הכנות למסע הגדול

רק משלחת העורבים שכללה את העורבים החזקים ביותר, הצוערים שגמרו את ההכשרה ומורים מלווים מיועדים להשתתף בכנס הלהקות. 

העורבים האחרים קנאו ביוצאים. קנאה מהולה בחשש להישאר ללא הגנה של מיטב הלוחמים.

במחנה הלהקה שהתמקמה בחורשת בית הספר הייתה תכונה רבה לקראת המסע.

העורבים העומדים לצאת למסע צחצחו את נוצותיהם, אמהות ואבות עבדו שעות נוספות באגירת מזון כדי שלא יאלצו להסתכן בציד מזון כאשר כוח המחץ של הלהקה רחוק.

רק העורב הגדול התבודד, מחשב תכניות.

הצוערים קבלו הוראות איך להתנהג במסע הארוך שעשו אי פעם.

ביום שלפני המסע קבלו הצוערים מנה כפולה של אוכל, לא תהיה להם ארוחה נוספת לפני שיגיעו ליעדם. מרבית המסע עובר מעל לים.

עילי ותמרקרע שנהיו חברים טובים במהלך ההכשרה ישבו על הענף החביב עליהם ופטפטו בהתרגשות שלפני המסע הגדול.

“שמעתי שהמסע אורך ארבעה ימים על הים ואי אפשר לעצור לנוח או לאכול.” העבירה תמרקרע את הרכילות האחרונה שהיא שמעה.

מוחו של עילי חיפש פתרונות: "לנוח אפשר על ידי דאייה, ואפשר לקחת מזון מספיק איתנו.”

“איך תיקח מזון? במקור?”

“אפשר ליצור סל משקיות פלסטיק קטנות שנקשור אותן עם גומייה על הצוואר.”

“שקיות פלסטיק? גומיות? מה זה? על מה אתה מדבר?”

“בואי ואראה לך, אני יודע בדיוק מאיפה אפשר לקחת את זה.”

בזאת פרש כנפיים ועף ישר לבית הישן שלו, תמרקרע המריאה בסקרנות אחריו.

הבית היה סגור ונעול. עילי עף מסביב למצוא דרך להיכנס.

“לעזאזל למה שמעתי בקול ההורים המאמצים שלי וסגרתי את הבית בצורה כזו אטומה.”

הוא חזר בתסכול אל הענף של עץ האלון שליד הבית.

תמרקרע פרפה בכנפיה לקראת נחיתה ונעמדה לידו.

“אתה יודע שיש  אפשרות שאתה תיכנס לבית שלך.”

“איך? סגרתי אותו כמו אידיוט.” פלט עילי בתסכול.

“אתה תלך אל העורב הגדול ותבקש שיהפוך אותך בחזרה לאדם, ואז  תיכנס לבית כמו שאתה נכנסת כל יום לאחר הלימודים.”

“רעיון גדול תמרקרע, בואי לעורב הגדול.”

“אתה לא צריך אותי.” תמרקרע נרתעה "אסור לי להפריע לעורב הגדול כאשר הוא מהרהר."

“גם לי אסור להפריע, אך ההצעה שלנו יכולה להקל על המסע, וחוץ מזה שמתי לב שאת יודעת לדבר אליו בלי שהוא יתרגז יותר מידי.”

הם מצאו את העורב הגדול על הענף הרגיל המשופשף מרוב שימוש במרכז החורשה.

“יש לעיליקרע הצעה בשבילך....” אמרה תמרקרע בחשש.

העורב הגדול קטע אותה בנזיפה: "את לא רואה שאני מתכנן את המסע לכנס. אל תפריעו עורבנים, יש לנו בעיה גדולה.”

“תמרקרע הורידה את ראשה בהכנעה, סובבה אותו על צווארה הארוך, מביטה בעינה האחת אל העורב הגדול: “בבקשה... יתכן ויש לעיליקרע פתרון לחלק מהבעיות שלך.” אמרה בלחש.

