יום הולדת

עילי פתח את הדלת ונתקל בגברת קוונדיש אמו המאמצת, עומדת במסדרון ומטאטאת את הרצפה: “ברוך, תראה מי הגיע!” צעקה לעבר הסלון. מר קוונדיש יצא למסדרון בהילוכו המתנדנד, מחזיק בידו את העיתון שקרא בו. למראה עילי העומד בפתח פניו האדימו מכעס: “הנה הגיע הפושע הקטן! סגור את הדלת, וכנס מיד פנימה. יש לנו כמה דברים להגיד לך.”

אך הוא לא נתן לעילי הזדמנות ללכת לסלון בעצמו. הוא תפס בזרועו של עילי בחוזקה, ומשך אותו לסלון. גברת קוונדיש הלכה אחריהם, מחזיקה עדיין את המטאטא בידה. כנראה שמר קוונדיש חשב שעדיף לדבר בידיים, כי ברגע שעילי נכנס לסלון, הוא סטר לו בחזקה: “ הנה מה שיש לי להגיד לך, וזו רק מקדמה למה שתקבל אם תברח עוד פעם מהבית.”

גברת קוונדיש לא רצתה לפגר מאחור והכתה אותו בחוזקה עם המטאטא שבידה, תוך שהיא צועקת במלא גרונה: “ והנה מה שיש לי להגיד לך!”

עילי נפל על השטיח הפרסי מעוצמת המכה. מתכרבל ומגן על ראשו בפני המכה הבאה שידע מתוך ניסיון שתגיע עד מהרה.

פתאום נשמעה דפיקה בדלת.

“שלא תעז להוציא הגה." סינן מר קוונדיש לכיוון עילי, שהתחיל לקום מתפלל בלבו שהשוטרים חזרו לבדוק מה קרה.

כנראה שגם מר וגברת קוונדיש חששו שהשוטרים בדלת, כי הם שתקו ולא עשו שום צעד כדי לפתוח את הדלת.

עילי, לחיו בוערת מהסטירה, וגבו מהמכה שקבל מהמטאטא, שכב על השטיח, נזכר בחיים הקשים שלו בבית. עלה בדעתו שגברת קוונדיש שלא הצליחה לפגוע בו כעורב עם המטאטא, הצליחה לעשות זאת כאשר הוא בן אדם. הזיכרון של גברת קוונדיש רודפת אחריו, ולא מצליחה לפגוע בעורב הזריז שהיה לא מזמן, העלה בזיכרונו פרקים אחרים של חייו כעורב. הוא הרגיש שהפחד מהוריו המאמצים מתחלף בכעס נורא על מבוגרים המשתמשים בכוחם להציק לילד קטן. במוחו עלתה התמונה שלו כעורב קטן בימיו הראשונים בקן העורבים, כאשר עמד בפני תמרקרע שהציקה לו ואמה שנזפה בו. אז הוא איים עליהן בסמכות העליונה, העורב הגדול.

הוא קם בהחלטה נחושה שלא להרשות עוד שיפגעו בו.

פנה אל מר קוונדיש, בקול נמוך אך מלא כעס: “אם עוד פעם תכה אותי אספר לעובדת הסוציאלית איך אתם מתנהגים אלי.”

הסתובב ופנה אל גברת קוונדיש: “את מר קוונדיש תראי רק מאחורי הסורגים להרבה זמן, ואם תשתמשי במטאטא למשהו אחר מלטאטא, גם את תהיי בבית הסוהר.”

הקוונדישים נדהמו מהשנוי שחל בילד הקטן.

הדפיקות בדלת נשמעו שוב, מעליהן נשמעה קולה של ילדה: "גברת קוונדיש, עילי בבית?”

אנחת הרווחה של הקוונדשים יכלה להישמע בבלוק הקרוב: “מי הילדה הזו? “ שאל מר קוונדיש את עילי כמעט ברכות, עדיין חושש מכעסו של עילי.

