בשבי קרערע

עילי התעורר עם עלות השחר. האם ישנתי כל כך הרבה? תמרקרע ועורקרע עדיין ישנו.

השקית שנתלתה בצווארו הייתה ריקה ועילי התעופף לחפש מזון. הוא מצא אותו בשפע בפחים  שמאחורי מטבח האנייה. כאשר חזר מצא את שני העורבים ערים. עורקרע צועד בהליכה המגונדרת שלו, מרים את הרגל גבוה ומניח אותה בטפיחה ואז מרים את רגלו השניה. תמרקרע מביטה בו בחשדנות. הניסיון לימד אותם שתמיד חשוב להיזהר בסביבה שלו.

עילי הוביל אתם למקור המזון. תוך כדי ניקור ובליעה אמר עורקרע: “אני יודע את הדרך לכינוס, זה כבר לא רחוק בואו אחרי.”

האם הוא מנסה לקחת פיקוד בתואנת שווא או שהוא באמת יודע משהו.

כנראה שגם תמרקרע חשדה בו: “אני לא מאמינה לך, בחיים לא נבוא אחריך.”

“לא, באמת, אני שמעתי את העורב הגדול ורוקרוקרע מדברים על המסלול הטוב ביותר.”

“למה אתה צוטטת לעורב הגדול?”

"כי אני סקרן, חשוב לי לדעת לאן מובילים אותי...”

עילי ותמרקרע רק הביטו בו בחוסר אמון.

“באמת, אני הייתי סקרן ושמעתי הכול. תבואו איתי ואני אוביל אותכם לכינוס.” הוסיף מנסה לשכנע.

תמרקרע פנתה ליורם שהביט עורקרע בשתיקה שוקל את הניסיון הרע, מול המצב המיוחד בו הם נמצאים.

"שקרנים תמיד משתמשים במילה 'באמת' הרבה יותר ממי שאומר אמת...”

פנתה אל עורקרע : “אני לא מאמינה לך, תשכח מזה.”

“האם יש לכם תכנית טובה יותר? בעצם מה אני מנסה לשכנע אתכם, אני פשוט אתרומם ובעוד שעתיים אגיע לכינוס, אתם יכולים להישאר כאן לנצח.”

“בואי תמרקרע, מה יש לנו להפסיד? אנחנו שנים לעומת אחד ואם לא נגיע בתוך שעתיים תמיד נוכל לחזור לספינה.”

“מה פתאום הוא רוצה לעזור לנו? זה לא אופייני לו."

“אנחנו בכל זאת מאותה להקה, לא? בואי אל תהיי כל כך חשדנית.”

אמר וקפץ למעוף ותמרקרע אחריו.

לאחר שעתיים נראתה באופק אדמה.

עורקרע שעף בראש התחיל להנמיך, עילי ותמרקרע אחריו.

עכשיו שהתקרבו ליבשה ראו בקרחת חורשה להקת עורבים. כמה מהם התרוממו לקבל את פניהם.

"הי, זו להקת עורבים שחורים עורקרע הוביל אותנו ישר לידיהם." קראה תמרקרע

"תמרקרע ברחי לכיוון השמש ותחפשי את הלהקה שלנו, בינתיים אני אנסה לעכב את העורבים השחורים."

"לא עיליקרע, הם בעצם רוצים לתפוס אותך. אני לא עוזבת אותך."

"עופי מהר, הם לא ירחמו עליך, אני אוכל לתמרן יותר טוב כאשר אני לא צריך גם לשמור עליך."

אמר עילי בנימת דחיפות שלא השאירה מקום לוויכוח. תמרקרע עפה בכל המהירות לכיוון השמש שסינוורה את הרודפים כמו שעילי צפה.

שני עורבים זינקו במרדף אחרי תמרקרע. עילי עקב בדאגה, שינה כיוון ועף גם הוא בעקבות שני העורבים. מלמטה נשמעה קריאה רמה ושני העורבים חזרו אל מול עילי.

עכשיו להם היה יתרון הסינוור מהשמש.

עילי שמח שהתחבולה שלו להסיט אותם מתמרקרע הבורחת הצליחה. על מהרה היא נעלמה ועילי נשאר בודד,

עכשיו הוא החליט לבצע שוב את התחבולה שהצילה אותו בפעם הקודמת.