“איך הוא יכול לפתור בעיות שאין לו מושג מהן? האם הוא מודע לכך שלהקת העורבים השחורים תהיה שם בכנס מחכה לנו?...”

“למעשה אני מודע לכך אתה בעצמך אמרת לי..” מלמל עילי.

“אל תקטע אותי! אם אני מכיר את קרערע. הוא בוודאי כבר הקדים ומחכה להתנפל עלינו ברגע שנגיע עייפים ורעבים מהמסע הגדול. ללהקה שלנו שתהיה עייפה מהדרך הארוכה יהיה קשה להילחם, מה עוד שחלק מהעורבים שלנו הם צוערים בלתי מנוסים, צעירים, וחלשים. זו אחת הבעיות שלי שאני מנסה לפתור. עכשיו הסתלקו ותנו לי לחשוב.” תמרקרע צעדה צעד אחד לאחור מוכנה להסתלק, אך עילי עדיין עמד רגליו רעדו מעט מפחד למראה הנוצות בצווארו של העורב הגדול שהתחילו לסמור בזעם. קולו רעד מעט אך הוא עמד על שלו באומץ: "עורב גדול, נדמה לי שיש לי פתרון חלקי לבעיה זו.”

העורב הביט בשני הפרחחים החוצפניים בשתיקה זועפת.

“בבקשה, תן לו להציג את הפתרון בפניך מה אתה יכול להפסיד?” התחננה תמרקרע ממאנת להשאיר את עילי בודד במערכה.

העורב הגדול הניד את ראשו קדימה ואחורה בתימהון, אך שתק הביט ביורם ולבסוף אמר: "טוב ספר ונגמור עם זה, אחרת לא אפטר משני הקרציות בצורת עורבים שעומדים כאן לפני."

עילי הציג בפניו את הרעיון שלו לאוכל תוך מסע, ומנוחה תוך דאייה במקום חתירה מהירה לחוף.

“רעיון מעניין, אך איך תיצור סלים להחזיק בהם את האוכל?”

כאן נכנסה תמרקרע לשיחה מבקשת ממנו שיהפוך את עיליקרע לאדם כדי שיביא את הסלים.

שוב דממה של כמה דקות כאשר העורב הגדול שקל את ההצעה. תמרקרע העיפה מבט לעילי כאומרת 'לפחות הוא לא פסל את הרעיון על הסף', עילי התרגש מהאפשרות שיהפוך חזרה לבן אדם, 'במקרה כזה אני אברח ואמנע ממנו להפוך אותי חזרה לעורב'.

לבסוף אמר העורב הגדול בפסקנות: "לא בא בחשבון. אתה חייב להתרכז במסע הקשה שעומד בפניך, עכשיו הסתלקו מכאן.”

עילי מאוכזב וכועס על ההזדמנות שהוחמצה הפטיר: “בסדר אני אנסה להשיג את השקיות בתור עורב... “ תוך קפיצה למעוף.

העורב הגדול ותמרקרע נשארו במקום עוקבים בעיניהם אחרי עילי המתרחק במספר טפיחות כנף חזקות.

עילי עף לכיוון הבית שלו. מרגיש תענוג המעוף שאין ליצורים הרתוקים לקרקע. הוא כמעט ריחם על עצמו בתור ילד בן אנוש נחות שלא יכול לחוש את התענוג בפילוח את האוויר תוך מעוף ולראות את האדמה חולפת במהירות מתחתיו.

תוך כמה דקות עשה את הדרך שלקח לו כחצי שעה כל בוקר בתור ילד, ונחת על ענף עץ האלון מול חלון חדרו הישן.

התריס היה מוגף אך הוא ראה את המכונית של מר קוונדיש, ומאחוריה מכונית משטרה. שוטר הוביל את מר קוונדיש והוא קלט בחוש השמיעה החד שלו את השוטר אומר: “היה עליך לדאוג יותר טוב לבן שלך, ולא לנטוש אותו למשך חודשים ארוכים בלי שתטרח אפילו לטלפן לראות אם הכול בסדר. אני אגבה ממך עדות והעובדת הסוציאלית תגיש נגדך תלונה.”