עילי מנצל את מעמדו החדש פקד: “ תפתחו את הדלת, זו תמר החברה שלי מבית הספר.”

גברת קוונדיש השעינה את המטאטא על הקיר, ופתחה את הדלת בחיוך מזויף, מפטפטת: “שלום תמר, גם אתה חבר של עילי?” שאלה, כאשר ראתה את משה עומד מאחורי תמר. משה רק הנהן ונכנס לדירה אחרי תמר.

"עילי נכנס הביתה לא מזמן.... איזה פרחים יפים, הבאתם אותם לכבוד החזרה של עילי הביתה? אנחנו מאד דאגנו לו ועכשיו אנחנו שמחים שהוא חזר.” המשיכה לפטפט.

תמר חיכתה בנימוס לסוף אשד הדברים, מסרה את הפרחים לגברת קוונדיש: “כן אלו פרחים לכבוד יום ההולדת של עילי, באנו להזמין אותו למסיבה.”

“תודה, אני אשים אותם באגרטל. באמת חשבנו לקנות לעילי מתנה.”

באמת? היא אפילו לא זכרה שיש לי יום הולדת היום! היא כבר נתנה לי מתנה יפה, מכות עם המטאטא חשב עילי.

“מתי המסיבה? חשבנו אולי ללכת עם עילי למסעדה.”

מה היא זוממת? לעילי לא היה אמון רב בגברת קוונדיש.

“עכשיו. באנו לקחת אותו.” ענתה תמר ומשכה בידו של עילי.

משה כבר הלך לדלת מפטיר שלום רפה, משתוקק לצאת מחברת הקוונדשים שמעלליהם היו ידועים לו מסיפורי עילי.

כולם יצאו אחריו: “הי, הנה שוב העורב החוצפן שנכנס אלי למטבח.” קראה גברת קוונדיש כאשר ראתה עורב יושב על ענף נמוך מול הבית. עילי הביט לכיוון היד המצביעה של גברת קוונדיש וראה את תמרקרע מברכת אותו בקריאת "קרררררע". הוא חייך למחשבה שגברת קוונדיש לא מבדילה בין עורבת קטנה לבין עורב זכר גדול כמו שהוא היה.

שלושת החברים נפרדו בנימוס מהקוונדשים שעקבו אחריהם במבט כהה, ועזבו לכיוון הספריה.

“מה שלום עורקרע?” שאל עילי משפשף את לחיו שהאדימה מהסטירה שקיבל.

“בסדר גמור, הוא כבר התאושש. הוא אפילו רצה לבוא איתנו.” סיפרה תמר.

“בוודאי שהוא התאושש אחרי הטיפול המסור של תמר. אתה תראה אותו כשנגיע.” רטן משה.

תמר בחנה את עילי שהלך לצידה: “הלחי שלך אדומה, הם הכו אותך?”

“כן, אבל הם לא יכו אותי שוב, אני כבר לא ילד קטן.”

“כן, אתה בן עשר.” עילי העיף מבט אל משה, שוב הנימה הרוטנת הזו של משה. מה עובר עליו?

תמר סידרה את שערה מגלגלת את הצמה שלה מעל ראשה תוך הליכה: “האם אתה לא מתגעגע לחיים החופשיים שלך כציפור דרור?”

משה התחיל לרוץ עם ידיים פרושות מחקה ציפור עפה: “ אני עורב, ציפור דרור, עף גבוה ואף אחד לא יכול להרביץ לי.”

עילי עצר והעביר את מבטו מאחד לשני: “ זה מה שאתם חושבים? אתם חושבים שהחיים בלהקת העורבים נותנים לכם חופש גדול מהחופש שיש לכם בתור בני אדם?”

שני החברים שלו חזרו אליו: “בתור ציפור אתה יכול לעוף לאן שאתה רוצה, לא?” שאל משה מכניס חזרה את החולצה שהשתחררה מהמכנסיים.