הוא חיכה שהעורבים יתקרבו ואז אסף את כנפיו וצלל לאדמה. העורבים צללו אחריו. שוב נשמעה קריאה חדה מהקרקע והעורבים פרשו כנפיים וחזרו לחוג מעליו. לעילי לא הייתה ברירה והוא נחת על הקרקע ומיד נחת עליו עורב ענק שחור, לא מאפשר לו לזוז.

אוי לי זה בוודאי קרערע, חלפה המחשבה במוחו לפני שאבד את ההכרה.

עילי התעורר מחלום שהוא במקלחת. כאשר עילי פקח את עיניו הוא ראה שאכן הוא נוטף מים. לרגע חשב שזו תמרקרע שוב מנסה להעיר אותו מעלפונו, הוא התחיל לחייך פוקח את עיניו, אך במקום תמרקרע ראה מולו את העורב השחור הגדול קרערע.

הוא נזכר במה שקרה, לעזאזל למה לא שמעתי בקול תמרקרע שחשדה בבוגד הזה עורקרע שהוביל אותנו ישר למלכודת קרערע.

הוא סילק את המחשבה ממוחו, מה עושים עכשיו?

קרערע ענה על השאלה הזו: “עכשיו אתה תעבוד בשבילי.”

“לעולם לא!”

“גם אם חייה של תמרקרע תלויים בכך?”

עילי שתק.

“כן. תמרקרע בידנו, חשבת שהיא יכולה להימלט?”

עדיין שתיקה.

“בעצם אתה תעשה בדיוק מה שהיית אמור לעשות בשביל העורב הגדול. תתרגם לי את שפת בני האדם.”

עילי חשב שלא יזיק לנסות לברר מה התכנית של קרערע: “למה אתה צריך לדבר עם בני אדם?”

“לא עם בני אדם באופן כללי אלא עם אנשים מסוימים מאד.”

“הכל בעתו. תחילה עלי לנאום בכינוס. אתה תישאר כאן.”

עילי לא האמין שבאמת תפשו את תמרקרע אך עד מהרה הוא הושם בכלוב ותמרקרע בכלוב לידו.

“הי איך תפשו אותך?”

“הייתי טיפשה וחגתי למעלה כדי לראות אם לא הרגו אותך.”

עילי לא אמר דבר אבל הוא חשב עד כמה תמרקרע חברה טובה שהייתה מוכנה להסתכן עבורו.

בינתיים הסערה פרצה שוב. כל העורבים בלהקה השחורה הסתתרו מפני הגשם ורק תמרקרע ועילי נותרו חשופים בכלובים בעלי גג רשת.

עורבים אינם עופות מים והנוצות שלהם כמעט ואינן מגינות עליהם מפני רטיבות.

זה היה נורא. שני העורבים הצעירים עדיין לא חוו סערה כזו. הרוח החזקה העיפה את טיפות הגשם שהוטחו בעוצמה בגופם הבלתי מוגן כאילו היו ירו עליהם ממכונת ירייה. תחילה הם הכאיבו ואחר כך חילחלו לעורם גורמים לקור נורא בעצמות. עד מהרה הכלובים הוצפו במים. מזל שהדפנות מעל לגובה מסוים היו דפנות רשת כך שהם לא טבעו אך בהחלט הם לא יכלו לרבוץ ונאלצו לעמוד על רגליהם. תמרקרע סבלה יותר מעילי בגלל שהייתה קטנה יותר כך שהמים הגיעו לה עד לחזה.

עילי רועד מקור נזכר בערגה בימיו כבן אדם. בני אדם לא מבינים עד כמה טוב להם בבית החם והמוגן. כאשר הם יוצאים החוצה הם מוגנים על ידי בגדים. מעיל גשם בלתי חדיר למים, סוודר המחמם את הגוף ומגפים המשאירות את הרגלים יבשות גם כאשר הולכים בתוך השלולית. כמה הייתי רוצה יתרונות קטנים אלו עכשיו. אני חייב הייתי לחיות כעורב כדי להעריך את היתרונות שאני קבלתי כמובנים מאליהם.

 הם נרטבו עד לשד עצמותיהם.