עילי הבין שהכניס את מר קוונדיש לצרות. לעזאזל מה עושים עכשיו? הרי הוא לא יכול להופיע כעורב ולתת עדות שבעצם היה לו יותר טוב לבד, מאשר עם הקוונדישים שהתנהגו אליו בנבזות.

הוא סילק את המחשבות הטורדניות ממוחו. עכשיו יש לו משימה. עליו לקחת את שקיות פלסטיק בהם עטף כל יום את הכריכים שלקח לבית הספר. הוא זכר שקופסת השקיות עמדה בכוננית על השיש במטבח ועל ידה חבילת גומיות.

ברגע שמכונית המשטרה נעלמה עם מר קוונדיש בתוכה, הוא צלל דרך הדלת שנשארה פתוחה, ועף למטבח.

אוי. גברת קוונדיש הייתה במטבח מבשלת משהו על הכיריים. היא הסתובבה נרתעת מהעורב שחדר למטבח, תופשת את המערוך שהחזיקה בידה ומניפה אותו כדי לגרש את העורב.

עילי התחמק מהמערוך ברגע האחרון, ועף לכיוון התקרה נוחת על מנורת הפלורוסנט.

גברת קוונדיש נסוגה לכיוון הפרוזדור, ועילי ניצל את ההזדמנות. קפץ אל השיש שנית והרים ברגליו את קופסת שקיות הפלסטיק מעקל את הציפורנים הארוכות מתחת לקופסה.

הוא התרומם בקושי עם המשא הכבד בדיוק כאשר גברת קוונדיש חזרה מצוידת במטאטא ארוך ומאיים. עילי עף שנית אל הפלורוסנט הגבוה, אך זה כבר לא היה מחוץ לטווח המטאטא המאיים. גברת קוונדיש הניפה אותו בתנופה וכמעט הפילה את עילי ממקומו. למזלו היא נפלה מתוך התנופה של המטאטא והוא ניצל את השניות עד שהתאוששה וברח דרך החלון הפתוח.

הוא וויתר על הגומיות. גם כך היה לו קשה לסחוב את קופסת שקיות הפלסטיק. הוא ימצא כבר דרך אחרת לקשור את השקיות לצוואר העורבים.

תמרקרע עפה אליו בקריאת שמחה: "לאן נעלמת?...” היא פלפלה בעיניה כאשר הבחינה בקופסה הכבדה שיורם הניח על הקרקע. “...מה זה?”

“אלו שקיות פלסטיק המשמשות לעטיפת כריכים...” כאשר ראה שהיא לא מבינה הסביר: "אלו סלים טובים לנשיאת מזון. הם קלים וחזקים.” הוא הביט בשקית שהפריד מהקופסה וחשב בקול: “ איך אקשור אותם לצוואר העורבים?”

“אולי נעשה בהם חור ונשחיל אותם על הצוואר?” הציעה תמרקרע.

“רעיון מדליק,” עילי ניקר בפלסטיק: “לעזאזל הם חזקים מידי.”

“אל תתייאש, המקור שלנו חד מספיק.” תראה. תמרקרע החזיקה את הפלסטיק ברגלה כדי שלא יזוז וניקרה בכוח. הפלסטיק לא נכנע מדקירת המקור אך נקרע מציפורני רגלה החדות: “רואה, אין בעיה.” קראה בשמחה כאילו כל הזמן היא תכננה לקרוע את הפלסטיק ברגלה.

עילי הרחיב את הקרע בציפורני רגלו הרים את השקית במקורו והשחיל אותה על צווארה של תמרקרע: “יופי אין בעיה לעוף עם  זה. קלי קלות." קראה תמרקרע תוך קפיצה לאוויר ומעוף סביב העץ הגדול וחזרה אל  הקרקע.

“בואי נראה את זה לעורב הגדול." אמר יורם נדבק  בהתלהבות של חברתו.