“בהחלט לא! חיים בתוך להקה מגבילים הרבה יותר מאשר אנחנו מוגבלים בתור ילדים. חוץ מזה כל רגע פנוי חייבים לחפש אוכל.”

תמר גלגלה עיניה: “נו באמת! לציפורים אין חוקים שילדים חייבים לציית להם.”

עילי עשה תנועת ביטול בידו: “טעות, יש להם חוקים נוקשים הרבה יותר, ומי שעובר על החוק נענש באכזריות.”

רותי שינתה נושא: “צפויה לך הפתעה במקלט.”

“איזו הפתעה?”

“אם נספר לך זו כבר לא תהיה הפתעה, נכון?”

משה חייך חיוך מבויש: “תמר גם זכרה שיש לך יום הולדת היום, היא זו שהעלתה את הרעיון לבוא ולחלץ אותך מהקוונדשים...”

"היא תמיד חושבת רק עליך.” הוסיף בקול חרישי.

זו באמת הייתה הפתעה נעימה לעילי. המקלט של הספריה היה נקי במרכז עמד שולחן קטן. גברת ויינשקופ הספרנית עמדה מעבר לשולחן, והחזיקה בידה את העוגה שאפתה במיוחד בשבילו. היא הניחה את העוגה במרכז השולחן, הוציאה משקית ניילון סכין וצלחות נייר, פרסה את העוגה, ניגשה אל עילי הגישה צלחת עם פרוסת עוגה ונשקה לו על הלחי: “מזל טוב ליום ההולדת."

שני העורבים, תמרקרע ועורקרע עמדו על השולחן וברכו את יורם ב "קרררררע” ארוך שצמרר את גברת ויינשקופ.

גברת ויינשקופ התנצלה ואמרה שהיא חייבת לחזור לעבודה, חזרה ואמרה מזל טוב, והלכה לשבת ליד השולחן הנצחי בכניסה לספריה.

תמר הוציאה בקבוק תירוש שנשאר לה בבית מחג הפסח, ומזגה לכוסיות פלסטיק קטנות. לשני העורבים היא מזגה מים לכוסיות: “ בואו נרים כוסית לכבוד יום ההולדת של עילי.”

עילי הרים את הכוס ואמר: “בואו נחגוג גם את הקמת חבורת העורבלידים היום.” ומיד תרגם לעורבית כדי שהעורבים שבחבורה יבינו. כולם שתו ותמרקרע העירה: “ ללהקה החדשה חייבים לבחור מנהיג ואין מנהיג טוב מעילי.” עילי תרגם והעיר שיש לערוך הצבעה על כך. תמר ומשה אמרו שברור שעילי הוא המנהיג וזהו. שני העורבים הסכימו מיד. מול החזית האחידה הזו לא הייתה לעילי ברירה: “תודה לכולכם.” הוא העביר מבט סביב, חושב מה הצעד הראשון שעושה מנהיג: “אני רואה שניקיתם את מפקדת העורבלידים.”

“זה לא הכל, חכה ותראה מה עשה משה.” אמרה תמר.

הלחיים של משה האדימו כמעט כמו הלחי של עילי, הוא הצביע לפינת המקלט ושם על כיסא קטן עמד מחשב ישן: “הפעלתי את המחשב, אך צריך לקנות עוד חלקים ואביזרים וגם לשלם כדי שאפשר יהיה להתקשר לאינטרנט. “ הצטנע.

“נכון," אמרה תמר "באמת חשבתי שצריך לאסוף כסף עבור הפעילות של חבורת העורבלידים.”

עילי התלהב: “בוודאי, תמר את תהיי הגזברית של העורבלידים.”

משה הוריד את ראשו. עילי שראה זאת, הטיל עליו תפקיד של הטכנאי הראשי של העורבלידים וחשב שהתפקיד העיקרי של מנהיג הוא כנראה לדאוג שאף אחד לא יעלב.

