מסיבת סוף החופש הגדול

עילי התעורר והרגיש לחות על מצחו, זו את תמריקרע?” כרכר בעורבית במחשבה ששוב תמריקרע שופכת עליו מים, כמו לאחר שנתקל בעץ במעוף הראשון שלו. אבל במקום זאת שמע את קולה הרך של תמר: “הי עילי התעוררת. מה אתה מכרכר?” הוא פתח את עיניו והדבר הראשון שראה הייתה באמת תמריקרע, שוכבת על צידה כנף אחת פרושה וחבושה עיניה עצומות. ליבו צנח: “מה קרה לה? היא בסדר.” תמר ליטפה את ראשו: “היא בסדר גמור, חבשתי אותה נתתי לה לשתות מים מהולים עם תרופה לשיכוך כאבים שנתן לי וטרינר, היא תהיה כמו חדשה כאשר היא תקום.” עילי העביר את עיניו מסביב וראה את משה רוכן מעבר לתמר: “הי, עילי הייתה חתיכת חוויה, לא?” על השלחן עמד עורקרע שגם רגליו חבושות, עילי הניד ראש אליו להודות לו. אהוד עמד מחובק עם רוזי שהיתמרה מעליו, שניהם מחייכים: רוצה לאכול משהו?” שאלה רוזי. עילי הניד ראשו בשלילה. זו הייתה טעות כאב חד פילח את ראשו. הוא הניח את ראשו בזהירות חזרה על הכר ובלי לזוז אמר: “הי, אהוד. תודה שהצלת אותי. איך ידעת להגיע אלינו?” עדיין מחייך במלוא פיו הצביע אהוד אל תמריקרע: "אתה חייב להודות לה. היא הזעיקה את הלהקה שלה ואני רק עקבתי אחריהם.” התברר שאהוד וחבריו אבדו את עקבותיו של הפרופסור ולא מצאו גם את הילדים. אהוד הזמין הליקופטר ויחידת חיילים לחיפוש. לא היה לו שום רמז לאן נעלם הפרופסור. הוא הניח שהפרופסור הלך לפגוש את השהיד הקטן, וזה אומר שהוא נסע מזרחה. הוא שוטט עם ההליקופטר, עד שראה את הלהקה האפורה מתחתיו. הוא עשה 2 ועוד 2, עקב אחרי הלהקה והגיע בדיוק בזמן להציל את עילי וחבריו ולתפוש את הפרופסור וחמיד. “משה צריך לקבל אות הצטיינות, כי כאשר הגענו לשהיד הקטן, דרך אגב קוראים לו מוסה, וחששנו שהוא עלול לפוצץ את עצמו ואת החבלן שניגש אליו, התברר שמשה כבר שכנע אותו לתת לנו לפרק את הפצצה.“ עילי ניזכר בנימוסיו הטובים: "תודה שעזרת לנו. עכשיו אני לא צריך עוד לחשוש.” “עדיין אתה חייב להיזהר מסאלאח.” עילי כבר שמע את השם הזה מהעורב הגדול. האם השם של חמיד הוא סאלאח חמיד? “התכוונת לחמיד? ואני לא צריך כבר לפחד ממנו. חמיד בבית הסוהר.” “לא. חמיד הוא סתם בריון שסאלאח משתמש בו. סאלאח הוא המוח מאחרי המזימה.” “איזה מזימה? הפעלת השהידים הקטנים?” אהוד אמר בעצבות: “אני חושש שהמזימה גדולה יותר, אך זה כבר לא בעיה שלך.” “זהו, כמו באגדות. סוף טוב, הכל טוב.” אמרה רוזי בעליצות. “מי רוצה עוגה עם מיץ פטל?” “כן בואו נחגוג את היום האחרון של החופש.” אמרה תמר מצטרפת לעליצות שרוזי שידרה. "גם אני הבאתי עוגה.” אמר אהוד ושם עוגה ארוזה יפה על השולחן: “למקרה שתעדיפו עוגה של אופה מקצועי, על נסיון באלכימיה של ספרנית חמודה.” הוא קרץ לרוזי הספרנית: “יש לרוזי הרבה כישרונות, אך בישול ואפיה, הם לא בדיוק כישרון מולד אצלה.” רוזי דחפה אותו בחיוך: “נכון, אך הפעם אפיתי לפי מתכון מנצח.” "תביט על שני הנאהבים האלו.” לחשה תמר לעילי. עילי חייך אך מיד נזכר בבית הספר: “אוי מחר צרכים להיפגש עם עליזה הנוראה.” “לא. קבלנו מורה חדשה שלא מכירה אותך. תוכל להציק לה כמו שהצקת לעליזה. כיף לא?” עילי רק הביט בתמר ובמשה חליפות, עם חיוך מסתורי: “מה שבטוח הוא שלא ניתן להציק לחבורת העורבלידים, כמו שהציקו לשלושת המוסקטרים.” “התכוונת לשלושת החנונים?” הוסיף משה בחיוך. “אף אחד לא יעז להציק לעורבלידים השולטים בקרקע ובאוויר.” סיכמה תמר.

                                        סוף

                                               הקודם