העורב הגדול לא התלהב. הוא רק הנהן ואמר בפיזור נפש: “טוב, בסדר, תכינו סלים עם אוכל לכולם.” והמשיך בהרהוריו.

לאחר כל ההכנות הגיע הערב הגדול שלפני המסע הגדול.

עילי היה נרגש אך לא מודאג. הוא ידע שהוא עולה בכוחו על רוב העורבים הבוגרים שעשו מסע זה בעבר. הייתה לו בקשה מיוחדת לעורב הגדול. "תן לי להיפרד מחברי הישנים, בני האדם."

העורב הגדול שפשף את מקורו בענף שקוע בהרהורים, כמנהגו בשעה שעמד בפני החלטה חשובה. עילי חיכה בסבלנות עד שהעורב הגדול יגיע להחלטה לא מעז לקטוע את שרשרת המחשבות של העורב הגדול.

לאחר שתיקה ארוכה שנדמתה לעילי כנצח, הרים העורב הגדול את ראשו הביט בעילי העומד מולו וראשו מורכן: “עיליקרע אני עומד להפוך אותך לילד למשך שעה אחת בלבד. למרות שאתה בן לגזע אנוש נחות, הוכחת את יכולתך לעוף, ויותר מכך הוכחת יוזמה וחכמה. אני גאה בך וחושב שהרווחת ביושר את הפרס, אך זכור שעומדים בפנינו אתגרים רבים וקשים, כך שאל תעשה משהו שיפגע בלהקה שלך.”

ליבו של עילי קיפץ בשמחה הוא קפץ באוויר תוך גלגול ונסק לשמים, אך מיד חזר לשמע קריאתו של העורב הגדול: “חכה! עלי להטיל את הקסם כאשר אתה לידי.”

עילי חזר: “אולי אתה יכול להפוך אותי לאדם רק לאחר שאמצא את החברים שלי? כך אנצל את השעה שהקצבת לי במלואה?” העורב הגדול לא ענה. במקום זאת פרש כנפיים ועף לכיוון הספרייה.

עילי עף אחריו.

'כן, כל הסיכויים ששם אמצא את החברים שלי'.

בפתח הספרייה על ענף נמוך של עץ האלון, עטף העורב הגדול את עילי בכנפיו מלמל כשפים שעילי לא הבין. לפתע שמע פיצוץ, כל שריריו נמתחו והוא מצא עצמו תלוי בידיו על הענף, מעליו ראה את העורב הגדול שהיה עכשיו קטן בהרבה ממה שהתרגל אליו, מביט בו.

הוא קפץ למטה והלך לכיוון הספרייה.

הוא מצא את תמר שנרדמה ראשה על ספר גדול ממדים, משה חברו ישב מולה מעיין בספר ומפהק פיהוקים קורעי לב.

“היי חברה."

שני החברים קפצו מחבקים אותו: “עילי לאיפה נעלמת?”

גברת ויינשקופ הספרנית הרימה את אצבעה לפיה "ששש...”

“בואו נצא ואספר לכם, אם כי אני חושש שלא תאמינו."

לא סתם הם היו החברים שלו. מכל הילדים החברים שלו היו בעלי ראש פתוח לרעיונות חדשים.

למרות זאת אחרי שגמר לספר את סיפורו, הביט בו משה במבט משונה, מחכה שעילי יצחק ויגיד שכל זאת רק מתיחה. כאשר הבין שעילי מתכוון ברצינות שאל: “תן לי להבין. אתה אומר  שהפכת לעורב, ואותו 'עורב גדול' שהפך אותך לעורב החזיר אותך לדמות אדם למשך שעה? ואחר כך תהפוך לעורב שנית?”

“כן זה בערך מה שאמרתי, אך יש לי עוד הרבה לספר לכם.”

“אמנם סיפור פנטסטי שקשה להאמין בו, אך למרבה המזל אפשר לוודא אותו תוך שעה.”

תמר פנתה למשה: "אני לא מכירה את עילי כשקרן. אף פעם לא שיקר לנו.”

