלה אף היא מהפגיעה על הקרקע. “עורבים ארורים.” חמיד צעק מתוך כאב ורץ לדרוך על תמרקרע. אך תמרקרע שכנפה נפצעה קיפצה מנסה להתרחק ממנו. בינתיים תמר רצה בכל כוחה תפשה את השלט מהקרקע והתחילה לברוח "הי, בואי לכאן ילדה טיפשה, תחזירי לי מיד את השלט!” צעק חמיד עוזב את המרדף אחרי תמרקרע והתחיל לרדוף אחרי תמר.

“עצור או שאני לוחצת על השלט ומפוצצת את השהיד שלך.” איימה רותי.

חמיד עצר במקום.

תמר המשיכה לאיים על חמיד: "תגיד לפרופסור להפסיק לרדוף אחרי עילי."

חמד שתק עומד וחושב מה לעשות.

בינתיים משה דיבר בערבית בלחש עם השהיד הקטן,

“את לא תפוצצי את השהיד. זה רצח.” אמר חמיד בערמומיות.

“רצח? אתה בעצמך וגם הוא..” הצביעה לכיוון הפרופסור, "התכנותם בין כה וכה לפוצץ אותו. אני רק אמנע מכם לפוצץ אחרים יחד אתו.”

חמיד העיף מבט אל השהיד וחייך: "אם תפוצצי אותו, החבר הקטן שלך יתפוצץ גם הוא. זה מה שאת רוצה?”

תמר הביטה אחורה וראתה את משה ליד השהיד. “משה התרחק ממנו.”

“לא. הילד הקטן והמפוחד הזה רוצה לפוצץ את עצמו עכשיו, וביקש ממני להתרחק כדי שלא אפגע, אך אני רוצה להציל אותו.”

חמיד שהרגיש שהוא על הסוס, בטוח שתמר לא תשתמש בשלט, חזר לרדוף אחרי עילי.

עילי רץ טיפות זיעה זולגות ממצחו ושורפות את עיניו ומעד על אבן גדולה שלא ראה ללא המשקפים.

הרודפים עטו עליו: “פעם אחרונה, איך הגעתם לכאן?” צעק הפרופסור תוך שהוא תופש בזרועותיו של עילי.

חמיד שוב תפש בגרונו של עילי, 'האיש סוטה גרונות' חשב עילי.

חמיד מלא זעם צעק: “לא מעניין אותי כלום אני אחנוק את המניאק הזה.”

עילי הרגיש שאינו יכול לנשום.

מכל הדברים שאדם חושב עליהם ברגעיו האחרונים, צצה בראשו של עילי העובדה שאדם יכול לחיות ללא נשימה במשך כמה דקות. שולות פנינים במזרח הרחוק מצליחות לצלול ללא אביזרים במשך 7 דקות. עילי אמר לעצמו להחזיק מעמד ולהתעלם מהלחץ על גרונו, כמו שהתעלם מהכאב כאשר העורבים השחורים פצעו אותו ביום מבחני התעופה.

פניו של עילי האדימו כבר לאחר דקה, והכחילו בחצי דקה נוספת.

מוחו התערפל והוא היה על סף איבוד הכרה, כאשר פתאום הידיים שחררו את גרונו.

הידיים החזקות של הפרופסור שחררו את זרועותיו מאחור.

עילי לקח נשימה עמוקה ידיו על גרונו.

מרחוק הוא שמע תרועות ניצחון של שני חבריו, מתגברות בקושי על טרטור ההליקופטר.

רגע, הליקופטר?

הוא הביט למעלה אל ההליקופטר ועוד הספיק לראות שני חבלים, שבקצותיהם שני חיילים במדים האחד מחזיק את הפרופסור והשני את חמיד והתעלף.

המשך                                                                                           הקודם