עילי ניסה לפרוץ את דלת הכלוב אך נכשל: “את לא יודעת במקרה איזה כישוף שיפתח את הכלוב?” שאל בתקווה.

 תמרקרע עמדה בפינת הכלוב, המים מגיעים עד מעלה רגליה וראשה בתוך כנפה מנסה להתגונן מהטיפות העוקצות אותה.

היא  הוציאה את ראשה מתוך הכנף והנידה בו לשלילה: "לפחות לא נמות מצמא." אמרה בניסיון  להתבדח.

"תחזיקי מעמד, אנחנו חשובים לקרערע עוד מעט יבוא וישחרר אותנו למקום יבש.”

"לא נראה לי שאכפת לו שאנו סובלים.” אמרה והכניסה ראשה שוב מתחת לכנף.

עילי התחיל לצעוק בקול רם: “קרערע! אנחנו טובעים תציל אותנו!"

לאחר כמה צעקות כאלו בין רעשי הרעמים הוא ראה בהבזק הברק עורב גדול מדלג לכיוונם: “מהר עשי רושם של טובעת.”

שוליית קרערע עורב גדול ומפחיד, שחור כולו עם עיניים שחורות מוקפות בטבעת צהובה, הגיע ואחריו עוד שני עורבים גדולים כמעט כמוהו ומפחידים לא פחות. הם פתחו את הכלוב של תמרקרע וגררו אותה למקום מחסה, אחר כך פתחו את הכלוב של עילי וגררו גם אותו למקום יבש. שניהם צנחו על הקרקע ונרדמו מיד באפיסת כוחות.

שלושת העורבים מסביבם השומרים עליהם לא היו צרכים לדאוג ששני העורבים הצעירים יברחו. גם אם היה להם כוח, לאן הם יברחו בסערה?

לקראת השחר הסערה פסקה.

קרערע העיר את עילי בנקירה בראשו.

עילי פתח את עיניו וראה שהם הוכנסו חזרה לכלוב.

ראשו כאב אך הוא התעלם מהכאב: “הכינוס כבר נגמר?”

“לא. הוא עדיין לא התחיל, הם מחכים לעורב הגדול ולהקתו.” אמר קרערע במרירות והוסיף ברשעות:

“גם אני מחכה לו והכנתי לו הפתעה.”

“אתה לא מספיק חכם כדי לטמון לו מלכודת.” אמרה תמרקרע וקיבלה ניקור רציני ברגלה בתמורה. “את שתקי, את בחיים רק בגלל שאני צריך את שיתוף הפעולה של עיליקרע.”

“הוא לא ישתף פעולה לעולם.” העזה שוב, ושוב ניקור אכזרי. הפעם בראשה.

עילי מיהר להתערב: “תמרקרע, בבקשה אל תתערבי.” ואל קרערע: "אני מוכן לשיתוף פעולה מסוים אם תשחרר אותה.”

“אתה חושב אותי לטיפש? היא הביטחון שלי שתשתף פעולה. תגיד תודה שאני לא הורג אותה.”

“על איזה שיתוף פעולה חשבת?”

“לא. עיליקרע, אל תשתף פעולה אני מוכנה למות.”

עוד ניקור בצווארה ותמרקרע נשכבה מכאבים. “בסדר אני אשתף פעולה. אל תפגעו בה.”

“ככה אני אוהב לשמוע אותך, עוד נמשיך לטפל בך אך תחילה יש לי עוד כמה עניינים לסדר.”

קרערע עזב את שני השבויים בהליכה מאיימת האופיינית לו. מרים את רגלו האחת גבוה, תוך כיפוף אצבעות מציג לראווה את הטפרים הארוכים והמאיימים שלו ושם אותה בטפיחה קדימה לפני שהוא מרים את רגלו השניה. ראשו לא נע כאילו יצוק על צווארו הארוך.

“הייתי רוצה לדעת מה הוא זומם.” אמרה תמרקרע בלחש.

עילי העדיף לא לדעת, גם כך חש פחד איום בשיפולי בטנו.

“הי לאיפה עפים כולם? לכנס?” 

“לא חביבי, הם הלכו לארוב ללהקה העלובה שלך. אחרי שהם יחסלו את הלהקה אפשר יהיה ללכת לכנס   בשקט.” אמר השוליה האחראי בבוז.

המשך                                                                                              הקודם