'תמיד יש פעם ראשונה' חשב משה 'למה תמר תמיד מגנה על עילי? היא אוהבת אותו יותר מאשר אותי.'

עילי דיבר מהר לפני שיהפוך לעורב חזרה: “כן יש לנו רק שעה, ויש לי הרבה מה לספר לכם.”

אך משה עדיין לא יכול היה להאמין: “אז איפה היית כל הזמן הזה? חשבנו שהקוונדשים לקחו אותך אתם לטיול בחוץ לארץ. ועובדה שהופעת כאן מיד לאחר שהם חזרו.” 

"ממתי הם לוקחים אותו?" שוב הגנה תמר עליו.

משה פנה אל תמר בשמץ רוגזה: "מצטער אני לא מאמין לסיפורי סבתא כאלו.”

פתאום התעופף עורב גדול מהעץ הסמוך והתיישב על הכתף של יורם: "לעזור לך לשכנע אותם?”

“לא, אני אסתדר." השיב עילי בעורבית. העורב התעופף חזרה.

“מה זה היה?” אמרו שניהם בבת אחת.

“זה היה העורב הגדול, אבל תעזבו את זה כרגע ..." אמר עילי מודע לזמן שמתבזבז.

“וואו, נראה כאילו שדיברת אתו.” קטעה אותו תמר.

“כן דיברתי, אבל אני רוצה להציג בפניכם רעיון....”

“איך אתה יודע את שפת העורבים?” תמר קטעה אותו שוב.

“תני לו לגמור משפט.” משה עשה תנועה של קוצר רוח.

תמר נעלבה והשתתקה.

עילי אמר בהתלהבות: “יש לי רעיון. הרעיון הוא שנקים קבוצה משותפת, אנחנו,” מצביע על כולם: "עם כמה עורבים, משהו כמו חסמבה.” כולם קראו את ספרי 'חסמבה' וידעו מהי חסמבה, ראשי תיבות של – 'חבורת סוד מוחלט בהחלט'. חבורת ילדים שהתארגנו במלחמת השחרור לעזור למבוגרים.

“יש לי שם לחבורה - 'עורבלידים' “ אמר משה נדבק בהתרגשות של עילי.

“עורבלידים? כן. שם מגניב.” הסכים עילי. תמר הנהנה בהסכמה, שוכחת את העלבון הקודם.

“נדבר על זה בהרחבה אחרי המסע הגדול." אמר עילי שהרגיש שמתחילה ההרגשה המשונה שהוא מתכווץ כמו אנטנה טלסקופית, וידע שעוד מעט יהפוך שוב לעורב.

הוא הספיק עוד להגיד "חשוב לי שניפגש אחרי המסע הגדול, ביי.”

החברים עמדו והביטו משתאים איך עילי הופך לעורב.

“אז זה נכון.” אמר משה בהשתאות.

“משה אתה היית צריך להכיר טוב יותר את עילי ולא להאשים אותו בשקרים.”

העורב הגדול קרא: " בא כבר עיליקרע, אין לנו זמן.”

עילי קפץ למעוף התחיל לעוף אחרי העורב הגדול, אך חזר ועשה הקפה מסביב לחברים כאשר הוא מניד את כנפיו ימינה ושמאלה בברכה המקובלת של טייסים, ורק אחר כך המשיך במעוף. כאשר כמעט נעלם מהעין יצאה עורבת שהסתתרה מבעד לענפי העץ הקרוב ועפה אחריו.

משה ותמר עמדו שם מחוץ לספריה עוד כמה דקות והספיקו לראות עורב שחור לגמרי מתרומם מעץ קרוב אחר ועף בכיוון השני.

משום מה העורב השחור עורר בשני החברים חלחלה: “את חושבת שעורב שחור מביא מזל רע כמו חתול שחור?”

“אני כבר לא יודעת שום דבר, מי חשב על שיגעון של דברים שראינו עכשיו? אני לא חולמת נכון?”

“בואי נחזור לספריה ונראה אם יש להם כאן ספרים על העורבים.”

המשך                                                                                הקודם