עורקרע שאל: "מה זה כסף?” וכאשר עילי הסביר לו, הוא אמר שהוא יודע איפה להשיג כסף.

“הכוונה שלך לגנוב, ולא להשיג.” ענה עילי.

“מה ההבדל?” שאלו יחד עורקרע ותמרקרע.

תמר קטעה את הדיון על הכסף ואמרה שעכשיו הם חוגגים יום הולדת לעילי ולחבורת העורבלידים. " עכשיו הזמן לתת את המתנות.”

תמר הגישה ליורם ספר על עורבים, עטוף ומקושט עם סרט אדום כמתנה, ומשה הגיש לו ציור של עורב.

“טקס יפה." אמרה תמרקרע "מהם הצרורות האלו שנתנו לך?”

עילי הסביר לה שאלו מתנות שנותנים ביום ההולדת. תמרקרע אמרה שאולי כדאי שגם העורבים בלהקה יאמצו מנהג יפה זה. עורקרע אמר שגם הוא רוצה לתת מתנה: "אני יודע בדיוק איזה מתנה להביא. תפתח את החלון.”

עילי שהיה עסוק כל הזמן בתרגום מעברית לעורבית וחזרה סרב. הוא חשש שהלהקה השחורה עדיין אורבת לעורקרע.

עורקרע חזר אמר שהוא רוצה לתת מתנה למנהיג החדש של הלהקה לאות תודה על שקבל אותו ללהקה, והוא חייב לצאת להביא אותה.

לאחר הפצרות של עורקרע שאמר שהוא לא בכלא, וחוץ מזה הוא מהיר לפחות כמו עורבי הלהקה השחורה. שום דבר רע לא יקרה לו.

עילי נכנע בלב כבד. עורקרע פרש כנפיים ועף החוצה.

הילדים נותרו במקלט לדון איך להרוויח כסף עבור חיבור המחשב לאינטרנט.

תמרקרע השתעממה. היא לא הבינה מה זה לעבוד עבור כסף.

עילי רצה לשתף את תמרקרע ושינה נושא. הוא סיפר לחבריו על הרעיון שלו להשתמש במחשב לקשר דו סטרי עם העורבים. הוא גם ביקש את תמר לעזור לתמרקרע בכתיבת ספר הכישוף. ברעיון הזה תמרקרע התעניינה מאד. כל מה שקשור לכישוף עניין אותה.

עוד הם דנים איזה עבודה הם יכולים לעשות כדי להרוויח, נשמעה קריאת עזרה רמה של עורב בחוץ.

עילי הציץ מהחלון וראה שעורקרע עף בכבדות ובפיו משהו כבד, כאשר עורבי הלהקה השחורה בעקבותיו.

תמרקרע לא היססה ופרצה החוצה מהחלון הפתוח, לעזור לו.

עילי רץ אל גברת ויינשקופ הספרנית כדי להצטייד במטאטא, חושב תוך כך איך המטאטא חוזר שוב ושוב בתור נשק נגד עורבים. אולי תמרקרע תהפוך אותו פעם למטאטא של מכשפות שאפשר לרכב עליו.

משה קרא: "כולם בשביל אחד, אחד בשביל כולם!" קריאת שלושת המוסקטרים העתיקה, ורץ עם תמר לבחור ספרים להכות בהם בעורבים, כדי להציל את עורקרע.

עורב שחור אחד קרא לקרערע שעף בראש העורבים השחורים: "מנהיג גדול, עורבי הלהקה האפורה מתקיפים אותנו מלמעלה!”

קרערע החזיר בקריאת פקודה להמשיך לתקוף: “אנחנו כבר מכירים את הטריק של תמרקרע. אלו לא עורבים אמתיים אלא כישוף, קדימה להסתער!”

הוא כבר היה קרוב לעורקרע שהפיל את המשא הכבד מפיו וניסה להימלט.

המשך                                                                                              הקודם